אוקראינה. מדינת המפתח בזירה המזרח אירופית עוברת טלטלות רבות מבית ומחוץ בשנים האחרונות. כשהיא מוצאת עצמה בין הפטיש האירופי לסדן הרוסי, ניצבת אוקראינה במידה רבה בפני צומת דרכים דומה לזו שבפניה ניצבה טורקיה לפני שנים ספורות. לכל דרך שתבחר, תהיה השלכות מרחיקות לכת על סביבתה ועל המאזן הבין-גושי.

במהדורת 2011 של מדד סיקור ממוקד שפורסם בחודש שעבר, עמדנו על התמורות הפוליטיות באוקראינה כאחד האירועים המשמעותיים המשפיעים על המאזן הגיאו-פוליטי במלחמה הקרה השנייה, ולא בכדי – אוקראינה היא מדינת המפתח בזירה המזרח אירופית. ב-2004 התרחשה בשטחה “המהפכה הכתומה”, אחד האירועים המכוננים מאז סיום המלחמה הקרה הראשונה.

מאז, לא ידעה קייב תקופה ממושכת של יציבות פוליטית. נשיאותו של ויקטור יושצ’נקו הייתה אכזבה, לא מעט “הודות” לבחישה רוסית בנעשה דוגמת משברי הגז הטבעי. ניצחונו של יריבו הגדול ינוקוביץ’ היווה אמנם תעודת כבוד לדמוקרטיה האוקראינית, אך היה כציון נכשל לזרמים הפרו-מערביים באוקראינה [1].

למרות החששות, ינוקוביץ’ מפתיע רבים מאז התיישב על כס הנשיא לפני כשנה וחצי. הוא ביצע “בלימת חירום”, כשעצר את מה שהצטייר כדהרה של קייב בחזרה לזרועותיה של רוסיה. כשברקע לחץ מסיבי מכיוון רוסיה להצטרף לאיחוד המכסים החדש בראשותה, מדבר ינוקוביץ’ על עתידה של אוקראינה באיחוד האירופי ותוקף חדשות לבקרים את עסקת הגז האחרונה שחתמה ראש הממשלה, יוליה טימושנקו, עם פוטין לפני כשנתיים.

על פי עסקת הגז שנחתמה ב-2009 לעשר שנים, נקשר המחיר שמשלמת אוקראינה למחיר הנפט. מכיוון שזה נמצא בעלייה לאחרונה, הגיע המחיר שמשלמת אוקראינה על הגז הטבעי ל-355 דולר ל-1,000 מ”ק והוא צפוי להתקרב ל-400 דולר ברבעון הרביעי של השנה. באוקראינה טוענים מנגד כי המחיר ההוגן הוא 230 דולר ל-1,000 מ”ק, אם מביאים בחשבון את המחיר שמשלמות מדינות מערב אירופה בניכוי עלויות השינוע. הרוסים מצידם כמובן שאינם מוכנים לרדת ממה שכבר סוכם [2].

על עסקה זו הועמדה טימושנקו למשפט פומבי בהאשמה כי גרמה לאוקראינה נזק במאות מיליוני דולרים. המשפט גרר ביקורת רבה במערב וגם ברוסיה. קאנצלרית גרמניה מרקל איימה על ראש הממשלה הנוכחי של אוקראינה, מיקולה אזארוב, כי המשך הסיוע מצד האיחוד האירופי תלוי בהמשך המחויבות של קייב לדמוקרטיה, ובכלל זה הימנעות משימוש במערכת המשפט לצרכים פוליטיים [3].

בסופו של דבר, האיומים מצד מנהיגי האיחוד לא הועילו וטימושנקו הורשעה ונידונה בתחילת החודש ל-7 שנות מאסר ואיסור על חזרה למערכת הפוליטית ל-3 שנים נוספות לאחר מכן. עם פרסום ההחלטה, השוותה טימושנקו את המשפט לעידן הרדיפות של סטאלין בברה”מ והביעה אמון כי בית הדין האירופי לזכויות אדם יטהר את שמה. הנשיא ינוקוביץ’ הודה כי המשפט ותוצאותיו פוגעים ביחסים עם האיחוד האירופי ורמז כי גזר הדין “אינו סופי” [4].

