הניצחון המדהים של טראמפ בארה”ב מייצג תופעה רחבה יותר, שכבר קיבלה ביטוי במשאל העם בבריטניה וכנראה תקבל בבחירות הבאות במדינות מערב אירופה – האזרחים חוששים מהגלובליזציה, שלא לומר מאסו בה, ודורשים ממנהיגיהם לחזור ולדאוג קודם כל לשווקים המקומיים. במקביל, תוצאות בחירות במדינות אחרות מעידות כי רבים לא לוקחים עוד את ההשפעה האמריקאית כמובנת מאליה.
קשר ישר עובר בין ניצחון טראמפ, הברקזיט ו”הערבים נעים לקלפיות בכמויות אדירות” – הציבור במדינות המערביות שרואה עצמו לאומי מורד בדת הפוליטיקלי-קורקט ודורש לקרוא לילד בשמו – זה או הזהות הלאומית שלנו, או הליברליזם הרב תרבותי. בעידן הטרור האסלאמי, הגירת המיליונים מהעולם השלישי והמיתון הכלכלי הכרוני, הרוב נוטה לבחור בזהות ולא ב”זכויות”, בהבטחות לחיזוק הכלכלה המקומית ולא ובהסברים מלומדים על הסכמי סחר חופשי שקשה לראות איך הם עוזרים לאדם הפשוט בתור למכולת.
במשך שני עשורים וחצי, מאז סיום המלחמה הקרה וביתר שאת מאז 1995, אז הוחלפה מסגרת הסחר שהוקמה עם סיום מלחמת העולם השנייה (גאט”ט) בארגון הסחר העולמי (WTO), הסכמים אזוריים וגלובליים להסדרת סחר ותחומים אחרים בכלכלה, ביטחון וחברה הפכו לצו השעה. מאות רבות של הסכמים כאלו כבר אושרו בכל היבשות, כשכל מדינה חברה בכמה הסכמים כאלו, שלעיתים משלימים ולעיתים סותרים האחד את השני. ההסכמים האלו מטבעם כוללים הסרה הדדית של מכסים בתחומים מוגדרים, והזרמה קלה יותר של סחורות בין המדינות החברות. היצרנים בכל מדינה מקבלים הסכמים כאלו בחשש רב בדרך כלל. לא פעם ולא פעמיים השתמשו מנהיגים בהסכמים כאלו כאמצעי להפעיל לחץ על ועדים מקומיים ולחולל רפורמות מקומיות באמצעות לחץ בינ”ל לשותפות בהסכם כזה או אחר.
חברותה של ארה”ב בהסכמים כאלו היא כבדת משקל במיוחד, מתוקף מעמדה הכלכלה הגדולה בעולם. באמצע שנות ה-90 הוקם אזור הסחר של צפון אמריקה (נאפט”א) עם קנדה ומכסיקו, ומאז חתמו בוושינגטון על הסכמים עם שורה של מדינות נוספות, הציעו מסגרת סחר לכל מדינות אמריקה, תכננו מסגרת אטלנטית משותפת עם האיחוד האירופי ומן העבר השני מנהלים מו”מ על הסכם סחר במרחב הפסיפי בין 12 מדינות ובראשן יפן ואוסטרליה. זוהי מסגרת ה-TPP (Trans-Pacific Partnership) שהוזכרה בקמפיין פעמים רבות, והיא אמורה הייתה להיות אבן יסוד בהתמודדות האמריקאית עם הדומיננטיות הכלכלית של סין במזרח אסיה.
טראמפ הביע בקמפיין התנגדות נחרצת ליוזמה והזהיר כי היא “תאנוס את המדינה שלנו… זו מילה קשה אבל זה נכון”. הנשיא הנבחר של ארה”ב הזהיר כי חתימה על הסכם תביא לפגיעה קשה בענפי הייצור בארה”ב כשתחשוף אותם לתחרות עם מדינות מזרח אסיה. הציבור בארה”ב, כמו הציבור הבריטי לפניו, חושש מהשפעות הסכמים כאלו ולא נראה שתומכי הגלובליזציה הצליחו להרגיע את החששות האלו.
