הברית ההודית-אפגנית

עידן מדיני חדש בדרום אסיה

יובל בוסתן, אלון לוין


מארג היחסים בין מדינות תת היבשת ההודית, אפגניסטן והמעצמות העולמיות, היה תמיד מורכב ביותר, וידע תהפוכות והחלפת נאמנויות באורח תדיר. היציאה האמריקנית הצפויה מאפגניסטן מכניסה אזור זה לעידן חדש שבו ההשפעה האמריקנית תהיה זניחה לעומת השפעתן של הודו, סין ופקיסטן על המתרחש. למרות שהשנים הקרובות עשויות לעבור בשקט יחסי, בזמן שהמדינות השונות מתארגנות לעזיבה האמריקנית, בעוד כמה שנים המתיחות באזור עשויה להגיע לשיאה.

אחד הנושאים שהזניקו את ברק אובאמה בסקרים לפני בחירות 2008, היה הניתוח שלו לאירועי הטרור בארה"ב ב-2001 והפתרונות שהציע. בניגוד להחלטת הנשיא בוש לצאת למלחמה בעיראק, סבר אובאמה כי ארה"ב הייתה צריכה להתמקד במאבק בטאליבן ובאל קעידה, שעמדו מאחורי הפיגועים, ולא לגרור את ארה"ב למלחמה בעיראק או במקומות אחרים. לאחר שנבחר כנשיא, פעל אובאמה רבות כדי להשיג הכרעה בעיראק ובאפגניסטן וכדי להסיג את הכוחות האמריקנים כמה שיותר מהר. נכון לכתיבת שורות אלה נקבע כי כמעט כל הכוחות האמריקנים יעזבו את עיראק עד סוף 2011, ואילו הנסיגה הסופית מאפגניסטן תתרחש ב-2014, אם כי קצב פינוי הכוחות האמריקנים מהמדינה המרכז אסיאתית עומד כבר על 15 אלף בשנה ויותר.

אפגניסטן, והמדינות הגובלות עמה, ידעו תהפוכות מדיניות רבות לאורך השנים, וכעת עומד האזור לקראת שינויים דרמטיים שהשפעתם תגלוש גם לאזורים אחרים. האפגנים, שזכו לעצמאות מבריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, נהנו מיציבות מדינית כמעט רציפה עד 1973, עת הודח המלך האחרון, מוחמד זאהיר שאה. מאז אותה שנה, מצויה אפגניסטן במערבולת מדינית-ביטחונית קשה.

מי שהפיל את השאה, היה בן דודו דאהוד חאן, ומי שכיהן בתפקידים בכירים בממשלה שהפיל. דאהוד חאן, שהיה מקורב לברה"מ, כונן רפובליקה, שהפכה למדינה קומוניסטית ב-1978 כשחאן חוסל. ברה"מ פלשה לאפגניסטן זמן קצר לאחר מכן כדי להבטיח את המשך הקומוניזם במדינה המרכז-אסיאתית. 10 שנות כיבוש קומוניסטי שהסתיים ב-1989 סופית, ולאחר מכן 12 שנה של שלטון המוג'אהידין והטאליבן, התחלפו ב-10 שנות כיבוש אמריקני, שכעת עומד להסתיים.

כמעט 40 שנה שלאפגניסטן אין מדיניות חוץ עצמאית, וכעת לנוכח היציאה האמריקנית הצפויה, מבקשים האפגנים בראשותו של חמיד קרזאי, להתכונן למציאות הגיאו-פוליטית החדשה.


כוחות אמריקנים באפגניסטן – בדרך הבייתה. צילום: צבא ארה"ב

המשולש הודו-פקיסטן-אפגניסטן

שנות המלחמה הקרה הראשונה היו לשנים סוערות ורבות תהפוכות עבור הודו ופקיסטן. לאחר העצמאות המדממת של שתי המדינות ב-1947, שכללה חילופי אוכלוסין במיליונים והרוגים רבים, הלכו שתי המדינות לדרך שונה. הודו, בהובלתו של נהרו, הייתה לאחת המייסדות והמנהיגות של גוש המדינות הבלתי מזדהות, ואילו פקיסטן בחרה בדרך פרו מערבית, עד 1958 שבה עברה הפיכה צבאית ראשונה.