ההרשעה זכתה לגינויים נרחבים אף יותר במערב כולל מהקרמלין ומהבית הלבן. גם שם רואים בהרשעתה של טימושנקו התערבות פוליטית של מערכת המשפט המקומית, דבר הנוגד כמובן ערכים דמוקרטיים אליהם שואפים באוקראינה [5]. באיחוד האירופי היו הראשונים שתרגמו את חוסר שביעות הרצון למעשים – ביקור של הנשיא ינוקוביץ’ במוסדות האיחוד בבריסל בוטל מספר ימים לאחר פרסום גזר הדין. גם החתימה עם אוקראינה על הסכם הסחר החופשי והידוק הקשרים הכלכליים (DCFTA) בה מעוניינים מאוד בקייב, צפויה להתעכב.

באוקראינה מחפשים מוצא מהתסבוכת הזו, אך זו לא תהיה פשוטה – כבר עתה ברור כי חנינה לא תספיק במקרה הזה, אם לא תכלול גם מחיקה של ההרשעה כך שטימושנקו תוכל לחזור באופן מיידי לשדה הפוליטי. עם זאת, גם אם יתאפשר לה לחזור, דרכה לא תהיה פשוטה נוכח דעת הקהל שעודנה חצויה בינה לבין ויקטור ינוקוביץ’. לקראת הבחירות הבאות, אגב, גם הנשיא הקודם, ויקטור יושצ’נקו, ישוב לקלחת הפוליטית, כשירוץ לפרלמנט בראש רשימת “אוקראינה שלנו”.

טימושנקו עם מדבדב ופוטין – משפט פוליטי מתוקשר. צילום: הקרמלין

המנהיגים הבאים

נוכח המשחקים הפוליטים הנמשכים, נישאות העיניים באופן טבעי לדור הבא של מנהיגי אוקראינה, בציפיה שמישהו מהם ישבור את הסטטוס-קוו, אולי כבר בבחירות הקרובות. במערכת הפוליטית האוקראינית בולטים שני שמות: סרגיי טיגיפקו, הקרוב יותר למחנה ינוקוביץ’ וארסני יטסניוק, הכוכב העולה של המחנה הפרו-מערבי.

טיגיפקו, בן 51, הוא דמות ותיקה ויוצאת דופן בפוליטיקה האוקראינית. מומחה לכלכלה ומולטי-מיליונר, שהונו נאמד ביותר מ-350 מיליון דולר. הוא היה שר האוצר בשנת 2000. בשנת 2002 מונה לנגיד הבנק המרכזי של אוקראינה ובשנת 2004, הוביל את קמפיין הבחירות של ויקטור יושצ’נקו, לאחר שזה הועדף על פני טיגיפקו כיורש של הנשיא הפורש, ליאוניד קוצ’מה. לאחר הבחירות והמהפכה הכתומה פרש טיגיפקו מהמערכת הפוליטית והקים בנק חדש אותו מכר מאוחר יותר לתאגיד שבדי.

ב-2009 חזר למערכת הפוליטית והתמודד בבחירות האחרונות לנשיאות, שם סיים שלישי בסיבוב הראשון, אחרי ינוקוביץ’ וטימושנקו עם 13% מהקולות. ערב הסיבוב השני הציעה לו טימושנקו להתמנות לראש הממשלה במידה ותיבחר וזה הביע הסכמה לכהן תחת כל נשיא. בסופו של דבר, מונה לאחד מ-6 סגני ראש ממשלה ולאחראי על התחום הכלכלי. טיגיפקו הוא זה שהוביל כמה מהרפורמות הלא פופולריות באוקראינה בשנתיים האחרונות. בחודשים האחרונים, הוא הקים ברית פוליטית עם ראש הממשלה, מיקולה אזארוב והוא צפוי להתמודד גם בבחירות הבאות לנשיאות.

ארסני טסניוק, יהודי בן 37, הוא מטאור אמיתי בפוליטיקה האוקראינית. הוא נחשב למומחה כלכלי גם כן – מונה לשר האוצר בשנת 2005 והוא בן 31 בלבד. הוא הוביל את הדיאלוג עם האיחוד האירופי ועם ארגון הסחר העולמי. ב-2007 מונה לשר החוץ של אוקראינה והחזיק בתפקיד במשך פחות משנה, עד הבחירות שנערכו בספטמבר 2007. לאחר הבחירות, נבחר ליו”ר הפרלמנט מטעם הגוש הפרו-מערבי שהובילה טימושנקו. במשבר הפוליטי של 2008 החליט לפרוש מתפקידו.

