ירח הדבש הסתיים

טורקיה כבר לא צריכה את ישראל

יובל בוסתן, אלון לוין


יחסי ישראל-טורקיה, המוגדרים מאז שנת 1996 כאסטרטגיים, סופגים בשנה האחרונה ובעיקר בחודשים האחרונים מהלומות רבות. במשך שנים קיימו שתי המדינות שיתוף פעולה בתחומי הביטחון, המודיעין, הכלכלה ובתחומים אזרחיים נוספים. מאז המהפך הפוליטי ב-2002, חל פיחות במעמדה של ישראל בטורקיה. הרחוב הטורקי הקצין את עמדותיו כלפי ישראל בשנים האחרונות ושימש כקטליזטור לנטיית מנהיגיו להתרחק מישראל.

את העשור הקודם סיימה טורקיה חבולה – אינפלציה מפלצתית, אסונות טבע קשים, שחיתויות נרחבות ובעיות רבות נוספות, גבו את מחירם והגבירו את אי שביעות הרצון מהממשלה. תהליכים אלו הביאו בסופו של דבר לאירוע מכונן בתולדות טורקיה המודרנית – עלייתה לשלטון של מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית, מפלגה בעלת צביון דתי.

כינון ממשלה בראשות מפלגה דתית עורר חששות רבים בטורקיה המודרנית ומחוצה לה. מודעים לרגישות החברתית ולעינו הפוקחת של הצבא החילוני, הציגו אנשי הפיתוח והצדק מדיניות פרגמאטית שמטרתה הייתה מיצובה של טורקיה כמעצמה אזורית, בעלת יכולת להשפיע על הזירה העולמית. החשיבות האסטרטגית של האזור במלחמה העולמית בטרור והניסיון לגבש מחנה של מדינות מוסלמיות פרו-מערביות, הקל על הממשלה הטורקית להגשים את יעדה.

ראש ממשלת טורקיה ארדואן נהנה כיום ממעמד שדומה שאין לאף מנהיג אחר בעולם – הוא יכול לנחות בוושינגטון, במוסקבה, בטהרן, בירושלים, בקהיר, בדמשק או בלונדון, ולהתקבל בכבוד השמור לאורחים חשובים. הטורקים, לו ירצו בכך, יוכלו לתווך בין ישראל לעולם המוסלמי, בין מדינות ערביות ובין עצמן, בין האמריקנים ובין העולם המוסלמי, בין האמריקנים והרוסים, בין המערב לאיראן ועוד.

טורקיה, המשתרעת ברובה על חלק מאסיה הקטנה ובמיעוטה מצויה באירופה, מהווה גשר של ממש, בין תרבויות, יבשות, אזורי מסחר ונתיבי הולכת אנרגיה חשובים [1]. מיקומה של טורקיה העניק לה את הבסיס האסטרטגי הנחוץ להפוך למעצמה אזורית, אולם הדרך לבסס עצמה כזו הייתה קשה.

כבכל מאמץ התעצמות, גם במקרה הטורקי היוותה הכלכלה אבן יסוד. אחרי משבר כלכלי מתמשך, ששיאו כאמור באינפלציה גבוהה בסוף העשור הקודם, מציגה טורקיה צמיחה מרשימה בשנים האחרונות, פועל יוצא של רפורמות כלכליות ומעמד מועדף בסחר עם האיחוד האירופי. המדינה בעלת 70 מיליון האזרחים מייצרת על פי נתוני הבנק העולמי סחורות ושירותים בהיקף של 800 מיליארד דולר בשנה, עובדה ההופכת אותה לכלכלה המוסלמית הגדולה ביותר בעולם, ולכלכלה ה-17 בגודלה בסך הכל. התוצר הטורקי לנפש כמעט זהה לזה של רומניה, החברה באיחוד האירופי. עם זאת, רמת החיים בטורקיה עודנה רחוקה מהמערב.

שיעורי הצמיחה במשק הטורקי מבטיחים – ב-2006, צמחה טורקיה בשיעור של 6.9%, ב-2007 ב-4.6% וב-2008, עם תחילת המשבר הכלכלי העולמי, ירד שיעור הצמיחה לרמה של 1.1%, תוצאה טובה מכלכלות מערביות רבות. שנת 2009 היא עדיין שנת מיתון בטורקיה, ויש להניח כי היא תסיים את השנה בתוצאה שלילית, אך 2010, כך נראה, תסמן את החזרה לפסים חיוביים של צמיחה. מחקר של הדויטשה בנק מ-2005, חזה צמיחה רצופה בטורקיה עד 2020, בשיעורים של בין 2% ל-4% בשנה, ביחס ישר להתקרבותה לאיחוד האירופי ולרפורמות הכלכליות והמבניות שתערוך לשם כך [2].