המלחמה בין הודו לסין ב-1962, השלימה את המהפך בזיקה הבינלאומית של שתי המדינות – הודו זכתה לתמיכה אמריקנית נגד סין שהייתה לאחת משתי האויבות הקשות ביותר של האמריקנים, ואילו פקיסטן הפכה לחברה קרובה של הסינים. מלחמה שפרצה בין שתי המדינות ב-1965 הסתיימה באלפי הרוגים, אך ללא שינוי מדיני.

בשנים שלאחר מכן אירע אחד מהתהפוכות הגדולות ביותר במלחמה הקרה – הסכסוך הסינו-סובייטי בסוף שנות ה-60, שהוביל לאחר מכן להפשרה בין האמריקנים והסינים בין היתר. עבור ההודים, ההתפתחות הזו הייתה דרמטית ובעייתית – הודו הוקרבה על ידי האמריקנים כחלק מההתקרבות שלהם לסינים, בני הברית של פקיסטן. הביטחון של המשטר הצבאי בפקיסטן גבר, כמו גם הדיכוי של בנגלדש שנשא ממדים של השמדת עם. בהתנגשות הצבאית של 1971 נחלה הודו, כעת בתמיכתה הבלתי מסויגת של ברה"מ, ניצחון צבאי אדיר שהוביל להתפרקותה של פקיסטן ולפיצולה לשתי מדינות ולהקמתה של בנגלדש. גם המשטר הצבאי הפקיסטני הגיע לסיומו בשל אותה מלחמה, ניקסון הגיע לביקור בסין ב-1972, והריחוק בין הודו למערב גדל.

השינויים הדרמטיים באפגניסטן בשנות ה-70, לא הותירו את פקיסטן והודו בלתי מעורבות – ההודים תמכו בפלישה הסובייטית לאפגניסטן ואילו פקיסטן הפכה לבסיס החשוב ביותר עבור ה-CIA האמריקני, ממנו יצאו פעולות המוג'אהידין נגד הסובייטים. הביון הפקיסטני ביחד עם עמיתו האמריקני, הניח באותן שנים את היסודות להקמת ארגוני טרור אסלאמיים בינלאומיים, הבולט שבהם כמובן הוא אל קעידה. אפגניסטן הייתה לשדה אימונים עבור המעצמות ועבור הטרור האסלאמי, כפי שתהיה כזו שלושה עשורים לאחר מכן, במהלך הלחימה האמריקנית במדינה.

סיום המלחמה הקרה הראשונה ונסיגת הסובייטים מאפגניסטן, הרחיקה את הודו, פקיסטן ואף אפגניסטן מאור הזרקורים המדיני. אפגניסטן שקעה תחת שלטון אסלאמי קיצוני, ראשית של המוג'אהידין שהובילו את המאבק בסובייטים, ולאחר מכן תחת שלטון הטאליבן, שנתמך על ידי פקיסטן. המאבק בטאליבן בשנות ה-90, נוהל בעיקר באמצעות הברית הצפונית שזכתה לתמיכתן של הודו ואיראן, מדינה הגובלת באפגניסטן וראתה בארגון סוני קיצוני זה כעוין לה.

בסוף שנות ה-90 עברו הודו ופקיסטן טלטלה נוספת – בהודו עלתה לשלטון ממשלה לאומית בהובלת ה-BJP, שהובילה מיד לביצוע ניסוי גרעיני שזכה לניסוי גרעיני פקיסטני כתגובה. מלחמת קרגיל הקצרה בין שתי המדינות, אפשרה לשתיהן להוציא מעט קיטור, על אף החשש שקונפליקט זה ידרדר למלחמה גרעינית. בעקבות המלחמה, פרצה הפיכה צבאית שהביאה לעלייתו לשלטון של גנרל פרווז מושארף.

פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב, הביאו לשינוי נוסף של מאזן הכוחות האזורי. האמריקנים יצאו למאבק בשלטון הטאליבן, אולם למרבה האירוניה בחרו ללחוץ על פקיסטן להצטרף למאבק בטאליבן. לכאורה נוצרה סיטואציה שהתאימה לכל המדינות והיא הפלת שלטון הטאליבן. מושארף זכה לתמיכה אמריקנית אדירה במאבק שניהל בטאליבן, אולם בעוד שפקיסטן הרשמית נאבקה בטאליבן, הביון הפקיסטני המשיך לתמוך בטאליבן ואפילו מנהיג אל קעידה, בן הברית של הטאליבן, זכה להגנה בשטח פקיסטן וניהל חיי נוחות בזמן שהאמריקנים חיפשו אחריו.

