המאה האסיאתית?

על השינוי במרכז הכובד העולמי במחצית הראשונה של המאה

אלון לוין, יובל בוסתן


סיום המלחמה הקרה הראשונה, בעיני רבים, הוריד את המסך על המאה העשרים כולה. לאחריה, ובד בבד עם התבססות ארה"ב כמעצמת-על יחידה, התרבו הסימנים כי השינוי הגיאו-פוליטי הבא יעביר את מרכז הכובד לכיוונה של אסיה. האמנם צפוי שינוי כזה? כיצד ישפיעו המגמות השונות על מאזן הכוחות העולמי?

במאמר שהציג את המועצה לשיתוף פעולה במפרץ (GCC), הצגנו את עקרונות תיאורית האינטגרציה הכלכלית של באלסה. התיאוריה מבחינה בין רמות שונות של הסכמי אינטגרציה אזורית רב-לאומית, מהסכם סחר מועדף וסחר חופשי, דרך איחוד מכסים ועד שוק משותף, איחוד כלכלי מלא ואינטגרציה כלכלית מוחלטת [1].

כפי שנכתב במאמר, היתרונות של שיתופי פעולה כלכליים הם רבים, ועל פי רוב מניבים רווחים לכל הצדדים. במהלך השנים, התרחבו חלק מהסכמי הסחר הרב-לאומיים בין מדינות שכנות לכדי הסכמים "יבשתיים", כמו במקרה של ההסכמים באירופה ובצפון אמריקה. אלו יצרו שותפות כלכלית ותרבותית ובחלק מהמקרים גם שותפות פוליטית.

בצד היתרונות, ברור כי אינטגרציה מתקדמת בין מדינות שכנות אינה אפשרית תמיד. במקומות רבים בעולם, נלחמו מדינות שכנות לאורך ההיסטוריה, והאפשרות של איחוד ביניהן אינה ריאלית בעתיד הנראה לעין. שכנות אחרות נבדלות בשיטת המשטר שלהן ובאידיאולוגיה המאפיינת אותן. הן עשויות לקיים קשרים כלכליים ביניהן, אך ספק אם תוכלנה להימצא קרקע משותפת להסכם מתקדם יותר שיגרור, בין היתר, התקרבות תרבותית.

העובדה כי הקושי למצוא מכנה משותף בין מדינות גובר ביחס ישר למספר המדינות, מובילה לשכיחותם הנמוכה של הסכמי שיתוף פעולה רב-לאומיים. מרביתם נמצאים עדיין בשלב ההצהרתי או בשלבי תכנון מוקדם. באופן טבעי, המכנה המשותף לכל ההסכמים המתקדמים הוא איחוד על בסיס גיאוגרפי. כך, בכל יבשת מוצעת או קיימת כבר מסגרת רב-לאומית, שאמורה לקרב בין המדינות החברות בה, ולהיטיב עם כולן. בכל העולם, עומד מול עיניהם של מייסדי שיתופי הפעולה הרב-לאומיים, השיתוף הנחשב למוצלח ולמתקדם מכולם – האיחוד האירופי.

האיחוד האירופי

הרעיון של איחוד באירופה נדון כבר בתחילת המאה ה-19, אך הוא קרם עור וגידים רק במחצית השנייה של המאה ה-20. ב-1951 הקימו צרפת, מערב גרמניה, איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג את הקהילייה האירופית לפחם ולפלדה. שש שנים מאוחר יותר נחתם הסכם רומא, שהיווה את הבסיס להקמת השוק המשותף. באותה שנה הוקמה גם הקהילה האירופית לאנרגיה אטומית (EURATOM). ב-1967 נחתמה אמנת בריסל, שאיחדה בין שלושת ההסכמים ויצרה את "הקהילה האירופית". בשנות השבעים והשמונים הצטרפו לקהילה שש מדינות נוספות. בפברואר 1992 חתמו חברות הקהילה על אמנת מאסטריכט, שהרחיבה את הקשרים בין המדינות מהתחום הכלכלי לתחומי החוץ, הפנים, ההגירה והמשפט והובילה ליצירת האיחוד האירופי. 15 שנים לאחר מכן, עמד מספר המדינות החברות באיחוד על 27. את מטבע המשותף, ה"אירו", אימצו נכון ל-2008, 15 מהחברות באיחוד.