הטנגו עם האיחוד האירופי

כרטיס הכניסה לאיחוד האירופי הוא חלומה של ממשלת טורקיה. חברות בארגון העל-מדינתי החזק ביותר כיום, בנוסף לחברות בנאט"ו, יעניק מימד נוסף של עוצמה לאנקרה. הטורקים החלו את תהליך ההצטרפות ב-2005. רשימה של 35 נושאים לביצוע הטילה נציבות האיחוד על טורקיה על מנת להתקבל כחברה באיחוד. 5 מהנושאים הללו הוגדרו כפתירים בקלות יחסית, אך האחרים קשים הרבה יותר לפתרון.

הממשלה הטורקית, שהפגינה בתחילה רצון לעמוד בכל התכתיבים האירופיים, הולכת ומאבדת את המוטיבציה להצטרף לאיחוד, ועימה גם האזרחים. אלו חשים ביחס השלילי לו זוכה רעיון צירופה של טורקיה לאיחוד בבירות רבות ביבשת. מה שהתקבל בתחילה כעלבון, הפך עם הזמן לזעם, המשפיע במידה לא מועטה על רצון הטורקים להתבסס בזכות עצמם.

הטורקים מאמינים כי הצטרפות שלהם לאיחוד תטיב גם עם המדינות המערביות, בראש ובראשונה בדמות היווספותן של עשרות מיליוני ידיים עובדות וצעירות ליבשת המזדקנת. גילאי 15-64, שכבת גיל העבודה בטורקיה, הסתכמו ב-30 מיליון בני אדם ב-1990, והם צפויים להגיע ליותר מ-50 מיליון ב-2020, שנת היעד כרגע להצטרפות טורקיה לאיחוד. במקביל, חלה ירידה תלולה בשיעור "התלויים", דהיינו האנשים שאינם יכולים לעבוד בקבוצת הגיל הזאת – מכ-75% ב-1990, ל-55-60% ב-2005, ועד לשליש מכוח העבודה ב-2020. שקלול נתונים אלו מצביע על כך כי כוח העבודה בטורקיה ישלים צמיחה של פי 5 בין 1990 ל-2020.

על אף הנתונים המרשימים במגזר חשוב כל כך עבור האיחוד, נראה כי הטורקים יביטו בעיניים כלות כיצד קרואטיה, שהחלה את תהליך ההצטרפות הרשמי ביחד עם טורקיה ב-2005, הופכת לחברה בתוך שנה או שנתיים, ועימה, כך נראה, גם איסלנד, שהחלה להשתעשע ברעיון ההצטרפות רק בעקבות המשבר הכלכלי האחרון.

באיחוד יכולים לטעון כי הדרישות מטורקיה זהות לדרישות ממועמדות אחרות, אך רבים משוכנעים כי האירופים גוררים רגליים מסיבה מרכזית אחת – הם אינם רוצים לראות בצירופם של עשרות מיליוני מוסלמים לאיחוד. תחושה זו אינה תלושה כמובן מהמציאות – קנצלרית גרמניה מרקל ונשיא צרפת סרקוזי, מנהיגי שתי המעצמות החשובות ביותר באיחוד האירופי, הם המתנגדים הקולניים ביותר לצירופה של טורקיה, והם הציעו מספר חלופות לחברות מלאה באיחוד. באנקרה, שם דחו את כל החלופות על הסף ולא יהיו מוכנים להסתפק בפחות מחברות מן השורה, מלאו כותרות העיתונים מלנכוליה נוכח ניצחונה בבחירות של מרקל בספטמבר האחרון [3].

למרות שהסיכוי להצטרפות טורקית נראה קלוש כרגע, עמדות פוליטיות יכולות להשתנות. על טורקיה מוטל עדיין למלא את חלקה בתחום הרפורמות, שהרי כל דחייה הופכת לתחמושת בידי מתנגדיה. הבעיות הטורקיות המרכזיות שצריכות לבוא על פתרונן כדי שתעמוד טורקיה בדרישות האיחוד, נוגעות לענייני ביטחון, מדיניות וחירויות הפרט.


