האינתיפאדה בפתח

הפלשתינים בוחרים באלימות

אלון לוין, יובל בוסתן


בשנה וחצי האחרונות מנסה ממשל אובאמה את כוחו ביישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הלחץ שהפעיל הנשיא האמריקני על ישראל הביא אותה להתגמש, אך בה בעת הרחיק דווקא את הפלשתינים משולחן המו"מ. ביקורו של נתניהו בוושינגטון הביא לתיאום ציפיות עם אובאמה, אך זה האחרון עתיד לגלות כי הרכבת הפלשתינית יצאה כבר מהתחנה אל עבר הכרזת עצמאות חד-צדדית. ניסיונות אמריקנים כעת לעוצרה, יסמנו אותם כמתווכים לא הוגנים ולא יצליחו למנוע גל אלימות חדש מצד הפלשתינים.

הסדר שלום בין ישראל והפלשתינים היה לאחת מנקודות היסוד במדיניות המזרח תיכונית של נשיא ארה"ב ברק אובאמה בפרט, ובדוקטרינת הפשרת היחסים עם העולם המוסלמי בכלל. במספר התבטאויות של הנשיא האמריקני ושל בכירים בממשלו ובצבא האמריקני, עלתה ההערכה כי היעדר השלום בין ישראל ובין הפלשתינים מערער את היציבות במזרח התיכון, פוגע במעמד האמריקני בקרב המוסלמים ומנכר את האמריקנים בכלל בזירה הבינלאומית.

אובאמה הוא כמובן לא הנשיא הראשון שמנסה להשיג שלום במזרח התיכון. מאז מלחמת יום הכיפורים, אז מצאה עצמה ארה"ב כמעט ונגררת להתנגשות צבאית בברה"מ בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, מחפשים נשיאים אמריקנים ומזכירי המדינה שלהם את הנוסחא שתביא להסכם. היו שחיפשו פתרון כולל לכל מרכיבי הסכסוך בין ישראל לשכנותיה במהלך אחד, והיו שביקשו לפרק אותו לגורמים. כולם, במוקדם או במאוחר, הגיעו למסקנה כי השלום, כמאמר הקלישאה, מתחיל מבפנים. לשון אחר, יוזמות שלום אמריקניות הן דבר מבורך, אך אף יוזמה לא תמריא מבלי ששני הצדדים יכריעו ברשות עצמם על שינוי מדיניות דרמטי לכיוון פיוס.

תוכניתו של הנשיא האמריקני להשגת שלום באזור, התבססה על התהליך הבא: הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון כדי לייצר מוטיבציה בקרב הפלשתינים לשיחות ואמון בין הצדדים, יצירת מסגרת של שיחות ישירות בין הצדדים וחתירה להשגת הסדר קבע שבו ישראל תזכה למענה לצרכיה הביטחוניים והפלשתינים יקבלו מדינה. למעשה, מדובר במתווה שבשינויים כאלה ואחרים חותר להסכם באותה המתכונת שהציע רה"מ ברק בקמפ-דיוויד 2000, אך תוך ניסיון לבנות את התהליך בהדרגתיות.

בנובמבר 2009 הורה נתניהו, חרף הסכנה ליציבות הקואליציה שלו, על הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון למשך 10 חודשים, כצעד בונה אמון. למרות ההקפאה, לא התקיימו במהלכה כל מגעים ישירים בין ישראל והפלשתינים, למעט ניסיון קצר בסוף התקופה – מ-2 בספטמבר 2010, ערב סיום תקופת ההקפאה, החלו הצדדים להיפגש בוושינגטון תוך הסתייעות בנשיא מצרים חוסני מובארק והמלך הירדני עבדאללה, שני הפרטנרים האחרים של ישראל לשלום, שהעריכו כבר אז כי האדמה במזרח התיכון בוערת ועל כן יש להשקיע מאמץ בהשגת הסדר.