ההחלטה לחבור לפקיסטנים התבררה במהלך השנים כשגויה ביותר. המשחק הכפול שניהל מושארף, שנאלץ לעשות זאת בשל הביקורת האדירה מצד האופוזיציה האסלאמיסטית בארצו, הביאה להערכת המלחמה לשנים רבות. בינתיים, הייתה זו הודו שנהנתה מצמיחה כלכלית אדירה בזכות רפורמות שבוצעו בכלכלתה בתחילת שנות ה-90, ודרכה לצמרת העולמית נסללה. ב-2006 הגיע נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש להודו, וחתם על הסכם שיתוף פעולה גרעיני, אחד האירועים הדרמטיים ביותר בעשור האחרון מבחינה מדינית, שאף הושווה לביקור ניקסון בסין ב-1972.


בוש עם סינג – ביקור היסטורי והסכם אסטרטגי ב-2006. צילום: הבית הלבן

השינוי שהביא אובאמה

האמריקנים התחילו להבין כי פקיסטן היא משענת קנה רצוץ במאבק בטאליבן, אך היה זה אובאמה שהביא לשינוי המדיניות הסופי. כניסתו לתפקיד, שלוותה בהבטחה לסיים את המלחמה העולמית בטרור, ובעיקר את הנוכחות באפגניסטן ובעיראק, הביאה לתגבור אדיר של כוחות באפגניסטן במאמץ להגיע להכרעה.

באותו זמן עשתה פקיסטן את צעדיה חזרה למשטר דמוקרטי, בפעם הרביעית מאז עצמאותה, ושינתה את גישתה כלפי המאבק בטרור. פיגועי הטרור במומבאי ב-2008, שאירעו חודש לפני כניסת אובאמה לתפקידו, נראו בתחילה כרקע לפריצת קונפליקט צבאי חדש בין הודו לפקיסטן. אולם האמריקנים מינפו זאת כדי לגייס את הפקיסטנים, כעת תחת שלטונו של עלי אסיף זרדארי, למאבק חסר פשרות בטרור.

הפקיסטנים אכן הצטרפו למהלך צבאי משולב נגד קיני הטרור שלחץ את ראשי הטאליבן לאזורים מצומצמים ביותר בפקיסטן ובאפגניסטן. חיסולו של בן לאדן הוסיף למפלס החשדנות האמריקני כלפי פקיסטן, בשל העובדה כי חי באחוזה גדולה באזור עירוני ולא נראה היה כי טרח להתחבא, מה שהוביל להערכה כי הפקיסטנים חיפו על בן לאדן כל השנים.

לאחר כניסתו לתפקיד, ניסה אובאמה במשך תקופה קצרה להתקרב לסינים, אולם במהרה הבין כי יהיה עליו לבחור בין סין להודו, ויחסו לסינים התערער. קביעת 2014 כתאריך היעד לנסיגה אמריקנית מאפגניסטן ותחילת דילול הכוחות ב-2011, החל ביצירת המציאות החדשה באזור, מציאות המחייבת את האמריקנים לתכנן את היום שאחרי.


בני הזוג אובאמה ובוש ליד האנדרטה בגראונד זירו – ארה"ב נערכת לנסיגה גם מאפגניסטן. צילום: הבית הלבן

הברית ההודית-אפגנית

באוקטובר 2011, חתמה אפגניסטן על ברית אסטרטגית עם הודו, פעולה מדינית עצמאית ראשונה של האפגנים ב-38 שנה. במסגרת הברית יסייעו ההודים באימון ובחימוש כוחות הביטחון האפגנים. הברית הזו נתפסה, ובמידה רבה של צדק, כהתרסה נגד פקיסטן. מאז פיגועי מומבאי, יחסי פקיסטן והודו, שידעו כמה שנים של שקט בימי שלטונו של מנמוהאן סינג כראש ממשלת הודו, התערערו לבלי הכר. למרות שההודים הסכימו לבלוע את הגלולה המרה ולהבליג על המעורבות הפקיסטנית בפיגועי מומבאי מתוך כוונה לאפשר לשלטון הדמוקרטי הצעיר בפקיסטן להתייצב ולאפשר לפקיסטנים לגשת לסוגיית הטרור ללא לחץ, החשדנות ההודית כלפי פקיסטן לא תמה. הברית עם אפגניסטן מביאה למעשה למעין כיתור של פקיסטן, ומעניקה להודים מנופי לחץ חשובים על הפקיסטנים.

