תקדים קוסובו

על השלכות התמיכה המערבית בעצמאות הקוסוברית

יובל בוסתן, אלון לוין


הכרזת העצמאות הקוסוברית עוררה מחול שדים בעולם. משפטנים בינלאומיים נדרשו לסוגיית חוקיות המהלך, מדינות רבות נתקפו חששות כבדים באשר לשאיפותיהם של מיעוטים בשטחן, והמתיחות הבין-גושית התגברה. מהן השלכות הכרזת העצמאות הקוסוברית? מדוע בוצע המהלך באורח חד-צדדי? מהן הבעיות הנובעות מהמהלך?

שבוע לפני הבחירות לנשיאות רוסיה, נחת הנשיא המיועד, דימיטרי מדבדב, בבירת סרביה, בלגרד. ביקורו של מדבדב, האחרון שלו מחוץ לרוסיה לפני הבחירות, נועד להבהיר כי מורת הרוח שהפגינה רוסיה מהכרזת העצמאות הקוסוברית לא תחלוף עם יציאתו של פוטין מהקרמלין.

לרוסיה וסרביה קשרים תרבותיים ודתיים. באופן מסורתי, מצאו לאומנים ודתיים בשני העמים חיבור חזק. מבחינת הרוסים, הכרזת העצמאות של קוסובו, בתמיכה מערבית, היא האחרונה בשורה ארוכה של מהלכים שמטרתם צבירת יתרון אסטרטגי אמריקני על פני רוסיה. קדמו לה התרחבות האיחוד האירופי ונאט"ו מזרחה, תמיכה מערבית במהפכות הצבעוניות בשלוש רפובליקות לשעבר של ברה"מ, התוכנית האמריקנית להצבת מערכת נגד טילים בצ'כיה ובפולין וצעדים נוספים.

עוד בטרם ההכרזה, הצהירו הרוסים כי לעולם לא יאפשרו את קבלתה של קוסובו העצמאית לאו"ם [1]. הכרזת העצמאות על אף התנגדות הקרמלין, העמידה את מוסקבה במבוכה מסוימת. נהיר כי בנות בריתה האחרות של רוסיה הנמצאות תחת לחץ מערבי, חשות כיום בטוחות פחות תחת מטריית ההגנה הרוסית.

מעל כל אלו, יוצא קצפם של הרוסים על עצם התקדים הנובע מעצם ההכרה הבינלאומית בעצמאות הקוסוברית. לראשונה מכריז חבל ארץ באופן חד-צדדי על היפרדותו ממדינה ריבונית וחברה באו"ם, בברכת חלק מהקהילה הבינלאומית. לנקודה זו שותפות מדינות רבות בעולם, כולל מהאיחוד האירופי. תקדים קוסובו עשוי להצית סדרה ארוכה של הכרזות עצמאות חד-צדדיות, אשר תגרום לקרע במדינות רבות ותערער את היציבות הבינלאומית.

בחבל הבאסקים, ברשות הפלשתינית, בקשמיר, בטיוואן, בסרי-לנקה ובמקומות אחרים, כבר הצהירו מנהיגי המיעוטים הנאבקים לעצמאות כי הם עשויים להסיק מסקנות בקרוב כתוצאה מהמתרחש. הכורדים בטורקיה ובעיראק עוקבים אף הם אחר המתרחש. באבחזיה ודרום אוסטיה, שתי המובלעות הפרו-רוסיות בגאורגיה, בטרנסניסטריה שבגבול אוקראינה-מולדובה, בצ'צ'ניה ובעשרות מקומות על פני הגלובוס, התקדים הקוסוברי מעורר התעניינות מצד אחד, וחששות עמוקים מן העבר השני. עם התחזקות חלומות העצמאות של קבוצות אתניות ברחבי העולם, גובר קולם של חוזי השחורות, הסבורים כי במקומות רבים בעולם המצב עלול להתדרדר לכדי מרחץ דמים קשה.

מלחמת הצינורות

לביקור מדבדב בבלגרד הייתה מטרה נוספת. תחת הכובע של יו"ר גזפרום, הוא הגיע על מנת לחתום על עסקה בתחום הגז הטבעי. עסקה זו נתנה את החותמת הסופית למאבק שניטש בשנתיים האחרונות בין רוסיה לאיחוד האירופי. לאחריה, הכריזו מומחים בתחום כי רוסיה ניצחה ב"מלחמת הצינורות" [2].

