לי מקרטע אל קו הגמר

דרום קוריאה נכנסת לשנת בחירות

יובל בוסתן, אלון לוין


בחודש שעבר ספגה מפלגת השלטון בדרום קוריאה מפלה אלקטורלית מביכה בבחירות אמצע בכמה אזורי מפתח. תוצאות הבחירות מבטאות את אי שביעות הרצון הציבורית מנשיאותו של לי מיונג באק, שמכהן מאז 2008. המתיחות עם הצפון, סדרה של שערוריות והחלטות שנויות במחלוקת מצליחים להאפיל אפילו על הצמיחה הכלכלית. לי מוסיף לקדם הסכמי סחר עם ארה"ב והאיחוד האירופי, אך הולך ומאבד מהלגיטימיות שלו בזירה המקומית.

שנת 2010 הייתה שנה של צמיחה כלכלית בדרום קוריאה. אמנם, כפי שיפורט בהמשך, צמיחה זו טרם חלחלה לשכבות הנמוכות, אך אין ספק כי המשבר נבלם והכלכלה שבה לפסים של צמיחה – התוצר חצה את רף טריליון הדולר, והציב את דרום קוריאה ככלכלה ה-15 בעולם במונחים של תוצר נומינלי, כשהיא נושפת בעורפה של מכסיקו.

על מנת להבטיח את המשך הצמיחה הכלכלית, פועלים בדרום קוריאה להרחיב את היקף הסחר שלהם עם בנות בריתן. שתי המטרות המרכזיות שסימנו על המפה בהקשר זה, אלו הסכמי סחר חופשי עם ארה"ב ועם האיחוד האירופי. ההסכם עם ארה"ב נחתם בדצמבר 2010, אך עדיין עומד וממתין לאישור הפרלמנטים של שתי המדינות.

מבחינת ממשל אובאמה, הסכם הסחר הזה, אולי הגדול ביותר מאז הקמת נאפט"א באמצע שנות ה-90, הוא רק נדבך אחד מתוך מערך כולל של הסכמי סחר חופשי שמנסים בממשל לסגור בתקופה האחרונה ובפרט להגדיל את הסחר למזרח אסיה. דרום קוריאה היא הכלכלה הרביעית בגודלה באסיה. היא שותפת הסחר השביעית בגודלה של ארה"ב, עם סחר בהיקף של כמעט 90 מיליארד דולר. בארה"ב מאמינים כי בעקבות ההסכם, יגדל היקף הייצוא האמריקני לשותפה המזרח-אסייאתית בכ-10 מיליארד דולר, סכום השקול לגירעון המסחרי של האמריקנים בסחר בין המדינות.

ההסכם מהווה הישג אישי לאובאמה, שאמנם לא הצליח להשלים אותו בביקורו בסיאול חודש לפני כן, אך כן הצליח לשפר את תנאי ההסכם אותו ניסחו לראשונה בעידן בוש הבן. בין היתר, סוכם שם על הפחתה איטית יותר של מכסים על רכבים מדרום קוריאה, מה שייטיב כמובן עם יצרני הרכב האמריקנים, שבונים לא רק על האטה בקצב ייבוא הרכבים מדרום קוריאה, אלא גם על הגדלת הייצוא אליה [1].

סוגיה אחת שנותרה רגישה ביחסים בין שתי המדינות היא סוגיית ייבוא הבשר. דרום קוריאה הייתה אחת מיבואניות הבשר האמריקני הגדולות בעולם עד שפרצה בעדרי בקר בארה"ב מחלת "הפרה המשוגעת" ב-2003. כתוצאה מכך, הטילו הדרום קוריאנים, כמו גם 65 מדינות אחרות, הגבלות על ייבוא בשר מארה"ב, ולא הסירו אותו גם לאחר שהאמריקנים הוכיחו כי השתלטו על המחלה.

