הקרב על הים

התחרות הכלכלית בין הודו וסין עולה מדרגה

אלון לוין, יובל בוסתן


תחרות כלכלית בין הודו לסין בים הערבי מאיימת להתפתח לשורה של מלחמות פרוקסי בקשמיר ובבלוצ'יסטן שיאיימו על היציבות העולמית. בתוך הקלחת הזאת נראה שמקומו של אובמה נפקד ולעומת זאת טוענים הפקיסטנים שלא רק ההודים בוחשים אצלם בחצר, אלא גם מעצמת הייטק מזרח תיכונית שמוכרת נשק וטכנולוגיות לשחקנים באזור ועשויה להיות מעורבת אף יותר.

ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, לא יכול היה לבחור תפאורה מיוחדת יותר למסר שלו. המצודה האדומה בדלהי, אתר המורשת העולמי שבו הניף לראשונה ראש הממשלה הראשון, ג'והרלל נהרו, את דגל הלאום ב-15 באוגוסט 1947, הפך למקום שממנו נושא ראש הממשלה ההודי את נאום מצב האומה שלו. נאומו בן השעתיים של מודי, מי שמוגדר לא פעם בתקשורת כנץ ולאומן, כלל משפט אחד כמעט סתמי לאוזן המערבית, אשר חולל מהומה וחששות להסלמה באחד האזורים הנפיצים ביותר בעולם.

מודי הזכיר בנאומו את תושבי בלוצ'יסטן, קשמיר וגילגיט "אסירי התודה להודו". אלו שלושה חבלי מריבה בעלי חשיבות אסטרטגית אדירה, שהשליטה בהם נוגעת לשלוש מעצמות גרעיניות – הודו, פקיסטן וסין. בהמשך ביקר את פקיסטן על מצב זכויות האדם במקומות הללו ותקף את הטרור האסלאמי והמאואיסטי שהודו חווה לאורך שנות קיומה.

דבריו של מודי אכן הדליקו נורות אדומות בכמה מקומות. הפרשנויות המקובלות נעו בין רצונו של מודי לרצות את הימין הלאומני בהודו ובין שינוי אסטרטגיה כלפי פקיסטן. מוושינגטון למרבה ההפתעה או שלא, לא הגיעה כל תגובה למעט הערה לקונית של דוברת מחלקת המדינה, אליזבת טרודו, שאמרה שהמדיניות האמריקאית כלפי קשמיר עודנה בתוקף וששני הצדדים הם שיקבעו את הקצב ואת אופי השיחות והמו"מ ביניהן.

המשחק הגדול

דבריו של מודי הדליקו אמנם נורות בפקיסטן, אך הן כוונו יותר לאוזניים סיניות. תסיסה בחבלי הארץ הנזכרים עשויה לפגוע בכמה מהתוכניות הגרנדיוזיות ביותר שמנפקת סין בימים אלה ושעליהן היא משתיתה את תוכניותיה להפוך לכלכלה הגדולה בעולם – "חגורה אחת-דרך אחת", שני נתיבי ייצור ומסחר שיחברו חלק ניכר מהייצור העולמי תחת השרביט הסיני. החגורה היא נתיב יבשתי במקביל לדרך המשי ההיסטורית, שתעבור מעריה של סין, דרך מרכז אסיה, צפון איראן וטורקיה ומשם מתפצלת לרוסיה ולמערב אירופה. הדרך הזו תכלול תשתיות תחבורה כגון רכבת מסין למערב אירופה ולמוסקבה. הסינים מתכננים להגביר את מעורבותם הכלכלית והפוליטית בכל המדינות השוכנות לאורך החגורה הזו.

המושג "דרך אחת" מתייחס לדרך המשי הימית שמקימה סין, בה ישונעו סחורות מסין ודרום מזרח אסיה למזרח אפריקה ולאירופה. הסינים חוכרים נמלי ים לאורך הנתיב כשהמטרה היא ליצור נמלים מודרניים שמסוגלים לקלוט היקפי מטען עצומים כגון מכליות ענק, ובמקביל גם לאפשר גישה לכוח צבאי ימי כולל נושאות מטוסים.

אחד מהנמלים המרכזיים בתוכנית הוא נמל גוודאר שבפקיסטן. נמל זה, שהוקם עוד ב-1983, עובר בשנים האחרונות תהליך של שדרוג.

