בשני באוקטובר, 20 חודשים לאחר ההכרזה על אמנת ליסבון ו-16 חודשים לאחר המפלה במשאל העם הראשון באירלנד, הביעו כשני שלישים מהאירים תמיכה באמנת ליסבון במשאל עם שני בנושא. כעת, כשהאיחוד עומד בפני שדרוג תהליכי קבלת ההחלטות בו והמשבר הכלכלי נבלם ברוב המדינות, תתפנה אירופה להתמודד עם הבעיות המהותיות המאיימות על עתידה.

האמנה, כחוקה האירופית הגנוזה לפניה, נועדה לשפר את תהליכי קבלת ההחלטות באיחוד. שלושה הסעיפים המשמעותיים ביותר שלה כוללים יצירת תפקיד חדש – נשיא האיחוד האירופי, שייבחר על ידי מנהיגי חברות האיחוד, נציב במשרה מלאה לניהול משרד החוץ של האיחוד, ושינוי באופן קבלת ההחלטות המסורבל להחריד באיחוד, כך שלא תידרש עוד תמיכה פה אחד.

כהפקת לקחים מהכישלון באישור החוקה האירופית, שנדחתה במשאלי עם בצרפת ובהולנד ב-2005, החליטו מנהיגי האיחוד שלא להעמיד את האמנה למשאלי עם, אלא לאשר אותה בפרלמנטים הלאומיים בלבד. אירלנד הייתה היחידה שחוקתה דרשה משאל עם לאישור השינויים המוצעים באמנת ליסבון.

עד משאל העם האירי, הספיקו כבר 24 מ-27 מדינות האיחוד להפקיד במשרדי האיחוד את הסכמתן הרשמית לקבל את האמנה. האחרונה הייתה גרמניה, שהתעכבה בנושא חודשים ארוכים עד שבית המשפט לחוקה פסק כי האמנה אינה סותרת את החוקה הקיימת. מאז, לא אצה לגרמנים הדרך להפקיד את האישור הסופי, נוכח ההמתנה למשאל העם באירלנד.

בסופו של דבר, לחצה הקאנצלרית מרקל על אישור סופי של האמנה עוד לפני הבחירות הכלליות שנערכו בסוף ספטמבר. האמנה זכתה לתמיכה גורפת – בבית התחתון היא התקבלה ברוב של 446 תומכים מול 46 מתנגדים ובבית העליון היא התקבלה פה אחד – וגרמניה הפקידה את האישור [1].

אירלנד, כאמור הייתה מדינת המפתח. פעם אחת בעבר, כבר גרמו האירים לדפיקות לב מואצות באיחוד, כשדחו ב-2001 את אמנת ניס, שהציעה אז רפורמות מבניות באיחוד כהכנה להצטרפות 10 חברות חדשות ב-2004. גם אז התעוררו שם מאוחר ובמשאל עם שני כעבור שנה, אישרו את האמנה.

המקרה הפעם אינו שונה בהרבה מהזווית האירית. גם הפעם, ניסו מתנגדי ההצעה האירו-סקפטים למתג את ההתנגדות לאמנה כהתנגדות לממשלה וכפגיעה בעצמאותה של אירלנד. בפעם הקודמת, הכעס על הממשלה חיזק את המתנגדים שרשמו ניצחון מפתיע.

הגורם המרכזי שהשתנה מאז הפעם הקודמת הוא כמובן המשבר הכלכלי, שלא פסח על אירלנד. הממשלה האירית פעלה לשווק את אמנת ליסבון כאמצעי להידוק האינטגרציה הכלכלית עם שאר מדינות האיחוד, לטובתה של כלכלת אירלנד. כך, ככל שהחל המשבר והחריף, כך עלתה התמיכה באמנה בסקרי דעת קהל. כל תוצאה מלבד ניצחון הייתה בגדר סנסציה ומכה אנושה לעתיד האיחוד.

