הכתומים חוזרים

מהומות באוקראינה נגד ההשפעה הרוסית

יובל בוסתן, אלון לוין


בשנים האחרונות מחפשת אוקראינה אחר דרכים להיחלץ מרוסיה. האסטרטגיה האוקראינית רבת השנים מבוססת על השגת עצמאות אנרגטית, על הגברת הקשר הכלכלי עם האיחוד האירופי ועם המערב בכלל והתקרבות לסין שיכולה להוות אלטרנטיבה לרוסיה. אולם החשש הרוסי שאובדן מנופי הלחץ הכלכליים ידחוף את אוקראינה לזרועות נאט"ו, הוביל את רוסיה ללחוץ את אוקראינה לקיר ולאלץ אותה לבחור – או חיזוק הקשר עם רוסיה באמצעות איחוד המכסים, או התקרבות לאירופה במחיר של עימות כלכלי עם מוסקבה שבו לא תוכל אוקראינה לעמוד.

תשע שנים חלפו מ"המהפכה הכתומה", האירועים שהובילו המוני אוקראינים להפגין נגד מה שנתפס כזיוף תוצאות הבחירות לטובת מועמד הקרמלין, מאות אלפי אוקראינים שוב ברחובות. ב-2004 היה זה ויקטור ינוקוביץ' הפרו-רוסי שניצח את יריבו ויקטור יושצ'נקו שאף הורעל על ידי הרוסים ככל הנראה ופניו הושחתו במהלך מערכת הבחירות. המוני האוקראינים דרשו בחירות חוזרות ובהן זכה ויקטור יושצ'נקו בהפרש של כ-8%, תזוזה של כ-5% מהבוחרים מצד לצד בהשוואה לבחירות שנתפסו כמזויפות. גם בבחירות ההן בלטה העובדה כי מדובר בשני מחנות פוליטיים שונים הנפרדים גיאוגרפית.

מאז המהפכה הכתומה, הצליחה רוסיה למסמס בשיטתיות את המרידה בהגמוניה שלה. היא מנעה צירוף של אוקראינה לנאט"ו, המועמד המועדף שלה ינוקוביץ' התמנה לראש הממשלה וסיכל מהלכים של הנשיא יושצ'נקו, וב-2010 נבחר ינוקוביץ' לנשיא, כשמי שהתמודדה נגדו, ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו, מצאה עצמה יותר משנה לאחר הבחירות מאחורי סורג ובריח, באשמות של שחיתות סביב חתימה על הסכם גז שנוי במחלוקת עם הרוסים. בכל המהלכים האלה ובמהלכים אחרים הייתה טביעת האצבע של מוסקבה ברורה ביותר. הלחץ על הכלכלה האוקראינית היה בלתי נסבל עד שגם מנהיגים אנטי-רוסיים נאלצו ליישר קו. המדיניות האוקראינית ניסתה למצוא דרך אמצע בין הרצון האוקראיני להתקרב למערב ובין הרצון של להישאר בחיק הרוסי, אם מפחד ואם מתמיכה בדרך הרוסית [1].

ערב חתימה על הסכם השותפות המזרחית עם האיחוד האירופי, כשברקע בונים הרוסים את איחוד המכסים שלהם עם קזחסטן ובלארוס, הגיעה הדילמה האוקראינית לרגע האמת – רוסיה או אירופה. פוטין לא הסכים שהאוקראינים יבחרו גם וגם. במצב העניינים הזה נאלץ ינוקוביץ', בן ברית ותיק של פוטין אך גם מי שחיפש דרכים להיחלץ מעט מחיבוק הדב הרוסי, לבחור ברוסיה. ינוקוביץ' הסביר את מעשיו וזכה למנת לעג, אך ההסבר היה די מדויק – ינוקוביץ' אמר שהכלכלה האוקראינית אינה מוכנה עדיין להתנתק מרוסיה. הכוונה הייתה שהמחיר הכלכלי שתשלם אוקראינה בחיבור לאירופה על חשבון רוסיה יהיה כבד לעומת התמורה שתתקבל מחיבור לרוסים. התלות הכלכלית ברוסיה והעובדה כי המשק אינו מפותח דיו ולא עומד בסטנדרטים מערביים הפכו את ההחלטה לנטולת ברירה כמעט עבור ההנהגה האוקראינית.