האיחוד האירופי לוקה בתפקודו בעקבות מנגנון ניהולי מסורבל. החלטות רבות הנוגעות לאיחוד חייבות להתקבל פה אחד, מה שמסכל כל יוזמה שמעוררת מחלוקת ולו הקלה ביותר. עקב כך, מתקשה האיחוד לרתום את העוצמה הכלכלית שלו להצלחה מדינית, בדומה למעצמות אחרות. בניסיון לשפר את המצב, קידמו המדינות המובילות באיחוד, וצרפת בראשן, יוזמה להצגת חוקה לאיחוד האירופי. זו אמורה הייתה לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות במוסדות האיחוד וליצור, בין היתר, תפקידים במשרה מלאה לנשיא האיחוד. היוזמה הועמדה למשאלי עם בצרפת ובהולנד בחודשים מאי ויוני 2005 בהתאמה, אך נדחתה בשתי המדינות.

עלייתם של מנהיגים חדשים בשלושת המדינות המובילות – אנגלה מרקל בגרמניה, גורדון בראון בבריטניה וניקולא סרקוזי בצרפת, הפיחה רוח חדשה באיחוד. בדצמבר 2007 חתמו ראשי האיחוד על "אמנת ליסבון", המהווה גרסה מרוככת של החוקה שנגנזה. בדומה לחוקה, גם האמנה, שאמורה הייתה להיכנס לתוקף בתוך שנה, ביקשה למסד את תפקיד נשיא האיחוד האירופי. הנקודה החשובה ביותר באמנה היא ביטול זכות הוטו השמורה למדינות האיחוד במגוון נושאים, ביטול שצפוי לשפר באופן דרמטי את מהירות ויעילות קבלת ההחלטות באיחוד. במטרה להימנע ממבוכה דוגמת דחיית החוקה במשאלי עם, סוכם כי האמנה תאושרר במרבית מדינות האיחוד בהצבעה בפרלמנטים הלאומיים.

בסוף 2007, הסתכם הייצור הכולל של מדינות האיחוד האירופי ב-14.5 טריליון דולר, המהווים 28.7% מהכלכלה העולמית, יותר מאשר כוח הייצור האמריקני [2]. שלושת המדינות הגדולות באיחוד – גרמניה, בריטניה וצרפת, אשר מהוות כמחצית מהמשק האירופי, נמצאות ברשימת שש הכלכלות הגדולות בעולם. בשנת 2050, על פי תחזיות של גופים שונים, לא תימצא אף אחת מהן בשישייה המובילה. לעומת זאת, כלכלת האיחוד כיחידה אחת, על פי אותן תחזיות, תהיה הרביעית בגודלה ב-2050, אחרי סין, הודו וארה"ב [3].

היקף המסחר של האיחוד האירופי עומד כיום על קרוב ל-3 טריליון דולר בשנה. שותפת הסחר הגדולה היא ארה"ב, המהווה יעד ל-25% מהייצוא, ומקור ל-14% מהייבוא של האיחוד. המשק האמריקני, השקול כאמור לזה של כלל האיחוד, צפוי להמשיך ולהוביל את הכלכלה העולמית בשלושת העשורים הראשונים של המאה לפחות. מכיוון שכך, הצורך שלו בברית כלכלית "מתקדמת" נמוך יותר, ועיקר הקשרים הכלכליים שלו מתבצעים במסגרות של הסכמי סחר בילאטרליים או מולטילאטראליים.


טקס החתימה על הסכם רומא. צילום: ארכיון האיחוד האירופי

צפון אמריקה – נאפט"א

ב-1 בינואר 1994 נכנס לתוקף הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), בין ארה"ב, קנדה ומכסיקו. הסיכום על הקמת נאפט"א הושג בימיו האחרונים של ממשל בוש האב והחתימה הסופית בימי קלינטון, חרף התנגדותם של רוב חברי בית הנבחרים ממפלגתו. ההסכם, הרחבה של הסכם בילאטרלי בין ארה"ב לקנדה מ-1988, הביא להפחתת מכסים הדרגתית בתחומי המחשבים, הרכבים, הטקסטיל והחקלאות, והציג תקנות מחמירות להגנה על זכויות יוצרים.

נכון ל-2006, 35% מהייצוא האמריקני ו-26.4% מהייבוא האמריקני, נעשה במסגרת הנאפט"א. מבחינת קנדה, ההשפעה מטבע הדברים היא דרמטית יותר – 81.6% מהייצוא שלה הוא לארה"ב, ו-55% מהייבוא שלה, כשמכסיקו הופכת לשותפת סחר חשובה בעצמה, עבור הקנדים. נתוני המסחר של מכסיקו דומים לנתונים הקנדיים – 84.7% מהייצוא המכסיקני ו-51% מהייבוא המכסיקני, נעשים במסגרת המסחר עם ארה"ב. למרות נתונים אלו, הרי שמבחינת ארצות הברית, תרומתו של נאפט"א להגברת הסחר בין המדינות אינה חד-משמעית. המסחר בין ארה"ב לקנדה ולמכסיקו אמנם הוכפל ויותר בעשור הראשון לפעילות ההסכם, אך המסחר של ארה"ב עם כמה מדינות אחרות צמח במהלך אותה תקופה בשיעור חד יותר.

