עימות חזיתי עם אובאמה

כיצד צריכה ישראל להתנהל במשבר היחסים?

יובל בוסתן, אלון לוין


חתימת הסכם הגרעין בין ארה"ב לאיראן התווספה לשורה של מהלכים שביצע אובאמה מאז שנטל את שרביט הנשיאות ואשר נתפסים ככאלה המחלישים את ישראל ובנות ברית אחרות של ארה"ב, לצד חיזוק היריבות. המהלכים הללו מקורם בשוני אידיאולוגי כמובן, וכעת מתקרב דו הקרב בין אובאמה לראש הממשלה נתניהו לנקודת השיא שלו, מעתה ועד מאי הקרוב.

התקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001 גרמה לרעידות משנה רבות בכלכלה ובפוליטיקה האמריקנית שהשפיעו על תהליכים רבים בעולם. שני הנשיאים שכיהנו בבית הלבן, ג'ורג' בוש הבן וברק אובאמה, הציגו תפיסה ניתוחית שונה לפיגועים הללו שהכתיבה את הנשיאות עבור השניים.

הנשיא בוש סבר שהפיגועים מחייבים את ארה"ב להכריז מלחמה על כל הטרוריסטים באשר הם שם ולהפנות את כל המשאבים של האומה האמריקנית על מנת לשרש את הטרור מהעולם. כדרך להשגת היעד הזה נבנתה מדיניות שכללה בין היתר את הנקודות הבאות: הכרזת מלחמה על משטרים תומכי טרור ולא רק הסתפקות בהתקפה על אפגניסטן, שממנה יצאו פיגועי 11 בספטמבר; יצירת דיכוטומיה עולמית שבה מדינה חייבת לבחור בין חבירה לאמריקנים בצורה כזו או אחרת במלחמה בטרור ובין כניסה למעין רשימה שחורה, או כמו שכינה זאת בוש בעצמו "או שאתם איתנו או שאתם נגדנו" ולחץ על משטרים ריכוזיים לאמץ רפורמות דמוקרטיות. הסעיף האחרון נאכף בסלקטיביות בהתאם ליחסי ארה"ב עם אותה מדינה.

לעומתו סבר אובאמה כי צריך להסתכל על האירוע כמבודד יותר ולתקוף את האחראים הישירים למעשה. לצורך כך גיבש אובאמה את המדיניות שנשענה בין היתר על הנקודות הבאות: סיום המלחמה בעיראק ולעומת זאת תגבור הכוחות באפגניסטן כדי להגיע להכרעה; קיצוץ מסיבי בנוכחות הצבאית האמריקנית ברחבי העולם והתמקדות בדיפלומטיה מול גורמי הטרור כדי להילחם בטרור. בניגוד לבוש, אובאמה הביע תמיכה בדמוקרטיזציה ללא התחשבות בטיב היחסים של ארה"ב עם מדינה מסוימת.

נקודה נוספת שנוגעת ישירות לניתוח של אובאמה את אירועי 11 בספטמבר נוגעת ליחסיו עם הסעודים – רוב מוחלט של המשתתפים בפיגועים נגד ארה"ב ב-2001 היו אזרחים סעודים. ארה"ב של בוש העלימה עין ככל שיכלה מכך ולא לחצה על הסעודים לאמץ רפורמות דמוקרטיות. אובאמה עצמו צולם קד קידה בפני המלך הסעודי במהלך שעליו שילם מחיר כבד ביחסי ציבור, בעיקר בקרב הציבור השמרן. אולם אובאמה פועל מאז במידה רבה נגד האינטרסים של הסעודים – הוא הגיע להסכמה עם רוסיה על פירוק הסורים מנשק כימי אך איפשר את המשך מלחמת האזרחים והפגיעה בסונים; הוא נסוג מעיראק ופינה את השטח לחדירת האיראנים; הוא הסיר את תמיכתו מממשל מובארק, תמך במורסי שנוא הסעודים והקפיא את הסיוע למצרים לאחר ההפיכה שביצע סיסי, הפיכה שבה תמכו הסעודים; הקש ששבר את גב הסעודים הוא ככל הנראה ההסכם האמריקני עם איראן שפוגע קשות במסע הלחץ הבינלאומי שהופעל על האיראנים להתפרק מנשקם.