עם תום תקופת ההקפאה הראשונה, היה זה בלתי אפשרי מבחינה פוליטית עבור נתניהו להורות על הקפאה נוספת, הגם שלא בטוח כלל שהיה מעוניין לעשות זאת גם במציאות נטולת לחצים קואליציוניים. ניסיון נוסף להשיג הקפאה נוספת תמורת עיסקת נשק מפתה עם האמריקנים התגלה כלא אמיתי ונתניהו הודיע כי ישראל שבה לבנות ביהודה ושומרון. הקושי הפוליטי לחדש את ההקפאה גבר על רקע סדרת פיגועים קטלנית שביצעו הפלשתינים באוגוסט-ספטמבר, הקשה שבהם ב-31 באוגוסט, אירע ערב חידוש השיחות בוושינגטון ובמסגרתו נרצחו ארבעה ישראלים בקרית ארבע על ידי החמאס.

סיום ההקפאה נקבע ל-26 בספטמבר. מספר ימים קודם לכן, כשהוא עדיין מאמין כי ההקפאה תוארך, טען אובאמה כי ניתן להשיג הסדר שלום בתוך שנה, קרי בספטמבר 2011. תאריך זה, ספטמבר 2011, יהפוך לסמלי וחשוב בחודשים לאחר מכן, עת יהיה לתאריך היעד שסימנו הפלשתינים להקמה חד-צדדית של מדינה פלשתינית בכינוס השנתי של מנהיגי אומות העולם במטה האו"ם בניו-יורק, באמצעות צירופה של פלשתין לאו"ם כחברה מלאה.

הלחץ האמריקני על ישראל עם חידוש הבנייה לא החזיק זמן רב בשל בחירות האמצע בארה"ב. ממשל אובאמה ספג מפלה קשה, ואימץ כתוצאה מכך עמדה מרוככת יותר כלפי ישראל לאחר תקופה ארוכה שבה עמדה ישראל תחת לחצים ואף השפלות מצד הבית הלבן.

ב-17 בדצמבר, חודש וחצי לאחר הבחירות, הצית עצמו בעל הבאסטה הטוניסאי מוחמד בועזיזי לאחר שמרכולתו הוחרמה. אירוע זה נתן את האות לפרוץ גל מהומות במזרח התיכון, שהביאו לחילופי שלטון בטוניס, במצרים ולערעור השלטון בתימן, בסוריה ובלוב. חמישה חודשים לאחר מכן, סיומו של כל המחאה העממי עדיין אינו נראה באופק.


אובאמה עם נתניהו – קווי 1967 או לא? צילום: הבית הלבן

ההדלפה שלא הייתה

ב-23 בינואר, חשפה רשת אל ג'זירה 1,600 מסמכים שעסקו בתהליך השלום בין ישראל לפלשתינים בעשר השנים האחרונות. על אף שהדבר הופרך לאחר מכן [1] ניתן היה להבין לאחר ההדלפה כי ההנהגה הפלשתינית הסכימה לוותר על זכות השיבה ועל חלקים נכבדים בירושלים, ויתור שבמושגים פלשתינים ואזוריים נחשבים ל"ייהרג ובל יעבור".

הסערה סביב ההדלפה הובילה לפרישתו של מי שהואשם בוויתורים, סעיב עריקאת. בחלוף הזמן, עם ההבהרה סביב המסמכים שלמעשה לא הצביעו על אף שינוי משמעותי בעמדה הפלשתינית, ניתן היה לפרש את האירוע כמהלך שביצעה רשת אל ג'זירה, המושפעת מגורמים רדיקליים והמונהגת על ידי איש חמאס לשעבר, על מנת להחליש את הרשות הפלשתינית ולעודד מרידה כנגדה בעיצומו של גל המהומות ששטף את המזרח התיכון. ההדלפה אכן חישקה את הפלשתינים אולם עיקר השפעתה הייתה בקידום ממשלת האחדות הפלשתינית שהוקמה כמה חודשים לאחר מכן.

יומיים לאחר ההדלפה של אל ג'זירה, החלו המהומות במצרים. לתדהמת רבים, 17 ימים לאחר מכן כבר פרש מובארק מתפקיד הנשיא המצרי, והמהפך השלטוני במצרים שהביא לעלייתה של חונטה צבאית במקום משפחת מובארק, טרף את הקלפים בזירה.