הטורקים לא יחכו לאיחוד האירופי לנצח. צילום: סלאטין סונמאז

הסכסוך בקפריסין

אחד התנאים הקשים ביותר עבור הטורקים הוא הצורך ליישב את הסכסוך בקפריסין, שם אוחזת טורקיה בצפון האי שאינו זוכה להכרה של אף מדינה בעולם. טורקיה נדרשת ליישב את הסכסוך מכיוון ששני הצדדים האחרים בסכסוך – יוון וקפריסין היוונית, כבר חברים באיחוד האירופי ויכולים להטיל וטו על הצטרפות טורקית.

ב-4 באוקטובר, מייד לאחר ניצחונו הסוחף בבחירות ביוון, עשה ראש ממשלת יוון פפנדראו את דרכו לטורקיה ומשם לקפריסין, בהצהירו כי ישים את המאמץ לפיוס עם טורקיה ולמציאת פתרון בקפריסין, בחזית המאמצים המדיניים שלו. פפנדראו אף הציע לוח זמנים במסגרתו ייפתחו נמלי טורקיה לסחורות מהחלק היווני של האי, ושייעשו מאמצים נוספים להגעה להסדר בין שני חלקי האי. ראש הממשלה היווני ציין כי אם טורקיה רוצה להצטרף לאיחוד האירופי, הסוגיות האלה חייבות להיפתר. בדצמבר תיבחן הבקשה הטורקית להצטרף לאיחוד האירופי מחדש, ועל פי ההתקדמות של טורקיה בתנאים השונים שהטיל עליה האיחוד, תיקבע מסגרת הזמן העתידית לגבי צירופהּ לאיחוד [4].

בקפריסין עצמה מסתמנת נכונות אמיתית לפיוס. נשיא החלק היווני, דימיטריס כריסטופיאס, התחייב בפני בוחריו לפני שנה וחצי להביא לפתרון הסכסוך. הוא קרא לטורקים להסיג את 40,000 חייליהם המוצבים בצפון האי, וכן את עשרות אלפי הטורקים שהתיישבו בצפון האי מאז 1974, כדי שניתן יהיה לקדם את איחוד האי. הפתרון המוצע הוא הקמת פדרציה בין שני חלקי האי, בו לכל אחת מהקבוצות האתניות תהיה אוטונומיה בכל נושאי הפנים, ומדיניות חוץ וביטחון משותפת.

על אף האווירה החדשה, נראה כי הקושי ליישב סכסוכים ממושכים בולט גם כאן. באפריל 2010 צפויות בחירות בחלק הטורקי של האי, שם צפוי כרגע מהפך פוליטי והתחזקות של המחנה המתנגד לאיחוד [5]. גם לו תיאות טורקיה להתפשר, היא עתידה לגלות כי הפתרון כלל אינו פשוט – איחוד של האי ידרוש ביצוע רפורמות בחלק הטורקי של האי הים התיכוני. האוכלוסייה שם תהפוך אף היא לחברה באיחוד האירופי, אפשרות שעשויה להוביל את מתנגדי צירופה של טורקיה להתנגד גם לפשרה בקפריסין.

במקביל לבעיה הקפריסאית, ניצבת אנקרה בפני נושאים אקוטיים לא פחות. לפחות בחלקם, כך נראה, מציגים הטורקים מחויבות כנה בניסיון ליישב את הסכסוכים הפתוחים.

פתרון לחבל האטאי

ב-1938, עת סוריה היה תחת משטרו של המנדט הצרפתי, זכה חבל האטאי כפי שהוא מכונה בטורקיה, או אלכסנדרטה כפי שהוא מכונה בסוריה, לעצמאות. שנה לאחר מכן, החליטו תושבי החבל להצטרף לטורקיה. סוריה לא הכירה בסיפוח הזה, והאזור הפך לאבן מחלוקת בין שתי המדינות, שנותרה על כנה במשך 65 שנה. לסכסוך הטורקי-הסורי הזה נוספו במהלך השנים נקודות מחלוקת כגון בניית סכרים על ידי הטורקים על הפרת והחידקל, אשר פגעו באספקת המים לסוריה ועיראק, או סוגיית התמיכה הסורית במחתרת הכורדית הטורקית, אשר ביצעה פיגועים רבים נגד טורקיה, במלחמה שגבתה כ-44,000 קורבנות מאז 1984.