ב-2007, על רקע ההכנות לחתימה על הסכם סחר חופשי, שקל הנשיא דאז, רוּ מו היון, להתיר מחדש יבוא בשר אמריקני, אך לא יישם זאת. מי שהכריז לבסוף שיעשה זאת היה יורשו, לי מיונג-באק, שנכנס לתפקיד בפברואר 2008. כוונתו להתיר ייבוא בשר אמריקני תוך הגבלה שלא להתיר ייבוא של בשר מבקר בן יותר משנתיים וחצי, גרמו למחאה הציבורית הרחבה ביותר שידעה דרום קוריאה זה 20 שנה, נוכח החשש מהבשר האמריקני – עשרות אלפים יצאו לרחובות, שיעור התמיכה בנשיא הטרי צנח ל-20% והממשלה כמעט ונפלה.

לי התנצל על שלא היה קשוב לציבור, אך הצליח להתיר לבסוף את חידוש ייבוא הבשר האמריקני, החל ביולי אותה שנה. בתוך שנתיים בלבד, כבר עקפה דרום קוריאה את יפן כיבואנית הבשר האמריקנית הגדולה באסיה והשלישית בעולם [2]. על רקע המשא ומתן על הסכם הסחר החופשי הקרוב, ביקשו האמריקנים להימנע מלעורר שוב את הסוגיה הרגישה והסכימו להותיר לעת עתה על כנו את האיסור לייבא לדרום קוריאה בשר בקר זקן משנתיים וחצי.


הפגנת ענק בדרום קוריאה נגד ייבוא בשר אמריקני – כמעט והפילו את הממשלה. צילום: צ'ונג-דאה

הקרב על הסכמי הסחר

אישור ההסכם עם דרום קוריאה עומד להיות קרב לא פשוט מבחינת הממשל, שעדיין ממתין לאישור הסכמים דומים עם פנמה וקולומביה, האחרון שבהם שנוי במחלוקת וממתין כבר למעלה מ-4 שנים בוועדות הקונגרס. במקרה של קולומביה, אחת הסיבות המרכזיות לעיכוב מקורה בביקורת על היקף האלימות והשחיתות במדינה הדרום-אמריקנית, על אף שנראה כי בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי שם בסוגיה זו. למרות זאת, מנהיגי שתי המפלגות בסנאט כבר הודיעו כי יוסיפו לעכב את אישור ההסכמים עד שהממשל יאחד בין שלושת ההסכמים ויעביר אותם לאישור כחלק ממכלול מדיניות הסחר של הממשל.

ממשל אובאמה מעוניין מאוד בהסכמים הללו, אך גם לחברי הקונגרס יש מה להפסיד בקרב ציבור הבוחרים שלהם – השותפות האמריקניות להסכם, ובפרט דרום קוריאה וקולומביה, אינן קופאות במקומן וחתמו או מנהלות מו"מ מתקדם עם מדינות נוספות על השגת הסכמים דומים – דרום קוריאה עם האיחוד האירופי וקולומביה עם האיחוד האירופי, ארגנטינה, ברזיל וקנדה. בתנאים כאלו, ברור לכל כי עיכוב אמריקני ממושך יעניק מקדמה בדרום קוריאה ובקולומביה ליצרנים מתחרים מהמדינות האחרות על פני היצרנים האמריקנים.

בתחילת מאי, אישר הפרלמנט בדרום קוריאה את הסכם הסחר החופשי עם האיחוד האירופי. בעקבות ההסכם, שצפוי להביא להסרת מרבית המכסים בין המדינות בהדרגה במשך החמש שנים הקרובות החל ביולי השנה, אמור הסחר בין מדינות האיחוד לדרום קוריאה לזנק מכ-65 מיליארד אירו לכ-100 מיליארד אירו בשנה. במפלגת השלטון בדרום קוריאה שיווקו את ההסכם כהצלחה תוך הצהרות כי הזינוק בסחר יביא ליצירת כרבע מיליון מקומות עבודה חדשים. למרות זאת, באופוזיציה החליטו להחרים את ההצבעה עקב חששות שהעלו על אי הגנה על תוצרת חקלאית ועל עסקים קטנים [3].