הממשלה המצרית החדשה, שטרם הצליחה להשיב את השקט לחלוטין למצרים, תרה אחר דרכים להשגת פופולאריות בעודה שומרת על נכסיה האסטרטגיים, קרי היחסים עם ארה"ב, היחסים עם ישראל ותעשיית האנרגיה. המאבק באחים המוסלמים שנהנו מעלייה גוברת בפופולאריות אילץ את ההנהגה המצרית, בהובלת שר החוץ החדש, נביל אל ערבי, לנקוט בטון אנטי-ישראלי מובהק, ואכן סדרת מהלכים מצרית יצרה חשש גדול בהנהגה הישראלית לעתידו של הסכם השלום. בין היתר, פעלו המצרים להתקרב לאיראן, אפשרו לאוניות איראניות לחצות את תעלת סואץ, הצהירו הצהרות לוחמניות נגד ישראל, פעלו או לפחות העלימו עין מפיגועים נגד צינור הגז לישראל ואיפשרו קמפיין אנטי-ישראלי בנוגע למחירי הגז הנמוכים שהשלטון הקודם גבה מישראל.

אחדות פלשתינית

ב-27 באפריל, על רקע חוסר היציבות הנמשך באזור ובפרט השינויים במצרים ומהאירועים בסוריה, חתמו הפת"ח והחמאס על הסכם פיוס, לאחר 4 שנים של נתק ומלחמה. הסדר זה, שהושג בתיווך מצרי ואף נחתם בקהיר, הביא לחיזוק מעמד הממשלה החדשה במצרים בתקופה רגישה כל כך מבחינתה.

מבחינת מחמוד עבאס, היו"ר הפלשתיני, ההחלטה לנטוש את האמריקנים התקבלה בחודשים שקדמו להסכם האחדות עם החמאס, כפי שהעיד בראיון לניוזוויק מ-24 באפריל, שלושה ימים לפני החתימה על ההסכם בקהיר. לדברי עבאס, בשיחת טלפון בת 55 דקות שהתקיימה ב-17 בפברואר, ערב כינוס מועצת הביטחון כדי לגנות את ההתנחלויות, ניסה הנשיא האמריקני להניא את הפלשתינים מלהעביר את ההחלטה, כולל שימוש באיום בסנקציות [2].

אובאמה מצא עצמו בעמדה בעייתית – באותו זמן מנהיגי טוניסיה ומצרים הפרו-אמריקנים כבר הודחו ובלוב הצליחה האופוזיציה להשתלט על העיר בנגאזי. אובאמה ידע כי ייאלץ להטיל וטו על ההצעה במועצת הביטחון, בעיקר לאחר שינוי האווירה הפוליטית בוושינגטון חודש קודם לכן עם השבעת הקונגרס החדש בעל הרוב הרפובליקני.

עבור עבאס הייתה זו בקשה מוזרה, מאחר שחלק מעיצוב היוזמה הפלשתינית לגינוי ההתנחלויות התבסס על דבריו שאמרו בכירי ממשל אובאמה ביחס להתנחלויות ובראשם מזכירת המדינה הילארי קלינטון, שביטאה בסופו של יום את תפיסת עולמו של הנשיא. מבחינת הפלשתינים, הזגזוג הזה בעמדה האמריקנית גרם להם להתרחק מארה"ב ולחפש פתרון בתוך המזרח התיכון. יש להניח שנטישת מובארק על ידי האמריקנים לא תרמה לאמינותם בעיני הפלשתינים.

הממשל המצרי החדש נתפס בעיני החמאס כהוגן יותר מאשר ממשל מובארק שנחשב לעוין ולבעל אחריות שילוחית ל"עופרת יצוקה". הפת"ח, לעומת זאת, נזקק ללגיטימציה מחודשת לאחר הדלפות אל ג'זירה ועל רקע המאמצים לאחד את השורות לקראת הכרזת עצמאות חד צדדית בספטמבר. היה זה אך טבעי להגיע להסדר עם החמאס.

מבחינת החמאס, הדבר החשוב ביותר היה להסיר את המצור מעל עזה, לו שותפה גם מצרים. כל זמן ששלט מובארק במצרים, התקיים סגר על הרצועה שרק החריף בשנתיים האחרונות. עלייתה של החונטה הצבאית במצרים פתחה את הפתח עבור החמאס להסרת הסגר אם יאות לקבל הכתבות מצריות מסוימות. ההבטחה המצרית לפתיחת מעבר רפיח הפכה את ההסדר עם הפת"ח לנסבל מבחינת החמאס, אולם לחמאס היה אינטרס נוסף בהתקרבות למצרים – מקום מושבו של חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של החמאס הוא בדמשק, תחת כנפיו של בשאר אל אסד. באפריל כבר החריפה המחאה נגד השלטון הסורי לדרגה שכזו שהביאה את משעל לתור אחר מקום חליפי. טהרן התרחקה מהחמאס לאחר עופרת יצוקה במידה מסוימת ומצרים הפכה לפתרון מתבקש.