רבים באוקראינה ניתחו את השתלשלות העניינים בצורה שונה. מבחינתם, עוקץ המהפכה הכתומה שביקשה להביא דמוקרטיזציה וערכים מערביים לאוקראינה קהה לחלוטין, וכעת עומד ינוקוביץ' לדפוק את המסמר האחרון בארון השאיפות של תושבי אוקראינה להפוך לדמוקרטיה ליברלית-מערבית.

שלושה נשיאים לשעבר של אוקראינה, ליאוניד קראבצ'וק, ליאוניד קוצ'מה וויקטור יושצ'נקו הביעו סולידריות עם המפגינים. הם גינו את השימוש בכוח נגד המפגינים, רובם סטודנטים וצעירים, וקראו למשטרה לנהוג באיפוק. לצד ההפגנה הגדולה בקייב היו גם הפגנות גדולות בעיר לבוב, אחת הנקודות המערביות ביותר במדינה. מנגד, בדונייצק, בסיס הכוח של הנשיא ינוקוביץ' והבירה התעשייתית במזרח המדינה נערכו הפגנות גדולות לתמיכה בנשיא המכהן. הפגנה קטנה יותר נערכה בעיר על ידי המפלגה הקומוניסטית ובה נשלפו הדגלים האדומים, שקראה לאיחוד עם רוסיה ובלארוס.

אחת ממנהיגות המפלגה הקומוניסטית המקומית, ורה רודנבה, אמרה לכתב הבי.בי.סי שהציבור "לא רוצה יחסים קרובים עם האיחוד האירופי, אלא משאל עם שבו לכל אחד תהיה הזדמנות להביע את דעתו", אמרה [2].

רודנבה הביעה בשיחה את החשש שלו שותפים בעיקר תושבי מזרח אוקראינה, שחיבור לאיחוד האירופי יביא לסגירת כל המפעלים במזרח אוקראינה. הערכה זו, אף אם גורפת מדי, מבוססת על השלכות הניתוק מהשוק הרוסי מן העבר האחד, ומתחרות עם מערב אירופה מן העבר השני.

במערב אוקראינה, מעבר להיסטוריה ולסיבות האחרות שנמנו לעיל, רואים בחיבור עם אירופה גם מינוף כלכלי – התיירות והחקלאות, מהענפים החשובים ביותר במערב המדינה, יושפעו לחיוב מחיבור קרוב יותר לאיחוד האירופי.

עבור הצופה המערבי הממוצע, המראות המגיעים מבירת אוקראינה קייב מספרים את הסיפור הבא: ישנו מנהיג בעל התנהלות דיקטטורית, אשר דוחף את המדינה לזרועותיו של פוטין על חשבון הצטרפות לאיחוד האירופי או לפחות התקרבות לאיחוד. בשל כך, יוצא העם האוקראיני מביתו, גם בקור של חודש דצמבר כדי לקרוא להדחתו של הנשיא ולחזרה למסלול הפרו-אירופי. פה ושם הוא גם שומע על המהפכה הכתומה של 2004 ומיד מחבר את התמונה לקלאסיקה המזרח אירופית – העם רוצה דמוקרטיה ומבקש להדיח את הדיקטטור. המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר.