פקיסטן זכתה להלוואות גדולות בריבית אפס מהסינים בעבודות הפיתוח. בדצמבר האחרון, סיכמו הצדדים על הסכם חכירה ל-43 שנה, פרויקט של מעל 40 מיליארד דולר מהכיס של סין, נמל מקביל שייבנה על ידי פועלים סיניים, מעין עיר פועלים עבור הסינים שתקום באזור ועוד. לנמל זה יתחבר בדצמבר 2017 צינור הגז האיראני-פקיסטני שיוליך 40 מיליארד מ"ק גז בשנה, בנמל יפעל מתקן לקליטת גז, ייבנו תשתיות מתאימות לנפט ועוד.

העניין הסיני בנתיבי סחר חדשים ברור – כיום, הספינות הסיניות נאלצות לגמוא 12 אלף ק"מ ממזרח סין ששם מרוכזת רוב הכלכלה הסינית, דרך דרום מזרח אסיה, מיצרי מלאקה ועד לים הערבי, ומשם למזרח התיכון, אפריקה ואירופה. אולם לסין ולפקיסטן יש גבול משותף ובכך יכולה סין לבנות מסדרון יבשתי – רכבות ותשתיות הולכה של אנרגיה – שראשיתו בנמל גוודאר וסופו במזרח סין, לאורך של 6,500 ק"מ בלבד. בנוסף, כיום הנתיב הימי עובר דרך מדינות רבות שלסין ולהן יש סכסוכי גבול וסכסוכים היסטוריים כאלה ואחרים. המעבר במיצרי מלאקה מסוכן ובו הספינות החוצות חשופות לפגיעה, ולעומת זאת באלטרנטיבה הפקיסטנית הסחורות עוברות דרך בת הברית האסטרטגית לאורך 3,000 ק"מ והשאר בתוך סין עצמה, נתיב מאובטח הרבה יותר.

האלטרנטיבה ההודית

התוכנית הסינו-פקיסטנית, שנולדה כאמור מעניין סיני לקצר משמעותית את נתיבי הסחר שלה ובכך לשפר את האטרקטיביות של הסחורה הסינית, מתנגשת עם תוכנית הודית-אפגנית מקבילה. לאחר הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן, שטרם נשלמה לחלוטין, הודו החלה להפעיל תוכניות הנוגעות לעתידה ולעתיד אפגניסטן, בתור מי שתופסת עצמה כמעצמה האזורית המרכזית. אפגניסטן ושאר מדינות מרכז אסיה נטולות מוצא אל הים ולכן תלויות בייצוא חומרי הגלם שלהן, שעל כך מבוססות הכלכלות שלהן, במדינות אחרות.

נמל צ'באחאר באיראן, המרוחק רק 72 ק"מ מגוודאר, הוא הנמל שאליו יתנקזו סחורות מאפגניסטן, ממדינות מרכז אסיאתיות אחרות שירצו בכך ואף מרוסיה, במסגרת מיזם שהודו מושקעת בו בצורה עמוקה אך כולם עתידים להרוויח: ההודים מרוויחים דריסת רגל וגישה לסחורות הללו, אפגניסטן זוכה לפתח תשתיות ולייצא סחורות לאחר הזנחה של עשרות שנים, איראן זוכה להפעיל נמל מודרני וגם לרוסים יש אינטרסים בהצלחת הנמל, במסגרת התחרות שלהם עם סין במרכז אסיה ויחסיהם הקרובים עם הודו ועם איראן. המסדרון היבשתי שהודו רוצה בו אמור להתחיל ברוסיה עצמה.

כדי שהתוכנית ההודית תצליח, היא זקוקה לאפגניסטן שקטה ויציבה. כיום מצויים 20% משטח אפגניסטן תחת שליטת הטאליבן. במקביל, פלג קיצוני שפרש מהטאליבן ונתן שבועת אמונים לדאע"ש, נלחם בטאליבן ובממשלת קאבול הפרו-מערבית. מי שבוחש מאחורי הקלעים ומסייע לטאליבן הם שירותי המודיעין הפקיסטניים, ולכן ברור להודו שכדי לייצב את המצב באפגניסטן ולפתח את התשתיות הנחוצות יש צורך בהסכמה פקיסטנית.