לחמאס היו ציפיות נוספות מההסדר – הכרה בינלאומית עקיפה דרך ממשלת הפת"ח, הקלה לאנשי החמאס ביהודה ושומרון, אפשרות להוביל מהלך לביטול תהליך השלום עם ישראל וחידושה של האינתיפאדה. לראשונה מזה 5 שנים, נוצר פתח ראשון אפשרי להשגת הסדר לשחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, לנוכח הסרת המצור מעזה ומאמצי הפלשתינים להשיג אהדה בינלאומית לקראת ספטמבר

פעולותיהם החד צדדיות של אבו מאזן וסלאם פיאד להשיג מדינה, פעילות שהורכבה מדילוגים בין בירות רבות בעולם במאמץ להשיג תמיכה רחבה ככל שניתן לעצמאות פלשתינית, זאת למרות שעצמאות שכזו כבר הוכרזה ב-1988 וזכתה זה מכבר לתמיכת רוב מדינות העולם, העלתה את ההערכה כי הפת"ח יישר קו עם החמאס והוא מוכן למהלך של אינתיפאדה שלישית נגד ישראל.

פתיחת מעבר רפיח תקל את חימושם של הפלשתינים עד ספטמבר באמצעים צבאיים שלא יכלו להבריח לרצועת עזה קודם לכן ויתנו בידי החמאס כלים חדשים שיוכלו לעקוף את המגבלה שנתקלו בה בעקבות הפעלת כיפת ברזל.

ההודעה המצרית על פתיחת מעבר רפיח העלתה יחד עם זאת תהייה – פתיחתו של המעבר תביא להסרת המצור היבשתי על עזה, ולשמיטת אחד הטיעונים המרכזיים בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. האפשרות של העברת סיוע הומניטארי לתוך עזה בלי לעבור דרך ישראל, שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הטיעון נגד המצור הישראלי, ומבשרת על שלב חדש במאבק בישראל, לאחר שהניסיון להשגת הישגים תעמולתיים באמצעות הניסיון לפרוץ את המצור על עזה, לא הוכיח את עצמו לאורך זמן.


אבו-מאזן בבית הלבן – הפיוס עם החמאס יוביל ללחץ עליו? צילום: הבית הלבן

הזווית הסורית

באפריל-מאי כבר הוברר סופית כי גל הזעם הערבי לא פסח על סוריה, ומהומות הדמים איימו להסתיים בצורה מדממת יותר מאשר בלוב. נשיא סוריה אסד ובני העדה העלווית, הבינו כי המלחמה כבר אינה רק על המשך שלטונו של אסד, אלא על המשך קיומה של העדה העלווית בסוריה. למעשה, המלחמה הפכה במידה רבה למאבקו של הרוב הסוני במיעוטים השונים וביניהם העלווים, הדרוזים והכורדים [3].

בימים אחרים שבהם נראה היה כי הגל יפסח על סוריה, טען אסד כי הסיבה לשקט האזרחי היחסי בסוריה נובעת מכך שאסד נותר נאמן לגישה התוקפנית נגד ישראל בעוד ששאר המנהיגים הערבים שבשטחם פרצו ההתקוממויות ניסו להתקרב לישראל. לא הייתה זו אמירה מהשפה והחוצה. אדרבא, אסד האמין בכך בכל לב והעריך כי הדרך להביא לסיום המהומות, לצד הדיכוי הברוטאלי באמצעות כוחות הביטחון, הוא ביצירת פרובוקציה נגד ישראל שיגרום לישראל להגיב ובכך יוסת הזעם אל האויבת הוותיקה של העולם הערבי.