זוהי למעשה הפעם הראשונה ככל הנראה מאז רוזוולט, שנשיא אמריקני פוגע כך באינטרסים סעודיים. לצד הניתוח שהוזכר לעיל, ארה"ב מתקרבת במהירות לקראת השתחררות מהנפט הערבי ובדרך איטית יותר להשגת מידה מסוימת של עצמאות אנרגטית. עובדה זו, שמתווספת לירידת עוצמתו המתמשכת של ארגון אופ"ק, מביאה להסרת חנם של הסעודים בוושינגטון. כמובן שהיחסים עדיין משמעותיים ולסעודים יש עוצמה ומהלכים בגבעת הקפיטול, אך זה ברור שבהשוואה לקודמיו שהיו נתונים יותר לאיומי הנפט וחלקם אף עשו הון בתעשיית הנפט הסעודית, אובאמה מרגיש משוחרר יותר לבצע אג'נדה פחות פרו-סעודית.


מייסד ערב הסעודית, אבן סעוד, בפגישה עם נשיא ארה"ב רוזוולט – מאז ועד אובאמה שמרה ארה"ב על האינטרסים הסעודים. צילום: מחלקת המדינה

ריסון מרצון

המשמעות של הניתוח של אובאמה היא שארה"ב בוחרת במודע בהפחתת עוצמתה הגלובלית. לצד המציאות הכלכלית הלא פשוטה בארה"ב שמחייבת צמצום מסוים וארגון מחודש של האינטרסים האמריקנים, ברור הוא שאובאמה בחר בדרך זו כי לתפיסתו הרעיונית התפקיד שארה"ב צריכה למלא הוא יותר דיפלומטי. התערבות צבאית תבוא בחשבון רק כשאינטרסים אמריקנים מידיים יימצאו בסכנה.

בהקשר לכך כדאי לבחון גם את התהליך המדיני של ישראל עם הפלשתינים. אובאמה ומזכיר המדינה קרי מאמינים כי יש להם חלון הזדמנות קטן מאוד להביא להסדר ישראלי-פלשתיני שבתורו יחזק את המעמד המדיני של האמריקנים באזור ויחסוך את הצורך משימוש בכוח צבאי. הקמת מדינה פלשתינית, מאמינים האמריקנים, תרצה את מדינות ערב הפרו-מערביות ותביא לפתרון בעיות רבות באזור.

ישנן אם כן לא מעט סתירות בקו האמריקני בהשוואה ליחס של אובאמה למדינות ערב. אובאמה לא מטיל לחץ על אבו מאזן לאמץ רפורמות דמוקרטיות למרות שחלפו כבר כמה שנים מאז פקע המנדט שאותו קיבל בבחירות האחרונות. למרות שהציבור הפלשתיני הביע תמיכה בחמאס, המקבילה של מורסי בעזה, האמריקנים מוסיפים לראות דווקא באבו מאזן מנהיג של הפלשתינים.

ישראל מצויה אם כן בסיטואציה מורכבת. בחצי השנה הקרובה הסבירות לתקיפה ישראלית צנחה לכיוון האפס כיוון שישראל מודעת לכך שמחיר התקיפה יהיה קשה, ולכן תקיפה תבוא רק אם בישראל יחשבו שהאיראנים חצו קו אדום בפיתוח הגרעין. האמריקנים והאירופאים מעולם לא ששו לתקוף באיראן וכעת ישנם רבים המייחלים לנורמליזציה עם האיראנים, בעיקר חברות מסחריות באירופה שלוטשות עין למשק האיראני. התחזקות האיראנים יוצרת עבור ישראל בעיה גם בקרב בני הברית של איראן, החיזבאללה והג'יאהד האסלאמי וכן החמאס, שחשים ביטחון גובר ועשויים להוציא פיגועים נגד ישראל. ובתוך כך הלחץ על ישראל להגיע להסדר כלשהו עם הפלשתינים מתגבר, עת מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי מגיע כמעט כל שבוע לישראל.