בפועל, הביעו כשני שלישים מהמצביעים תמיכה בקבלת האמנה. ב-41 מתוך 43 מחוזות בחירה השיגו התומכים רוב, לעומת 10 מחוזות בלבד במשאל העם הקודם. ראש ממשלת אירלנד, בריאן קוואן, שבקושי השלים חודש בתפקידו כשנערך המשאל הקודם, וסבל מאז מצניחה בשיעורי התמיכה בו על רקע המשבר הכלכלי, ינסה למנף את ההצלחה לחיזוק מעמדו. עוד לפני פרסום התוצאות הרשמיות, הוא כבר הזדרז להכריז על ניצחון התומכים: “אנחנו עומדים עם אירופה כשכולנו מבקשים להתקדם ביחד… אנחנו עושים את זה מתוך ידיעה שאנו חזקים וטובים יותר ביחד” [2].

לאחר אישור התוצאות במשאל עם, נותרו סבב אישורים רשמיים בפרלמנט בטרם תכריז אירלנד רשמית על אישור אמנת ליסבון. לאחריה, תחסרנה שתי חתימות, של פולין וצ’כיה, על מנת להשלים את אישורן של 27 מדינות האיחוד. שתי האחרונות השלימו את האישורים בפרלמנט כבר לפני חודשים ארוכים, אך מנהיגי שתי המדינות, הנמנים על מחנה האירו-סקפטיים, סירבו להעניק את אישורם הסופי לאמנה בטרם תיפתר הסוגיה האירית.

נשיא פולין, לך קצ’ינסקי, הצהיר ערב משאל העם כי אם האירים יאמצו את האמנה, הוא יאשר אותה “זמן קצר לאחר מכן” [3]. מי שמסתמן כמכשול האחרון בדרך לאישור האמנה הוא ראש הממשלה הצ’כי, יאן פישר, שממשיך בניסיונות לגרור רגליים על אף שהפרלמנט הצ’כי אישר את האמנה כבר במאי. בניסיון לסיים את העניין במהירות, הזמין ראש ממשלת שבדיה, פרדריק ריינפלדט, המכהן כנשיא התורן של האיחוד האירופי, את עמיתו הצ’כי ואת נשיא הנציבות האירופית, ג’וזה מנואל ברוסו, לפסגה משולשת במטה האיחוד בבריסל ב-7 באוקטובר [4].

גורדון בראון – האם יפתיע ויזכה בכהונה נוספת? צילום: הפורום הכלכלי העולמי

בריטניה נכנסת לשנת בחירות

מי שעוד לא קיבלו בשמחה את תוצאות משאל העם אלו חברי המפלגה השמרנית בבריטניה, המתנגדים בגלוי לאמנה. כעת, עם כניסתה הצפויה לתוקף עשוי מנהיג המפלגה, דיוויד קמרון, לעמוד למבחן אמיתי, נוכח הבטחתו לערוך משאל עם בנושא גם בבריטניה, מיד עם היבחרו לראשות הממשלה.

תאריך מדויק לבחירות עדיין אין, אך הן חייבות להיערך עד יוני 2010. במילים אחרות, הבריטים נכנסו זה מכבר לשנת בחירות על כל המשתמע מכך ונראה כי מי שציפה למערכת בחירות רדומה וניצחון סוחף וברור של השמרנים, עשוי להיות מופתע.

מפלגת הלייבור נמצאת בשלטון מאז 1997. מי שהוביל אותה לשלטון ולניצחון בשלוש מערכות בחירות רצופות היה טוני בלייר, שהחל כמנהיג מרענן ומוערך אך “נשרף” בדעת הקהל הבריטית בעקבות ההסתבכות בעיראק, שהפכה אותו למטרה המרכזית לצד הנשיא בוש.

התמיכה בבלייר נשחקה בהדרגה והסקרים עברו להצביע על יתרון לשמרנים באופן עקבי, החל באמצע 2006. במקביל, הלך וגבר הלחץ על בלייר מתוך הלייבור, לפנות את הבמה לסגנו, גורדון בראון. זה ירש את בלייר רשמית ביוני 2007. דעת הקהל שבה ונטתה לכיוון הלייבור, ובראון כמעט והתפתה להכריז על בחירות מוקדמות על מנת לזכות במנדט מחודש מהציבור, אך לבסוף החליט שלא [5].

