הפלישה הרוסית לחצי-האי קרים הוגדרה זה מכבר כמשבר החמור ביותר של המאה ה-21 על ידי שר החוץ הבריטי ויליאם הייג. הרוסים ביצעו מהלך נחוש על רקע אזלת היד המערבית וכעת הם שוב מכתיבים את ההתרחשויות. המערב יצטרך להפנים את כללי המשחק הבין-גושיים במהרה, אם ברצונו להשיג פתרון סביר למשבר באוקראינה ולהימנע מתסריט של השתלטות רוסית על הרפובליקה הסובייטית לשעבר.

מהפכת מיידן, העימות הנוכחי בעיר קייב בין האופוזיציה הלאומנית האוקראינית ובין ההנהגה הפרו-רוסית, היא נקודת שיא של תהליך בן עשר שנים שהחל במה שזכה לכינוי המהפכה הכתומה. המהפכה ההיא החלה לאחר שבתום מערכת בחירות סוערת לנשיאות המדינה, מערכת שבמהלכה הורעל המועמד הפרו-מערבי ויקטור יושצ’נקו בהוראת מוסקבה ופניו הושחתו, ניצח יקיר הקרמלין ויקטור ינוקוביץ’. ההמונים יצאו לרחובות וטענו כי תוצאות הבחירות זויפו. המחאה הובילה לבחירות חוזרות בהן ניצח ויקטור יושצ’נקו.

הצהלה ההיא על ניצחונו של יושצ’נקו, צהלה שמקבילה לשמחה על בריחתו של ינוקוביץ’, ביטאה אמנם את שמחת ההמונים על השתחררות מההשפעה הרוסית, תחתה חיים תושבי מערב המדינה מאז ספטמבר 1939 ותושבי מזרח המדינה במשך מאות שנים. אלא שהשמחה הזו, אז כמו היום, מנותקת במידה רבה מהמציאות. כניסתו של יושצ’נקו לתפקיד נשיא אוקראינה שלחה את הקרמלין וזרועו הארוכה, הלא היא גזפרום, לפתוח את הסכמי הגז שבמסגרתם נהנתה קייב ממחיר נמוך ביותר עבור המשאב החשוב הזה, שאותו יכלה לרכוש רק מרוסיה. ב-2005 היה מחיר 1,000 מ”ק של גז טבעי 50 דולר. המהפכה הכתומה הובילה להחלטה רוסית להשוות את המחיר שהם גובים מאוקראינה למחיר שנגבה ממדינות מערב היבשת. כך, עד 2012 האמיר המחיר ל-426 דולר, או פי 8.5 בתוך שבע שנים.

צריכת הגז ויבוא הגז ירדו בהיקפם לאורך השנים, אך עדיין העול על כלכלת אוקראינה היה עצום – מהוצאה של 4 מיליארד דולר ב-2005 על יבוא גז מרוסיה ל-14 מיליארד דולר ב-2011 [1].

שיעור ההוצאה ביחס לתמ”ג קפץ בתקופה זו מ-4.5% ל-8%. ב-2009, אגב, לאחר שהכלכלה האוקראינית הצטמקה ב-15% כתוצאה מהמשבר הכלכלי הגדול, הגיע שיעור ההוצאה על הגז ל-12% מהתוצר.

במהלך השנים האחרונות, יזמו הרוסים משברים בשתי הזדמנויות שונות – ב-2006 ושוב ב-2009. בשני המקרים, ניצלו חוזים שפגו ב-31 בדצמבר, שיא החורף, כדי לעצור את אספקת הגז ולהזכיר לאוקראינים את תלותם באמא רוסיה. הקור העז בחודש ינואר באוקראינה, והיעדר הגז לחימום הבתים, אילץ את האוקראינים בהנהגת יוליה טימושנקו להסכים למחיר הגבוה של הגז. בחתימתה על ההסכם, הואשמה טימושנקו על ידי ינוקוביץ’ בפגיעה באינטרסים הלאומיים וקידום אינטרסים רוסיים במדינה, והושלכה למאסר. צחוק הגורל הוא שבמשבר הנוכחי הפכה טימושנקו למנהיגה אנטי-רוסית בעיני העולם.

החיפוש אחר חלופות

התלות ברוסיה שלחה את האוקראינים לבחון חלופות. כדי להתנתק מהכלכלה הרוסית, זקוקה אוקראינה לפתרון בשלוש נקודות: הראשונה – עצמאות מגז רוסי, יעד שלא יושג בטרם יסתיים העשור הנוכחי; השנייה – עזרה בחיסול החובות המידיים לרוסיה הנאמדים ב-15-20 מיליארד דולר; השלישית – חשיפה גוברת לשווקים חלופיים שתאפשר יצוא אוקראיני מוגבר לצד ריבוי השקעות זרות בתשתיות המיושנות של המדינה הסובייטית לשעבר.