בינואר 2006, עשתה רוסיה שימוש נרחב ראשון בשליטתה בתחום הגז הטבעי. היא העלתה את מחיר הגז למערב אירופה והכפילה את המחיר לאוקראינה וגיאורגיה. החשש האירופי מהגברת התלות בצריכת הגז הרוסי, הובילה את מנהיגי האיחוד לתור אחר חלופות. ביוני 2006, הציגו באיחוד את פרויקט "נבּוּקו" (Nabucco), שנועד להזרים גז מאזרבייג'אן ואיראן. התוואי המתוכנן עובר ממרכז אסיה לטורקיה, ומשם, דרך בולגריה, רומניה והונגריה, לאוסטריה ולמערב אירופה.

ביוני 2007, הציגה רוסיה את החלופה שלה לפרויקט האירופי, בדמות מיזם משותף בין גזפרום לתאגיד האיטלקי "אֵני" (Eni) . הפרויקט החדש, שכוּנה "הזרם הדרומי" (South Stream), נועד לספק גז טבעי למדינות דרום ומרכז אירופה, באמצעות קו אספקה חדש שיוקם בין רוסיה לאיטליה. הקטע הראשון של הצינור צפוי להשתרע מרוסיה עד בולגריה. משם, הוא יתפצל לשני קטעים. הראשון יעבור בנתיב קצר לאיטליה דרך יוון. השני עובר בדיוק בתוואי המתוכנן של "נבוקו" – דרך הונגריה והבלקן ומשם למרכז ולמערב אירופה.

בתוך חודשים ספורים, חתמה גזפרום על חוזים להנחת הצינור בבולגריה והונגריה. ההסכם עם סרביה משלים לרוסים רצף לתוואי העיקרי של הצינור ומציב אותם ביתרון משמעותי מול החלופה האירופית. יתרה מכך, הסכמי רכישת הגז ארוכי הטווח שחתמה רוסיה עם הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה, הותירו מצאי מדולל של גז אותו יכולים באיחוד האירופי לרכוש. עד כדי כך, שבאיחוד שוקלים מחדש את כדאיותו של הפרויקט כולו.

מדבדב הגיע לסרביה כמי שבא לגזור קופון עבור התמיכה הרוסית בסרביה בסוגיית קוסובו. ההסכם שנחתם בין גזפרום לחברת הגז הסרבית הלאומית, כולל הקמתה של חברה חדשה, שתעסוק בהקמת מאגר גז תת קרקעי ובהקמת צינור הגז. שווי העסקה הכולל מוערך בכ-1.5 מיליארד דולר, סכום נמוך ביחס לתמורה שעומדים הרוסים לקבל. 600 מיליון דולר מהסכום יוקדשו לרכישת רוב בחברת הנפט הלאומית של סרביה, NIS, ו-730 מיליון דולר יושקעו בחברה עצמה, בכדי להפכה לתחרותית [3].


מימין לשמאל: מדבדב, פוטין, נשיא סרביה טאדיץ' ורה"מ הסרבי קושטוניצה. צילום: הקרמלין

ערש התרבות הסרבית

אובדן קוסובו, בפרט באופן בו נעשו הדברים, נתפס כמכה קשה לאינטרסים הלאומיים ולתרבות הסרבית. על פי הטענה האלבנית, שעודנה שנויה במחלוקת בקרב חוקרים, מקור האלבנים בעמים האיליריים ששלטו בחלקים נרחבים בבלקן, כולל בקוסובו, עוד במאה ה-4 לפנה"ס, בעוד ראשוני השבטים הסלאביים היגרו אל קוסובו רק מהמאה ה-7 לספירה. טענה זו משמשת את האלבנים בדיון ההיסטורי לגבי זהות העם שישב בקוסובו קודם לכן.

קוסובו, ש"החליפה ידיים" במשך שנים רבות בין כובשים שונים, הפכה לחלק מסרביה ב-1208, ואף הייתה למרכז הפוליטי והדתי של סרביה שנים לאחר מכן. ב-28 ביוני 1389, יום המכונה גם חג וידובדאן על שמו של אחד מקדושי הכנסייה האורתודוכסית, התחולל הקרב על קוסובו – אירוע היסטורי מכונן בעיני הסרבים ובעל משמעויות לאומיות ודתיות רבות משקל. בקרב נלחמו 140,000 חיילים מהאימפריה העות'מאנית מול 70,000 סרבים, שנאלצו להיכנע. האירוע הטראומטי נחקק כמאורע הירואי בדברי ימי סרביה, אשר השפיע רבות על הפולקלור המקומי.

מדיניות האימפריה העות'מאנית הייתה לאסלם את החבל, כפי שנהגה גם במקומות אחרים. על פי כמה מחקרים, בשנת 1876, כ-500 שנה לאחר תחילת הכיבוש העות'מאני, 64% מתושבי החבל היו סרבים. בשנה זו נאלצו כ-300,000 סרבים לנוס מהחבל. כתוצאה מכך, ירד חלקם של הסרבים באוכלוסיה ל-40% בלבד.