סקרים תקופתיים מלמדים כי קיימת שביעות רצון מנאפט"א בכל צפון אמריקה, למרות שאזרחי שלושת המדינות מאמינים כי ההסכם מיטיב יותר עם שכנותיהן [4]. מנקודת מבטה של ארה"ב, לקשרים עם שכנותיה מדרום ומצפון חשיבות אסטרטגית. עתודות הנפט של שלוש מדינות ההסכם עומדות על 212.7 מיליארד חביות, כ-16% מכלל עתודות הנפט העולמיות. לו נדרשו מדינות הנאפט"א להתבסס אך ורק על ייצור הנפט בצפון אמריקה, היו מספיקות העתודות ל-23 השנים הבאות.

נכון לסוף 2007, התוצר האמריקני מהווה כ-88% מכלל התוצר של מדינות הנאפט"א, עובדה ההופכת את ההגמוניה האמריקנית לבלתי מעורערת. הייצור בשלושת מדינות הארגון הגיע ב-2007 ל-15.7 טריליון דולר, או 31.1% מהתוצר העולמי.

לנוכח תחזיות המציבות את סין והודו כשתי הכלכלות הגדולות בעולם באמצע המאה מחד, ומאידך התהוותם של מסגרות רב-לאומיות הדוקות באירופה, בדרום אמריקה, באפריקה, במפרץ הפרסי ובמזרח אסיה, הרי ששדרוג מסגרת נאפט"א יהפוך מתבקש, ומשלב מסוים אף הכרחי לאמריקנים, כשהענקיות האסיאתיות תסגורנה את הפער. שדרוג כזה כבר נבחן בצפון אמריקה, שם תיתכן העמקת האינטגרציה הכלכלית באמצעות הקמת שוק משותף ובהמשך איחוד מוניטארי. לעת עתה, נראה כי איחוד שכזה ייטיב עם קנדה ומכסיקו, ופחות עם ארה"ב, אך ייתכן בהחלט כי הוא יהפוך אטרקטיבי גם בעיניי האמריקנים עם הנסיגה הצפויה בעוצמתם [5].

האמריקנים מקווים גם להקים אזור סחר חופשי על פני כל יבשת אמריקה. ב-2003 הציעו חברות נאפט"א להקים את "אזור הסחר החופשי של האמריקות" (FTAA). ההסכם המוצע יהדק את הקשר בין ארבע המסגרות הכלכליות הפועלות כיום ביבשת אמריקה – נאפט"א בצפון אמריקה, האיחוד המתהווה בדרום אמריקה, השוק המשותף של מרכז אמריקה (CACM), בו חברות גוואטמלה, אל סלוואדור, הונדורס, ניקרגוואה וקוסטה ריקה, והקהילייה הקריבית (CARICOM), המאגדת את 15 המדינות הקטנות באזור. התוכנית לא זכתה לתמיכה בדרום אמריקה והיוזמה הוקפאה לטובת האצת תהליך האינטגרציה בין מדינות דרום אמריקה.

יעד מתבקש נוסף מבחינת מדינות נאפט"א הוא הסכם להקמת אזור סחר חופשי טרנסאטלנטי עם האיחוד האירופי (TAFTA). נכון ל-2008, יוזמה זו נמצאת עדיין בחיתוליה.

דרום אמריקה – יונאסור

דרום אמריקה נמצאת בתחילת תהליך לאינטגרציה מתקדמת בין כל מדינות היבשת. בשנת 2008 עוד פעלו ביבשת שתי מסגרות – מרקוסור (MERCOSUR), איחוד מכסים בין ברזיל, ארגנטינה, אורוגוואי ופרגוואי, וקהילת מדינות האנדים, אזור סחר חופשי בו חברות בוליביה, קולומביה, אקוודור ופרו. ונצואלה, הכלכלה השלישית בגודלה ביבשת, הייתה חברה בקהילת מדינות האנדים במשך 33 שנים עד שעזבה ב-2006 לטובת ניסיון הצטרפות למרקוסור. עם הצטרפותה, יעלה חלקו של המרקוסור בתוצר הדרום אמריקני ל-75%.