ב-1998 עמדו טורקיה וסוריה על סף מלחמה – הטורקים קידמו כוחות לגבול ואיימו על הסורים לבל ימשיכו בתמיכתם בכורדים. מנהיג המחתרת הכורדית, עבדאללה אוצ'אלן, שישב אז לצד מנהיגי טרור אחרים בדמשק גורש משם, ונתפס על ידי טורקיה. מהלך זה פגע ביוקרתו של המשטר הסורי בקרב ארגונים מהפכניים, ופגע פגיעה אנושה בפעילות המחתרת הכורדית. לסורים, הייתה סיבה טובה להיענות לאיום הטורקי – מעבר לעדיפות הצבאית שנטתה בבירור לטובת אנקרה, הרי שנחיתות סורית מול שתי שכנות עוינות – ישראל מדרום-מערב וטורקיה מצפון – עשויה הייתה להיות הרת אסון עבור המשטר העלאווי בסוריה, בפרט נוכח התהדקות היחסים בין ישראל לטורקיה. באנקרה, שיחקו היטב על הקלף הזה, וקיבלו את מבוקשם.

התפשטות המלחמה העולמית בטרור מאפגניסטן לעיראק, הביאה למפנה גם בטורקיה. המדינה החברה בנאט"ו התנגדה, כמו מדינות מערביות רבות, למלחמה בעיראק. שלא כמו האחרות, לטורקים היה אינטרס ישיר בזירה – הפלת המשטר בבגדד תחזק את האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק, אזור ממנו שוגרו התקפות טרור אל עומק השטח הטורקי.

ההתנגדות למהלך האמריקני יצרה את התנאים להפשרת היחסים בין טורקיה לסוריה – ב-2004, הגיע ראש ממשלת טורקיה ארדואן לסוריה, כדי לחתום על הסכם סחר חופשי בין המדינות. אסד השיב בביקור משלו כמה חודשים לאחר מכן. בשנתיים האחרונות, רבו הסימנים לעומק היחסים בין שתי המדינות – טורקיה הוזמנה על ידי סוריה לתווך בינה לבין ישראל; ראש הממשלה ארדואן ביקר בחריפות את ישראל על מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה; טורקיה וסוריה קיימו תמרון משותף באפריל השנה ובחודש שעבר חתמו על הסכם המבטל את הצורך בויזה במעבר בין שתי המדינות.

גם היחסים הכלכליים בין שתי המדינות מתהדקים – היקף הסחר צפוי לעמוד השנה על כ-3 מיליארד דולר. שתי המדינות מעוניינות לחבר את רשתות הגז שלהן, וסוריה תרכוש גז טבעי מטורקיה, לנוכח הגידול בביקושים במשק הסורי.

נשיא סוריה אסד שילם על התקרבות זו במטבע יקר, כשהסכים לדחות את פתרון שאלת חבל אלכסנדרטה לדורות הבאים. באופן זה, לא הסירה סוריה את תביעותיה לגבי החבל, אך שאלת עתיד האזור ירדה מסדר היום והפסיקה לשמש כמחסום בפני התחממות היחסים בין שתי המדינות.

הידוק היחסים בין שתי השכנות נתפסת באופן אמביוולנטי במערב ובמזרח התיכון – מצד אחד, פריחת היחסים עשויה להחליש מעוצמת היחסים בין סוריה ואיראן, יעד אליו שואפות רוב מדינות ערב והמערב. מצד שני, התהדקות היחסים בין טורקיה עצמה לאיראן עשויה לפתוח פתח לברית משולשת. מבחינת האירופים, היחסים עם סוריה ואיראן מהווים מקור לחשש במידה וטורקיה תצטרף לאיחוד האירופי. אם תצטרף, יגבול האיחוד עם מדינות אלה. בתרחיש כזה, עשויה טורקיה להפוך לנקודת כניסה נוחה אל תוך האיחוד עבור פעילי טרור ולהבדיל מהגרים מחצי האי-ערב וממרכז אסיה.


שרים מטורקיה וסוריה חוגגים את פתיחת הגבול המחודשת בין המדינות. צילום: שמגוי1982, ויקיפדיה

הסדר עם ארמניה

באוקטובר האחרון, חתמו ארמניה וטורקיה על הבנות שמטרתן להביא לסיום הסכסוך ארוך השנים בין המדינות ובין העמים. הארמנים ממשיכים להאשים את טורקיה באחריות לרצח העם הארמני ב-1915 בו מצאו את מותם 1.5 מיליון ארמנים. הטורקים, מצידם, דבקים בסירובם להכיר באחריותם לאחד ממעשי השמדת העם הנרחבים בעידן המודרני.