הזדמנות לכך נקרתה ב-15 במאי, יום הנאכבה הפלשתיני. הממשל הסורי מימן אוטובוסים מלאים במפגינים פלשתינים שהוצאו ממחנות הפליטים בסוריה וקיבלו שכר נאה כדי לנסות ולפרוץ את גדרות הגבול. מאמץ שכזה נוסה גם בגבול הלבנון. בגבול עם סוריה, באזור מג'דל שאמס, נתפס צה"ל לא ערוך להתמודד עם היקף כזה של מפגינים. אלו שכן היו שם הפגינו איפוק שאיפשר למאות פלשתינים לחצות את הגדר לתוך שטחה של ישראל. בסוף יום ההתנגשויות הזה נספרו 9 הרוגים ערבים ועשרות פצועים, בעוד שהצד הישראלי ספג פציעות קלות בלבד.

בחירתו של אסד בדרך הפעולה הזאת רק הדגימה את מצבו הקשה. אסד לא יכול היה לבחור בדרך של התנגשות ישירה עם ישראל, מאותן הסיבות שריסנו אותו ואת אביו לפניו בעשורים האחרונים – בנוסף לסיבות הנוגעות לעליונות הצבאית הישראלית ולישיבה הישראלית ברמת הגולן, נוספה סיבה נוספת – הצבא הסורי נחוץ כעת לדיכוי המהומות מבית. אם תפרוץ מלחמה בין ישראל לסוריה, יישחק הצבא הסורי עד לרמה שלא ניתן יהיה לעשות בו שימוש לדיכוי המהומות. במלים פשוטות, התנגשות צבאית סורית-ישראלית מוגבלת, לא כל שכן מקיפה, פירושה סיום שלטון העדה העלווית ומשפחת אסד בסוריה ואולי אף סוף קיומה של העדה העלווית בסוריה, לנוכח רגשות הנקם מצד הרוב הסוני, שסובל כבר יובל שנים כמעט מההגמוניה של המיעוט העלווי.

ליום הנאכבה קדמו ניסיונות סורים להצית את האזור באמצעות הג'יאהד האסלאמי והחמאס שביצעו פיגועים נגד ישראל, הבולט שבהם הוא הפיגוע באיתמר ב-12 במרץ, סמוך להחרפת המהומות בסוריה. כעת מעוניינים הסורים בסיבוב נוסף בין הפלשתינים ובין צה"ל על הגדר. תאריך היעד הבא שסומן הוא ה-5 ביוני, היום שבו פרצה מלחמת ששת הימים.


המהומות במג'דל שאמס – אסד מנסה להסיח את דעת הקהל מהזירה הפנימית. צילום: טלוויזיה

מסע נתניהו לוושינגטון

בסוף מאי, נסע נתניהו לוושינגטון לסדרה של פגישות ונאומים מתוך כוונה ליישב את חילוקי הדעות עם הנשיא אובאמה ולרתום את האמריקנים למאבק בניסיונות הפלשתינים להשיג הכרה חד-צדדית במדינה פלשתינית. הביקור בוושינגטון כלל כמה פגישה עם הנשיא אובאמה, נאום בוועידת איפא"ק השנתית וגולת הכותרת של הביקור – נאום מול שני בתי הקונגרס.

טרם ביקורו, נשא אובאמה נאום מדיניות לגבי הסכסוך באזור. הוא שב על ההבטחה כי ארה"ב נותרת מחוייבת לביטחונה של ישראל, וכי הוא רואה בהסכם עם הפלשתינים הכרח לשימור הביטחןן הישראלי. האמירה שחוללה את עיקר הסערה מדברי אובאמה היא הצעתו להתחיל במו"מ על הגבולות, לפני סוגיות הליבה הרגישות – ירושלים והפליטים. על גבולות המדינה הפלשתינית, כך אובאמה, "להיות מבוססים על קווי 1967 עם החלפת שטחים מוסכמת".

בחינה קרה של דבריו לא מעלה שום דבר חדש – גם ברק וגם אולמרט הציעו בעבר דברים דומים. אך עצם אזכור המינוח הרגיש "קווי 1967" בנקודת זמן מתוחה בין הצדדים, חולל סערה רבה והביא את לשכת נתניהו, באופן יוצא דופן, לפרסם דבר ביקורת לדבריו של אובאמה [4]. על רקע זה, הופיעו אובאמה ונתניהו מול המצלמות בחדר הסגלגל, כשהמתח ביניהם ניכר.