המסגרת הפוליטית של מרקוסור הוכיחה יעילות במהלך השנים. ב-1996, הצליחו חברות הארגון לסכל הפיכה צבאית בפרגוואי באמצעות איום בחרם כלכלי. שנתיים לאחר מכן חתמו המדינות על אמנת אושואיה, שהציגה נוהל מפורש כיצד יפעל הארגון במידה והמסגרת הדמוקרטית באחת מהמדינות החברות בארגון תימצא בסכנה [6]. בשנים האחרונות החלה ברזיל להגביר את שיתוף הפעולה עם הודו ודרום אפריקה, והשלוש אף בוחנות אפשרות להקים אזור סחר חופשי בין המרקוסור, איחוד המכסים של אפריקה הדרומית והודו [7].

החל מ-2006, התגברו הקולות שקראו ליצור מסגרת חדשה – "איחוד אומות דרום אמריקה" (UNASUR). מסגרת זו אמורה לאחד בין שתי המסגרות הקיימות בדרום אמריקה, על פי המודל של האיחוד האירופי. ליונאסור נקודת פתיחה מצוינת ביחס לאיחודים אזוריים אחרים – 95% מהאוכלוסייה היא משתייכת לדת אחת, נצרות, והרוב המכריע דובר ספרדית או פורטוגזית. העובדה כי הארגון יכלול רק 12 חברות, לעומת 27 באיחוד האירופי ו-53 באפריקה, צפויה למנוע סרבול בקבלת החלטות בפרלמנט של האיחוד החדש. מרכז האיחוד, על פי המסתמן, יוקם בקיטו בירת אקוודור, מעין פשרה בין המעצמות האזוריות, המזכירה את הבחירה בבריסל כבירת האיחוד האירופי. ריכוז גבוה של משאבי טבע, יחד עם העובדה כי מדובר בקבוצת מדינות עם אוכלוסייה צעירה – בני ה-65 ומעלה מהווים רק 7.2% מאוכלוסיית היבשת, מבטיחים אף הם עתיד ורוד ליונאסור.

בדצמבר 2007 הקימו מדינות היבשת את "בנק הדרום". נשיא ונצואלה צ'אבז, שהעניק את מירב המימון הראשוני לבנק, הכריז כי הוא מיועד להוות אלטרנטיבה לקרן המטבע הבינלאומית ולבנק העולמי. לעומתו, נציגים משתי המדינות הגדולות ביבשת, ארגנטינה וברזיל, העדיפו להדגיש את היתרונות הצפויים לבנק בפיתוח אמריקה הלטינית. חודש לאחר מכן, הקימו ונצואלה, ניקרגוואה, בוליביה וקובה בנק משלהן, במסגרת ארגון "האלטרנטיבה הבוליבארית לאמריקות" (ALBA) בו הן חברות. ונצואלה צפויה להיות הספונסרית העיקרית של פעילות הבנק, שאמור להעמיק את שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות המייסדות.

בסוף 2007, הסתכם הייצור של מדינות דרום אמריקה בכ-2.1 טריליון דולר בשנה, יותר מאיטליה, הכלכלה השביעית בגודלה בעולם באותה שנה, ובסה"כ כמעט 4% מהפעילות הכלכלית העולמית. המדינה המובילה ביבשת היא ברזיל, המייצרת למעלה ממחצית מהתוצר של היבשת, ואחריה ארגנטינה וונצואלה המייצרות 11.5% ו-8% מתוצר היבשת בהתאמה.

על פי תחזיות הבנק העולמי, צפויה ברזיל להפוך לכלכלה החמישית או השישית בגודלה בעולם עד אמצע המאה, מה שמבטיח לה את המשך מעמדה כמדינה הדומיננטית ביותר באזור. מדינות הציר הלטיני במסגרת זו – ונצואלה, בוליביה ואקוודור, מייצרות "רק" 10.5% מהכלכלה המאוחדת. לאור הסיכוי הגבוה להתהוותו של איחוד כלכלי מתקדם בדרום אמריקה, קשה לראות כיצד תתנהלנה מדינות הציר הלטיני ביום בו יבקש היונאסור לקדם מדיניות מאוחדת מתונה בזירה העולמית, או להדק את הקשרים עם ארה"ב.


נשיא ונצואלה צ'אבז עם נשיא ברזיל. האם ונצואלה תמתן את מדיניות החוץ שלה? צילום: אייג'נסיה ברזיל

אפריקה והמפרץ הפרסי

בגיליון שעבר סקרנו שניים מהאיחודים הקרובים לאזורנו – האיחוד האפריקני והמועצה לשיתוף פעולה במפרץ. האיחוד האפריקני מתקדם כיום על פי תוכנית מוגדרת, בדרך לאינטגרציה יבשתית מלאה, בדומה למתכונת של האיחוד האירופי. תהליך זה אמור להסתיים סופית ב-2034.