ההסכם שנחתם ב-10 באוקטובר, כולל את פתיחת הגבולות בין המדינות לראשונה מ-1993, עת סגרה טורקיה את הגבול הארמני על רקע המלחמה בנגורנו-קראבך. המרכיב השני החשוב בהסכם הטורקי-ארמני, הוא הקמתה של ועדה משותפת של היסטוריונים משתי המדינות, עם מנדט לחקור את שאירע לארמנים במלחמת העולם הראשונה. ההסכמה הארמנית להקמת הוועדה התקבלה תחת ביקורת רבה בקרב הלאומנים הארמנים, ובעיקר בקרב הגולה הארמנית, הגדולה פי שלושה מאוכלוסיית ארמניה המונה 3 מיליון בני אדם.

הגולים הארמנים מתנגדים לכל ויתור בסוגיה זו, ודורשים הכרה טורקית ללא תנאי באחריותם לאסון שנגרם לארמנים. מאחר וכלכלת ארמניה תלויה יותר מכל, בכסף שנשלח על ידי הגולים הארמנים למולדתם, יש להניח כי לעמדת הגולה הארמנית יהיה משקל רב באשר לאופן בו יתגלגל תהליך הפיוס בין הארמנים לטורקים.

עבור הארמנים החיים בארמניה, ההסכם עם טורקיה מוציא אותם מהבידוד הכמעט אולטימטיבי בו הם מצויים, כשהם נאלצים להישען במידה רבה על רוסיה. שליטתם בחבל נגורנו קראבך המאוכלס ב-95% ארמנים אך מצוי כמובלעת בתוך אזרביג'אן, מתאפשרת כל השנים רק בזכות התמיכה הרוסית בהם. פתיחת הגבול עם טורקיה, חושפת אותם למשק כלכלי גדול, ומשם הדרך לאירופה ולמזרח התיכון פתוחה אף היא במידה רבה. במערב בוודאי יקבלו בזרועות פתוחות את הארמנים, הן בשל מיקומה האסטרטגי – בין גיאורגיה, איראן וטורקיה, על אם הדרך של נתיבי הובלת הגז הטבעי ממרכז אסיה למערב והן בשל יחסיה עם רוסיה.

במסגרת פתיחת הגבולות, לא התנו הטורקים כל תנאי לפתרון בסוגיית נגורנו-קראבך שהיוותה כאמור את הסיבה לסגירת הגבול לפני 16 שנה. מדובר בהישג מסוים עבור הארמנים, אולם גם הטורקים יוכלו לראות פירות מההסכם, אם תיפתר סוגיית רצח העם הארמני באופן שארמניה תסכים שלא להטיל את האחריות המלאה לאירועים על טורקיה. לא יהיה מוגזם לכנות הסכם שכזה כאחד ההישגים הדיפלומטיים החשובים ביותר בתולדות טורקיה המודרנית, נוכח הלחץ הגובר עליה מהמערב בנושא הזה.


ראש הממשלה ארדואן חותם עסקה עם פוטין – מבססים אלטרנטיבות למערב. צילום: הקרמלין

טורקיה מבססת אלטרנטיבה

בשבועות האחרונים, עוררה סערה סדרת טלוויזיה טורקית בשם "אירייליק", "הפרדה" בטורקית, שעלתה לשידור באחד הערוצים הציבוריים בטורקיה. הסדרה מציגה את צה"ל כצבא לא מוסרי בלשון המעטה – הרג של תינוק בן יומו, הרג של ילדה מטווח קרוב, כיתת יורים הרוצחת קבוצה של פלשתינים ועוד. נציגה של השגרירות הטורקית זומנה למשרד החוץ וננזפה על שידור הסדרה, בעוד שישראל מבקשת להבין האם מדובר בעמדה רשמית של ממשלת טורקיה, שביקשה להסתתר מאחורי חופש הביטוי במקרה זה.

שידור הסדרה מסמל את מעמדהּ של ישראל בטורקיה בימים אלה. השתתפותה של ישראל בתרגיל גדול של נאט"ו בטורקיה בוטלה ללא הסבר מספק, צעד שהוביל את האמריקנים לבטל אף הם את השתתפותם. למרות הכחשות ראשוניות בדבר הקשר בין ביטול ההשתתפות הישראלית ובין הרעת היחסים, אמר ראש ממשלת טורקיה ארדואן כי הממשלה נטלה בחשבון את דעת הקהל הטורקית בנוגע לישראל.