נתניהו הדגיש שלוש נקודות שבעיניו הן הבסיסיות ביותר שעל האמריקנים לקחת בחשבון, תוך התייחסות ישירה לתוכניתו של אובאמה. הנקודה הראשונה היא שישראל לא תוכל להסכים להסדר המבוסס בדיוק על קווי 1967 מאחר ומדובר בגבולות שלא ניתן להגן עליהם וכן שנעשו שינויים דמוגרפיים ב-44 השנים האחרונות שיש לתת עליהם את הדעת. הנקודה השנייה – שישראל לא יכולה לשאת ולתת עם הפלשתינים כל עוד שהחמאס הוא חלק מהממשלה הפלשתינית. הנקודה השלישית שהעלה נתניהו הייתה שישראל לא תסכים לעולם לשיבת פליטים פלשתינים לתוך שטחה וכי זוהי אמיתה "שכולם מכירים בה".

לאחר הפגישה עם נתניהו, וטרם נאומו של זה בקונגרס, הופיע אובאמה מול ועידת איפא"ק ובנאום מפויס ופרו-ישראלי, הבהיר לקול צהלות הקהל כי בהצהרתו לגבי "קווי 1967", התכוון לומר שהקו הסופי יהיה שונה מזה שהתקיים לפני מלחמת ששת הימים, נוכח השינויים הדמוגרפים שחלו מאז והצרכים הביטחוניים של ישראל.

גולת הכותרת בביקורו של נתניהו הייתה הנאום בקונגרס. ערב ביקורו, ידע נתניהו כי יאלץ "לשלם" על הנאום הזה בהשמעת נכונות לגמישות במו"מ מול הפלשתינים. על פי הדיווחים, ההבהרות והנאום החם שנשא אובאמה קודם לכן מול איפא"ק הביאו את נתניהו למתן את נאומו, ולהציג את העמדה הפשרנית ביותר שהציג אי פעם בפומבי מנהיג מהליכוד.

נתניהו הביע נכונות למדינה פלשתינית ולפינוי התנחלויות, אך שם דגש על הצורך להבטיח את ביטחונה של ישראל ביום שאחרי ההסכם עם הפלשתינים בדמות שימור הנוכחות הצבאית הישראלית בבקעת הירדן. לגבי סוגיית הפליטים, תקף נתניהו את הפלשתינים על שהם ממשיכים "לטפח חלום לא מציאותי" כהגדרתו, וכי הפליטים לא ישובו לישראל. בנוגע לירושלים הצהיר נתניהו כי הוא ישאף לשמור אותה מאוחדת, אך ציין כבדרך אגב כי יסכים לשקול "פתרון יצירתי".

בשיאו של הנאום, ניסה נתניהו להעביר את הכדור אל הפלשתינים כשתהה בקול מדוע לא הושג עדיין שלום אם ששת ראשי הממשלה האחרונים של ישראל הביעו נכונות למדינה פלשתינית. התשובה, כך נתניהו, נעוצה בעובדה כי הפלשתינים לא הכריזו עדיין כי הם מוכנים לקבל את קיומה של המדינה היהודית כעובדה מוגמרת

הקונגרס האמריקני ידוע זה שנים כפורום פרו-ישראלי, "ביתי" כמעט עבור נתניהו או כל ראש ממשלה ישראלי אחר. מחוץ לבית הקונגרס, התקבל נאומו של נתניהו בפחות התלהבות, כולל בשמאל הישראלי ועוד יותר מכך בקרב הפלשתינים, ששמעו מראש הממשלה הישראלי תוכנית שהם לא מוכנים לקבל, ממספר סיבות – ירושלים נשארת בריבונות ישראל, הם נדרשים להכיר בזכות המדינה היהודית להתקיים, זכות השיבה לא תתקבל ואין מדובר בנסיגה מלאה לקווי 1967. כל אחת מארבע הנקודות היא מחלוקת שאף דובר פלשתיני לא הסכים להתפשר עליה בעבר.