הייצור האפריקני הסתכם ב-סוף 2007 בכמעט טריליון דולר, שהיוו כ-2% מסך הייצור העולמי. שני שלישים מהייצור ביבשת מגיע מהאזור שמדרום לסהרה. המדינות הבולטות באיחוד הן דרום אפריקה, המייצרת כ-25% מסך התוצר של היבשת, ואחריה ניגריה, אלג'יריה ומצרים המייצרות כ-10% מתוצר האיחוד האפריקני כל אחת. שותפות הסחר הגדולות של אפריקה הן האיחוד האירופי, ובעיקר צרפת, איטליה וגרמניה, וכן ארה"ב וסין.

במפרץ הפרסי, הקימו חברות ה-GCC שוק משותף בינואר האחרון, והן נמצאות במו"מ מתקדם בדרך לאימוץ מטבע משותף ולהקמת בורסה משותפת.

אסיה

באוקטובר 2003 פרסם בנק ההשקעות גולדמן-זקס תחזית, בה הוצגו ארבע הכלכלות להן מירב הפוטנציאל להתברג בצמרת הכלכלית העולמית עד שנת 2050: ברזיל, הודו, סין ורוסיה (המכונות בקיצור "BRIC", על שום ראשי התיבות של שמותיהן באנגלית). על פי התחזית, סין והודו תהיינה דומיננטיות בתחום מוצרי הצריכה והשירותים, בעוד ברזיל ורוסיה תבלוטנה בתחום אספקת חומרי גלם. השווי המשותף של מדינות BRIC צפוי לעבור את השווי המשותף של שש המעצמות הכלכליות "הוותיקות" – ארה"ב, יפן, גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה, עד שנת 2050. כדי להגשים את התחזית, עומד בפני מדינות BRIC האתגר לנהל משק הצומח במהירות במשך עשרות שנים. לא עניין של מה בכך.

בדצמבר 2005, פרסמו אנשי גולדמן-זקס דו"ח המשך, בו דיווחו כי צמיחתן של מדינות BRIC בשנתיים שחלפו מהתחזית המקורית הייתה מהירה יותר. בנוסף, לאור החשיבות שייחסו כלכלנים למודל של ארבע המדינות, ביקשו אנשי בנק ההשקעות לבחון מיהן המדינות "הבאות בתור" לחוות צמיחה מהירה בדרך, אולי, לצמרת העולמית. 11 מדינות נכללו בקבוצה הזו, שכונתה N11: אינדונזיה, טורקיה, בנגלדש, פקיסטן, איראן, מכסיקו, וייטנאם, מצרים, ניגריה, פיליפינים וקוריאה. שתי הכלכלות המובילות ברשימה הן מכסיקו וקוריאה, בתנאי שזו תתאחד עם הצפון.

בכל אחת מהמדינות בקבוצה 50 מיליון תושבים לפחות. רק 3 מדינות בעולם עם כמות תושבים גדולה יותר נעדרות משלושת הקבוצות הכלכליות המובילות – G6, BRIC, N11: אתיופיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ותאילנד. שלושתן סובלות מחוסר יציבות שלטונית. מבין השלוש, נראה כי לתאילנד הסיכוי הטוב ביותר לזנק קדימה.

בינואר 2007, פורסם דו"ח נוסף, שהתמקד הפעם בהודו. בדו"ח החדש נטען כי התחזיות המוקדמות לגביה היו פסימיות. על פי התחזיות המעודכנות, תחלוף הודו על פניה של ארה"ב בתחילת העשור החמישי של המאה הנוכחית.

למרות דברי ביקורת שונים שנשמעו על תחזיות אלו – חלקן טענו כי הן אופטימיות מדי ואחרות כי הן ממעיטות ביכולתה של הכלכלה האמריקנית להתפתח, הרוב המכריע של הכלכלנים הכיר במסר החד-משמעי העולה מהן: בעוד קבוצת המעצמות הכלכליות הוותיקות כוללת רק מדינה אסיאתית אחת – יפן, הרי שהתחזיות מבטיחות 3 מעצמות אסיאתיות (כולל רוסיה) בקבוצת BRIC, ו-7 מ-11 מדינות אסיאתיות בקבוצת ה- N11(8 מ-12 במידה ותאילנד תתייצב פוליטית). המאה ה-21, כך נראה, תהיה "המאה האסיאתית". מכיוון שכך, עולה חשיבותם של תהליכים גיאו-פוליטיים ביבשת.

המגוון באסיה, המאוכלסת ביותר עם כמעט שני שלישים מתושבי העולם, יוצא דופן. בחינת סוגי המשטר במדינות היבשת מציגה הכל מהכל – דמוקרטיות ודיקטטורות, משטרים אוטוריטאריים ומשטרים קומוניסטים, אוטוקרטיות מלוכניות וחונטה צבאית. רמת החיים במדינות היבשת נעה מקצה לקצה אף היא. כך, יפן, דרום קוריאה, סינגפור וטיוואן נהנות מרמת חיים דומה למערב אירופה, בעוד בצפון קוריאה, אפגניסטן ומיאנמר, רמת החיים הממוצעת היא מהנמוכות בעולם.

