מרוקו חוזרת הביתה

המדינה האחרונה באפריקה מצטרפת לאיחוד היבשתי

אלון לוין, יובל בוסתן


שלושים ושלוש שנים אחרי שנטשה בטריקה את הארגון האזורי הגדול ביבשת, מסיימת מרוקו בהצלחה קמפיין שנועד לצירופה מחדש לאיחוד האפריקאי. המהלך הזה מגיע על רקע עליה בחשיבות של ארגונים אזוריים באזור וניסיונות למזג בין מסגרות קיימות. מרוקו, כך נראה, מצטרפת לארגון לאחר שהגיעה למסקנה כי יש לה יותר מה להרוויח בפנים מאשר בחוץ.

רבים שחושבים על אפריקה מדמיינים מלחמות אזרחים, מיליציות מקומיות או פקיד ממשל מושחתים עד היסוד, המשרתים את עצמם או מנהיגים שלא יהססו לבצע גם פשעי מלחמה כדי לשמור על כסאם. התדמית הזו התקבעה בשנים של המאבק בקולוניאליזם האירופי, והיא אמנם עדיין מופיעה בכמה מדינות ביבשת אך מדינות אחרות עברו התפתחות משמעותית. ממוצע העימותים באפריקה עדיין גבוה מהממוצע העולמי, אך היכולת של מדינות האזור להתערב ואף ליישב סכסוכים במדינות שכנות השתפרה דרמטית בעשור האחרון. גם פעולות משותפות נגד ארגוני טרור יצאו לפועל בשנים האחרונות. במילים אחרות – ישנה מחויבות ברורה באזור לשמירה על הסטטוס-קוו והכרה בחשיבות שלו להמשך הצמיחה הכלכלית ביבשת.

המחויבות הזו קריטית כדי למשוך משקיעים זרים ליבשת הצמאה להשקעות ופיתוח. הדלק של הצמיחה הכלכלית הזו הוא מכירה של אוצרות הטבע האדירים בהם התברכה היבשת – מנפט, דרך אבני חן ומינרלים ועד תוצרת חקלאית רבה.

עד אמצע העשור הקודם, יועדה הסחורה האפריקאית ברובה לארה"ב ולמדינות אירופה. מצב עניינים זה היה אופטימלי כמובן עבור המעצמות המערביות ומנע מהמקומיים יכולת מיקוח כלשהי. כניסתה של סין טרפה את הקלפים והיא התקבלה בזרועות פתוחות כמעט בכל מדינות היבשת. מדוע? התשובה הופכת ברורה אם מסתכלים על האפשרויות בעיניים מקומיות: הבחירה היא בין האירופים להם לא שכחו את זוועות הקולוניאליזם, האמריקאים שמדברים פיתוח אבל מתנים קשרים לא אחת ברפורמות ליברליות, והסינים שפשוט באים עם פנקס פתוח ושואלים לפקודת מי לרשום את השיק. כך, בתוך שנים ספורות פירקה סין מאזן כוחות של עשרות שנים והפכה לשותפת הסחר הגדולה של היבשת כשהיא מותירה מאחור את כולם.

כתוצאה מכך, ואחרי שצברו ניסיון משמעותי בעסקאות סחר ופיתוח עם מעצמות זרות בעשור האחרון, מדינות אפריקה נהנות היום ממה שלא היה להן לעולם –  אפשרויות בחירה. הן יכולות לבחור בין כמה שחקנים זרים את המתאים ביותר ואת העסקאות הטובות ביותר.

הרצון להשיג יותר מהמעצמות הזרות והצורך לשמור על יציבות, מובילים את האפריקאים להשקיע יותר אי פעם במסגרות על-מדינתיות. היבשת גדושה בהסכמים אזוריים ברמות אינטגרציה כאלו ואחרות – מהסכמי סחר חופשי ועד איחודי מכסים ואיחודים מוניטאריים, בצפון, בדרום, במרכז, במזרח ובמערב. בסך הכל פועלים באפריקה כמה ארגונים תת-יבשתיים שגם חופפים האחד את השני בתחומים מסוימים.

שתיים מהמסגרות הבולטות הרלוונטיות לקשרים עם מדינות חיצוניות הן הקהילה הכלכלית של מערב אפריקה (ECOWAS), ארגון לאינטגרציה כלכלית אזורית המאגד 15 חברות בצפון-מערב אפריקה. הארגון נחשב לאחד היעילים באפריקה, והוא שלח גם כוחות לשמירת שלום ב-5 הזדמנויות שונות למדינות באזור. רק בחודש שעבר שלח הארגון אלפי חיילים לגמביה, שם הנשיא הוותיק יחיא ג'אמה סרב לפנות את כסאו לאחר שהפסיד בבחירות. הארגון השני הוא השוק המשותף למזרח ודרום אפריקה (COMESA), אזור סחר חופשי עם 20 חברות מלוב בצפון ועד סוואזילנד בדרום.

בשנים האחרונות הועלו יוזמות לקשירה בין הסכמי הסחר החופשי ביבשת בניסיון לחולל ליברליזציה כלכלית ברמה היבשתית, אך אף אחד לא התקדמה.