העובדה כי תוכניתו אינה מקובלת על הפלשתינים לא התקבלה בהפתעה כמובן בסביבתו של ראש הממשלה הישראלי. הוא מבחינתו התפשר ככל שיכל, עד שיישר עמדות כמעט לחלוטין עם עמדותיה של ציפי ליבני וקדימה. העובדה כי הפלשתינים אינם מוכנים לקבל את עמדותיו מסכלת כל סיכוי ריאלי למו"מ מיידי בטווח הנראה לעין ומעבירה את עיקר המאבק, שוב, לזירה הבינלאומית. כשזה קורה, נראה כי אנו צפויים לתקופה של מתיחות גוברת בין הצדדים והתבצרות של כל אחד מהצדדים בעמדתו. בתנאים כאלו, סיבוב חדש של אלימות, כך נראה, נמצא ממש מעבר לפינה.


נתניהו נואם מול הקונגרס – קרא לאבו-מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית. צילום: לע"מ

היכונו לאינתיפאדה השלישית

המאבק ממשיך מכאן לכמה זירות עתידיות. ראשית, ייעשה ניסיון ב-5 ביוני כאמור לנסות ולפרוץ את הגדר הישראלית. בעקבות אירועי מג'דל שאמס ולקראת תאריך זה, בוחנים בישראל מחדש כיצד להתמודד עם מאות אזרחים לא חמושים המסתערים על גדר גבול. ככל שנתקרב לספטמבר רף האלימות יגבר – ביהודה ושומרון, בעזה, בגבול לבנון ובמקומות נוספים ייעשו ניסיונות ליצור פרובוקציות נגד ישראל שיגררו אותה להגיב ובכך להשיג נקודות לקראת ספטמבר.

שנית, הזירה הפוליטית הישראלית עומדת לגעוש סביב הביקור של נתניהו בארה"ב. הוא יעמוד מול לחץ מימין בסוגיית הוויתור על חלק מההתנחלויות, ומול לחץ מהשמאל בשל הסירוב לנסיגה מלאה ולפשרה בירושלים. התמיכה של ברק וליברמן בנתניהו די מובטחת לחודשים הקרובים, אולם קדימה מנסה להנהיג מהלך להקדמת הבחירות, על רקע הקיפאון המדיני. כרגע היא נתמכת על ידי מרצ, ויש להניח כי תשיג את תמיכת הח"כים הערבים. בעוד כמה חודשים תבחר מפלגת העבודה יו"ר חדש ומאותו רגע תתמוך אף היא בהקדמת הבחירות, ותציב את מניין הח"כים התומכים במהלך על 50.

או אז, לשון המאזניים תהפוך (שוב) להיות ש"ס, שמעמדה נמצאה בנסיגה בשנים האחרונות ובסכנה מסויימת לקראת הבחירות הבאות, על רקע האיום כי אריה דרעי ישוב לפוליטיקה עם מפלגה חדשה. בש"ס ירצו בחירות מהירות כדי שלא לאפשר לדרעי להתארגן כראוי לבחירות, ואכן כבר הודיעו הח"כים של ש"ס שיעוררו משבר קואליציוני בסוגיית המשכנתאות. במידה ויפרצו אירועי דמים סביב ספטמבר, יצטרכו בש"ס לשקול מחדש את צעדיהם.

זירה שלישית היא הזירה הבינלאומית שם פועלים הפלשתינים בתקופה האחרונה במאמץ להשיג תמיכה רחבה ככל שניתן לעצמאות מדינית. ישראל השקיעה מאמצים רבים כדי לשכנע מדינות מערביות להימנע מלתמוך בפלשתינים בסוגיה זו, וכעת גם האמריקנים יפעילו את השפעתם. מבחינה זו, הסכם הפיוס הפלשתיני מיטיב עם ישראל ויערער את הלגיטימיות הרבה ממה נהנה הפת"ח.

העמדה הפלשתינית בספטמבר היא המעניינת מכולן – אם הפלשתינים לא יצליחו לעורר אינתיפאדה של ממש נגד ישראל ולא יצליחו לרתום את מדינות המזרח התיכון, שעסוקות בענייניהן הפרטיים, למאבק בישראל, הם ימצאו עצמם בחודש ספטמבר זוכים לאותה הכרה שלה זכו לפני 23 שנה ואשר נותרה מאז נטולת השפעה אמיתית. יתרה מכך – ניסיון שלהם לקבל הכרה באופן חד-צדדי בניגוד מפורש לעמדת הממשל האמריקני, יפגע באופן משמעותי ביחסים עם ממשל אובאמה, על כל המשתמע מכך.