פרופסור סמואל הנטינגטון, בספרו המפורסם "התנגשות הציוויליזציות", חילק את אוכלוסיית העולם לתרבויות-על שונות, ציוויליזציות. באסיה, הציג הנטינגטון את המגוון הרחב ביותר – הציוויליזציה הסינית, הציוויליזציה היפנית, הציוויליזציה ההודית והציוויליזציה הרוסית. אליהן צרף הנטינגטון כאפשרות חלוקה גם את המדינות הבודהיסטיות ואת המוסלמיות, הנחשבות כבעלות מאפיינים תרבותיים שונים.

השונוּת ביבשת הופכת לבלתי סבירה כל יוזמה להקמת איחוד כלל יבשתי. בהיעדרו של זה, גדלה חשיבותן של הסכמי האינטגרציה הקיימים, הן עבור המעצמות והן עבור המדינות הקטנות ביבשת.

כיום, פועלות במזרחה ובדרומה של אסיה שתי מסגרות סחר רב-לאומיות עיקריות: הארגון הדרום-אסיאתי לשיתוף פעולה אזורי (SAARC) והארגון של מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN).

ארגון SAARC הוא הארגון האזורי הגדול ביותר בעולם במושגים של אוכלוסייה. הוא הוקם ב-1985, וחברות בו הודו, בנגלדש, סרי לנקה, נפאל, אפגניסטן, פקיסטן, בהוטן והאיים המלדיביים. הארגון ייסד אזור סחר חופשי ב-2006, והחברות בו מייצרות כ-1.1 טריליון דולר. עם זאת, SAARC אינו נחשב למסגרת יעילה במיוחד, בשל המתיחות הפוליטית המתמשכת בין הודו ופקיסטן.

על משקיפות הארגון נמנות, נכון ל-2008, סין, יפן, האיחוד האירופי, ארה"ב, דרום קוריאה ואיראן. סין אף פועלת להתקבל לארגון כחברה, יוזמה הנתמכת על ידי בנגלדש, נפאל ופקיסטן. רוסיה צפויה לקבל מעמד של משקיפה, וככל שהדברים תלויים בהודו, הרי שקבלת סין לארגון תגרור קבלה גם של רוסיה, לשם יצירת איזון בין חברות הארגון.

עם התקרבותן של שתי האחרונות למסגרת העל-מדינית שמובילה הודו, עולה הסבירות לשיתוף פעולה בין SAARC לבין הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO), המסגרת העל-מדינית בה חברות רוסיה, סין, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. שלוש מחברות SAARC – הודו, איראן ופקיסטן, נהנות ממעמד של משקיפות ב-SCO. שיתוף פעולה אפשרי בין SAARC ל-SCO, מבחינתה של הודו לפחות, לא יתקדם מעבר להסכם סחר. על רקע יחסיה המתהדקים של הודו עם ארה"ב והגוש הדמוקרטי, יבקשו בדלהי להשתמש בקשר SAARC-SCO רק על מנת לשמר יחסים יציבים עם רוסיה וסין, יציבות שתסייע לשגשוג הכלכלי.

ארגון ASEAN, שהוקם ב-1967, מאגד 10 מדינות בדרום מזרח אסיה – אינדונזיה, הפיליפינים, סינגפור, מלזיה, וייטנאם, תאילנד, מיאנמר, ברוניי, קמבודיה ולאוס. מדינות הארגון ייסדו ביניהן הסכם סחר חופשי ב-1992, והן משתפות פעולה בתחומים רבים, ביניהם תעופה אזרחית, ספורט וחינוך. למעלה מחצי מיליארד בני אדם חיים במדינות ה-ASEAN, והן מייצרות יחדיו טריליון דולר בשנה, שהם כ-2% מהכלכלה העולמית.

ב-1999 חתם הארגון על הסכם שיתוף פעולה עם שלושת הכלכלות הגדולות במזרח היבשת – יפן, סין ודרום קוריאה. המסגרת המשותפת, המכונה ASEAN+3, מנסה לקדם יוזמות דוגמת הסכם סחר כולל בין 13 החברות ואף איחוד מוניטארי. הבדלי המשטרים והאינטרסים, בעיקר בין יפן לסין, הופכים את האפשרות של איחוד מתקדם מעבר לאזור סחר חופשי, לקלושה. נכון לתחילת 2008, יפן ודרום קוריאה מבקשות לקדם את היוזמה ללא קשר לסין, שמצידה מביעה הסתייגות מהרעיון.