נשיא אוקראינה ינוקוביץ' – נכנע ללחץ הרוסי. צילום: הקרמלין

בין דונייצק ללבוב

השטח המכונה כיום "אוקראינה", לא היה יחידה מדינית אחת עד מלחמת העולם השנייה. שטחים נוספו ונקרעו מהאוקראינים בזמן מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, בהתאם להתרחשויות בשדה הקרב כמו גם בהסכמים ובחוזים מדיניים שונים. איחודה הסופי של אוקראינה לאחר שחרורה מהכיבוש הנאצי, וכן עשרות שנים של שלטון קומוניסטי, שהתחיל במזרח המדינה בשנות ה-20, לא הצליחו להסתיר אמת אחת פשוטה: יש לפחות שני עמים אוקראינים, הנבדלים זה מזה גיאוגרפית, פוליטית, כלכלית, ואף לשונית.

למעשה ההגדרה של מיהו אוקראיני גם המרחיבה, כוללת בתוכה אדם החי באוקראינה, ממוצא סלאבי-אורתודוכסי, כאשר תחת הגדרה זו נכללות מספר לא מועט של קבוצות אתניות שעם השנים הצטרפו לכדי מה שמכונה כעת העם האוקראיני, ובהם רותנים וקוזאקים. בסך הכל מדובר ככל הנראה בחיבור של 13 קבוצות שונות לערך, אם לבחון לפי מספר הדיאלקטים של השפה האוקראינית וכן בהתאם לשבטים ולקבוצות שחיו באזור אוקראינה המודרנית.

מקובל לחלק את אוקראינה לארבעה חלקים. החלק המזרחי והחלק הדרומי שבהם חיים כ-33% מאוכלוסייה וכ-17% בהתאמה, הם החלקים הפרו-רוסיים ביותר. שטחים אלה נשלטו במשך למעלה מארבע מאות שנים, למעשה כמעט ברציפות עד 1991, על ידי הרוסים, אם בצורה ישירה כחלק מהאימפריה הרוסית ואם בצורה עקיפה כחלק מברה"מ. אזורים אלה מתאפיינים בתפיסות פרו-רוסיות, בשימוש נרחב בשפה הרוסית והם גם מבוססים יותר כלכלית באופן יחסי בהשוואה למערב, אם נוציא את עיר הבירה קייב מהמשוואה. הכלכלה במזרח מתבססת על תעשייה כבדה ועל מכרות שכן אוקראינה משופעת באוצרות טבע.

החלק השלישי באוקראינה הוא המערב, התופס כ-22% משטח המדינה ומהאוכלוסייה. אזור זה, המורכב מחבלים היסטוריים כגון גליציה, בוקובינה, פודוליה ואזורים אחרים המוכרים היטב מההיסטוריה היהודית, הוא אזור שהיה תחת שלטון פולין עד חלוקתה של פולין בסוף המאה ה-18, עת עבר לידי האימפריה האוסטרו-הונגרית. בין מלחמות העולם שבה מערב אוקראינה להיות חלק מפולין, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה, כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נפלה לידי הסובייטים עד הפלישה הנאצית ביוני 1941. השנאה לרוסים ולפולנים כה גדולה בקרב תושבי מערב אוקראינה עד שהם שיתפו פעולה בחפץ לב עם הנאצים ואף הוכיחו כי האנטישמיות חזקה ביותר באזור זה, כפי שהייתה מאות שנים.

בזיכרון ההיסטורי המערב האוקראיני ישנן מספר נקודות מרכזיות: האחת, איבה גדולה לרוסים למרות השלטון קצר השנים, ואיבה לפולנים שבמשך מאות שנים היו האוקראינים לווסלים שלהם; השנייה, אתוס של מרידה בשלטון – ממרד חמיליינצקי בפולנים שזכור לשמצה בהיסטוריה היהודית אך נחשב לגיבור הלאומי של אוקראינה באמצע המאה ה-17 ועד למהפכה הכתומה נגד המשטר הפרו-רוסי, מרד ששאב את כוחו ממערב המדינה ומהעיר קייב. זאת אומרת, שבניגוד למזרח המדינה, תושבי המערב רוצים בעיקר להשתחרר מכל השפעה זרה; והשלישית, תפיסה חיובית של "המערב" לאור ההיסטוריה – אוסטרו-הונגריה שחררה את האוקראינים מהפולנים, גרמניה שחררה אותם מהסובייטים בפעם הראשונה וארה"ב בפעם השנייה.