הסחר החופשי שקיבל כאמור תנופה דרמטית עם סיום המלחה קרה ואווירת “סוף המלחמות הגדולות” באמצע שנות ה-90 עומד ככל הנראה לפני השנים הקשות ביותר שלו. ההיגיון שדחף קדימה את הליברליזציה, בדמות שאיפה למחירים נמוכים ומבחר גדול לכל הצרכנים, מאותגר על ידי הפגיעה המתמשכת ביצרנים בכל מדינה.
טראמפ הבטיח לסגת מה-TPP וליצור מודל חדש שיעודד חברות אמריקאיות להחזיר את הייצור מאסיה לארה”ב. אם המעצמה הגדולה בעולם תעשה זאת, זו עשויה להיות מכה אנושה למשטר הסחר העולמי הנוכחי, ולא רק לו – חלק גדול מההסכמים שנחתמו נועדו מעבר לרווח הכלכלי הישיר ליצור מערכת של קשרי גומלין ותלות הדדית שהפחיתה את הסיכוי להתנגשויות אלימות בין המדינות ויצרה מארג אינטרסים הדדיים לשמירה על יציבות. בשנים הקרובות נצטרך לראות מה תהיינה ההשלכות לפגיעה במארג הזה.
האם טראמפ כזה נורא?
אחרי שעבר ההלם הראשוני מתוצאות הבחירות, רק אז, החלו פרשנים לדון ברצינות האם ממשל טראמפ, יהיה באמת אסון כפי שהצטייר מנהיגו בעיני המחנה הליברלי, או שדווקא ממשל רפובליקני עם שרים בכירים שהתבשלו 8 שנים באופוזיציה ורוב בשני בתי הקונגרס, יכולים באמת להביא את השינוי שהבטיח טראמפ. התשובה, לפי רוב הפרשנים, היא חיובית ומפתיעה את הצופה הליברלי כמעט כמו תוצאות הבחירות.
העיסוק הבלתי פוסק בטראמפ המועמד באופן אישי במשך כל עונת הבחירות מנע דיון רציני בשאלת דמותו האפשרית של ממשל רפובליקני חדש. זה כמובן לא אומר שבמפלגה הדמוקרטית לא יצאו מדעתם נוכח יוזמות שנויות במחלוקת כמו גירוש מהגרים, אבל גם מצייר תמונה שהממשל האמריקני החדש לא יהיה מופרך כפי שהנשיא שלו הוצג (והציג את עצמו) בחודשים האחרונים.
גם בישראל, אגב, פינתה ההפתעה מתוצאות הבחירות את מקומה לחגיגות המוניות בעיקר בצד הימני של המפה שם מצפים לממשל פרו-ישראלי, אולי הכי פרו-ישראלי בוושינגטון מאז מעולם, כזה שישכיח במהרה את הנזיפות ההדדיות בין אובמה לנתניהו. האם הציפיות מוצדקות? מועמדים לנשיאות ארה”ב החפצים בקול היהודי נוטים להבטיח להתייצב לצידה של ישראל בכל מחיר ולהעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. גם אובמה הבטיח את זה ב-2008 אך לא קיים. טראמפ עשוי לממש את ההבטחה הזו, בוודאי אם ימונה למזכיר המדינה ניוט גינגריץ’, יו”ר בית הנבחרים לשעבר שאם היה מתמודד בישראל היה איפשהו באזור בין הליכוד לבית היהודי.
כך או אחרת, יש את כל הסיבות להניח כי מבחינת ישראל ממשל טראמפ ישכיח את ימי אובמה, ויהיה ידידותי לישראל כפי שהיה בוש הבן, ואולי אף יותר.
וזה לא ייגמר כאן
מתוצאות הבחירות בארה”ב, וגם מתוצאות משאל העם בבריטניה, עולה כי קו השבר החדש אינו חופף לחלוקת הימין-שמאל/ליברלים-שמרנים הקלאסית. במילים אחרות – התסכול מהמצב הקיים מוצא מספיק תומכים בשני הצדדים של המפה הפוליטית. פירושו של דבר שבלי פתרון אמיתי לתסכולים האלו, נהיה עדים להמשך התופעה הזו גם במקומות אחרים.