על פי לוח הזמנים המעודכן, בחודש מאי יפקע ההסכם האיראני-אמריקני. האיראנים יזדקקו להסכם חדש שיביא להסרת חלק מהלחץ על הכלכלה והם עשויים לרכוש פרק זמן נוסף של חסינות מפני מתקפה. במקביל, המו"מ כפי שקצבו אותו אובאמה-קרי יסתיים אף הוא במאי.

המשמעות היא של לחץ כפול על ישראל בחמשת החודשים הקרובים – מוושינגטון ומאירופה יאיימו על ישראל שאם היא לא תגיע להתקדמות משמעותית עם הפלשתינים, עשויה לפרוץ אינתיפאדה שלישית. האיום הזה הושמע בעבר על ידי הפלשתינים, כיום משמיעים אותו האמריקנים כמו מזכיר המדינה ואף שרים בממשלה ובהם שר המדע יעקב פרי, ראש השב"כ בעברו.

במקביל, ייתכן שהזמן שיחלוף לקראת סיום הסכם הביניים עם איראן ינוצל על ידי האיראנים להשגת הישגים בגזרות אחרות באזור ובהשגת הקלות על המשק שלהם, כשבישראל יחששו שהזמני יהפוך לקבוע.


שרי החוץ של ארה"ב ורוסיה לפני החתימה על ההסכם עם איראן – מוקצב עד חודש מאי. צילום: מחלקת המדינה

הליכה על הקצה

בין אם אדם משתייך למחנה הימין או למחנה השמאל, צריך להיות ברור שישראל לא צריכה להסכים לפעול תחת איומים באלימות כדי להשיג שלום. יש כאן סתירה עמוקה. הפלשתינים מציגים משוואה דומה למשוואה המיוחסת לנשיא מצרים סאדאת לפני 40 שנה – או שתעשו איתנו שלום בתנאים שלנו, או שתפרוץ מלחמה. ברגע שהצד השני מכריז כי מלחמה היא אופציה בתוך המו"מ הוא מציג את הצד הישראלי כמי שיש לו מה להפסיד ועליו לעשות מה שצריך כדי למנוע מלחמה. זוהי טקטיקה סחטנית וישראל אינה צריכה להסכים לה.

מבחינה טקטית, ישראל תרוויח מכך אם תסיר את האיום הפלשתיני מעל המו"מ, כי הוא בהכרח מונע את המשך המו"מ בצורה כנה ומשרטט את ישראל כאחראית לכישלון עתידי שכזה, למרות העיוות שבדבר. זוהי נבואה שמגשימה את עצמה, ומלחמה כזו תפרוץ, לא כי בשלו התנאים אלא כי הצדדים נדחפים אליה מצד גורמים רדיקלים שמעוניינים בכך. עם זאת, ישראל כבר הציגה תנאים שבהם לא יכולים לעמוד הפלשתינים כמו ויתור על זכות השיבה או הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ולכן סביר כי המו"מ הנוכחי יתפוצץ בחודשים הקרובים.

לכן, נתניהו עשוי לבחור בדרך שממנה מזהירים רוב המומחים, והיא להפעיל את בני הברית של ישראל בקונגרס האמריקני כדי להסיט את הלחץ מישראל. המצב הפך לרגיש במיוחד לנוכח העובדה שיחסי ישראל וארה"ב מצויים במשבר אמיתי, אם כי פחות חמור כפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת. אבל היחסים הללו צפויים להתקרב לממדים התקשורתיים, וכנראה שלנתניהו לא תהיה ברירה.