למעשה, היוזמה הפלשתינית שנתפסה כמאיימת בתחילה על ישראל, נדונה לכישלון למן ההתחלה בשל תקנות האו"ם בדבר צירוף חברה חדשה – על כל מועמדת לזכות ברוש של שני שלישים בעצרת האו"ם, שם נראה כי לפלשתינים יש רוב של כמעט 100% בקרב יותר מ-190 החברות, אולם עליה לזכות גם לרוב במועצת הביטחון – 9 מתוך 15 חברות וכן שאף אחת מחמש החברות הקבועות לא תטיל וטו. האמריקנים כבר התחייבו להטיל וטו על יוזמה חד צדדית פלשתינית, כך ששוב מדובר במהלך תעמולתי בלבד. ישראל תחייך אולי בתגובה לווטו אמריקני, אך לא מן הנמנע כי האמריקנים ידעו לגבות מישראל מחיר גבוה על סיכול המהלך הפלשתיני [5].

בנקודה הזאת הם ימצאו עצמם בבעיה – המצור על עזה כבר לא יתקיים, בממשלה הפלשתינית חברים חברי ארגון טרור שמוכר בארה"ב ובאיחוד האירופי ככזה, וכל עוד ישראל לא הגיעה להסדר איתם, הריבונות היחידה שלהם היא בעזה. במצב שכזה הלחץ עשוי לעבור להנהגה הפלשתינית, שכבר לא תוכל להמתין לגינוי בינלאומי לישראל או לסיוע מצד מדינות ערביות, והם יצאו לאינתיפאדה חדשה, במטרה להשיב לעצמם את התמיכה הבינלאומית.

ישראל, אם כן, עומדת מול שני גלי אלימות – הראשון, הקטן יותר, כבר החל והוא יימשך עד ספטמבר. הגל השני והאלים יותר יתחיל בספטמבר. עד לנקודה ההיא, יספיקו הפלשתינים להתחמש לקראת עימות, ולזירה ייכנסו כלי נשק שלא היו בעבר ברשותם של הפלשתינים.

הזמנים השתנו מבחינת הפלשתינים – ארה"ב והאיחוד האירופי מצויים במשבר כלכלי מתמשך שסופו אינו נראה באופק, ועל כן היכולת שלהם להמשיך ולתמוך כלכלית בפלשתינית פוחתת. גם הפטרון האיראני כבר אינו יכול לתמוך כבעבר לנוכח במצב הכלכלי הקשה ועל רקע המשבר המנהיגותי בארץ האייתוללות. גם סוריה, אמנם לא תומכת כלכלית גדולה אך סייענית חשובה אינה יכולה לעזור, ואילו מצרים תחת ההנהגה החדשה מוגבלת ביכולתה לעזור לפלשתינים בעודה מנסה להשתקם בעצמה.

האינתיפאדה הזו תהיה שונה מקודמתה – גדר ההפרדה ביהודה ושומרון והגדר בעזה מונעות חדירה של מחבלים מתאבדים. מערכת כיפת ברזל מפחיתה מהיעילות של המערך הרקטי הפלשתיני ויש להניח שעם הזמן והניסיון המבצעי שיצטבר, היעילות הרקטית תפחת עוד. ישראל תוכל להרשות לעצמה להימנע מלהיכנס לעזה, ובכך להימנע ממפגש עם מערכות נשק חדשות. האלטרנטיבות עבור הפלשתינים תהיינה שימוש בטרור נגד מטרות יהודיות וישראליות בחו"ל וטרור נגד המתיישבים מעבר לקו הירוק, אך פעילות שכזו רק תדגיש את הפער העצום בין ישראל ובין הפלשתינים. מדובר אם כן בחדשות רעות בעיקר לפלשתינים שהחלו במהלך מדיני חכם מבחינתם, אשר יסתיים בחורבן נוסף.

הערות

1. בן דרור ימיני, "ההונאה הגדולה", מעריב, 21/05/2011

2. Dan Ephron, "The Wrath of Abbas", NewsWeek, 24/04/2011

3. עוד על הנעשה בסוריה, במאמר "רולטה סורית", בגיליון אפריל 2011 של סיקור ממוקד

4. Josef Federman, "Israel's Netanyahu: 1967 borders can't be defended", AP, 19/05/2011

5. "UN official: US could stop Palestine membership bid", Ma'an, 28/05/2011


מאמרים נוספים