גם טסניוק התמודד בבחירות 2010, וסיים את הסיבוב הראשון במקום הרביעי עם כ-7% מהקולות. הוא מתנגד להמשך ההפרטה במשק האוקראיני, בעד רפורמה בשיטת הממשל כדי להילחם “במנגנון הישן” כהגדרתו. הוא הביע התנגדות להארכת הסכם החכירה עם רוסיה שנחתם מיד עם כניסתו של ינוקוביץ’ לתפקיד. טסניוק הוא חסיד של משאלי עם והתחייב לערוך כאלו בנושאים דוגמת הסכם החכירה עם רוסיה או הצטרפות לברית נאט”ו.

במשבר הפוליטי האחרון באוקראינה, במרץ 2010, הצהיר הנשיא ינוקוביץ’ כי שלושת המועמדים לתפקיד ראש הממשלה היו טיגיפקו, טסניוק ומיקולה, שמונה לבסוף [6]. מיקולה בן ה-63 ירש אמנם את ינוקוביץ’ בראשות “מפלגת האזורים”, אך הוא נחשב לחבר בדור הישן, שצפוי להותיר בקרוב את הזירה לשני הצעירים.

טסניוק – המנהיג הבא של הגוש הפרו-מערבי באוקראינה? צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

סיבוב נוסף במלחמת הצינורות

ובחזרה לגז – באוקראינה כאמור, מחפשים כל דרך להשתחרר מההסכם הלא הוגן כפי שהוא נתפס שם על ידי הממשל הנוכחי ונערכים להשלכות הצפויות מ”מלחמת גז” חדשה עם רוסיה. בראש כולם טריים עדיין זכרונות החורפים הקשים של 2006 ו-2009, אז הפסיקה רוסיה את הזרמת הגז לאוקראינה ולאירופה בעקבות אי הסכמה על מחיר הגז. גם ברוסיה, שמודעים למשחק הדק שמשחקת אוקראינה בין רוסיה למערב, לא רוצים בהחרפה של היחסים בין הצדדים.

למרות רצון שני הצדדים בפשרה, נראה כי תהליכים הצוברים תאוצה מעצמם יקשו על כל פשרה. רוסיה, כבר קיבלה לפני שנתיים החלטה אסטרטגית לעקוף את קייב בדרך לאיחוד האירופי. מצפון, זהו פרויקט “הזרם הצפוני”, שעובר בים הבאלטי ונוחת בצפון גרמניה. בפרויקט שני צינורות, הראשון הופך להיות “מבצעי” החודש, והשני צפוי להיכנס לפעולה בתחילת השנה הבאה. ביחד, צפויים הצינורות להזרים בכל שנה כ-55 מיליארד מ”ק של גז טבעי מרוסיה לאיחוד האירופי, לתקופה של 50 שנה לפחות. הארוך מבין שני הצינורות, אגב, הוא הצינור התת-מימי הארוך מסוגו בעולם, כשהוא נמתח על פני למעלה מ-1,200 ק”מ.

פרויקט “הזרם הדרומי”, המתחרה בנאבוקו האירופי, מיועד לעבור בנתיב העוקף את אוקראינה מדרום [7]. ערב החתימה הסופית על ההסכם הרוסי עם טורקיה, הציע נשיא אוקראינה ינוקוביץ’ להעביר בכל זאת את צינור הזרם הדרומי דרך שטחה של אוקראינה. ינוקוביץ’ מחפש כמובן להבטיח את המשך הזרמת הגז דרך ארצו, מערך שמזרים גם מיליארדי דולרים לכלכלה האוקראינית. בניסיון נואש להניע את הרוסים לשנות את דעתם, טען כי אם יעבור הצינור הרוסי החדש בשטח אוקראינה, תסתכם עלות הקמתו ב-5 מיליארד אירו בלבד, וזאת בהשוואה ל-25 מיליארד אירו שאמורה לעלות הנחת הצינור דרך טורקיה. דבריו אלו נדחו מיידית על ידי סגן מנהל גזפרום, ואלרי גולוּבּב.