בעוד פחות משנה יתקיימו בחירות האמצע בארה"ב. לנוכח הפופולריות הנמוכה שעוד מוסיפה לרדת של הנשיא אובאמה, קיימת אפשרות שהפעם הרפובליקנים יצליחו להשיג רוב גם בסנאט. אבל יותר מכך, כבר היום מתקשה אובאמה להעביר רפורמות בבית הזה שהוא המעוז הדמוקרטי בגבעת הקפיטול כיום, ולכן בסבירות גבוהה מאוד אובאמה יהפוך באופן רשמי ל"ברווז צולע", הכינוי השמור לנשיא אמריקני שעוצמתו הפוליטית הופכת לשולית. מאותה נקודה, אובאמה לא יוכל להטיל לחץ כבד מדי על ישראל ויצטרך להיות קשוח יותר עם איראן ועם מדינות אחרות כדי שיוכל לסיים את הקדנציה שלו עם כמה שפחות ביזיונות מהקונגרס.

לכן, נתניהו עומד בפני שתי תקופות – האחת, עד מאי הקרוב, תתאפיין בלחץ גובר והולך מצד האמריקנים תוך שימוש באיום על ישראל בהקשר של ההסכם העתידי עם איראן. אובאמה וקרי יטילו לזירה כל נשק אפשרי. נתניהו יצטרך לצלוח את התקופה הזאת תוך שהוא נזהר ממעורבות מסוכנת מדי בפוליטיקה האמריקנית. אולם מחודש מאי הלחץ האמריקני יירד בהדרגה, קשה להאמין שהאמריקנים ואיראן יצליחו להשיג הסדר קבוע בסוגיית הגרעין בזמן קצר והמו"מ עם הפלשתינים ייתקע – מי שמניח אקדח במערכה הראשונה, יעשה בו שימוש במערכה השנייה קרוב לוודאי, ובכל מקרה נראה שלא ניתן יהיה להגיע לשום התקדמות, כך ששחרור המחבלים יישאר כהישג פלשתיני יחיד. השקט היחסי מכיוון ארה"ב, יתחלף ברעש בזירה הפוליטית הפנימית.


נתניהו עם אובאמה – לאן תוביל מערכת היחסים המתוחה בין השניים? צילום: הבית הלבן

זעזועים פוליטיים השנה

בנקודת הזמן הזו עשוי להתרחש גם זעזוע פוליטי פנימי בישראל. ציפי לבני ומפלגת התנועה יעמדו בפני דילמה קשה – כמי שניהלה את המו"מ והציגה זאת כדגל הפוליטי שלה, היא זכתה לגיבוי גדול מצד נתניהו להשיג הסדר, בין אם נתניהו היה כן ברצונו בהסדר ובין אם לאו. כעת, היא לא תוכל לקחת על עצמה את האחריות של כישלון השיחות. אם תטיל את האחריות על הפלשתינים באופן בלעדי, תאבד לבני את המעמד המיוחד שרכשה לה בעולם כגורם מתון בממשלה, ובכל מקרה תהפוך ללא-רלוונטית בפוליטיקה הישראלית. מצד שני, היא לא תוכל להאשים את נתניהו בכישלון השיחות ולהישאר בממשלה. לכן, הדרך היחידה שתאפשר למפלגת התנועה לשרוד אחרי מאי 2014 או מועד אחר שבו יתפוצצו השיחות, היא לייצר משבר מלאכותי קואליציוני קודם לכן, ש"יחייב" אותה לפרוש מהממשלה.

במצב כזה יתחיל רחש גדול בזירה הפוליטית ובפני נתניהו יעמדו האופציות הבאות: ראשית, הקואליציה שלו תמנה 62 ח"כים כך שתיאורטית הוא יוכל להמשיך זמן מה אם לא תהיה ברירה. כדי לחזק זאת הוא יוכל להכניס את סיעת קדימה לקואליציה ולהשיג 64 ח"כים; שנית, נתניהו יעדיף בכל מקרה להרחיב את הקואליציה ככל שניתן.