בחינת יחסי הכוחות ביבשת מציבה את הודו באופן ברור כלשון המאזניים. עם התחזיות הורודות לגבי הצמיחה הכלכלית שלה תתממשנה, הרי שבעתיד הלא-רחוק היא תהפוך ללשון המאזניים במערכת העולמית כולה. כמדינה דמוקרטית וכמעצמה כלכלית בעלייה, המסגרת האזורית הטבעית ביותר להודו היא "הקשת הדמוקרטית", אותה ברית מדינית מתהווה עם שלוש הדמוקרטיות המשמעותיות השוכנות ממזרח לה – יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה. הייצור המשותף של שלושת אלו, המחזקות בשנים האחרונות את היחסים הבילאטרליים ביניהן, הסתכם בסוף 2006 ב-6 טריליון דולר, שהיוו 12.5% מסך הייצור העולמי באותה שנה.

קיימות מספר בעיות מהותיות שתצטרכנה לבוא על פתרונן בכל תהליך של אינטגרציה כלכלית עם הודו. רמת החיים הממוצעת בהודו נמוכה ביחס לדמוקרטיות האחרות, פער שהוביל באיחודים אזוריים אחרים דוגמת האיחוד האירופי, להגירה המונית מהמדינות העניות לעשירות יותר. במקרה של הודו, שאוכלוסייתה גדולה כמעט פי שישה מהאוכלוסייה המשותפת של יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה, תידרשנה המדינות להציב מכסות להגירה, בד בבד עם כל איחוד שיאפשר חופש תנועה. בנוסף, ריחוקה הגיאוגרפי וייחודה התרבותי יהוו אתגר לברית הדמוקרטית העתידית. במידה וזו תקום, הרי שסין תאלץ למצוא מסגרת חלופית. במקרה כזה, תגבר הסבירות לברית בין המדינות הלא-דמוקרטיות במזרח אסיה ובין הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי.


הסכמי האינטגרציה האזורית הבולטים בעולם

השנים הבאות

ככל שנתקדם אל תוך המאה ה-21, צפויים תהליכי אינטגרציה כלכלית לעצב מחדש את הכלכלה העולמית. משקלן של בריתות אזוריות יגבר על פני המסגרות המדיניות. מזווית הראייה של המלחמה הקרה השנייה, הציר המרכזי בגוש הדמוקרטי מורכב מארגון נאפט"א ומהאיחוד האירופי, בעוד הגוש הריכוזי יושתת על אזורי הסחר החופשי בהם תפעלנה רוסיה וסין, או על אזור מאוחד כזה. המסגרות הרב-לאומיות בדרום אמריקה, באפריקה ובמפרץ הפרסי, צפויות לנצל את המאבק הבין-גושי לצרכיהן, קרי – לפעול במשותף, כל מסגרת באזורה, על מנת למקסם את התמורה שתקבלנה משני הגושים המתחרים בתמורה לשיתוף פעולה.

הודו, כאמור, צפויה להפוך לאחד הגורמים המשפיעים ביותר בזירה העולמית בתוך עשור או שניים. במידה ותצליח להקים ברית מוצלחת עם שלוש הדמוקרטיות הגדולות במזרח אסיה, תישאנה אלו את עיניהן במשותף, באופן טבעי, לגוש הדמוקרטי.

נדידת ההגמוניה

את עיקר עוצמתן הכלכלית, בהווה ועוד יותר מכך בעתיד, חבות מדינות אסיה להיבט הדמוגרפי. בעוד מדינות האיחוד האירופי מתמודדות עם התעוקה הכלכלית כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה, ומדינות אפריקה, מן העבר השני, חסרות תשתית כלכלית ושלטונית על מנת לנצל את אוכלוסייתן הצעירה, מציגות כיום כמה מהמדינות האסיאתיות הגדולות שילוב מנצח.

בהשוואה לאירופה, מספר הקשישים האסיאתים קטן בחצי ומספר הצעירים גדול כמעט כפליים. נתונים אלו מיתרגמים לאוכלוסיה עובדת עצומה באסיה. העובדה כי מרביתה אינה נהנית מתנאים סוציאליים מינימאליים כמו אלו הנהוגים במערב, הופכים את שווקי העבודה האסיאתיים ליעד קורץ לתאגידים אמריקנים ואירופים, ותורמים לצמיחה הכלכלית של היבשת.

על פי הדו"חות של גולדמן-זקס, המצוטטים תדיר במחקרים שונים בתחום, צפוי התוצר הסיני לעקוף את זה האמריקני ב-2039. הודו צפויה לחלוף על פני ארה"ב שנים ספורות לאחר מכן, ולהתייצב בפסגה העולמית לצד סין לקראת אמצע המאה.

