מאבק פנימי בניסיון לשנות את הסטטוס-קוו ביחסי הדת והמדינה, תסכול גובר והולך לאור הקשיים שמערימות מדינות האיחוד האירופי, קרב בלימה דיפלומטי מול מספר גדל והולך של מדינות המכירות בשואה הארמנית ומלחמה בטרור הכורדי. אלו הנושאים הנמצאים בראש סדר יומה של אנקרה ומלבים את תחושת הזעם והניכור בקרב הטורקים.
ב-29 באוקטובר 1923 התמנה מוסטפה כמאל לנשיאה הראשון של טורקיה. כמאל העניק לטורקיה המודרנית את דמותה באמצעות רפורמות בתחומי הכלכלה, הדת והפוליטיקה והוא נודע כ”אבי הטורקים” או אתאטורק.
בחמש עשרה שנות כהונתו של אתאטורק הפך צבאה של טורקיה למוקד הכוח החשוב במדינה. בידיו הופקדה השמירה על צביונה החילוני של טורקיה. מרבית היסודות שהונחו בתקופת שלטונו של אתאטורק נותרו על כנם גם לאחר הרפורמות הדמוקרטיות במדינה.
הוא חוקק חוקים שיועדו להפוך את טורקיה למודרנית. נאסרה חבישת הכובע המסורתי, הפז, ועודדה לבישת בגדים אירופיים. הותרה שתיית אלכוהול ואף הוקמו מפעלים לזיקוקו ואותיות לטיניות החליפו את האלפבית המסורתי.
טורקיה המודרנית משתרעת על פני 780,000 קמ”ר וחיים בה למעלה מ-70 מיליון בני אדם, חמישית מהם כורדים.
הפזורה הטורקית מונה כמה מיליונים, חלק גדול מהם מתגורר בגרמניה. טורקיה מקיימת קשרים תרבותיים הדוקים עם מדינות בהן חיה אוכלוסייה דוברת טורקית בדיאלקטים מקומיים דוגמת קזחסטן, אזרבייג’אן וטורקמניסטן.
שואת הארמנים
בשיאה, חלשה האימפריה העות’מאנית על שטח הגדול פי שבעה מטורקיה של היום. האימפריה השתרעה מצפון אפריקה, דרך חצי האי ערב ומזרח אירופה, ועד הבלקן. כפועל יוצא מכך, תושבי האימפריה הרכיבו פסיפס אתני מגוון. מרביתם היו מוסלמים, ולצידם חיו בני קבוצות אתניות אחרות דוגמת הארמנים, הכורדים, היוונים והיהודים.
מאמצע המאה ה-19 הייתה הנהגת האימפריה נתונה ללחצים מבית ומחוץ. מספר קבוצות אתניות, ובהן הארמנים והכורדים, שאבו השראה מ”אביב העמים” ופיתחו שאיפות לאומיות. הארמנים זכו לתמיכה מרוסיה, שראתה הזדמנות להחליש את האימפריה הדרומית.
לקראת סוף המאה, נקט שליט האימפריה דאז, הסולטן עבדול חמיד השני, בשיטת “הפרד ומשול”. הוא הסית את הכורדים להתנכל לארמנים, והטיל על הארמנים מיסים כבדים. משהתקוממו על כך, יצא צבא האימפריה, לעיתים בסיוע כנופיות כורדיות, להרוג בכפרי הארמנים. בפעולות אלו נרצחו בשנים 1894-1896 למעלה ממאה אלף ארמנים.
ב-1908 הדיחה מפלגת “הטורקים הצעירים” את הסולטן תוך הבטחות למהפכה ליברלית. שלטונה של המפלגה לבש במהרה אופי לאומני והתאפיין באפליה על בסיס גזעי, זאת למרות שהטורקים הצעירים זכו בתחילה לתמיכת קבוצות מיעוטים דוגמת הארמנים.
תמיכתה של רוסיה בארמנים נמשכה לאורך השנים. ההתעוררות בחבל הארמני של הקיסרות הרוסית במהלך מלחמת העולם הראשונה העלתה את החשש באיסטנבול כי הארמנים יהפכו לגיס חמישי. השלטונות הורו על איסוף כלי הנשק מכפרי הארמנים והחלו ליזום התנכלויות כנגד התושבים. רבים אולצו לעבוד בכפייה בתנאים קשים.