מאז ההחלטה, באוקטובר 2007, חלה צניחה דרמטית בכוחו של הלייבור בסקרים. השמרנים לא שמטו את ההובלה מאז ואף הצליחו להגיע ליתרון של יותר מ-20% ערב פריצת המשבר הכלכלי בקיץ שעבר. בניגוד לכרסום בתמיכה בממשלה בכל מדינות העולם כתוצאה מהמשבר הכלכלי, בבריטניה הרוויח גורדון בראון מהיותו שר אוצר מוערך לשעבר. השמרנים המשיכו להוליך את הסקרים בבטחה, אך בשיא חודשי המשבר הצטמצם הפער לפחות מ-10%.

בחודשים הראשונים של השנה התרבו בבריטניה דיווחים על שחיתות ממשלתית, והתמיכה בלייבור צנחה שוב. לשיא השפל הגיע הלייבור בחודש יוני, עם שתי מפלות צורבות בבחירות המקומיות בבריטניה ובבחירות לפרלמנט האירופי. מאז ועד החודש שעבר הובילו השמרנים בפער שנע בין 15% ל-18%.

בסוף ספטמבר, ערכה מפלגת הלייבור את הוועידה השנתית שלה, שהייתה הפעם אירוע הפתיחה למערכת הבחירות. גורדון בראון הופיע לוחמני מתמיד והגדיר את הבחירות הקרובות “המכריעות ביותר מזה דור” [6]. בנאומו ובראיונות שהעניק לאחר מכן, היה חד, התפאר בהישגים שהשיגו ממשלות הלייבור ב-12 השנים האחרונות והתעצבן על שאלות אישיות שלא נגעו “למסר”, כלשונו.

בשלב מסוים הפתיע בראון כשרמז שיהיה מוכן לערוך משאל עם משלו, בנוגע לעצמאותה של סקוטלנד, אך “רק ברגע שיסתיים המיתון” [7]. בעקבות וועידת הלייבור צומצם הפער ל-7% בלבד, אך עלה שוב כעבור מספר ימים והתייצב בשורה של סקרים על 12%, שיפור מהחודשים האחרונים אך עדיין פער קשה לגישור.

פחות משנה לבחירות, ועל אף ההתעוררות בלייבור, ברור כי רק אירועים יוצאי דופן יותירו את הלייבור בשלטון לכהונה נוספת. אם נגזר על המפלגה לפנות את השלטון, נראה כי יוכלו שם להתנחם בעובדה כי הנשיא הראשון של האיחוד האירופי עשוי בהחלט להיות בשר מבשרם – טוני בלייר.

הנשיא האירופי הראשון

כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון, אם כן, קרובה מתמיד. מטבע הדברים, איוש משרות נשיא האיחוד האירופי והאחראי על מדיניות החוץ של האיחוד, שיכהן גם כסגן הנשיא, צפויים להוות את מרכז העניין בתקופה הקרובה, עם העיסוק הגובר ביישום האמנה.

האמנה קובעת, כי נשיא האיחוד האירופי יהיה אדם שמנהיג כיום או הנהיג בעבר את אחת ממדינות האיחוד. הוא ייבחר בהצבעה בין מנהיגי 27 המדינות לכהונה בת שנתיים וחצי, אותה ניתן יהיה להאריך בכהונה נוספת. סמכויותיו של הנשיא מתוארות באופן כללי, וניכר כי האדם הראשון בתפקיד יעצב במידה רבה את האופן שבו ייראה המשרד החדש.

המועמד המוביל לתפקיד מזה זמן הוא קודמו של בראון כראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר. בלייר, שסרב להצעה מיד לאחר פרישתו מראשות ממשלת בריטניה, התרצה עם התקדמות תהליך אישור האמנה. בינואר 2008, הוא הופיע בכנס תומכים של נשיא צרפת סרקוזי, והכריז בצרפתית שוטפת על מועמדותו לתפקיד: “מהותה של אירופה אינה שאלה של שמאל או ימין, אלא של עתיד ועבר, של עוצמה או חולשה” [8].