קוסובו המשיכה להשתייך לסרביה ולאחר מכן ליוגוסלביה, לכל אורך השנים. פירוקה של המדינה הקומוניסטית בשנות ה-90, הותיר את קוסובו בידי הסרבים, אולם החיכוך האתני בין הסרבים והאלבנים התגבר. ב-1998 התדרדרו פני הדברים לכדי מלחמה בין שתי הקבוצות האתניות, כשהסרבים בחבל נתמכים על ידי הממשלה הסרבית, והאלבנים מקבלים סיוע מארגוני גרילה וטרור אלבניים. 3,000 סרבים ו-12,000 אלבנים לערך, קיפחו את חייהם במהלך המלחמה.

טענות האלבנים בדבר הרג של 100,000 בני אדם וניסיון סרבי לבצע טרנספר לאלבנים, הוביל למתקפת נאט"ו ב-1999. בסיומה, הפכה קוסובו לשטח מנדט של נאט"ו. אירועים אלו גרמו שוב לנדידות אוכלוסיה. כיום מתגוררים בחבל כ-2 מיליון בני אדם. 90% הם אלבנים ו-5% בלבד הם סרבים, המרוכזים ברובם באזור הצמוד לגבול עם סרביה.

האמריקנים סופגים אש

אובדן חבל קוסובו מבחינת הסרבים, מגיע פחות משנתיים לאחר הכרזת העצמאות של מונטנגרו, שניתקה את סרביה ממוצא לים האדריאטי. יותר מרבע מיליון קמ"ר היה שטחה של יוגוסלביה. לאחר הכרזת העצמאות של שש רפובליקות שונות, נותרה סרביה, בעבר עמוד השדרה של המדינה היוגוסלבית, כשהיא משתרעת על שטח של 77,000 קילומטר בלבד. מלבד החשיבות הדתית-היסטורית, בקוסובו מרוכזים מאגרים גדולים ביותר של פחם ואוצרות טבע אחרים, שטרם נוצלו.

התמיכה האמריקנית בעצמאות הקוסוברית, עוררה זעם בסרביה, שם נתפסת ארה"ב כאחראית לפירוקה ההדרגתי של המדינה. על אף שהאיחוד האירופי מילא תפקיד מכריע בהכרזת העצמאות, חלקו מוצנע באופן יחסי. כך, בעוד ששגרירות ארה"ב הועלתה באש ואף ידוע על הרוג אחד באירוע הזה, ספג האיחוד האירופי ביקורת קלה מצד הרוסים והסרבים. מבין 27 מדינות האיחוד, ישנן חמש מדינות שהביעו התנגדות למהלך – ספרד, החוששת ממהלך דומה מצד הבאסקים או הקטאלונים, יוון וקפריסין המתנגדות לעצמאות טורקית בצפון האי, רומניה וסלובקיה.

הטלת האחריות על האמריקנים מתקשרת לעמדה הרוסית, אולם גם מבטאת עמדה סרבית פרקטית. הסרבים עד כה נמנעו בשנים האחרונות מלפעול בצורה תוקפנית בנושא קוסובו, בשל רצונם להצטרף לאיחוד האירופי. בכירים באיחוד האירופי אף קשרו במהלך השנים בין הסכמה סרבית לעצמאות קוסובו ובין צירוף המדינה הבלקנית לגוש הכלכלי העצום. הסרבים, שהתנגדו לעצמאות והציעו אוטונומיה נרחבת לאלבנים כפתרון של פשרה, מעוניינים בחלקם הגדול עדיין להצטרף לאיחוד האירופי ועל כן נזהרים במעשיהם.

ב-22 בפברואר 2008, נמסר כי המגעים בין סרביה והאיחוד הוקפאו לפי שעה, בשל ההפגנות האנטי-מערביות בבלגרד. ההערכה שקדמה לאירועי העצמאות של קוסובו, הייתה כי סרביה תהפוך לחברה באיחוד האירופי לא לפני 2015. כעת, נראה כי צירופה של סרביה נדחה לזמן לא ידוע. ההשלכה המיידית כמובן, היא התקרבות נוספת בין בלגרד למוסקבה, אשר עשויה להשפיע לא רק על מדיניות החוץ הסרבית, אלא גם על ענייני פנים שונים.


הזיקה הגושית במזרח אירופה

גבול חדש במלחמה הקרה השנייה

ככל שמדינות נוספות מכירות בקוסובו, מתקבע הגבול בין קוסובו לסרביה לאזור מתיחות נוסף בין הגוש הריכוזי לגוש הדמוקרטי. מפת הבלקן הנוכחית, הופכת את סרביה למובלעת המוקפת במדינות המשתייכות לאיחוד האירופי, או מדינות המצויות בתהליך קבלה לאיחוד.