בסוף 2015, לאחר ביקור מוצלח במוסקבה שכלל חוזים והסכמים בהיקף 150 מיליארד דולר בתחומי הגרעין, הצבא והאנרגיה, הגיע מודי גם לקאבול, שם קיבל דיווח על המצב הביטחוני. משם, הפתיע ראש הממשלה ההודי כשביקש להגיע גם לפקיסטן, בביקור ראשון מסוגו מאז 2004, ולשוחח עם מקבילו נוואז שריף. מודי רוצה את עזרת הפקיסטנים בייצוב המצב באפגניסטן אך לא רק – במהלך הביקור הוא הביע דאגה מדריסת הרגל הסינית בים הערבי, שמאיימת מטבעה על האינטרסים ההודיים. מי שסיקר את ביקור הפתע סבר באותם הימים כי הודו ופקיסטן מתקרבות. אולם גלי טרור בקשמיר ובהודו עצמה, כולל מתקפה על בסיס חיל האוויר ההודי פתאנקוט כשבוע לאחר הביקור של מודי, הבהירו שלא כך היא.

הסיבה לגלי הטרור חרף הביקור של מודי וההתקרבות כביכול, היא שמי שקובע באמת את מדיניות החוץ והביטחון בפקיסטן זו האליטה הביטחונית ובראש ובראשונה שירותי המודיעין הפקיסטניים. הללו רואים בהודו את האויבת הנצחית ומטרפדים כל ניסיון התקרבות בין שתי המדינות, באמצעות רשת ארגוני הטרור שהם תומכים בהם ושהטאליבן הוא רק אחד מהם.

הנקודה האיראנית

מודי הגיע במאי לאיראן ושם חתם על תריסר הסכמים לקידום הפרויקט ההודי-איראני. חודש לאחר מכן החלו הסינים בפרויקט שלהם בגוודאר והמתיחות גאתה. משהבין מודי כי אינו יכול לרתום את הפקיסטנים להרגעת המצב ושלסין אין כל כוונה להוריד פרופיל בפרויקט, עבר לנשק יום הדין, בהטילו את הרמז הגס על מעורבות הודית אפשרית במתרחש בבלוצ'יסטן, קשמיר וגילגיט

בלוצ'יסטן היא חבל ארץ בדרום מערב פקיסטן, דליל באנשים אך עשיר במחצבים ומשתרע על כ-40% משטח פקיסטן. בתחומו נמצא גם נמל גוודאר. הבלוצ'ים נלחמים לעצמאות כבר עשרות שנים, כשההודים מאחורי הקלעים וישראל אף היא מואשמת במדיה הפקיסטנית כמי שמסייעת לתסיסה המקומית.

הסופר האמריקאי מארק פרי, שאותו הגדיר אהוד יערי כ"לוחם אנטי ישראלי", טען בספר שיצא לאור ב-2012 שסוכני מוסד ישראלים אימנו בשנים 2007-8 את אחד מארגוני האופוזיציה בבלוצ'יסטן, ג'ונדאללה, תוך התחזות לאנשי סי.איי.איי, ושלחו אותם לבצע פיגועים באיראן.

מרידה מחודשת באזור עשויה להפריע לתוכניות הפיתוח הסינו-פקיסטניות. הפקיסטנים מצדם לא ידועים בעדינות יתרה והם ימחצו כל ניסיון שכזה, אולם זה לא יהיה פשוט. הבלוצ'ים זועמים על הנמל שנבנה במולדתם ושלהם אין כל נגיעה או גישה אליו – הפרויקט נשען על כוח אדם סיני, בזמן שהבלוצ'ים סובלים מאבטלה ומאפליה רבת שנים.

קשמיר וגילגיט הם שני המחוזות שבצפון פקיסטן השולטים על הגבול הסיני. בלי יציבות פוליטית ושקט תעשייתי באזורים אלה, לא יוכלו הסינים להוציא לפועל את בניית המסדרון היבשתי מנמל גוודאר לתוך סין והפרויקט יהפוך לחסר ערך. אזורים אלה מצויים בגג העולם – עם 5 מתוך 8 הפסגות הגבוהות ביותר בהימלאיה –כך שישנו גםקושי טופוגרפי ברור להיאבק בגרילה מקומית. בגילגיט, חבל שבו יש רוב לשיעים על הכתות השונות של כשני שלישים לעומת הסונים שמהווים רוב בשאר חלקיה של פקיסטן, רוצים התושבים עצמאות, כשהודו בעצמה רואה בשליטה על החבל עניין שבמחלוקת בדומה לקשמיר.