תושבי מערב אוקראינה מתבססים יותר על תיירות ושירותים ופחות על תעשייה ולכן רמת החיים שם נמוכה יותר מאשר במזרח המדינה. השפה האוקראינית היא השלטת באזור זה.

האזור הרביעי במדינה הוא החלק המרכזי שבו גם נמצאת קייב, ובו חיים כ-28% מהאוכלוסייה. אזור זה מעורב בפרו-רוסים ופרו-מערביים והוא נחשב לליברלי ובעל נטייה למערב, אם כי פחות מובהקת מזו שבמערב המדינה. העיר קייב עצמה שבה חיים קרוב ל-3 מיליון בני אדם, היא המבוססת ביותר מבחינה כלכלית והליברלית ביותר בהתנהלותה, ולה מסורת מהפכנית.

בשנות ה-30 מתו 6-7 מיליון אוקראינים במה שמכונה כיום הולודומור – "מגיפת הרעב" – ההרעבה השיטתית שבוצעה על ידי השלטון המרכזי במוסקבה בהוראת סטאלין נגד העם האוקראיני שנתפס כבעל שאיפות "אנטי-מהפכניות", וזאת בארץ שכונתה "אסם התבואה של אירופה". סביב ההולודומור ישנם ויכוחים מהו מספר ההרוגים המדויק שיש הסבורים שהוא "רק" 3-4 מיליון בני אדם, ואילו יש הנוקבים גם ב-8 מיליון.

ויכוח נוסף הוא לגבי המקור להולודומור, וויכוח זה מדגים היטב את השוני העמוק בתפיסת העולם בין האזורים השונים של אוקראינה – בחודש שעבר נערך סקר מקיף במדינה שביקש לבחון כיצד תופס האזרח האוקראיני, 80 שנה אחרי, את ההולודמור, אירוע שמרחף תמיד מעל יחסי רוסיה-אוקראינה וכפי שנראה גם בין אזרחי המדינה. כמעט שני שלישים מהנשאלים הסכימו לחלוטין או נטו להסכים עם הקביעה שההולודומור היה כתוצאה של מעשים שבוצעו על ידי הסובייטים ובעיקר סטאלין (בניגוד לאסון טבע – א.ל.י.ב). עם זאת, חשוב לעמוד על כך כי במערב המדינה ובמרכזה מדובר בשיעורים גבוהים משמעותית, ואילו במזרח אוקראינה הרוב לא רואים בסטאלין אחראי.

עד כאן נראה כי המחנאות משפיעה על התוצאות בסקר, אולם נתון אחד הופך את התוצאות למדהימות – תושבי מערב אוקראינה חיו באותו זמן תחת שלטון פולין ולא נפגעו כלל מהרעב והם באופן גורף מאשימים את סטאלין, ואילו תושבי המזרח מתנגדים לקביעה זו, למרות שכמעט רבע מהאוכלוסייה שמנתה 30 מיליון בני אדם באוקראינה הסובייטית, מתו באותם ימים, ונראה כי אין משפחה במזרח המדינה שלא נפגעה מכך. באותו סקר טענו 23% מהאוכלוסייה שהרעב נגרם כתוצאה מאסון טבע, ו-26.2% התנגדו לאמירה שהיה זה ניסיון מכוון לפגוע באומה האוקראינית [3].