האוקראינים הימרו גם על הסינים, שהחלו לחדור לכלכלה המקומית, אך ההימור הראשי היה על המערב. למעשה, רק האיחוד האירופי בתמיכה אמריקנית יכול היה להציע חבילה אלטרנטיבית לאוקראינה. וכך, לאחר שעל פני השטח כרסמה מוסקבה מאז 2005 בהישגי המהפכה הכתומה – ערב מהפכת מיידן היה ינוקוביץ’ כבר שלוש שנים בתפקיד הנשיא, טימושנקו הייתה בכלא, יושצ’נקו עם פופולריות חד-ספרתית והכלכלה האוקראינית בתלות מוחלטת לרוסיה – קיוו במערב המדינה הפרו-אוקראיני לתקווה חדשה בדמות התקרבות לאיחוד האירופי.

אולם מה שמתקשים להבין בוושינגטון, ברלין, לונדון ופריז, זה שהביטחון הלאומי הרוסי, שנשען על היסטוריה של מאות שנים של פלישות ואיומים ממערב, מושתת על יצירת מרחב חיץ בין רוסיה ובין מעצמות אירופה המערבית המשתייכות כולן לאיחוד האירופי כיום וכן גם לנאט”ו. במשך שנים הסתכלו במוסקבה בעיניים כלות על צמצומו של המרחב בלא יכולת להתערב. המדינות הבאלטיות, פולין, בולגריה, רומניה, הונגריה, קרואטיה ועוד.

6 רפובליקות סובייטיות שלעבר נותרו מחוץ לאיחוד האירופי: בלארוס, אוקראינה ומולדובה ממערב לים השחור, וגיאורגיה, ארמניה ואזרבייג’אן ממזרחה לו, בקווקז. המדינות הללו, ובעיקר ה-3 שגובלות באיחוד האירופי, הן המחסום האחרון שנותר לרוסיה מול המסגרת הדמוקרטית הגדולה במערב. בקווקז, זוהי גיאורגיה שמהווה מחסום בפני טורקיה, יריבה היסטורית של מוסקבה המשתייכת לנאט”ו.

המדינות הללו נדונו לשמש כמקום שבו יתנהל המאבק הבין גושי החדש, המלחמה הקרה השנייה, ובמדינות אלה תהיה תמיד רוסיה הנחושה יותר, לאחר שאיבדה את כל המאחזים האחרים שהשיגה ברה”מ בתום מלחמת העולם השנייה. למעשה, חוץ מבלארוס שלפי שעה משמרת משטר דיקטטורי בסגנון סובייטי ונותרת נאמנה לרוסיה, בחלק מהמדינות, המאבק הזה כבר מתנהל: גיאורגיה חוותה פלישה רוסית ב-2008, אוקראינה ב-2014; מולדובה נאבקת על חבל טרנסניסטריה ועל הנוכחות הרוסית שם; ארמניה עמדה לחתום על הסכם עם האיחוד האירופי ונסוגה ממנה בלחץ רוסי בספטמבר האחרון.

אי-ההבנה הזו מצד המערב באשר לנחישות הרוסית, מביאה את מנהיגיו למקומות אבסורדיים. האיומים של נשיא ארה”ב ברק אובאמה בבידוד כלכלי וסנקציות כלכליות על מעצמה המשוכנעת שהיא פועלת כדי להגן על ביטחונה הלאומי, וכן הטענה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בשיחה עם אובאמה כי נשיא רוסיה פוטין איבד קשר עם המציאות, מעלות סימן שאלה גדול לגבי הבנת שני המנהיגים המובילים מצד המערב את הסיבות למשבר הנוכחי.

פתרון אפשרי

הדחתו של ינוקוביץ’ וההכרזה על קיום בחירות חדשות במאי השנה, הציגו מסגרת לפתרון אפשרי למשבר תחת ההנחה שרוסיה לא תבצע מהלך גלוי משלה, אלא שלכל היותר תנסה להשפיע על מהלך הבחירות. אולם הרוסים טענו כי המערב מעורב מאחורי הקלעים בהדחתו של ינוקוביץ’. תחת האיום המתמיד שחשים במוסקבה משינוי הסטטוס קוו באוקראינה, עצם ההאשמה הרוסית בדבר מעורבות מערבית בנעשה בפוליטיקה האוקראינית הספיק כדי למתוח את שרירי הצבא הרוסי ולהזרים כוחות מיוחדים לתוך חצי האי קרים.