כמחצית מתושביה הסרבים של קוסובו, חיים בצפון קוסובו, שם כולל למספר מחוזות הגובלים בדרומה של סרביה. תושבי האזור נהנים מאוטונומיה מלאה, ועיקר חייהם הכלכליים והתרבותיים תלויים בסרביה. ממשלת סרביה התחייבה בעבר להגן על המיעוט הסרבי, ותסריט עתידי אפשרי, הוא סיפוחו של צפון החבל לסרביה.

שאר 50,000 הסרבים בקוסובו פזורים ברחבי המדינה הצעירה, והם נתונים ברובם להטרדות חוזרות ונשנות מצד הרוב האלבני. החלפתם של כוחות נאט"ו הפזורים בקוסובו בכוחות קוסוברים, עשויה להחיש את מנוסתם של הסרבים המקומיים לצפון קוסובו או לסרביה עצמה.

הקמתה של מדינה אלבנית שנייה מעוררת רגשות לאומיים אירידנטיים. סיפוחה של קוסובו לאלבניה כחלק מ"אלבניה הגדולה" הוא חלום ישן עבור אלבנים רבים. למרות זאת, אזרחי המדינה הצעירה מקפידים להדגיש עד כה את קוסובו כמדינה נפרדת ובעלת סמלים ותרבות משלה.

הכרזת העצמאות החד-צדדית של קוסובו הותירה ללא מענה את שאלת גורלו של צפון קוסובו הסרבי ואת אפשרות האיחוד עם אלבניה. לפי שעה, נראה כי חוסר הוודאות גוזר על הגבול הסרבי-קוסוברי להפוך לאחד המקומות המבוצרים והחמושים ביותר באירופה.

השאלה כיצד יגיבו הרוסים להכרזת העצמאות הקוסוברית טרם נענתה. בעבר איימו הרוסים כי במידה וקוסובו תכריז על עצמאות, יסייעו הרוסים למובלעות הפרו-רוסיות בגיאורגיה, אזרבייג'אן ומולדובה, להפוך למדינות עצמאיות. מבחינת הרוסים, הכרזת העצמאות הבהירה להם כי האמריקנים "לא סופרים אותם" אפילו באזורים בעלי עניין לרוסיה. מבחינת הגוש הדמוקרטי, הגברת ההשפעה האמריקנית-אירופית בשטחי הגוש הקומוניסטי לשעבר תימשך על אף מחאות הקרמלין. בהקשר זה, נראה כי דבר לא יעצור את התוכנית האמריקנית לפרוס מערכת הגנה מפני טילים במזרח אירופה, ואת ההשקעה הרוסית בפיתוח טילים מתקדמים בתגובה.

ההתקרבות הסרבית לרוסיה תקבל את ביטויה במעין מרוץ חימוש בין סרביה וקוסובו, בין נשק רוסי ונשק אמריקני. בשנים האחרונות עובר צבא סרביה רפורמה בדרך להפכו לצבא מודרני ומקצועי. ב-2010 על פי התוכנית, יהיו כל משרתי הצבא הסרבי אנשי קבע. החי"ר הסרבי נמצא בתהליך התחמשות ומשתמש בציוד חדיש יחסית. שאר זרועות הצבא לוקים בנושא הזה, ויש להניח כי הרוסים ימצאו בכך הזדמנות בכדי להפוך את הצבא הסרבי לכוח משמעותי.

מצדו השני של הגבול, עדיין אחראים כוחות נאט"ו על הביטחון. בשלב מסוים, יהיה צורך להחליט בנאט"ו האם הסתיימה המשימה בקוסובו. במצב שכזה, יתעורר הצורך להקים צבא קוסוברי מקצועי, על טהרת הנשק האמריקני והאירופי.

תקדים קוסובו מעורר תקווה בקרב קבוצות אתניות שונות הרוצות מדינה משלהן, בעודו יוצר חשש רב בקרב מדינות רבות אחרות. המהלך החד-צדדי מצדו של הגוש הדמוקרטי עלול לעורר סדרה של אירועים דומים ברחבי העולם, עם פוטנציאל גבוה להפוך לאירועי דמים.

המאבק הבין-גושי המתעצם עומד להוביל, כך נראה, למאבקים בין מדינות חסות בזירות רבות נוספות ולמרוץ חימוש עולמי.

הערות

1. Louis Charbonneau, "An independent Kosovo can never join U.N.: Russia", Reuters, 16/01/2008

2. Oleg Shechrov, "Russia Signs Serbia, wins "pipeline war" with EU", Reuters, 25/01/2008

3. "Medvedev signs pipeline deal in Serbia, underscoring old ties", AP, 25/02/2008


מאמרים נוספים