טימושנקו – הסכימה להפסיק את המאבק לשחרורה מהכלא אם תוכל בכך להציל את ההסכם עם האיחוד. צילום: הקרמלין

לפיתה רוסית

שר החוץ הגרמני גידו ווסטרוולה נפגש עם מפגינים בכיכר העצמאות בקייב ואמר ששערי האיחוד האירופי עדיין פתוחים, במהלך שנתפס בהתערבות בוטה בפוליטיקה הפנימית האוקראינית מצדו של הנשיא ינוקוביץ'. שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב בציניות אופיינית, קרא בעקבות הדברים למערב שלא להתערב בענייניה הפנימיים של אוקראינה.

זוהי אוקראינה של 2013, מדינה שהקרע הפנימי שלה חופף לויכוח הפוליטי המאפיין את המלחמה הקרה השנייה בין הגוש הדמוקרטי של ארה"ב ואירופה ובין הגוש הריכוזי בהנהגת רוסיה וסין. ינוקוביץ' אגב, נסע במהלך ההפגנות נגדו לסין כדי לדון על תנאים להתקרבות גדולה יותר בין המדינות, כולל הלוואות והשקעות. אין זה סוד שסין רעבה לאוצרות טבע ולאוקראינה יש מה למכור.

עד המהפכה הכתומה ב-2004 התנהלה אוקראינה באופן של מדינה החוסה בצל הענק הרוסי, כשמתחת לשטח רוחשים צעירים פרו-מערביים שחולמים על היפרדות. ב-2004 התחילו האוקראינים בדרך חדשה של היפרדות מרוסיה, אך הם התחילו מלמעלה, קרי מהשלטון הפרו-רוסי בקייב, בעוד שהחברה האוקראינית לא הייתה בנויה למהלך הזה. משברי האנרגיה שהגיעו ב-2006 וב-2009 כמו גם האיומים והפעולות שנקטה רוסיה הבהירו שבמוסקבה יילחמו על אוקראינה בחירוף נפש. האוקראינים מצדם למדו שלא יוכלו לסמוך על רוסיה כל עוד היא אוחזת במנוף כה עוצמתי כמו נשק הגז, וכן היותה יעד לכרבע מהייצוא האוקראיני, אחיזה משמעותית יותר על הכלכלה במזרח המדינה. השימוש בגז לצרכים תעשייתיים מהווה 40% מכלל הצריכה ולכן ברור עד כמה מחובר מזרח המדינה לרוסיה.

התוכנית האוקראינית שהתהוותה במהלך השנים ביקשה להפחית ואף להסיר את התלות ברוסיה בכל הנוגע לגז הטבעי באמצעות ספק נוסף וכן בחיזוק המשק המקומי, ובמקביל להתקרב לאיחוד האירופי באופן שיפתח את השווקים שם לסחורה אוקראינית ויגביר את קצב התיירות לתוך אוקראינה, שכבר כיום נהנית מ-23 מיליון תיירים בשנה.

רוסיה מצדה חששה כל השנים מהתקרבות יתר אוקראינית ובעיקר מהצטרפות לנאט"ו שתביא את הברית הצבאית החזקה בעולם למפתן הדלת הרוסית. הרוסים מבינים את התוכנית האוקראינית ולכן פעלו כדי למנוע הצלחה בכל אחד מהאפיקים – עצמאות אנרגטית והתקרבות לאיחוד האירופי, שיבטלו את מנופי הלחץ הרוסיים ויאפשרו לאוקראינה להצטרף לאיחוד האירופי ולנאט"ו. הטעות האוקראינית הייתה שבקייב האמינו ששביל ביניים שבו אוקראינה מוותרת על נאט"ו ועל חברות עתידית באיחוד האירופי (עניין שבכל מקרה היה לוקח שנים רבות לנוכח פיגורה הכלכלי והדמוקרטי ביחס לדרישות האיחוד) אך זוכה להסכם שיתוף פעולה עם כלכלת הענק המערבית, יתקבל במוסקבה. אך כאמור, הרוסים חוששים מאובדן מנופי הלחץ, ולכן הם לא יכולים להסכים לשום פשרה בעניין יחסי אוקראינה עם המערב.