אותו לובי בעד החקלאים מעכב עדיין את אישור ההסכם עם ארה"ב, שכאמור רחוקה מלאשר אותו בעצמה. חשוב לציין כי מבחינת האמריקנים, הלחץ צפוי לגבור בקרוב, שכן האיחוד האירופי צפוי לסכם ראשון על הסכם סחר חופשי מול הודו. אם יאבדו האמריקנים את יתרון הראשוניות בשוק אסטרטגי נוסף, המחיר הכלכלי לאובדן כזה לא יהיה זניח.


לי, עם אובאמה – ישלימו את אישור הסכם הסחר החופשי? צילום: הבית הלבן

לי: חולם על איחוד, סובל מאחוזי תמיכה נמוכים

הנשיא לי זכה לאחוזי תמיכה גבוהים עם בחירתו, אך כהונתו הייתה רצופה קשיים ומחלוקות כמעט למן ההתחלה, ולא רק בשל המשבר הכלכלי העולמי שקיבל את פניו – עם כניסתו לתפקיד ב-2008, הוא ספג ביקורת רבה על החלטתו לחדש הסכם למכירת בשר אמריקני בדרום קוריאה, אחרי שזה הופסק כאמור עקב חששות, שהופרכו לאחר מכן, ממחלת הפרה המשוגעת. ב-2009, התאבד קודמו בתפקיד רו מו היון, עקב האשמות בשחיתות. לי עצמו הואשם כי אנשיו הובילו את חקירתו של רו ממניעים פוליטיים.

ב-2010, הגיעה המתיחות עם הצפון לשורה של התנגשויות – במרץ מצאו 46 מלחים דרום קוריאנים את מותם, כשספינת המלחמה שלהם טובעה בסמוך לגבול עם הצפון. כשוועדת חקירה של הדרום הפנתה אצבע מאשימה צפונה, הגיבו בפיונגיאנג בהקפאת היחסים, והמתיחות גברה [4]. בנובמבר, נרשמו חילופי אש של ממש בין הצדדים, על רקע ההכנות לחילופי השלטון מזה ותמרונים ימיים שביצעו בדרום עם ארה"ב מזה [5].

בין לבין, שב והתבטא לי בנושא שאיפתו להביא לאיחוד האי, נושא שהוא בוודאי משאת נפשם של רוב הקוריאנים, אך רוב הנשיאים נמנעו מלהתייחס אליו בפומבי. הנשיא הנוכחי הרחיק ואף הציע להטיל מס חדש, כהכנה לעלויות שיגרור עימו האיחוד המצופה [6]. איחוד כזה, אם וכאשר, יהיה משימה מורכבת ויקרה מאוד. בהשוואה לאיחוד גרמניה לדוגמא, שם הפער ברמת החיים בין המערב למזרח הקומוניסטי היה פי שלושה, במקרה הקוריאני מדובר בפער של פי שלושה עשר, לא עלות שסיאול תוכל לשאת בה לבדה [7].

על אף המתיחות, ממשיך לי לנסות ולהפשיר את היחסים. בשנים האחרונות, מקיימות יפן, סין ודרום קוריאה פסגה שנתית לדיונים בנושא בטיחות אזורית בתחום הגרעין. פסגה זו הפכה חשובה במיוחד השנה נוכח התאונה הקשה בפוקושימה לאחר רעידת האדמה הגדולה. מנהיגים משלוש המדינות יצאו להתרשם מהנזקים באזור האסון ודנו בדרכים להוספת אמצעי בטיחות. לאחר הפסגה, הכריז לי כי יזמין את מנהיג הצפון, קים איל ג'ונג, לפסגה השנתית הבאה אם זה יסכים לזנוח את התוכנית הצבאית הגרעינית שלו [8].