בלייר זוכה לתמיכתם של מנהיגי צרפת, איטליה, הולנד וכמובן בריטניה. אנגלה מרקל, שבמשך זמן רב התנגדה למועמדותו של בלייר בתואנה כי ראוי שהנשיא יגיע ממדינה שאימצה את האירו, ריככה את התנגדותה לרעיון מאז פרץ המשבר הכלכלי, וכיום נראה כי לא תתנגד למינויו של בלייר. עם זאת, היא עדיין לא הכריזה על תמיכה רשמית וזו כמובן תהיה משמעותית לכל מועמד. שתי מדינות עליהן לא יוכל בלייר לבנות הן ספרד ושבדיה, שמנהיגיהן התבטאו אין ספור פעמים נגד בלייר.

מועמדים אחרים שהוזכרו הם ראש ממשלת אירלנד לשעבר, ברטי אהרן, ראש ממשלת לוקסמבורג המכהן, ז’אן-קלוד ג’ונקר ומרקל עצמה. בלייר הוא כאמור המועמד המוביל, והוא עשוי להיבחר כבר בוועידת מנהיגי האיחוד שתתקיים ב-29 באוקטובר, אם תאושר האמנה לפני כן. בין אם בלייר ובין אם אחר ייבחר, מרתק יהיה לבחון כיצד יצליח הנשיא החדש להתנהל מול מנהיגי מדינות האיחוד ובפרט מנהיגי המדינות הגדולות – גורדון בראון, ניקולא סרקוזי ואנגלה מרקל.

טוני בלייר – הנשיא הראשון של האיחוד האירופי? צילום: הפורום הכלכלי העולמי

אנגלה המנהיגה

בגרמניה, נערכו בסוף ספטמבר בחירות כלליות, שהבטיחו כהונה נוספת לקאנצלרית מרקל. התמיכה במפלגה השמרנית שלה ירדה ב-1.5%, אך היא עדיין זכתה לתמיכה של יותר משליש מהמצביעים. הנפגעת העיקרית של הבחירות היא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שאיבדה כשליש מתומכיה בהשוואה לבחירות הקודמות ולא הצליחה להתקרב למפלגה השמרנית. מי שנהנתה מהירידה בכוחם של הסוציאל-דמוקרטים זו המפלגה הליברלית, שהתבססה כמפלגה השלישית בגודלה עם 15% תמיכה.

תוצאות הבחירות מעידות כי הציבור הגרמני הביע אמון במנהיגותה של הקאנצלרית, והוא מעדיף יותר את עמדותיה על מדיניות הפשרה שאפיינה את ממשלת האחדות. תבוסתם של הסוציאל-דמוקרטית והתחזקות הליברלים, יאפשרו למרקל לקדם ביתר קלות את המדיניות שלה ליציאה מהמיתון, כשזו תוכל להחליף את “הקואליציה הגדולה” שהתקיימה בארבע השנים האחרונות עם הסוציאל-דמוקרטים, בקואליציית מרכז-ימין יציבה שתכלול למעלה מ-53% ממושבי הפרלמנט.

הדומיננטיות של מרקל אמורה לבוא לידי ביטוי גם בעיצוב מדיניות החוץ של הקואליציה החדשה, שתהיה גם היא קרובה יותר לעמדותיה השמרניות והפרו-אירופיות של מרקל מאשר לסוציאליזם ולחלקים האירו-סקפטים של המערכת הפוליטית בגרמניה. האתגר הראשון של מרקל יהיה לנסח עקרונות משותפים עם המפלגה הליברלית, שמנהיגה, גווידו ווסטרוול עשוי להתמנות לשר החוץ.

ווסטרוול תומך במרבית עמדותיה של מרקל באשר להידוק הקשרים עם האיחוד האירופי והמשך ההשתתפות הגרמנית במלחמה באפגניסטן. עם זאת, הוא עשוי להפגין עמדות נחרצות יותר נוכח הפרות זכויות אדם, בעיקר מצד רוסיה וסין, וגם נגד המשך הצבתם של 20 ראשי נפץ גרעיניים אמריקנים בגרמניה, זכר לעידן המלחמה הקרה [9].