יש הרואים במבצע עופרת יצוקה את נקודת השבר ביחסי ישראל וטורקיה. בעיצומו של המבצע, חלקו ארדואן והנשיא פרס במה אחת בפורום הכלכלי בדאבוס. במהלך הוועידה, הטיח ראש הממשלה הטורקי בנשיא הישראלי כי "הוא יודע היטב להרוג אנשים" ונטש בהפגנתיות את הבמה. ארדואן זכה מיד לתשואות ברחבי העולם המוסלמי, ולחיבוק מידיו של מזכ"ל הליגה הערבית עמרו מוסא, שנכח בדיון.

את הקרע ביחסים בין ישראל לטורקיה ראוי לבחון בהקשר רחב יותר מזעם על עופרת יצוקה או על השיחות שהופסקו בין ישראל לסוריה. למעשה, ניתן לטעון כי תהיה זו יומרנות ישראלית להניח כי מדיניותה של ישראל לבדה יכולה להביא מעצמה אזורית דוגמת טורקיה לסטות ממטרותיה ארוכות השנים.

במאמר שפרסמנו באוקטובר 2006 תחת הכותרת "טורקיה רוצה תשובה", הצענו כי הקשיים שנתגלעו בין טורקיה לאיחוד האירופי עשויים יהיו לדחוף את אנקרה לחפש אלטרנטיביות מדיניות וכלכליות חדשות, בין היתר באיראן ובסוריה. הראשונה לשלם את מחיר ההחלטה הטורקית לבסס אלטרנטיבה לקשרים עם המערב, כך כתבנו, תהיה ישראל [6].

למדיניות הטורקית החדשה מגוון סיבות. היחס הצונן מהאיחוד האירופי היא רק אחת מהן. לצד הרצון להראות לאירופים כי טורקיה לא תחכה לנצח ויש בידיה אלטרנטיבות, מאותתים באנקרה למדינות אנטי-מערביות במזרח התיכון כי הכול על השולחן וגם עימן יכולה טורקיה להדק את הקשרים. התנהלות כפולה זו – לחץ על המערב ופנייה למדינות המערביות לצד הרצון להצטרף לאיחוד האירופי, מאפיין את התפיסה האידיאולוגית של מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית, המייעדת תפקיד גדול יותר לטורקיה בזירה העולמית – תפקיד של מעצמה אזורית. תפיסה זו, המכונה על ידי כמה חוקרים "כניאו-עות'מאנית", מייחדת לטורקיה את תפקיד המעצמה החשובה בעולם המוסלמי ובמזרח התיכון, הודות למארג הייחודי של קשרים בינלאומיים ממנה היא נהנית [7].

מי שמחפש הסבר נוסף להתלהמות הטורקית, ימצא אותו בכך, שמ-1 בינואר 2009, בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה, הפכה טורקיה לחברה זמנית במועצת הביטחון. ביחד עם לוב, מייצגים הטורקים את העולם המוסלמי בגוף בעל העוצמה הרבה ביותר באו"ם. נוכח העמדה האנטי-ישראלית המסורתית של העולם המוסלמי כלפי ישראל, הפכה טורקיה באופן טבעי כמעט לפה עבור מבקריה של המדינה היהודית.

טורקיה ישבה במועצת הביטחון בפעם האחרונה ב-1961, ונכשלה מספר פעמים מאז בניסיון להתקבל מחדש למועצה. עבור הטורקים, מדובר בעניין סמלי ואף יותר מכך – הוא מאפשר לטורקיה להשמיע את קולה בנושאים בינלאומיים, כחלק נוסף מהמאמץ שלה לזכות בהכרה של מעצמה אזורית. ב-2010 תתחלף לוב בלבנון, מדינה חלשה יותר מלוב ובעלת אוריינטציה מערבית יותר. שינוי זה עשוי לדרבן את טורקיה ליטול על עצמה את תפקיד המבקרת החריפה היחידה של המערב בקרב ובשם מדינות העולם השלישי.

את תפקיד שומרת האינטרסים של העולם המוסלמי נטלה טורקיה עוד קודם לכן – ב-2003, עת התכוננה ארה"ב לפלישה לעיראק, סירבו הטורקים לאפשר לאמריקנים להשתמש בבסיסים שלהם, תפנית ממשית מהסיוע שהעניקו הטורקים ב-1991. האינטרס המרכזי מבחינת הטורקים נמצא בצפון עיראק, באזור הכורדי. הפיכתו הרשמית של חבל כורדיסטאן העיראקי לאוטונומיה, והענקת זכויות אזרחיות רבות לכורדים המקומיים, הדאיגו את הטורקים, שהתמודדו עם פעילות טרור מהאזור. התפתחות זו הביאה אותם לפעול צבאית כמה פעמים במקום, למגינת ליבם של האמריקנים. הטורקים יצאו לפעולה גדולה אחרונה בפברואר 2008, ומאז הגיעו הטורקים והכורדים העיראקים להבנות באשר להסדרת המצב. מאז, היחסים בין טורקיה לכורדיסטאן העיראקית טובים, והטורקים נחשבים למשקיעים הזרים הגדולים ביותר בכורדיסטאן.