בהיעדר לבני, יאיר לפיד נותר הגורם הלא-ימני היחיד בממשלה ולכן יהיו לו שתי ברירות – ללחוץ על העבודה שייכנסו, או לפרוש. הלחץ על יו"ר העבודה יצחק הרצוג צפוי להגיע מכמה מקומות – המקום הראשון הוא, המפלגה עצמה. הרצוג ניצח את יחימוביץ' בזכות מנגנון שהתגייס לעזרתו ובעיקר כדי להדיח את יחימוביץ'. היו"ר הקודם הדגישה את הממד האידיאולוגי וסירבה לשבת בממשלה, אולם אנשי הממסד הוותיק, ועדי העובדים הגדולים וכדומה רוצים תיקים ותפקידים והרצוג יתקשה לאכזב אותם. מקור שני ללחץ יבוא מכיוון יש עתיד שלא רוצים לפרוש מהממשלה עדיין ומצד שני לא רוצים לשמש כסמן השמאלי היחיד של הקואליציה. מקור שלישי ללחץ יהיה מכיוון ראש הממשלה. בשלב זה, לאחר פיצוץ השיחות, יעדיף נתניהו להציג ממשלה בעלת דימוי מתון בעולם, כדי שתוכל להסביר טוב יותר את המדיניות הישראלית. צירוף העבודה גם יפתח פתח לפירוק "ברית האחים" כפי שכבר רמז על כך שר האוצר לפיד, כשאמר שלא יהיה מנוס משינויים קואליציוניים בקרוב.

בנט עשוי לבחור לצאת מהקואליציה ובכך יתפנו לעבודה תיקים בכירים כתיק הכלכלה ותיק הבינוי והשיכון. הרצוג עצמו יוכל לבחור את אחד מהתיקים הללו, או את תיק המשפטים שתפנה לבני ולהתחיל ולמצב עצמו כמנהיג בזירה הלאומית. הבעיה שאיתה יצטרך הרצוג להתמודד, אם אכן ייכנס לקואליציה, היא האופוזיציה הפנימית בהנהגת יחימוביץ' שתתנגד לחבירה לנתניהו. חמישה ח"כים מתוך המפלגה יוכלו לאיים על הרצוג בפילוג.

מבחינת יש עתיד, פרישה מהקואליציה תוביל לתסריט לא רצוי בעליל – ממשלת ימין-חרדית שתשיב למגזר החרדי את כל התקציבים ותציג את לפיד כאכזבת בוחריו. במצב כזה תמצא את עצמה המפלגה באופוזיציה, ללא יכולת להשפיע, וללא איום אפקטיבי בהליכה לבחירות שיובילו להצטמקותה. לכן, אם אכן מפלגת העבודה לא תצטרף לקואליציה, עשויים ביש עתיד להסתפק בצירוף מפלגת קדימה לקואליציה של 64 ח"כים כאמור.

התסריט השלישי והלא סביר לפי שעה הוא תסריט שבו מפלגות המרכז והשמאל מתרכזות באופוזיציה ונתניהו מקים ממשלת ימין-חרדים בת 61 ח"כים, או לכל היותר 63 ח"כים אם מופז יצטרף. מציאות זו, שעשויה להתממש למשל אם לפיד יגיע למסקנה כי הבחירות קרובות ויחפש למצב את עצמו כאלטרנטיבה, תלהיט את הרוחות בפוליטיקה כשהנושא שיעמוד במרכז הוויכוח הוא יחסי החרדים-חילונים. היחסים בתוך הקואליציה הזו עשויים להיות בעייתיים לאור הקרע בין החרדים לבית היהודי, הקרע בין ישראל ביתנו ליהדות התורה ועימותים נוספים שנוצרו סביב הרכבה הנוכחי של הקואליציה.

ראש הממשלה נתניהו הדגים בעבר יכולות לייצר הזדמנויות חדשות בתוך המציאות הפוליטית הקיימת באופן שהפתיע את התקשורת, ועל כן קיימת האפשרות שפרישה של לבני מהקואליציה תוביל לפילוגים של מפלגות ולסידור המערכת המפלגתית מחדש.


מאמרים נוספים