קים, שזכה באפריל לביקור מצד נשיא ארה"ב לשעבר קרטר, הכריז כי הוא מוכן להיפגש עם לי בכל זמן ובכל מקום, אך לי הצהיר כי כל עוד מחזיק הצפון בנשק גרעיני, לא תיתכן הפשרה בין הצדדים. גם הפורום הרב-צדדי לשיחות על פירוק צפון קוריאה מגרעין לא השיג כל התקדמות בשלוש השנים האחרונות נוכח המתיחות בחצי האי.


לי עם ראשי ממשלות סין ויפן – יארחו בשנה הבאה את קים מצפון קוריאה? צילום: אתר נשיא דרום קוריאה

נכנסים לשנת בחירות

בחודשים האחרונים נרשמת שחיקה גם בתמיכה במדיניותו של לי בכלכלה. כנשיא שהיה מנכ"ל בעברו ונבחר על תקן מומחה כלכלי, מדובר במכה קשה. הסיבה לפגיעה באמון הציבור ביכולותיו בתחום זה מקורה בשחיקה מתמשכת ברמת המשכורות, כמו גם במשבר דיור, עליה באינפלציה, ביטול תוכנית לבניית שדה תעופה חדש ומספר פרשות שחיתות כלכליות שהתפוצצו במשמרת שלו. במדדי המשק ובמצב התאגידים הגדולים במדינה ניכרת מגמת התאוששות ברורה מאז המשבר הגדול של 2008, אך נתוני המשכורות וההפרשות לחיסכון מצביעים כי ההתאוששות טרם ניכרת בכיסו של האזרח הקטן [9].

כתוצאה מכל אלו, צנחה התמיכה בלי מאזור ה-50% בנובמבר האחרון, עת אירח את ועידת ה-G20, לסביבות ה-30% כיום. השפל בתמיכה בנשיא המכהן בא לידי ביטוי גם בקלפי, בבחירות אמצע מצומצמות שנערכו בדרום קוריאה בחודש אפריל. בחירות אלו, כמו בארה"ב, נערכות רק לחלק מהמושבים המקומיים, והן נחשבות לברומטר לפני הבחירות הבאות לנשיאות, שתיערכנה בשנה הבאה. בכל מחוזות המפתח שעמדו לבחירה, ספגה מפלגת השלטון השמרנית, ה-GNP, מפלה מביכה.

המנצח הגדול של בחירות אלו היה מועמד המפלגה הדמוקרטית, סון האק-קיו (Sohn Hak-Kyu), שהביס את יו"ר מפלגת השלטון לשעבר במירוץ לאחד ממושבי המפתח שעמדו לבחירה. סון נחשב כעת לאחד המועמדים האפשריים להתמודד על הנשיאות בדצמבר הבא, אך ברור כי יותר מאשר הוא ניצח, מפלגת השלטון הפסידה – הפגנות מחאה נגד המצב הכלכלי תחת הסיסמא מימי קלינטון "זו הכלכלה, טיפש", הביאו להספד השמרנים, שראו בכך כקריאת השקמה.

ימים ספורים לאחר המפלה בבחירות האמצע, הכריזו במפלגת השלטון על צעדים אותם ניתן להגדיר כפופוליסטים, שמיועדים להחזיר את התמיכה למפלגה. בין היתר, מדובר בהפסקת הקיצוץ במיסים והקצאת כ-9.3 מיליארד דולר שהצטברו בסוף השנה שעברה כעודף גבייה, לטובת תוכניות רווחה דוגמת מלגות לימודים ותמיכה במשפחות מעוטות יכולת [10].