אוקראינה מצידה מנסה להשתחרר אף היא מהתלות ברוסיה ובמאמציה מתמקדת באזרבייג’אן כאלטרנטיבה נוחה. בתחילת השנה, סיכמו המדינות על הנחת צינור נפט בין שתי המדינות, ובחודש שעבר נחתם הסכם לרכישת גז מנוזל (LNG) אזרי. בקייב בונים מסוף ענק לקליטת משלוחי LNG וזה צפוי להיות מוכן עד 2015. בשנה זו, על פי ההסכם עם אזרבייג’אן, תקבל אוקראינה כבר 5 מיליארד מ”ק בשנה.

מבחינת הרוסים, נתיב חשוב נוסף עובר בבלארוס. גם עם המנהיג הבלארוסי, אלכסנדר לוקאשנקו, ידעה רוסיה סכסוכים בשנים האחרונות, על אף היחסים הקרובים בדרך כלל. הרוסים שמו להם למטרה להשתלט על תאגידי האנרגיה הבלארוסיים על מנת לשלוט ישירות בצינורות הגז העוברים במדינה ולהרחיבם בהמשך. מבחינת הנשיא הבלארוסי, היה זה המטבע המשמעותי היחיד שהחזיק מול מוסקבה, והוא שיחק בו במשך זמן רב.

רק בסוף החודש שעבר, סיכמו יו”ר גזפרום, אלכסי מילר, ונשיא בלארוס לוקאשנקו על עסקה לפיה תרכוש גזפרום מחצית מהבעלות על התאגיד הבלארוסי האמון על מערך שינוע הגז במדינה [8]. עסקה זו הגיעה לאחר חיזורים רבים מצידה של רוסיה, ועל רקע התחממות בין הצדדים מאז הקמת איחוד המכסים ביחד עם קזחסטן. בחודש מרץ השנה, חתמו שתי המדינות על עסקה שנויה במחלוקת להקמת כור גרעיני חדש בבלארוס באמצעות הלוואה רוסית בהיקף של יותר מ-9 מיליארד דולר. באוגוסט, הודיע פוטין כי רוסיה מתעתדת להעניק הנחה משמעותית לבלארוס במחירי הגז הטבעי שהיא רוכשת ממנה בחוזה חדש שעתיד להיחתם בין הצדדים עד סוף השנה [9].

ינוקוביץ’ עם נשיא האיחוד האירופי ואן רומפיי – האם תיסגר הדלת בפני אוקראינה?

המדינות הגדולות באיחוד בעד רוסיה

ענף הגז הטבעי, כידוע, אינו תנודתי כענף הנפט משום שהוא מצריך תשתיות יקרות שלוקח זמן וכסף רב להקימן. מסיבה זו, רוב ההתקשרויות החוזיות בין מדינות יצרניות לצרכניות נחתמות ל-10-20 שנה או יותר.

כשתשתיות הן שם המשחק, נראה לדוגמא כי התלות הרוסית באוקראינה לא תפחת בשנים הקרובות למרות כל החוזים ונתיבי הגז החלופיים הללו – השנה, צפוי היקף הגז שגזפרום מייצאת לאירופה להגיע ל-155 מיליארד מ”ק. 110 מיליארד מתוכם מוזרמים בצינורות העוברים באוקראינה, וקיבולת התשתית שם יכולה לאפשר גידול של עוד 25%. הזרם הצפוני יוכל בשיאו לספק מחצית מהכמות הזו, והזרם הדרומי יוכל לספק עד 63 מיליארד מ”ק וביחד – 118 מיליארד מ”ק. אם נביא בחשבון את סך הצריכה האירופית ואת הגדילה הצפוייה שלה – מ-530 מיליארד מ”ק ב-2010 ל-700 מיליארד מ”ק ב-2020, ברור כי רוסיה לא תוכל לוותר על הצינורות המונחים כבר בשטחה של אוקראינה ויכולים להרחיב עוד את השליטה בשוק האירופי [10].

המצב של רוסיה אינו פשוט גם מול טורקיה, אולי הנהנית המרכזית ממלחמת הצינורות המתנהלת בין רוסיה למערב. בתחילת אוקטובר הודיעו הטורקים כי לא יחדשו את אחד מהסכמי הגז הטבעי עם גזפרום ל-25 שנה נוספות מכיוון שהרוסים סרבו להפחית את המחיר ב-20%. רוסיה אמנם שולטת כרגע בשוק הגז הטורקי, אך ברגע שנאבוקו יהפוך פעיל, תהיה לטורקיה אלטרנטיבה זמינה. יתרה מכך, באנקרה מודעים היטב לחוסר הרצון הרוסי להרחיב את הקשרים עם אוקראינה, ומכאן בצורך הרוסי להשתמש בנתיבים העוברים בשטח טורקי. גזפרום, אם כן, מוצאת עצמה במצב מוזר – מחד היא המקור לכ-60% מהגז הטבעי בטורקיה, אך מאידך ידיה כבולות ואין היא יכולה להשתמש בכוח כמו במקומות אחרים [11].