ב-1991, לאחר העצמאות מברה"מ, צרך המשק האוקראיני 118 מיליארד מ"ק של גז טבעי. מאז הצליחו האוקראינים לצמצם את הצריכה בחצי ל-55 מיליארד מ"ק, לא מעט בשל התכווצות המשק, אך גם בשל גיוון מקורות האנרגיה. אוקראינה מייצרת כשליש מהכמות ומייבאת שני-שלישים – כל הגז כיום מגיע מרוסיה, וכל תשתיות ההולכה הן בשליטה רוסית. בעבר רכשו האוקראינים גז מטורקמניסטן, אולם גם הוא הגיע בתשתית הרוסית, כך שהרוסים יושבים על השיבר. לאוקראינה יש כ-1.1 טריליון מ"ק בעתודות והפוטנציאל של פצלי הגז צפוי להכפיל ואף לשלש את העתודות הללו וכן להכפיל את כושר ייצור הגז. ראש הממשלה האוקראיני מיקולה אזארוב העריך ש-1,000 מ"ק גז מפצלי גז יעלה למדינה כ-130 דולר, 30% מ-426 הדולרים שאוקראינה נוהגת לשלם לרוסיה עבור גז מאז עסקת טימושנקו ב-2009 שהביאה לכליאתה.

האוקראינים בוחנים טכנולוגיות סיניות להמרת פחם לגז בצורה נקייה וכן הנחת צינור בים הכספי ובים השחור שיעביר גז מטורקמניסטן לאוקראינה ללא התשתית הרוסית, פרויקט שגם אם ייצא לדרך ייקח עוד שנים רבות להשלים. בכלל, אוקראינה בוחנת התקרבות משמעותית יותר לסין, כולל החכרה של שטחי חקלאות עצומים באוקראינה כדרך להפחית מהתלות הפיננסית ברוסיה. אוקראינה גם מזמינה משקיעים זרים לפתח את משק האנרגיה המקומי. כך לדוגמא, חברת של ההולנדית-בריטית צפויה להשקיע באוקראינה 10 מיליארד דולר בשנים הקרובות.


מפגינים באוקראינה בעד ההסכם עם האיחוד – המחאות ממשיכות למרות מזג האוויר הקשה. צילום: מיסטיסלב צ'רנוב

אוקראינה לא יכולה להשתחרר מהרוסים בשלב הזה

בשורה התחתונה, באוקראינה יוכלו להשתחרר מרוסיה רק עוד 15 שנה לכל הפחות אם ברצונם להימנע ממחיר כבד לכלכלה. האוקראינים קיוו שרוסיה תאפשר להם לרקוד בשתי החתונות והתבדו. ינוקוביץ' הבין שכלכלת אוקראינה אינה מוכנה להתנתקות הזו, ובעיקר האזורים שמהם הוא שואב את כוחו הפוליטי, והוא נאלץ להיכנע. אחד הנתונים המדגישים את האחיזה הרוסית בכלכלה האוקראינית הוא הנתון הבא: אוקראינה חבה לרוסים עשרות מיליארדי דולרים, חלק גדול מהחוב נוצר מאז העלייה הדרמטית במחיר הגז והיא צריכה לפרוע חלק נכבד מחובותיה בשנה הבאה, עניין בלתי אפשרי לכלכלה הרעועה.

הרוסים מציעים מצדם גם סוכריות עבור אוקראינה – הפחתה במחיר הגז מרוסיה, הסדרי חובות נוחים, חשיפה גבוהה יותר לשוק הרוסי בפרט ולאיחוד המכסים בכלל שיאפשר להגביר את הייצוא האוקראיני ועוד. במציאות שכזו, כשהרוסים דרשו מינוקוביץ' לבחור צד, ואירופה לא יכלה בשום דרך לכסות על כל הנזקים שתספוג אוקראינה כתוצאה מההסכם, הדרך לויתור הייתה קצרה.