הקואליציה החדשה של גרמניה, אם כן, תשחרר את מרקל “מהכלוב הסוציאל-דמוקרטי”, כפי שמכנים זאת שם. ותהיה חופשית יותר לקדם את שיתוף הפעולה בין חברות האיחוד על רקע כניסתה הקרובה לתוקף של אמנת ליסבון. בהקשר הזה, נראה כי תוצאות הבחירות יאפשרו לבסס את הציר מרקל-סרקוזי במרכז הנהגת האיחוד, לצד הנשיא החדש.

מי שלא קיבלו בשמחה את ניצחונה של מרקל, אלו הטורקים. מרקל, ביחד עם סרקוזי, מובילים את הקו המתנגד לקבלתה של טורקיה כחברה מלאה. במקום זאת, תנסה מרקל לקדם חלופה של “שותפה מועדפת” לאנקרה, שם לא מוכנים לשמוע מכך.

אחד הנושאים הראשונים שיעסיקו את מנהיגי האיחוד בחודשים הקרובים הוא מצבה של ספרד, שנפגעה באופן הקשה ביותר מהמשבר הכלכלי. החרפת המגמה השלישית הביאה את קרן המטבע, באופן לא אופייני, להוציא בתחילת אוקטובר הודעת אזהרה על מצב המשק הספרדי, ובה לא מעט ביקורת הממשלה, שהימנעותה מרפורמות מעכבת את ההתאוששות, לדעת כל מומחי הקרן [10].

גווידו ווסטרוול – שר החוץ הבא של גרמניה? צילום: cgaa, ויקיפדיה

ספאטרו עומד למבחן

ראש ממשלת ספרד, חוזה לואיס ספאטרו, יגיע לביקור ראשון בבית הלבן, ב-13 באוקטובר. ספאטרו הפך מוקצה מחמת מיאוס בתקופת הממשל הקודם, לאחר שהסיג את הכוחות הספרדים מעיראק מיד לאחר היבחרו, במרץ 2004. אך כמו במקרים רבים נוספים, גם ביחסי ארה”ב-ספרד מורגש שינוי מאז כניסתו של אובאמה לבית הלבן.

שני המנהיגים נפגשו כבר בחודש אפריל, בפסגה משותפת לאובאמה ולכל מנהיגי האיחוד. כבר אז התחייבו לפתוח דף חדש ביחסי שתי המדינות. ספאטרו, המנהיג המערבי היחיד שבוש לא הזמין לבית הלבן, יזכה כאמור לביקור רשמי ראשון במהלך החודש, חמש וחצי שנים לאחר שנבחר.

ההתקרבות לספרד הינה חלק ממדיניות אובאמה לשים דגש על חברות נאט”ו במסגרת שאיפתו-דרישתו משאר החברות להגדיל את השתתפותן במלחמה באפגניסטן. ברוח זו, הכריז ספאטרו בספטמבר על משלוח של 220 חיילים נוספים לאפגניסטן, תגבור שיביא את מספר החיילים הספרדיים בזירה ל-1,000 [11].

בשולי אותו מפגש, אגב, פרץ מיני-משבר דיפלומטי, כאשר אתרי האינטרנט הרשמיים של הבית הלבן ומחלקת המדינה פרסמו תמונה משותפת של ספאטרו, אשתו ושתי בנותיו עם בני הזוג אובאמה. הייתה זו הפעם הראשונה שבנותיו של ראש הממשלה הספרדי הופיעו בצילום רשמי, שכן הצגת הילדים אסורה על פי החוק הספרדי. במחלקת המדינה הזדרזו להסיר את התמונה, בעוד אמצעי התקשורת השמרניים בספרד קפצו על המציאה והציגו את התמונה, אך טשטשו את פניהן של שתי הבנות.