הבחירות הלאומיות כבר מעבר לפינה – הבחירות לפרלמנט תיערכנה באפריל 2012 ולנשיאות בדצמבר 2012 – והמתח במפלגת השלטון גובר ומביא ליצירתן של כמה תתי-סיעות, הנאבקות בינן לבין עצמם על דמותה של המפלגה לקראת הבחירות הקרובות. הסוגיה המרכזית שעל הפרק היא בחירת המנהיג הבא של המפלגה. בדרום קוריאה מוגבל הנשיא לכהונה אחת בת חמש שנים, ולכן לי לא יוכל להתמודד שוב. מקרב הסיעות עולים לעת עתה שמם של כמה מועמדים שאינם בעלי שיעור קומה יחסית.

הדמות היחידה שיכולה לאחד את מפלגת השלטון מאחוריה, ואם אכן תבחר להתמודד בבחירות גם לנצח בהן בקלות יחסית, היא פארק ג'ון-היי (Park Geun-hye), ביתו של פארק צ'ונג הי, מי שנחשב לאחד מאבות דרום קוריאה המודרנית. פארק האב, שהוביל את המהפכה הצבאית של 1961, כיהן כנשיא החל ב-1963 ועד להתנקשות בחייו ב-1979. לזכותו נרשמו תהליכי מודרניזציה בכלכלה הדרום-קוריאנית והפשרת היחסים עם יפן, אך לחובתו נזכרת הריכוזיות השלטונית הרבה בה נקט. ביתו, ג'ון היי נבחרה כבר לארבע כהונות רצופות בפרלמנט, וניסתה להתמודד לנשיאות בפעם הקודמת. היא הפסידה את מועמדות המפלגה השמרנית ללי בדוחק רב.

לכיוונה של ג'ון היי נזרקה לאחרונה ביקורת על הפרופיל הנמוך שהיא נוקטת למרות המשברים וחוסר שביעות הרצון מלי. החודש, היא הודיעה לתומכיה כי היא "תחזור לעניינים" בקרוב. על פי כל סקרי דעת הקהל, היא נחשבת עדיין לפוליטיקאית הפופולארית ביותר בדרום קוריאה וכאמור למועמדת המובילה להיבחר כנשיאה הבאה, לא מעט על רקע חולשה שמפגינים מועמדי האופוזיציה. אם אכן תיבחר, תהיה לאישה הראשונה בתפקיד.

האדם הבא שייבחר לתפקיד הנשיא, יצטרך לבצע רפורמות מבניות במשק הדרום קוריאני, הסובל מחוב חיצוני גבוה יחסית לכלכלות אחרות בגודל הזה, ולהשלים את הסכמי הסחר עם ארה"ב והאיחוד האירופי. מעל הכל, יימשך הסכסוך הבלתי נגמר עם הצפון הקומוניסטי, שעשוי להחריף על רקע הצורך של הצפון לבסס את מנהיגותו של היורש המיועד, קים ג'ונג וון.

הערות

1. Howard Schneider, "U.S., S. Korea reach free-trade deal", Washington Post, 04/12/2010

2. "S. Korea becomes world's third largest U.S. beef importer", People's Daily Online, 16/07/2010

3. "South Korea in final approval of EU trade deal", BBC News, 05/05/2011

4. עוד על התקרית להשלכותיה במאמר "מתיחות בקוריאה", בגיליון יוני 2010 של סיקור ממוקד

5. Jack Kim and Lee Jae-won, "North Korea shells South in fiercest attack in decades", Reuters, 23/11/2011

6. "South Korean president proposes plan to reunite with North Korea", CNN, 15/08/2010

7. עוד על השלכות אפשרויות של איחוד קוריאה במאמר "מזרח אסיה כזירה", בגיליון דצמבר 2007 של סיקור ממוקד

8. Patrick Donahue and Tony Czuczka, "Lee Says He’ll Invite North Korea for Summit If It Gives Up Nuclear Arms", Bloomberg, 10/05/2011

9. Evan Ramstad, "S. Korean Voters: It’s the Economy, Stupid", The Wall Street Journal, 29/04/2011

10. Jack Kim, "South Korea ruling party mulls policy shift amid crisis", Reuters, 08/05/2011


מאמרים נוספים