פקיסטן מצדה מוצאת עצמה כעת בנקודה בעייתית ביותר – הנסיגה האמריקנית פירושה עזיבה של בת ברית חשובה ביותר. הפקיסטנים גם צריכים להתמודד עם האופוזיציה של הטאליבן בארצם, המאיימת להביא לפירוקה של המדינה לכמה מדינות. בשל כך, מתחזקת הברית הוותיקה בין הפקיסטנים לסינים, יריביהם המסורתיים של ההודים, ונראה כי דבר לא השתנה במארג היחסים המורכב באזור.

מבחינת האמריקנים, אפגניסטן נשארת בידיים טובות ככל שניתן, הודו, וזו האסטרטגיה הטובה ביותר במציאות שנוצרה – לצד הבטחות הבחירות של אובאמה והרצון להגיע להישג מדיני באפגניסטן לפני בחירות 2012, ישנו המשבר הכלכלי העמוק שמחייב את ממשלת ארה"ב לקצץ בתקציב ההגנה העצום, ופירוש הדבר הוא לצמצם את הנוכחות באפגניסטן ובעיראק כמה שיותר מהר.


סינג וקרזאי בטקס החתימה – הסכם אסטרטגי תקדימי לאפגניסטן, כלי מיקוח להודו מול פקיסטן. צילום: ממשלת הודו

הנקודה האיראנית

איראן היא מדינת מפתח בכל הנוגע לעזיבת האמריקנים את עיראק ואפגניסטן. היא מצויה בין שתי המדינות ומעורבת במתרחש בשתי המדינות. עיראק כבר מונהגת על ידי ממשל שיעי ידידותי לאיראן, והיא אף פועלת בצפון עיראק ובכורדיסטן האיראני נגד הכורדים. באפגניסטן נראה כי האיראנים תמכו בטאליבן, שנואי נפשם, לאחר הפלישה האמריקנית לאפגניסטן שנתפסה באותם ימים כהכנה לפלישה גם לאיראן.

התמיכה בטאליבן, אף אם לא הייתה בצורה ישירה, יועדה להתיש את האמריקנים, כפי שאירע גם בעיראק. כעת, עם העזיבה הצפויה של האמיר נקים ניתן להבחין בהשלכות בצורה ברורה במזרח התיכון – "האביב הערבי" שכולל את הפלתם של משטרים ערביים רבים ואי שקט במדינות ערביות נוספות, הוא תהליך שלובה ומלובה לא מעט על ידי האיראנים, המנצלים את הוואקום שמשאירים האמריקנים מאחוריהם, הן בשל צמצום היקף הכוחות שהם משאירים באזור, הן בשל המשבר הכלכלי שאינו מאפשר להם להשפיע באופן שהשפיעו בעבר על האזור.

קרזאי הבין כי לאחר יציאת האמריקנים מארצו, הוא יעמוד בפני אתגרי ביטחון לא מעטים בניסיון לשמר את יציבות ארצו. החבירה להודו אינה רק בשל המאבק בתמיכה הפקיסטנית בטאליבן, כפי שהיא באה לידי ביטוי מצד הביון הפקיסטני הנוהג כמדינה בתוך מדינה ואינו מתחשב במדיניות הרשמית של פקיסטן, אלא גם בשל הרצון לוודא כי האיראנים לא ינצלו את ההזדמנות כדי ליצור כאוס באפגניסטן, לאחר שבשנים האחרונות תמכו בטאליבן נגד האמריקנים.

לאיראן יש אינטרסים משותפים רבים עם הודו, ובכל הנוגע לאפגניסטן היא נהגה לקיים מדיניות דומה לזו של הודו, מאחר ששתי המדינות רואות בפקיסטן אויבת משותפת. לכן, עבור קרזאי הברית עם הודו אמורה להביא לשקט מצד האיראנים, שימקדו את מאמציהם להבאת שינויים מדיניים בעיראק ובמקומות אחרים במזרח התיכון.


קרזאי – בונה רבות על הברית עם הודו כדי לבסס את מעמדה של אפגניסטן העצמאית. צילום: צבא ארה"ב

השלבים הבאים

נראה כי אובאמה, שבתחילת כהונתו התרחק מהודו, יקדיש זמן ניכר בשנה הקרובה ובמידה שייבחר שנית, גם בקדנציה הבאה, כדי להתקרב להודים. ההודים מבחינתם, רואים ביציאה האמריקנית הזדמנות גדולה לשינויים אזוריים חיוביים מבחינתם. ראשית, השנים שבהם תמכו האמריקנים במשטר מושארף הן שנים בעייתיות מבחינת ההודים והפסקת התמיכה האמריקנית בפקיסטן היא התפתחות מבורכת בעיני הודו.