כתוצאה מכך, החלו ארמנים להתגייס לצבא הרוסי, שהיווה איום על האימפריה העות’מאנית. ב-24 באפריל 1915 נעצרו והוצאו להורג באיסטנבול כ-250 ממנהיגי הארמנים. אירוע זה היווה את יריית הפתיחה לשורה של מעשי טבח כנגד הארמנים, שנודעו לימים כ”שואת הארמנים”.
מאות אלפים נשלחו למסע אל מעבר לגבולות האימפריה ומרביתם נרצחו בדרך. אלפים אחרים נשרפו, טובעו והורעבו. על פי עדויות ניצולים, בחלק מהמקרים נעשה שימוש בגז על מנת להמית ילדים.
אומדן רשמי של מספר הארמנים שנרצחו בין השנים 1915 ל-1918 מעריך את הנספים בין 750,000 למיליון וחצי. הטורקים, מצידם, טוענים כי מדובר בהגזמה פרועה וכי מספר הארמנים שמתו בשנים אלו קרוב יותר למאה אלף. לטענת הטורקים, רוב הארמנים מתו ממחלות, מרעב ומהשלכות הקרבות במסגרת מלחמת העולם הראשונה.
עד היום, אסור להזכיר בטורקיה את השואה הארמנית. הממשלה הטורקית לדורותיה הבהירה לא פעם כי הכרה בשואה הארמנית מצד מדינה אחרת, תערער את היחסים עם טורקיה. מדינות רבות החפצות ביקרה של טורקיה אינן מכירות בשואה הארמנית. מכיוון שכך, רק 21 מדינות מכירות באופן רשמי בשואה הארמנית נכון לשנת 2007.
טורקיה והאיחוד האירופי
הויכוח סביב שאלת צירופה של טורקיה לאיחוד האירופי טעון במיוחד עקב השוני התרבותי-דתי של טורקיה, שאמורה להיות החברה המוסלמית הראשונה באיחוד.
השפעת הצטרפותם של 70 מיליון אזרחים טורקיים לאיחוד האירופי תהיה דרמטית. המדינות העשירות באיחוד, החוששות דרך קבע מהצפה בפועלים מהמדינות החדשות באיחוד, נרתעות מהמחשבה כי פועלים טורקיים יוכלו להיכנס לשוקי העבודה המקומיים ללא קושי. העובדה כי רמת החיים הממוצעת בטורקיה רחוקה מאוד מרמת החיים באיחוד האירופי מבטיחה כי שנים ארוכות יעברו בטרם תתמתן הנהירה הטורקית מערבה. במדינות המבוססות של האיחוד גברה העוינות למהגרים בשנים האחרונות ולכן הצטרפות טורקית מהווה כאב ראש טורדני במיוחד.
לאורך עשרות שנים, מדיניות ההגירה הליברלית של מדינות מערב אירופה אפשרה למאות אלפי מהגרים, בעיקר מצפון אפריקה, ליהנות מכל מה שמדינת רווחה יכולה להציע – חינוך חינם, מערכת בריאות מתקדמת, משכורות גבוהות, פנסיה וקצבאות. התפיסה הרב-תרבותית אפשרה למהגרים לשמר את המנהגים ודפוסי החיים השונים וכתוצאה מכך נוצרו גטאות תרבותיים בליבה של אירופה.
המלחמה העולמית בטרור וההאטה הכלכלית ביבשת הגבירו בשנים האחרונות את העוינות כלפי מהגרים. זאת, ביחד עם ניסיונותיה של טורקיה להצטרף לאיחוד האירופי, הצטרפות שעשויה להזרים מיליוני מהגרים מוסלמים למערב היבשת, הפכו את אנקרה למטרה מרכזית למובילי המחאה נגד המהגרים.