מבחינת מודי, התססת האזורים הללו היא מוצא אחרון משום שהדבר עשוי לקומם עליו גם את הסיניםמולם השקיע מאמץ רב לחמם את היחסים מאז נבחר לתפקידו, אולם לנוכח הטרור מפקיסטן ודריסת הרגל הגדולה של סין בחצר האחורית של הודו, הוא עשוי לפנות לדרך הזאת. התוצאה עשויה להיות התקוממות דמים בהיקפים גדולים מבעבר בבלוצ'יסטן, בקשמיר – הן בחלק ההודי והן הפקיסטני –ובגילגיט.

ישראל, כמי שנחשבת לאחת מספקיות הנשק הגדולות ביותר, אשר מאמנת לאורך השנים חלק ניכר מהכוחות המיוחדים ההודיים וכמי שהיה לה ניסיון באימון כוחות גרילה בעבר כגון הכורדים, תואשם כמי שמעורבת בסכסוכים הנוכחיים בין אם נכון הדבר ובין אם לאו. לפי פרסומים זרים כוחות קומנדו הודיים המוצבים בקשמיר, משתמשים בטקטיקות שפותחו ביחידות המסתערבים הישראליות ונטמעים בקרב האוכלוסייה המוסלמית. גם הקומנדו הימי ההודי. יחידות נוספות, כך על פי אותם פרסומים, זכו לאמץ חלק מהטקטיקות של היחידות המיוחדות הישראליות.

האינטרס הישראלי בתסיסה בבלוצ'יסטן עם זאת, הוא די ברור – חלק מבלוצ'יסטן מצוי באיראן, וגם שם יש התקוממויות מעת לעת. התקוממויות אתניות באיראן עשויות לאיים על יציבות המשטר.המאבק בבלוצ'ים הוא אחד מהנושאים הבודדים שבהם פקיסטן ואיראן משתפות פעולה, משום שעצמאות בלוצ'ית פוגעת בשתיהן. ניתן למצוא ברשת כותבים בלוצ'ים רבים שמייחלים לקשר הדוק עם ישראל, כמי שיש לה אינטרס בהחלשת איראן ופקיסטן, בשל האיום הגרעיני של שתיהן.

היכן האמריקאים?

הסכסוכים המקומיים האלה, אם יתפוצצו, ישאבו את רוב מעצמות העולם. לצד הודו, פקיסטן וסין שמעורבות ישירות בסוגיות הללו, ישנה רוסיה שלה יחסים קרובים ומורכבים הן עם הודו והן עם סין, ארה"ב שהצהירה בעידן אובמה שהיא מעבירה את כל כובד משקלה המדיני-ביטחוני אל המזרח, איראן ומדינות המפרץ הפרסי.

אגב, שותפה נוספת למאבק ההודי בנמלגוודאר היא איחוד האמירויות הערביות שכבר התחייבה להשקיע בהודו מעל 70 מיליארד דולר, הדרך שלה לסייע במאבק. הסיבה היא שנמל גוודאר מאיים כלכלית על נמל דובאי העמוס, ועשוי לקחת ממנו ומאיחוד האמירויות הרבה עבודה וכסף, בעיה שמתעצמת לנוכח הירידה ברווחי הנפט.

הסלט הנפיץ הזה עובר בינתיים לאמריקאים מעל הראש. הם עסוקים במערכת הבחירות ולנוכח חוסר הידיעה לגבי זהות הנשיא הבא, קשה לדעת מה תהיה המדיניות האמריקאית החל מינואר הקרוב. חילופי נשיא וממשל הם תקופה שמנוצלת פעמים רבות למלחמות ולמחטפים מדיניים, מתוך הנחה מבוססת שהנשיא היוצא לא ירצה להתערב לנשיא הנכנס בעוד שזה אינו שולט עדיין בחומר. ברקורד של אובמה יש רשימה ארוכה של מלחמות וסכסוכים רווי דם שהוא לא הצליח למנוע, נמנע מלהתערב או שבהתערבותו החמיר את המצב.

אובמה אמנם הוביל לנסיגה מאפגניסטן, לחיסול בן לאדן, לעסקה עם איראן ולהגברת הנוכחות האמריקאית במזרח אסיה על חשבון זירות אחרות – אך הוא עדיין עלול לעזוב את הבית הלבן כשבתת היבשת ההודית ובמרכז אסיה מתפתחים סכסוכים מדממים שמאיימים על הביטחון העולמי.


מאמרים נוספים