השילוב בין התסכול הזה לחולשה האמריקנית וההתפוררות של האיחוד האירופי, מובילה מנהיגים ואזרחים במדינות שונות לבחור במדיניות שלוקחת בחשבון יותר את הכוחות החזקים בסביבתם, ולסמוך פחות על המעצמות המערביות שתושטנה יד בעת צרה.
בפיליפינים, נבחר לפני כמה חודשים רודריגו דוטרטה שזכה לכינוי “דונלד טראמפ הפיליפיני” בעקבות הקמפיין הפופוליסטי שניהל והתבטאויות שנויות במחלוקת בנושאי הטרדות מיניות. דוטרטה תקף בגסות את אובמה וביצע פניה חדה במדיניות החוץ של מדינתו, בת ברית היסטורית של ארה”ב, כשכרת ברית אסטרטגית עם סין והבטיח לפנות גם לרוסיה.
בבולגריה, המדינה הענייה ביותר באיחוד האירופי, ניצח מועמד לא ממסדי מוקדם יותר החודש – רומן ראדב, מפקד חיל האוויר הבולגרי ובעל נבחר לנשיאות המדינה והוא ייכנס לתפקידו יומיים אחרי טראמפ, ב-22 בינואר. ראדב ניהל קמפין עצמאי שנתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית, והבטיח לחתור ליחסים טובים יותר עם רוסיה, שנפגעו לפני שנתיים – בדצמבר 2014, בעקבות לחץ של האיחוד האירופי, נסוגה בולגריה מהסכמתה לארח חלק מצינורות הגז שתכננו הרוסים במסגרת פרויקט “הזרם הדרומי” ובעקבות זאת הוקפא הפרויקט. אלא שהאיחוד של 2016 הוא לא האיחוד של 2014, וזרם המהגרים הבלתי פוסק מטריד את כל מדינות האיחוד ובוודאי את בולגריה הענייה. בימים שבהם יתרונות האיחוד האירופי אינן ברורות מאליהן, ארה”ב של אובמה ממעטת להתערב וארה”ב של טראמפ טרם התגבשה סופית, כל מדינה היא ברשות עצמה. הפשרת היחסים בין בולגריה לרוסיה היא צו השעה.
במולדובה, כמו בבולגריה, נבחר נשיא חדש מוקדם יותר החודש – איגור דודון מהמפלגה הסוציאליסטית, בבחירות כלליות ראשונות לנשיאות מזה 20 שנה. מולדובה היא אחת הרפובליקות הסובייטיות לשעבר הקרובות ביותר לרוסיה, והיא מיטלטלת מזה שנים בין רוסיה לאיחוד האירופי. בסוף 2014, חתמה מולדובה על הסכם לשדרוג היחסים עם האיחוד האירופי, אך כמעט באותו הזמן המפלגה הסוציאליסטית גברה על המפלגה הפרו-אירופית בבחירות לפרלמנט. מאז, המתיחות בין הצדדים גבוהה “בעידוד” קבוע שם הקרמלין כמובן. כעת, עם בחירת נשיא פרו-רוסי ראשון מזה שנים ולקראת בחירות כלליות חדשות בשנה הבאה, גם מולדובה מעדיפה את חיקה החם של המעצמה השכנה, על פני עתיד לוט בערפל עם האיחוד האירופי ותמיכה אמריקאית.
המדינות הבאות בהן עשוי לקבל ביטוי גל המחאה החדש הן איטליה, שתלך למשאל עם ב-4 בדצמבר; הולנד, שתלך לבחירות במרץ ועשויה לקבל כמפלגת שלטון את מפלגת החירות של חרט וילדרס המתנגדת להגירה ולאיסלמיזציה של אירופה; וצרפת, שם עשויה באפריל מארי לה-פן לנצל חולשה של המועמדים האחרים ולאיים על הנשיאות. אם טראמפ יכול לעשות את זה בוושינגטון, למה שלה-פן לא תעשה זאת בפריז? ומה תהיינה ההשלכות של הצלחה כזו על צרפת, קולטת המהגרים מספר אחת באיחוד? מה תהיינה ההשלכות עם דמותו של האיחוד האירופי כולו? והאם מרקל, שתתמודד על כהונה רביעית בגרמניה בספטמבר 2017, תהיה זו שתבלום את הגל הזה, או שגם היא תיפול?