צרפת והולנד, שתי המדינות בהן מתגוררת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר ביבשת, עם כעשרה ושישה אחוזים בהתאמה, קיבלו בשנה האחרונה החלטות נגד מהגרים בכלל ונגד טורקיה בפרט. החלטות אלו הגבירו את תחושת הקיפוח של המהגרים.
בנובמבר 2004 נרצח בהולנד במאי הסרטים הימני קיצוני תיאו ואן-גוך, על ידי הולנדי ממוצא מרוקני. הרצח עורר סערה ציבורית במדינה ובחודשים שלאחר הרצח הותקפו מוסלמים רבים וכ-50 מסגדים. שנה לאחר מכן, סערו הרוחות גם בצרפת. ההתפרצות האלימה בפריז בנובמבר 2005, במהלכה התעמתו אלפי מהגרים במשך עשרים ימים עם כוחות הביטחון תוך שהם מציתים כ-9,000 כלי רכב, זעזעו את הציבור האירופי בכלל ואת הצרפתים בפרט, והביאו לשיא את התומכים בשינוי מרחיק לכת במדיניות ההגירה.
דעת הקהל הזועמת בשתי המדינות הובילה עמדות של הימין הקיצוני נגד המהגרים אל ראש סדר יומם של מנהיגי המרכז הפוליטי.
בשנה האחרונה עבר המאבק אל בתי המחוקקים, שעסקו בשתי סוגיות רגישות במיוחד בתחום זה – “חוק הרעלה”, האוסר על נערות מוסלמיות לעטות רעלה בבתי ספר, וחוק האוסר על הכחשת השואה הארמנית.
ב-26 בספטמבר 2006 הודחו שלושה פוליטיקאים הולנדיים ממוצא טורקי מרשימתן של שתי מפלגות, לאחר שסירבו להכיר בקיומה של השואה הארמנית. הדחתם הובילה מאוחר יותר לחרם מצביעים ממוצא טורקי בהולנד.
שבועיים לאחר מכן עבר באסיפה הלאומית הצרפתית, הבית התחתון של הפרלמנט הצרפתי, חוק הקובע כי הכחשת השואה הארמנית מהווה עבירה פלילית בדומה לשואה היהודית.
מהומות פריז, נובמבר 2005. צילום: טלוויזיה
היוזמות האירופיות נגד טורקיה עוררו זעם רב באנקרה, שם ראו בהן כאמתלות למנוע את צירופה לאיחוד. מבחינת הטורקים, הם עשו כל שביכולתם על מנת לעמוד בתנאי הקבלה לאיחוד האירופי. למרות זאת, נשיא הנציבות האירופית חוזה בארוסו העריך כי טורקיה לא תוכל להצטרף לאיחוד לפני 2021, ואולי רק ב-2025 [1].
השיחות בין האיחוד וטורקיה צפויות להתחדש לקראת תחילת השנה האזרחית, לאחר שיוגש הדו”ח השנתי על התקדמות הרפורמות הנחוצות בטורקיה.
על פי הנציבות האירופית, ישנם לפחות שמונה נושאים בהם נדרשת טורקיה להתגמש באופן ניכר בטרם תוכל מועמדותה להיחשב ריאלית. בין היתר, דורשים האירופים התקדמות בתחום חופש הדיבור, חופש הדת ורפורמות בתחום הכלכלי, לצד הסרת החרם על קפריסין היוונית, שכבר חברה באיחוד האירופי.
הכרה בשואה הארמנית אינה כלולה ברשימת הדרישות, למרות ניסיון של נשיא צרפת לשעבר, ז’אק שיראק, לצרפה.
סוגיית קפריסין מהווה בעיה נוספת מבחינת הטורקים. תחילת הסכסוך באי הקטן ב-1974, עת פלשו כוחות צבא טורקיים לחלק הצפוני של האי במטרה לשים סוף להתנכלויות כנגד האוכלוסייה הטורקית המקומית. הפלישה הסתיימה בחלוקת האי לחלק טורקי בצפון ולחלק יווני בדרום, ולחילופי אוכלוסייה נרחבים. צעד זה לא זכה להכרה על ידי הקהילה הבינלאומית וצפון קפריסין הטורקית מנודה מהעולם.