הברית עם אפגניסטן מייצרת לחץ על הפקיסטנים שנהגו לייצא טרור או לכל הפחות להעלים עין מייצוא הטרור למדינות האזור. כעת, עם רתימת האפגנים למאבק במציאות המוזרה הזאת שבה הפקיסטנים מכים את הטרור ביד ימין ומסתירים אותו ביד שמאל, עשוי חלק גדול מהקונפליקט הזה להתחולל על אדמת פקיסטן ולהביא לשינוי עמוק במציאות הפקיסטנית, שינוי שיחליש אותה כמדינה. כמובן שהדאגה העולמית היא לשלום המאגר הגרעיני הפקיסטני והחשש לבל ייפול לידי גורמי טרור, וכעת הוא מהווה תעודת ביטוח יחידה מפני מלחמה של ממש עם הודו.

במשך 20 שנה ויותר, הרוסים אינם גורם חשוב במתרחש בתת היבשת ההודית ובאפגניסטן. הרוסים שימשו כינור שני במלחמה בטרור וסייעו לאמריקנים רק מהיבטים לוגיסטיים. אולם יציאת האמריקנים פותחת עבורם פתח לחזרה לאזור. התעשייה הצבאית הרוסית מעוניינת למכור את התוצרת שלה לצבא ההודי שהופך לאחד המתוקצבים בעולם והמחפש אחר שדרוג כל המערכות שלו.

מבחינה היסטורית, התבסס הצבא ההודי על מערכות נשק רוסיות מאז אמצע שנות ה-60 ומכרזי הענק שמוציאים בהודו על רכש נשק קורצים מאוד לתעשייה הרוסית. הרוסים, שאיבדו לא מעט בני ברית בשנים האחרונות במזרח התיכון, ובדרך כנראה גם לאבד את סוריה, יבקשו להשקיע משאבים רבים בהתקרבות לציר ההודי-אפגני שנוצר כעת. העובדה כי הרוסים כבר משתפים פעולה עם ההודים בפיתוח מטוס הקרב העתידי לדוגמא, יכולה לשמש להם כראש גשר לשווקים נוספים באזור.

עבור פקיסטן, לצד ההתקרבות הטבעית לסין והיחסים הקרובים מבחינה היסטורית עם סעודיה, עשויה גם טורקיה להיות אופציה להתקרבות, לנוכח היריבות עם איראן.

בניגוד לעזיבת עיראק שהביאה ועוד צפויה להביא לכאוס גובר והולך במזרח התיכון, עזיבת אפגניסטן באזור שבו פועלות כמה מעצמות יציבות עשויה לעבור בשקט יחסי בשנתיים-שלוש הקרובות. השנים הקרובות יהיו בסימן ההתארגנות האזורית ליום שלאחר עזיבת האמריקנים את אפגניסטן, וביחס ישיר לנוכחות הצבאית האמריקנית ולהחרפת המשבר הכלכלי בארה"ב, כך תפעל אפגניסטן בצורה עצמאית יותר והבריתות הפוליטיות באזור יתרבו.

מאבק צבאי אחד ימשיך להתקיים בין ממשלת אפגניסטן בראשות חמיד קרזאי ובגיבוי הודו וארה"ב, נגד הטאליבן בתמיכת פקיסטן. קונפליקט זה יוביל לאחד מהתסריטים הבאים: הכנעת הטרור באפגניסטן ותחילת בנייתה של המדינה השסועה, תוך הישענות על אוצרות הטבע הלא מנוצלים שלה; החרפת המאבק וזליגתו לפקיסטן והודו, במה שיגביר את החשש להתנגשות צבאית בין הודו לפקיסטן; הפניית הטרור לפקיסטן ומלחמת אזרחים בהיקף מלא שם.

אחת הנקודות החשובות ביותר בהתפתחויות הצפויות לאחר עזיבת האמריקנים היא שהכוח המרסן החשוב ביותר נעלם, וכעת יהיה קשה למנוע ממלחמות, בעיקר בין ההודים לפקיסטנים, באופן ישיר או באמצעות פרוקסי, מלפרוץ. על כן, לקראת אמצע העשור השקט היחסי שילווה את יציאת האמריקנים ייעלם והסיכון למלחמה יגבר.


מאמרים נוספים