ישנו הבדל אופרטיבי והבדל אסטרטגי בין המלחמה עם גיאורגיה ב-2008 לבין המלחמה באוקראינה. ברמה האופרטיבית, הצבא הרוסי, שלא הרשים במיוחד מול הצבא הגיאורגי החלש, נמצא זה מספר שנים בתהליך מודרניזציה מואץ. מנגד, הצבא האוקראיני הוא חזק וגדול, בוודאי בהשוואה לזה הגיאורגי ב-2008. ברמה האסטרטגית, להבדיל מהגיוס הכללי בגיאורגיה נגד רוסיה בזמנו, הפעם חלקים גדולים באוקראינה, כולל בחצי האי קרים ובשורות הצבא האוקראיני, תומכים בגלוי ברוסיה.

לאורך ההיסטוריה היה חלקה המזרחי של אוקראינה חלק מהאימפריה הרוסית בצורה כזו או אחרת, בעוד שחלקה המערבי של המדינה היה תחת שלטון פולני, אוסטרו-הונגרי ולזמן קצר אף גרמני-נאצי, שהתקבל על ידי תושבי החבל הנוצרים בהתלהבות רבה. הסכם ריבנטרופ-מולוטוב שביקש לחלק את פולין בין גרמניה הנאצית וברה”מ הסטאליניסטית, הביא לכך שהצבא האדום השתלט על מזרח פולין, אזור שסופח ברובו לרפובליקה האוקראינית ונותר חלק מאוקראינה מאז. למציאות הזו יש השפעה רבה על כל מה שהתרחש בעשור האחרון, עת הפיצול הגיאוגרפי-היסטורי-תרבותי ולשוני התרחב והתפוצץ לכדי מהפכות ודרישה מערב-אוקראינית להשתחררות לאלתר מכל השפעה רוסית.

המהלך הרוסי הנוכחי – הכניסה לחצי האי קרים והאיום שנתפס בזכות מהלך זה כאמין לחדירה עמוקה יותר לאוקראינה – טורף את הקלפים ומייתר חלק מהפתרונות שהוצעו בעבר למשבר זה. במילים אחרות, המשבר הפוליטי באוקראינה לא ייפתר ללא התחשבות ברקע שהוצג לעיל – החשש הרוסי מפני חדירה מערבית למרחב החיץ המצומצם שנותר בין רוסיה עצמה לאיחוד האירופי ולברית נאט”ו, והרצון העז והאמיתי של תושבי מערב אוקראינה המהווים כמחצית מכלל האוכלוסייה אם כוללים את קייב, שלא משויכת למערב “ההיסטורי”, לעצמאות אוקראינית שכוללת התקרבות למערב והתרחקות מרוסיה.

בכך, לצד התסריטים האלימים שיכולים להשקיע את אוקראינה במלחמת אזרחים בסגנון מזרח תיכוני, עולים שני פתרונות לסיום המשבר. הזמן פועל לרעת האוקראינים, וכל דקה שחולפת מעמיקה את האחיזה הרוסית בבשר האוקראיני ולכן יצטרכו בוושינגטון ובברלין לשנות במהירות את הלך המחשבה.

המודל הפיני

היועץ לשעבר לביטחון לאומי של הנשיא ג’ימי קרטר, זבגינייב בז’ז’ינסקי, שמוצאו המשפחתי ממערב אוקראינה, הציע בכמה ראיונות תקשורתיים ועוד בטרם נכנס החייל הרוסי הראשון לקרים, שאוקראינה תאמץ את המודל הפיני מתקופת המלחמה הקרה הראשונה.

פינלנד הייתה חלק מהאימפריה הרוסית במשך יותר מ-100 שנה. לאחר המהפכה הבולשביקית היא התחילה להשתחרר מהשלטון הרוסי אולם נאלצה להילחם עם הסובייטים על עצמאותה גם בזמן מלחמת העולם השנייה לצד הגרמנים, ורק לאחר מכן פנו הפינים להיאבק בכובש הגרמני. המסקנה הפינית מהמלחמה, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמים עם הרוסים ועם המערב בשנים שלאחר המלחמה, הייתה להציג את דוקטרינת פאסיקיבי-קקונן, על שם נשיאי פינלנד שהנהיגו את פינלנד בשנים 1946-1956 (פאסיקיבי) ולאחר מכן 1956-1981 (קקונן) ואשר ניסחו את הדוקטרינה הזו.