כתוצאה מכך, מחרימה טורקיה באופן עקבי את קפריסין היוונית. הטורקים מעוניינים שצפון קפריסין תקבל לגיטימציה בינלאומית בטרם יסירו את החרם על קפריסין היוונית, אולם תנאי זה אינו מקובל על האיחוד האירופי
לאור הקשיים המוערמים על טורקיה, גדל הניכור במדינה כלפי היבשת. בחודשים האחרונים צנח שיעור התומכים בהצטרפות לאיחוד האירופי בקרב הטורקים מ-70% לכ-43% בלבד, על פי ה”יורוברומטר”, סקר קבוע הנערך על ידי הנציבות האירופית בנושאים שונים הנוגעים לאיחוד.
הזעם והתסכול מהתנהלותן של מדינות האיחוד מהווים קרקע פורייה להתחזקות הפלגים הלאומניים והדתיים בטורקיה.
המערכת הפוליטית
בחירות 2002 גרמו לזעזוע בטורקיה. בעקבות הצבתו של אחוז החסימה על עשרה אחוזים, ירדו לטמיון 47% מקולות הבוחרים (!) ורק שתי מפלגות הצליחו להיכנס לפרלמנט – מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית שזכתה ברוב והמפלגה הרפובליקנית העממית, מיסודו של אתאטורק.
עלייתה של המפלגה האסלאמית לשלטון עורר חשש בטורקיה ומחוצה לה כי המפלגה תנסה להנהיג משטר שיפגע בדמותה החילונית של המדינה. מנהיג המפלגה וראש הממשלה החדש, רסיפ טייפ ארדואן, פעל להרגעת הרוחות והוכיח עצמו כמנהיג מתון בכל האמור ליחסי דת ומדינה.
באפריל 2007 הכריז ארדואן כי שר החוץ, עבדאללה גול, הוא מועמד המפלגה לנשיאות טורקיה. הכוונה להציב אדם דתי על כס הנשיאות, אחד מהמוסדות האמונים על הפרדת הדת מהמדינה, הוביל למחאה ציבורית נרחבת ומאות אלפים יצאו לרחובות. בהפגנה שנערכה ב-29 באפריל קראו כ-1.3 מיליון בני אדם לשמר את הפרדת הדת מהמדינה, במה שנחשבת להפגנה הגדולה בתולדות טורקיה.
נאמן למורשתו של מייסד טורקיה המודרנית אתאטורק, התערב הצבא לא פעם בעבר בתהליכים פוליטיים במדינה במטרה לשמר את הפרדת הדת מהמדינה.
בתגובה לסערה הציבורית, שבר הרמטכ”ל הטורקי, יאסאר בויוקאניט, שתיקה בת שנתיים והצהיר כי “רק מי שמאמין בדמותה החילונית של הרפובליקה הטורקית ואינו אומר זאת מהשפה לחוץ, יהיה לנשיא”. כשנשאל האם קיים אצלו ספק כלשהו שאדם שאינו עומד בקריטריון הזה ייבחר בכל זאת, ענה הרמטכ”ל ב”לא” נחרץ וסירב להרחיב [2].
לאחר ששני סיבובי הצבעה לנשיאות הוחרמו על ידי האופוזיציה ומנעו השגת שיעור ההשתתפות הנדרש, הכריז ראש הממשלה ארדואן על בחירות מוקדמות. בניסיון להפיק לקחים מאובדן הקולות הרב בבחירות 2002, העדיפו מפלגות רבות להתמקד בהרצת מועמדים עצמאיים ב-85 מחוזות הבחירה.
רשימת המועמדים הייתה ססגונית במיוחד, בוודאי ביחס לדימויה השמרני של טורקיה והיא כללה, בין היתר, מועמד שעבר ניתוח לשינוי מין ושתי יצאניות לשעבר. המועמדות עצמן העידו כי שלטונה של המפלגה הדתית הביא אותן להתמודד, כחלק מהמאבק על שימור צביונה החילוני של טורקיה.