בפגישה עם אובאמה באוקטובר. צפוי ראש ממשלת ספרד להעלות את המשבר הכלכלי, שפגע בספרד באופן הקשה ביותר בעולם המערבי. בעוד שיעור האבטלה הממוצע ב-27 מדינות האיחוד הגיע באוגוסט ל-9.1% ול-9.6% ב-16 המדינות שאימצו את האירו, בספרד הגיע שיעור הבלתי מועסקים ל-18.9%. לא מעט תחזיות חוזות כי שיעור זה יחצה בקרוב את רף ה-20%. פילוח של הנתונים מעלה תמונה קשה אף יותר בקרב אוכלוסיות מפתח – 19.4% מהנשים מובטלות לעומת 18.5% מהגברים. בקרב הצעירים מתחת לגיל 25 מתקבלת התמונה הקודרת ביותר – 39.2% מהם בלתי מועסקים. גם כאן, השיעור הספרדי יותר מכפול מהממוצע באיחוד [12].

ספאטרו זוכה לביקורת רבה בארצו על מדיניותו הכלכלית, שלא מצליחה לאושש את המשק כבר חודשים ארוכים. בסוף ספטמבר, הציגה ממשלתו של ספאטרו, הצעת תקציב חסרת תקדים כמעט לממשלה סוציאליסטית, הכוללת העלות מיסים דרמטיות לכל שכבות האוכלוסייה. צעד דרסטי זה נועד להגדיל את הכנסות המדינה ממיסים ב-11 מיליארד אירו, וזאת כחלק ממאמץ להשתלט על הגרעון, שצפוי להסתכם השנה ב-8.1%, כמעט פי שלושה מתקנות האיחוד [13].

תקוות הממשלה הספרדית לעליה בהכנסות מתיירות כתוצאה מירידות המחירים התבדו, כשהתברר כי מספר התיירים המגיעים לספרד צפוי לרדת השנה ב-10% [14]. גם בטווח הארוך יותר, הפסידה ספרד את ההתמודדות על אירוח אולימפיאדת 2016 לברזיל, אירוח שהיה נותן תנופה לכלכלת מדריד הבירה כבר בזמן הקרוב.

ספרד תהפוך במחצית הראשונה של 2010 לנשיאת האיחוד התורנית. לנוכח האימוץ הצפוי של החוקה האירופית, והניסיון לבחור נשיא קבוע לאיחוד, ספרד עשויה להיות המדינה האחרונה שנושאת בתפקיד. ספאטרו, בראיון לניוזוויק ב-19 בספטמבר, הגדיר שלושה יעדים עבורו בתפקיד זה: מאבק במשבר הכלכלי באירופה, יישום בפועל של הנגזרות מהסכם ליסבון וקשירת קשרים הדוקים יותר עם רוסיה, אמריקה הלטינית והמזרח התיכון [15].

על אף המצב הכלכלי הקשה, החליט ספאטרו לפני כשבועיים, בצעד שעורר מחלוקת בספרד, למחוק לבוליביה חוב בסך 87 מיליון דולר. אמנם מדובר בסכום סמלי לכלכלה שהתוצר שלה גדול מ-1.5 טריליון דולר, אך בתקופה של משבר כלכלי חריף כל כך, מחוות למדינות אחרות לא מתקבלות בעין יפה [16].

המשבר הכלכלי כבר הביא את ספאטרו לפנות לראשונה לכיוון של העלאת מיסים דרמטית, וספק אם הדברים יעצרו שם. לא מן הנמנע כי ספרד תאלץ לבקש סיוע כלכלי בקרוב, מארה”ב או מאחד מהמוסדות הפיננסיים הבינלאומיים. אם הכלכלה הספרדית לא תצליח, כאשר הכלכלות באיחוד, להתייצב במהלך 2010, עשויה זו להיות תחילת הסוף עבור ראש הממשלה הסוציאליסטי.

בחודש ינואר, עוד היה מצבו של ספאטרו בסקרים משביע רצון מבחינתו. מפלגת האופוזיציה איבדה מהפופולאריות שלה בשל פרשיית ריגול פוליטי שנחשפה, באותם ימים ניהלה ישראל מלחמה בעזה, והציבור הספרדי בעל הנטייה הפרו-פלשתינית, חיזק את ספאטרו בסקרים [17].