ארדואן נוטש את הפורום עם פרס. צילום: הפורום הכלכלי בדאבוס

הטורקים מגלגלים את הכדור למערב

עלייתה של מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית, שבתחילה נתפסה בחשדנות זהירה כשינוי קל בעמדה הטורקית בעיני המערב, הפכה לשינוי היסטורי של ממש בתולדות הרפובליקה הטורקית. התפיסה הכמאליסטית מבית מדרשו של מוסטפה כמאל, הלא הוא אתא-טורק, הייתה כי על טורקיה לאמץ רפורמות משמעותיות אם ברצונה להיות מדינה מודרנית. הממד החילוני נשמר בקנאות על ידי הצבא ובית המשפט העליון, ובמשך שנים רבות נראה היה כי טורקיה הפנימה את המהפכה של אתא-טורק, ופניה לחברה מערבית-חילונית, המתנתקת משורשיה האסלאמיים.

שני הניצחונות בבחירות של המפלגה האסלאמית, ב-2002 וב-2007, הוכיחו כי חלק גדול בציבור הטורקי מעוניין להשיב עטרה ליושנה. הפיצול בחברה בין האליטות הוותיקות – האליטה הצבאית, המשפטית והכלכלית ובין אליטה חדשה אסלאמית השואבת את כוחה מההמונים, איים להוביל לקראת בחירות 2007 למלחמת אזרחים של ממש. לבסוף, נראה היה כי הצבא קיבל את השינוי החברתי בטורקיה ולקח צעד אחורה, ובכך הצליחה המפלגה לכבוש מעוז חילוני נוסף – תפקיד הנשיא, שבעבר היה מגן החילוניות בטורקיה והוענק לעבדאללה גול האסלאמיסטי.

בטורקיה נחשפו התארגנויות חשאיות [8] להדיח את ראשי האליטה החדשה הזו מעמדות המפתח, אולם חשיפת ההתארגנות סיכלה כל ניסיון שכזה באיבו, חשפה את הקרע החברתי והעניקה ניצחון של ממש לעמדה האסלאמית בפוליטיקה הטורקית. בשבע שנות השלטון של מפלגת הפיתוח והצדק האסלאמית, הצליחו אנשי המפלגה להחדיר למערכות השלטון הוותיקות את אנשיהם, ובכך להשלים את המהפכה השקטה במדינה.

גל המעצרים נגד חברי הארגון הלאומני ארגנקון, התחדש בדצמבר 2008 ונמשך לתוך ינואר 2009, במקביל למבצע עופרת יצוקה, ונראה כי טרם נחשפה ההתארגנות במלואה. מכאן מובן כי הקרע הדתי-חילוני במדינה טרם התאחה – המשך מדיניות הפנים האסלאמיסטית וההתקרבות למדינות כסוריה ואיראן תגביר את תחושת המצוקה בקרב הציבור החילוני בטורקיה; ניסיונות ההתפייסות עם הארמנים, היוונים והכורדים נתפסים כאיום על הלאומיות הטורקית; כמובן, שעצם ההדרה של בני האליטה הוותיקה מעמדות מפתח בתהליך שמתחזק לאורך השנים, מגבירה את הייאוש כלפי המציאות החדשה. מהבחינה הזאת, תימצא טורקיה זמן רב תחת צלו של הקרע החברתי, אולם נראה כי לפי שעה ידם של האסלאמיסטים על העליונה באופן ברור.

בהקשר הזה, שבו בני בריתה הוותיקים של ישראל בממשל הטורקי, קרי הצבא ומערכות חילוניות אחרות כגון מערכת המשפט ואף גורמים בתקשורת, מתקשים להביע את דעתם בענייני החוץ כמו גם בענייני פנים, הפכה ישראל עד מהרה לשק החבטות הטורקי. מאמציה של טורקיה להפוך למעצמה אזורית, בעלת מהלכים בבירות החשובות בעולם – מוושינגטון ועד מוסקבה, מלונדון ועד ריאד ומטהרן ועד קהיר, הפכו את היחסים עם ישראל לרעועים. המלחמה בעזה אשר נטלה מחיר ממדינות מוסלמיות אחרות המצויות ביחסי שלום עם ישראל כגון מצרים וירדן, העמידה גם את הטורקים באור בעייתי – העובדה כי ישראל עוד ניהלה שיחות עם סוריה בתיווך טורקי בימים שלפני המלחמה, הפכה את הטורקים למעין משתפי פעולה עם ישראל, וכדי להזים את התפיסה הזאת, נדרשו הטורקים להגיב באופן חריף ביותר.