בבחירות זכתה מפלגת הפיתוח והצדק ב-46.6% מקולות הבוחרים (עלייה של 12% מבחירות 2002). המפלגה הרפובליקנית העממית זכתה ב-20% מהקולות ומפלגת הפעולה הלאומית הימנית-קיצונית נכנסה לפרלמנט עם 15% מהקולות. חודש לאחר הבחירות שוב עמד שר החוץ גול לבחירה, וב-28 באוגוסט נבחר לנשיא. ניצחונו התקבל בשקט יחסי והוא הבטיח לשמר את הסטטוס-קוו בענייני הדת.
בתוך שבועות ספורים, נדרשה הממשלה החדשה לטפל באיום חדש-ישן בגבול הדרום מזרחי, בדמות התקפות טרור של המחתרת הכורדית.
ראש הממשלה ארדואן. צילום: ראנדם, ויקיפדיה
המלחמה בכורדים
המאבק במחתרת הכורדית, שראשיתו עוד בתחילת שנות ה-80, גבה עד כה כ-37,000 קורבנות. בשנות ה-90 יצאו הטורקים מספר פעמים להתקפות נרחבות כנגד הכורדים בעיראק. בהתקפה הגדולה ביותר, חצו 50,000 חיילים טורקיים את הגבול. הפעולות הללו היו מוצלחות בשעתן, אולם מרגע שנסוגו הטורקיים, חודשו ההתקפות הכורדים.
בנאומו מחודש אפריל, הכריז הרמטכ”ל הטורקי על מתקפה נרחבת על ריכוזי הכורדים במזרח טורקיה ובצפון עיראק. הוא מנה סדרה של פיגועים שכבר אירעו בתחילת האביב, כולל הרג של 10 חיילים טורקיים. בתגובה, איים מנהיג הכורדים העיראקיים, מסעוד ברזאני, כי אנשיו יתקפו בדרום-מזרח טורקיה.
העובדה כי הצבא הטורקי הוא אחד הצבאות החזקים והמאובזרים במזרח התיכון מקנה להצהרה הטורקית משקל רב. האמריקנים, המנסים לשמר את הבריתות השבריריות שלהם באזור, ביקשו מהטורקים להפגין איפוק, למרות שגם האמריקנים וגם האיחוד האירופי מכירים במחתרת הכורדית, ה-PKK כארגון טרור.
בחודשים האחרונים החל הטרור הכורדי כנגד טורקיה להתגבר. ב-7 באוקטובר, באירוע שהוגדר כקשה ביותר בשנים האחרונות, נהרגו 13 חיילים טורקיים [3].
טורקיה, אשר דומה כי אימצה לאחרונה את גישת “כל העולם נגדנו”, האשימה מספר גורמים בנאט”ו וגם את ישראל בסיוע עקיף לכורדים. מאמצי הגרעין האיראניים מעבר לגבול המזרחי, היחסים המתדרדרים עם האיחוד והשימוש במרחב האווירי הטורקי על ידי חיל האוויר הישראלי הביאו להצטברות תסכול רב בטורקיה, המחפש דרך להתפרץ.
בשבועות האחרונים ריכז הצבא הטורקי למעלה מ-100,000 חיילים בדרום-מזרח המדינה, כשהם מלווים במטוסי קרב ובטנקים. בשבוע האחרון של אוקטובר תקפו מטוסי חיל האוויר הטורקי מספר יעדים בכורדיסטאן העיראקית.
לעת עתה נראה כי רק התחייבות כורדית להפסקת אש או חילופין, מתקפה אמריקנית-אירופית על איראן, יוכלו לעצור מתקפה טורקית נגד מעוזי הכורדים.
בין אנקרה לוושינגטון
ארה”ב מייחסת חשיבות רבה לטורקיה. מיקומה בין אסיה לאירופה וסמיכותה לאזורים רגישים מבחינה פוליטית דוגמת המזרח התיכון, המפרץ הפרסי, הבלקן והקווקז, הופך אותה ליעד אסטרטגי. עובדת היותה מוסלמית ודמוקרטית חשובה ביותר, במיוחד בעיניו של הנשיא האמריקני הנוכחי ג’ורג’ וו. בוש, המעוניין לקדם את הדמוקרטיה בקרב מדינות מוסלמיות.