אולם המשך המשבר הכלכלי והחרפתו, החלישו את ספאטרו בסקרים והרחיבו את ההתנגדות למדיניותו לשאר התחומים. כך לדוגמא, היא הוויכוח שנסב בספרד סביב סוגיית ההפלות. החוק הספרדי מ-1985, מאפשר הפלות רק במקרים מיוחדים כגון הריון כתוצאה מאונס. בסוף ספטמבר, אישר הקבינט הספרדי להביא לחקיקה רפורמה בחוק, אשר מעוררת ויכוח סוער ביותר בספרד. במסגרת הרפורמה, תוכלנה נערות בנות 16 לעבור הפלה בחינם, ללא קשר לסיבה, עד השבוע ה-14 להריון ובמידה ויש סכנה ליולדת או שלעובר יש מום, עד השבוע ה-22. בספרד הקתולית ישנה התנגדות רבה למהלך הממשלתי. במחנה השמרני ההתנגדות לחוק רבה וגם בקרב הסוציאליסטים, בסיס הכוח של ספאטרו, הביעו 56% התנגדות לנושא [18].

אובאמה עם משפחת ספאטרו בתמונה השנויה במחלוקת. צילום: הבית הלבן

אירופה אירופה

המשבר הכלכלי הורגש היטב באירופה, והאבטלה באיחוד מתקרבת אל 10%. למרות זאת, ניכר כי כמו במקומות אחרים, גם במרבית מדינות האיחוד המפולת נבלמה וכעת מגיע שלב הבניה מחדש והעלייה.

בלימת הנפילה גם מעלה מחדש את הבעיות המהותיות הניצבות בפני האיחוד האירופי כבר מספר שנים – האטה כללית בצמיחה עוד לפני המשבר, הזדקנות האוכלוסייה, העלייה במספרם של המהגרים והתבדלותם מהאוכלוסייה הוותיקה וכיו”ב.

כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון תשפר את תהליכי קבלת ההחלטות באיחוד, ובחירתו של נשיא אמורה להדק את שיתוף הפעולה בין מנהיגי המדינות גם ביניהן וגם כלפי שאר העולם. עם זאת, יש לזכור כי שיתוף פעולה הוא אמצעי ולא מטרה. כיצד יצליחו באיחוד להתמודד עם הקשיים הדמוגרפים והכלכליים, זאת נותר לראות.

הערות

1. “Germany close to approving Lisbon Treaty”, UPI, 09/09/2009

2. Glen Oglaza, “Ireland Votes Yes In EU Treaty Referendum”, Sky News, 03/10/2009

3. “Lisbon Treaty hinges on Irish referendum: Polish president”, Xinhua, 16/09/2009

4. “EU’s Reinfeldt To Meet Barroso, Czech PM Over Lisbon Treaty”, Reuters, 03/10/2009

5. כל נתוני הסקרים לקוחים מויקיפדיה

6. “Gordon Brown: Britain faces ‘biggest choice for a generation'”, Telegraph, 29/09/2009

7. Simon Johnson, “Gordon Brown hints at U-turn over Scottish independence referendum”, Telegraph, 30/09/2009

8. Dan Bielfsky, “Sarkozy and Brown push Blair for EU presidency”, International Herald Tribune, 19/10/2007; Alex Duval Smith, “Blair kicks off campaign to become EU President”, The Observer, 13/01/2008

9. Kate Connolly, “German election: Guido Westerwelle sets sights on foreign ministry”, Guardian, 28/09/2009

10. “IMF issues warning on Spain’s economy”, AFP, 03/10/2009

11. “Spanish PM to meet Obama on October 13: minister”, AFP, 18/09/2009

12. כל הנתונים מתבססים על דו”ח 139/2009 של לשכת הסטטיסטיקה של האיחוד האירופי מיום 01/10/2009

13. “Spain looks to higher taxes to rein in deficit”, AFP, 26/09/2009

14. Judy Macinnes, “Spain tourist arrivals to drop 10 pct in 2009”, Reuters, 25/07/2009

15. Mike Elkin, “Jos? Luis Zapatero: Europe’s Next President”, Newsweek, 19/09/2009

16. “Spain Drops Bolivia’s Debt”, VOA News, 15/09/2009

17. “Opinion poll in Spain shows support for Spanish Government”, Euroresidents.com, 30/01/2009

18. “Spanish government approves controversial abortion reforms”, AFP, 26/09/2009