אז כיצד מתמודדת רוסיה עם שכנותיה שמנסות לעשות שרירים? דווקא באמצעות “לקוחות הקצה” שלה – מדינות מערב אירופה. כיצואנית בעלת נתח שוק ענק הנהיגה רוסיה מדיניות כוחנית ומונופוליסטית לאורך העשור הקודם. כיום, היא קוצרת את פירות המדיניות הזו. עד לפני מספר שנים, עיקר הסכסוכים של רוסיה בענף הגז נבעו מרצון רוסי להעלות את מחיר הגז לשכנותיה, הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. בעקבות מהלכים אלו, מדינות מערב אירופה המהוות “מעגל שני” בשוק זה, השקיעו ועודן משקיעות סכומי עתק במציאת אלטרנטיבה. משנוכחו לדעת כי האלטרנטיבות מוגבלות, לפחות בטווח הקרוב והבינוני, החלו המדינות המובילות באיחוד לייצב את הקשרים עם רוסיה ולהפעיל לחץ על כל גורם המנסה להפר את הסטטוס קוו.

כך לדוגמא, צינור “הזרם הצפוני” שמחבר ישירות בין רוסיה לגרמניה, הפך את האחרונה לאחת התומכות המרכזיות באיחוד בשימור הסטטוס-קוו עם הרוסים. הקאנצלרית מרקל הובילה ב-2008 את סיכול כוונתו של הנשיא בוש לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו והיא מוסיפה להתנגד כיום, ביחד עם נשיא צרפת סרקוזי, להתפשטות הברית מזרחה, בואכה הגבול עם רוסיה. גם בנתיבי האספקה האחרים מפעילים בכירי האיחוד לחץ בכל פעם שמשברים דוגמת אלו שהתרחשו באוקראינה ב-2006 וב-2009 מאיימים לחזור.

רוסיה, אם כן, השיגה אמצעי לחץ חדש כלפי מדינות מזרח אירופה – היא תלויה בהן לשינוע הגז, אך כוחן ללחוץ עליה מוגבל נוכח נכונותן של מדינות מערב היבשת להתגייס על מנת להבטיח את שימור הסטטוס-קוו. במילים אחרות, לקוחות הקצה הגדולים של מוצר הכרחי, דואגים להפעיל לחץ קבוע על מפיצי המוצר כדי שאלו ישמרו על יחסים תקינים עם היצרן במטרה להבטיח את האספקה השוטפת.

מדובר כמובן במאזן כוחות עדין, אך הוא צפוי להוביל את רוסיה לגמישות רבה מבעבר מול מדינות האיחוד האירופי. פתיחת “הזרם הצפוני”, לפני כחודש וההשתלטות על מערך האספקה מבלארוס, מהדקים את אחיזתה של רוסיה בשוק האירופי, אך בה בעת גם מאפשרים לה בשני הנתיבים הללו לדלג על תיווך של מדינות מזרח אירופה ומכאן להציע במידת הצורך גמישות במחיר מול מדינות האיחוד.

ינוקוביץ’ ומדבדב – רוסיה ואוקראינה זקוקות האחת לשנייה במשק הגז. צילום: אתר נשיא אוקראינה

אוקראינה לאן?

הגורם המרכזי בתוך מאזן הכוחות העדין הזה הוא אוקראינה. קייב עומדת כיום בפני נקודת הכרעה שמזכירה במידת מה את הדילמה מולה ניצבה טורקיה עד לפני כמה שנים – הצטרפות לאיחוד האירופי ולחיק המערב או סגירת הדלת למערב ופנייה לדרך אחרת. במקרה הטורקי, גרירת הרגליים מצד האיחוד האירופי הביאו להחלטה טורקית בלתי נמנעת להתמקד בזירה המקומית ולשים את הדגש לכיוון העולם הערבי.