להבדיל מהמצרים, שזוכים בתמורה לשלום עם ישראל לסיוע אמריקני נדיב וליציבות אסטרטגית, היתרונות עבור טורקיה מהיחסים עם ישראל אינם מתקיימים עוד ואינם מצדיקים את הביקורת הפנימית על הטורקים בעולם המוסלמי [9]. טורקיה יכולה לתור אחר אלטרנטיבות לקשר עם התעשיות הביטחוניות הישראליות. הירידה בתיירות מישראל מורגשת רק בחלק מהמקומות, והיא תוחלף בנקל בזרם של תיירים מהמפרץ הפרסי, ממרכז אסיה ומצפון אפריקה [10].

בישראל ממשיכים להאמין כי מדובר בגל חולף, ועל כן כדאי "להוריד את הראש" לפי שעה ולהמתין עד יעבור זעם, אולם ניראה כי הטורקים מצויים כבר "בתהליכי גמילה מתקדמים" מישראל. טורקיה בחרה בדרך משלה – התעצמות אזורית ומציאת אלטרנטיבות ליחסים עם המערב, ובדרך הזו ישראל היא החוליה החלשה.

האם תשתנה הגישה בטורקיה, אם למשל תתחלף ההנהגה הנוכחית במפלגה חילונית? נראה כי באותה קלות בה מוותרים הטורקים על יחסים הדוקים בני 13 שנה עם המדינה היהודית, כך ייווצר קושי בעתיד לשנות את המגמה, מאחר והאינטרסים במדינות העוינות את ישראל מתחזקים ושינוי המגמה ייאלץ לכלול הרעה ביחסים עם מדינות אלה.

ישראל תצטרך להיות זהירה ביותר ביחסיה העתידיים עם טורקיה – הטכנולוגיות הצבאיות שישראל מוכרת לאנקרה עשויות למצוא את דרכן לדמשק, טהרן ואף לידי החיזבאללה והחמאס. גם במערב יידרשו לדילמה של שיתוף טכנולוגיות רגישות עם חברה בנאט"ו ואחת מהמממנות של פרויקט ה-F-35, נוכח קשריה המתהדקים עם איראן וסוריה.

בהחלטתם לפנות לעולם המוסלמי, משיגים הטורקים את אחד הגדולים שבהישגיהם – במקום שיידרשו הם להכרעה על עתיד האזור, מגלגלים הטורקים את הכדור לפתחם של האירופים והאמריקנים. אלו, בבואם להכריע סופית על המדיניות כלפי טורקיה, יימצאו עצמם מתמודדים לא עם מדינת מפתח, כי אם מעצמה אזורית רעבה להכרה.

הערות

1. עוד על חשיבותה של טורקיה לענף הגז הטבעי במאמר "נאבקים על הקווקז", בגיליון ספטמבר 2009 של סיקור ממוקד

2. Markus Jaeger, "Turkey 2020: on course for convergence", Deutsche Bank Research, 12/01/2005

3. "Merkel victory hurts Turkey's EU bid: Turkish press", www.eubusines.com, 29/09/2009

4. "Turkey needs military rethink over Cyprus – Greece", Reuters, 20/10/2009

5. Hugh Pope, "Time Runs Out For Cypriot Solution", Wall Street Journal, 19/10/2009

6. א. לוין וי. בוסתן, "טורקיה רוצה תשובה", סיקור ממוקד, 16/10/2006

7. פינחס ענברי, "דפוס הפעולה העות'מאני של טורקיה, כפי שבא לידי ביטוי ביחסיה עם סוריה", המרכז הירושלמי לעניני ציבור ומדינה, 15/10/2009

8. עוד על ארגון ארגנקון, ראה ב"קונספירציה טורקית" בגיליון אוגוסט 2008 של סיקור ממוקד

9. "Turkey's interior minister calls on Kurdish rebels to lay down arms and come home ", AP, 23/10/2009

10. Betul Cal,"Israeli tourist arrivals come to a halt", Hurriyet Daily News, 21/10/2009


מאמרים נוספים