חלוקת העולם לגושים כלכליים, התבססותן של שלוש מעצמות-על כלכליות, ירידת כוחה של אירופה ועלייתן של מעצמות באסיה, דרום אמריקה ואפריקה, מצביעות כולן על מעבר מתקרב של מרכז הכובד העולמי. במאות ה-15 עד ה-19 היה מרכז הכובד העולמי באירופה. שתי מלחמות העולם התישו את היבשת הזו, ומרכז הכובד עבר מערבה לאוקיאנוס האטלנטי. יחסי ארה"ב ואירופה היו למשפיעים ביותר בעולם, כשמרכז משני מבחינה כלכלית התקיים במסגרת היחסים בין ברה"מ ומזרח אירופה. לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי, נראה היה כי וושינגטון היא המכריעה היחידה בסוגיות עולמיות. המאה ה-20 כולה כונתה בעבר המאה האמריקנית, הגדרה מעט שנויה במחלוקת, אך אין ספק שסוף המאה ה-20 הייתה "אמריקנית" בהקשר הזה.

יפן, סין והודו מרכיבות את חלק הארי של הכלכלה האסיאתית, הקוראת תיגר על ההגמוניה הכלכלית האמריקנית. מרכז הכובד אם כן, החל לעבור משנות ה-90 ועד ימינו מערבה מארה"ב, אי שם אל האוקיאנוס השקט. באופן סמלי הוקם ב-1989 הארגון לשיתוף פעולה אסיה-פאסיפיק (APEC), בו חברות מדינות צפון אמריקה, לצד רוסיה סין ויפן. הודו, אשר אינה חברה בארגון, מנסה אף היא להצטרף, בתמיכתן של ארה"ב, יפן ואוסטרליה, בנות בריתה האסטרטגיות. אך אליה וקוץ בה – גם ארה"ב ישנם אלו החוששים כי הצטרפותה של הודו תחזק את הזרם הדמוקרטי בארגון, אך עוד יותר מכך את זה האסיאתי. APEC הוא אחד הארגונים היחידים בעולם אם לא היחיד, שבו חברות גם סין וגם טאיוון. חברות בו גם רוב מדינות ה-ASEAN, הגוש של דרום מזרח אסיה.

למעשה, כפי שניתן להבין, ההיעדרות הבולטת ב-APEC, הנגזרת כמובן מסיבות גיאוגרפיות אך היא עדיין בעלת משמעות סמליות, היא של מדינות האיחוד האירופי. בעבר, היו למדינות אירופיות כבריטניה, צרפת, פורטוגל, הולנד, ספרד ואחרות אינטרסים רבים באזור זה של העולם, אולם כיום השפעתן מועטה ביותר. המסגרת של APEC עדיין דינאמית ביותר והיא מהווה יצור כלאיים בין הסכם סחר לפורום התייעצות פוליטי בו נפגשים מדי שנה מנהיגי ארה"ב, רוסיה, סין, יפן ומדינות אחרות.

האם ההגמוניה העולמית תוסיף ותנוע מערבה, הפעם אל פנים היבשת האסיאתית? אם לשפוט על פי התחזיות הכלכליות והדמוגרפיות, יש להניח כי משקלה הסגולי של היבשת בכל הקשור להיבטים המדיניים, ביטחוניים וכלכליים של העולם, יכריע את הכף. איש לא יופתע אם במחצית השנייה של המאה, החלטות עולמיות יתקבלו יותר בניו-דלהי, שנחאי, טוקיו ומקומות אחרים באסיה, מאשר בוושינגטון, ברלין, לונדון או פריז.

הערות

1. עוד על הנושא, במאמר "המועצה לשיתוף פעולה במפרץ" בגיליון פברואר 2008 של סיקור ממוקד

2. The CIA's World Factbook, 2008

3. Roopa Purushothaman, "The Brics' Path to 2050: A Dramatically Different Global Economy", Goldman Sachs, 2005

4. Stephen J. Weber, "In Mexico, U.S. and Canada, Public Support for NAFTA Surprisingly Strong, Given each Country Sees Grass as Greener on the Other Side", University of Meryland, 23/01/2006

5. Benjamin J. Cohen, "North American Monetary Union: A United States Perspective", University of California, 01/06/2004

6. "Economic Integration as a Means for Promoting Regional Political Stability: Lessons from the European Union and MERCOSUR", T. A. O'Keefe, Mercosur, Consulting Group, 22/04/2004

7. "Joint declaration of second IBSA summit", 17/10/2007


מאמרים נוספים