ההפגנות הנרחבות בקייב מציגות מספר תסריטים, שבכולם ברור הוא כי ההחלטה של ינוקוביץ' "לבחור" ברוסיה לא הייתה גחמה רגעית אלא היעדר ברירה אמיתית. בתסריט הראשון, המפגינים מצליחים להביא לשינוי פוליטי – הדחת הממשלה והעומד בראשה, הקדמת הבחירות לנשיאות או אפילו משאל עם על הצטרפות לאיחוד המכסים עם רוסיה או על ההסכם עם האיחוד האירופי. אולם גם ההנהגה החדשה תבין את הברירה – עימות כלכלי עם רוסיה שהכלכלה האוקראינית רחוקה מלהיות מוכנה אליו, או דחיית העימות הזה ליום שבו אוקראינה תעמוד על רגליה.

התסריט השני הוא תסריט שבו ההפגנות מגיעות לשיא מסוים ודועכות ללא הישג פוליטי משמעותי עבור המפגינים, מה שיבטיח התלקחות פנימית נוספת עוד כמה חודשים וסטגנציה פוליטית.

בתסריט השלישי השסע העמוק והמקביל בחברה האוקראינית בין המערב והמזרח מתבשל לידי ניסיונות בדלנות – כאן עשויה לפרוץ מלחמת אזרחים, היפרדות מדינית וכדומה.

האפשרות שבה יצליח האיחוד האירופי לגבש חבילה שתעביר את אוקראינה אליו היא קלושה משתי סיבות: ראשית, החבילה הזו תצטרך לכלול סיוע פיננסי גדול, אך גם פתרון לגז הרוסי. אירופה כבר הציעה למכור לאוקראינים גז מוזל מסלובקיה, אך גם הגז הזה מקורו ברוסיה ומדובר בסך הכל בהשבת הגז מזרחה, במחיר מסובסד, ועלות נוספת לאירופה. אין לאירופה דרך להבטיח את המשך זרימת הגז. שנית, אירופה במשבר כלכלי נמשך בעוד שארה"ב מתרחקת מאחריות, וקשה לראות את האיחוד נכון לעימות עם רוסיה, שאחראית על כ-40% מהגז שהאיחוד האירופי צורך.

רק כשיפנימו באיחוד האירופי שהחשש הרוסי הוא מהגעת נאט"ו לגבול רוסיה-אוקראינה, יוכלו לחשוב על פתרונות יצירתיים אחרים. בינתיים, באירופה מתייחסים לרוסיה כאל בריון שכפה את עצמו על אוקראינה ומתעלמים מהבעיות שבשורש הסכסוך.

העובדה כי גם התרחיש האופטימי ביותר מועיד את אוקראינה לעוד שנים של השפעה רוסית, מבשרת רעות למי שחולם על עצמאות אוקראינית מהלפיתה הרוסית. מבחינת פוטין, מה שמתחיל באיחוד מכסים צפוי להמשיך לאיחוד פוליטי, אולי כבר ב-2015. לא דמיוני להניח כי יישור קו אוקראיני עם היוזמה הרוסית והתאמת השוק המקומי לאיחוד החדש במשך מספר שנים, תהפוך את תהליך ההתנתקות העתידי לקשה פי כמה. לכן, יש רבים הרואים את המאבק הנוכחי כנקודה קריטית מבחינת עתידה של אוקראינה.

הערות

1. עוד על כך במאמר "הכרעה אוקראינית", בגיליון אוקטובר 2011 של סיקור ממוקד

2. Lina Kushch, "Donetsk view: Ukraine 'other half' resents Kiev protests", BBC News, 03/12/2013

3. "Poll: Almost two-thirds of Ukrainians believe famine of 1932-1933 was organized by Stalinist regime", interfax-Ukraine, 20/11/2013


מאמרים נוספים