לעומת היחסים עם אירופה, יחסי ארה”ב-טורקיה מצוינים. בשטחה של טורקיה מצויים בסיסים צבאיים של האמריקנים ואנקרה אף תורמת באופן פעיל למלחמה העולמית בטרור. טורקיה אימנה חלק מכוחות הביטחון של אפגניסטן בעידן הפוסט-טאליבן וסייעה במשימות שמירת שלום בבוסניה ובקוסובו.
האמריקנים, כך נראה, מודאגים לא פחות מהטורקים מהאפשרות שאלו לא יתקבלו לאיחוד האירופי. בוושינגטון מודעים היטב לעובדה כי אם אירופה תסגור את הדלת סופית בפני טורקיה, תיגרר המדינה המוסלמית-חילונית לזרועותיהן של מדינות רדיקליות דוגמת שכנתה ממזרח, איראן.
הכרעה קרבה
טורקיה מגלמת בתוכה ניגודים רבים ההופכים את הפרופיל המדיני שלה למורכב. היא מדינה מוסלמית אך גם חילונית; היא משתרעת ברובה ביבשת אסיה, אך יש לה גם חלק אירופי; היא מדינה שבה מתקיימות הפרות של זכויות אדם, אולם נחשבת לדמוקרטית; היא חברה בנאט”ו אבל רוכשת גם נשק רוסי; היא בעלת קשרים טובים בעולם הערבי ובעולם המוסלמי בכלל, אך יחד עם זאת משמרת יחסים קרובים עם מדינות המערב, וארה”ב בראשן.
שורה הולכת ומתארכת של נושאים שנויים במחלוקת מפלגת את החברה הטורקית בשנים האחרונות. בחירתו של נשיא דתי; המאבק המתגבר בין אלו המבקשים לפנות לאירופה לבין אלו המעדיפים את העולם המוסלמי; המתח הנלווה לרפורמות חברתיות שיישומן החל כחלק מתהליך ההצטרפות לאיחוד האירופי; המחלוקת הפנימית בשאלת התמיכה בארה”ב במלחמה העולמית בטרור וההתמודדות עם הטרור הגובר כלפי טורקיה מצד הכורדים.
לנוכח ההתפתחויות האחרונות, והאמונה ההולכת ומתגברת בטורקיה כי האיחוד האירופי אינו מעוניין לצרף אותה לשורותיה, מתחילים לתהות באנקרה האם לא הגיעה השעה להפסיק ולתהות מתי האיחוד ייאות לקבלם, ובמקום זאת לקבל החלטה עצמאית שתכריע לאן פניה של המדינה הגדולה, כבר בעתיד הקרוב.
טורקיה, המקווה לסיוע כלכלי משמעותי מהאיחוד האירופי, תאלץ למצוא אותו במקום אחר במידה ובקשת ההצטרפות שלה תידחה.
במקרה כזה, נראה הידוק הקשרים עם רוסיה ועם הרפובליקות האסלאמיות שהיו בעבר חלק מבריה”מ, עימן יש לטורקיה קשר תרבותי הדוק כפתרון הגיוני. יחסי טורקיה עם רוסיה התהדקו באופן משמעותי בשנים האחרונות. הסחר בין המדינות זינק מ-4.5 מיליארד בשנת 2000 ל-15 מיליארד בשנת 2005, והוא צפוי להסתכם בלמעלה מ-20 מיליארד דולר השנה.
סבלנותה של טורקיה כלפי האיחוד האירופי הולכת ואוזלת, והיא צפויה לפעול בקרוב לשיפור מעמדה.
טריקת דלת סופית של האיחוד האירופי תותיר את ארה”ב כגורם האחרון שיוכל להשפיע על טורקיה, בטרם זו תיפנה למחוזות לא רצויים מבחינת מדינות הגוש הדמוקרטי.
הערות
1. הדברים נאמרו בראיון ל-BBC, ב-15/10/2006
2. P. de Berdern, “Turkish Army chief calls for secularist president”, Reuters, 12/04/2007
3. F. Demir, “PKK rebels kill 13 Turkish soldiers”, Reuters, 07/10/2007