במקרה האוקראיני, ההחלטה היא בין הידוק הקשרים עם האיחוד האירופי ואולי עם ברית נאט”ו, עד כדי הצטרפות לאחד או לשני הארגונים בעתיד הקרוב, לבין הצטרפות לאיחוד המכסים עם רוסיה, צעד שפירושו קשירת גורלה הכלכלי של אוקראינה עם רוסיה למשך שנים רבות וקטיעת ניסיונות ההתקרבות לאיחוד האירופי [12].

בניגוד למקרה הטורקי, כאן לאיחוד האירופי יש אינטרס מובהק להדק את הקשרים עם אוקראינה ולו במטרה למנוע את נפילתה שוב לצד הרוסי. לרוסים אינטרס הפוך ומאותן הסיבות. היתרון האוקראיני על פני טורקיה הוא בין היתר בקרבה התרבותית היחסית של אוקראינה, ובוודאי מערב המדינה, לאירופה, בניגוד לטורקיה. מערב אוקראינה, האזור שתומך בהתרחקות מהרוסים ושממנו צמחה המהפכה הכתומה, היה בעבר משויך בחלקו או כולו למדינות אירופיות אחרות כגון אוסטרו-הונגריה (גליציה) ופולין. האתוס האנטי-רוסי שריר וקיים במערב המדינה, לעומת קרבה לרוסיה בחלק המזרחי של המדינה.

העובדה שגם ויקטור ינוקוביץ’, שבעבר נחשב ליקיר הקרמלין, מנסה למשוך את אוקראינה לעמדה מדינית עצמאית מול רוסיה, מוכיחה כי החברה האוקראינית מנסה למצוא פתרון עצמאי לתסבוכת הפוליטית-כלכלית שבה היא מצויה ואשר מפלגת את המדינה ואת המערכת הפוליטית כבר שבע שנים. אולם האיחוד האירופי מצוי כיום במשבר הקשה בתולדותיו, וצירופה של מדינה ענייה כמו אוקראינה לאיחוד, מדינה עם יותר מ-40 מיליון תושבים, היא עניין שרחוק מהיכולות הכלכליות של אירופה לשנים הקרובות אם בכלל.

אוקראינה תיאלץ אם כן לתור אחר פתרון של פשרה, אשר יאפשר מצד אחד להיחלץ מהמעורבות העמוקה של הרוסים בנעשה במסדרונות השלטון בקייב, ומצד שני יעניק לרוסים את השקט המדיני אותו הם מחפשים – הן להמשך הזרמת הגז, הן להמשך תפקודה ההיסטורי של אוקראינה כשטח חיץ בין רוסיה למערב. תוך כדי, היא תצטרך למצוא גם פתרון לשסע הפנימי בין מזרח המדינה למערבה, אם ברצונה לבנות את המדינה מחדש. אם השסע הפנימי לא יתאחה, עלולה אוקראינה, במוקדם או במאוחר, להיקרע בין רוסיה והאיחוד האירופי.

הערות

1. עוד על כך במאמר “סופה של המהפכה הכתומה?”, בגיליון פברואר 2010 של סיקור ממוקד

2. “Medvedev, Yanukovych seek resolution to gas spat at informal meeting”, RIA Novosti, 24/09/2011

3. “Ukraine Says ‘Immoral’ To Link EU Integration With Tymoshenko Trial”, RFE/RL, 17/09/2011

4. “Tymoshenko’s sentence to hinder integration into Europe – Ukrainian president”, RAPSI, 11/10/2011

5. “Conviction of Tymoshenko politically motivated – White House”, RIA Novosti, 11/10/2011

6. “Key Ukrainian politician Arseniy Yatsenyuk declines premiership”, RIA Novosti, 09/03/2010

7. עוד על הפרויקטים בדרום היבשת במאמר “נאבקים על הקווקז”, בגיליון ספטמבר 2009 של סיקור ממוקד

8. “Gazprom: Russia-Belarus Deal on Gas Pipelines to Europe is ‘Ready'”, Trend.AZ, 26/09/2011

9. “Russia announced gas price cut for Belarus”, Belsat, 16/08/2011

10. Stuart Elliott, “ANALYSIS: South Stream gas link spells bad news for Ukraine”, Platts, 16/09/2011

11. “Turkey’s Botas informs Gazprom of gas contract termination”, RIA Novosti, 02/10/2011

12. “Ukraine may turn to Customs Union if EU talks fail – minister”, RIA Novosti, 18/10/2011