הדוקטרינה הזו, שיושמה בשורה של הסכמים, חוזים ובריתות, מתבססת על מספר כללים: ניטראליות מוחלטת במאבק הבין גושי, קרי אי-השתייכות למסגרת מדינית-צבאית כמו ברית נאט”ו או ברית ורשה; מדיניות חוץ ניטראלית שאינה נוקטת צד במאבק הבין-גושי; יחסים כלכליים תקינים עם שני הגושים. פינלנד איזנה בין ברה”מ למערב בכך שהיא שמרה על יחסים קרובים יותר לכאורה עם ברה”מ בשורה של תחומים בעוד היא מקיימת כלכלה חופשית ודמוקרטיה משגשגת. היותה מדינה דלילה באוכלוסייה יחסית, וקרבתה לשתי מעצמות-העל עמדה מאחורי הנס הכלכלי של פינלנד.

הודות לכך, המדינה שבמסגרת הניטראליות ויתרה על השתייכות לתוכנית מרשל האמריקנית ששיקמה את אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ושלאחר המלחמה הייתה עדיין מדינה שמחצית אוכלוסייתה מועסקת בחקלאות, הפכה באמצע שנות ה-70 למדינה ה-15 בדירוג התוצר לנפש בעולם.

יישום המודל הפיני באוקראינה יכלול ביטחונות מצד שלטונות אוקראינה ובעיקר מצד ארה”ב והאיחוד האירופי לבל תצורף אוקראינה לאיחוד האירופי או לברית נאט”ו. רוסיה מצדה תצטרך לסגת מחצי האי קרים ולהעניק ביטחונות כי תפחית את השפעתה על הפוליטיקה האוקראינית ולא תעשה שימוש במנופי לחץ כגון הגז וכו’. אולם הרוסים יצטרכו לקבל העדפה מסוימת מבחינה כלכלית לאור העובדה שהם אלה שמושקעים יותר באוקראינה מכל בחינה שהיא ולאור נחישותם להרחיק השפעה מערבית. הרוסים גם יצטרכו להסכים לחשיפה מסוימת של הכלכלה האוקראינית לכלכלת האיחוד האירופי. מודל זה עשוי להביא לשגשוג של ממש באוקראינה, הנחשבת כיום לאחת המדינות העניות במרחב הסובייטי לשעבר, למרות עושר המחצבים שלה, קרקעותיה הפוריות ואוכלוסייתה המשכילה ברובה.

שתי מדינות לעם אחד

מודל שני לפתרון המשבר באוקראינה אשר מתחשב בכללי היסוד של הזירה הזו, הוא פיצול מדיני של ממש בין מזרח אוקראינה למערבה. במציאות זו יוכלו הרוסים להבטיח כי ההתפשטות המערבית לכיוון רוסיה תיעצר על נהר הדנייפר וכנראה שלפני כן, בהתאם למתווה הגבול שיוסכם ושיש להניח שיעבור פחות או יותר לאורך הגבול ההיסטורי בין רוסיה לפולין; מערב אוקראינה או כל שם היסטורי שייבחר כגון רותניה, תוכל לחתום על הסכמים עם האיחוד האירופי וארה”ב ועוד. הבעיה בפתרון זה , היא שהגבול בתוך אוקראינה יהפוך לגבול בין גושי שבו מסתובבים חיילים משתי המעצמות. כך, בעוד תושבי מזרח ומערב המדינה זוכים לממש את זיקתם לרוסיה ולמערב בהתאמה, הריבונות האוקראינית תיפגע בצורה משמעותית ממהלך שכזה.

כאמור, הזמן משחק לטובת הרוסים, ואם הללו יבצעו מהלך נוסף, מרחב התמרון המערבי יצטמצם ובלאו-הכי עשויים להידרש באוקראינה למודלים חדשים לפתרון המשבר. בניגוד למשברים לאומיים אחרים בעולם שיכולים להמשיך ולהתנהל עוד שנים, המשבר באוקראינה דורש פתרון מידי. ללא הסכמה יקבעו הרוסים עובדות בשטח. ניסיון למהלך חד צדדי מצד המערב ידחוף את הרוסים להעמיק את חדירתם באוקראינה ואף להפעיל נשק כלכלי כמו הפסקת הזרמת הגז או הקפצת מחירו לצד אי-פריסת חובות שיביאו לפשיטת רגל אוקראינית במהרה. אוקראינה בכלל והמפגינים ממערב המדינה בפרט לא ישיגו הרבה מסנקציות מערביות, מלבד חשש מהשתלטות רוסית ומקריסה כלכלית.

הערות

1. Arkadiusz Sarna, “Kyiv’s gas strategy: closer cooperation with Gazprom or a genuine diversification”, OSW, 15/07/2013