הארגון המשפיע ביותר ברמה היבשתית הוא האיחוד האפריקאי (AU), שהחליף ב-2002 את הארגון לאחדות אפריקה שנולד בעידן הקולוניאליסטי. הרעיון של איחוד אפריקאי נשמע מבטיח, אבל שדרוג שלו למודל דומה לאיחוד האירופי רחוק עד בלתי אפשרי. מכשול משמעותי הוא היעדרו של גורם שיכול לדחוף את אפריקה לאינטגרציה כלל יבשתית – אין למדינות היבשת איום חיצוני משותף, או מנגד, אין באפריקה מעצמה אזורית המאיימת על כל שאר היבשת ומצדיקה שיתוף פעולה; מדינות היבשת מגוונות באינטרסים שלהם, בשיטות השלטון שלהם ובבני הברית מקרב המעצמות; גם מידת הפיתוח הכלכלי או היעדרו שונה משמעותית בין חלקי היבשת. ובכל זאת, הבחישה הנמשכת של המעצמות הזרות באפריקה, החולשה היחסית של מדינות היבשת מולן ובעיקר השאיפה להבטחת המשך הצמיחה, הם שמכשירים את הקרקע לשיתופי פעולה, בעיקר בתחום הכלכלי.

מרוקו חוזרת הביתה

כשחלק מהשחקנים יוצרים ברית, נוצר תג מחיר גבוה למי שנשאר בחוץ. מרוקו היא הדוגמא הבולטת ביותר ביבשת למדינה שמכירה בבעייתיות של להישאר מחוץ למסגרת שכל שכנותיה חברות בה. על אף מעמדה הכלכלי – מרוקו היא הכלכלה החמישית בגודלה ביבשת – מכירים בקזבלנקה ביתרונות הפעולה במסגרות לשיתוף פעולה אזורי.

ב-1984, פרשה מרוקו מהארגון לאחדות אפריקה לאחר שהכיר בזכות להגדרה עצמית של המורדים בסהרה המערבית. אלו, התקוממו נגד מרוקו שטענה לריבונות על השטח לאחר שספרד פינתה אותו באמצע שנות ה-70. מאז, נותרה מרוקו המדינה היחידה ביבשת שלא הייתה חברה בארגון הכלל-יבשתי הזה.

מרוקו מפגינה בשנים האחרונות מדיניות פרגמטית, המנסה לנטרל מוקדי מתח נגד השלטון. מדיניות זו מביאה עמה חיבוק מערבי ולפרקים ביקורת. מלך מרוקו מוחמד ה-6, מוביל קו נדיר ושונה ברחבי העולם הערבי ואף המוסלמי – הוא הגדיר בעבר את שואת היהודים כאחד האירועים הטראגיים בהיסטוריה והוא תומך בהפצת העמדה הזאת ברחבי העולם המוסלמי. מרוקו הייתה אחת המדינות הבודדות בעולם הערבי שקיימה יחסים רשמיים עם ישראל, אם כי היא ניתקה אותם במהלך האינתיפאדה השנייה.

לפני כשנה פנה מלך מרוקו במכתב לחברות באיחוד האפריקאי, הביע נכונות להצטרף בחזרה לארגון וקרא להן לתמוך במהלך. במקביל כמעט, 28 חברות בארגון חתמו על מכתב שמוען ליו"ר האיחוד האפריקאי בו קראו להשעות את סהרה המערבית מחברות בארגון כדי לסייע לקיים מו"מ בחסות האו"ם בין הצדדים ולהשיג פתרון קבוע לסכסוך שם.

זו לא הייתה משימה קלה להשיג רוב בקרב החברות באיחוד האפריקאי והמלך בעצמו יצא למסע דילוגים ביבשת כדי להבטיח רוב כשהוא מכריז, "אפריקה היא הבית שלי, ואני חוזר הביתה". באתיופיה, התחייבה מרוקו להשקיע 2.4 מיליארד דולר בחמש השנים הבאות; בניגריה, חתם המלך על עסקה להנחת צינור גז שיחבר את שתי המדינות ומדינות אחרות ביבשת עם הלקוחות באירופה.

מרוקו מצאה עצמה תחת לחץ הולך וגובר במהלך השנה, על רקע חששות כי תנצל את חברותה המחודשת כדי לפעול נגד סהרה המערבית מבפנים. מזכ"ל האו"ם כינה את סהרה המערבית "שטח כבוש" ובדצמבר 2016, בית המשפט האירופי (ECJ) דחה תביעה של מרוקו על סהרה המערבית כשפסק שעסקאות הסחר בין האיחוד למרוקו אינן תקפות לסהרה המערבית.

בסופו של דבר, 39 מהחברות בארגון הצביעו בעד צירוף מרוקו כחברה ה-55 בארגון, ו-9 התנגדו, כולן מדרום היבשת ועל רקע הסכסוך עם סהרה המערבית. מיד עם צירופה, הכריזו במרוקו על רצונם להצטרף גם ל-ECOWAS, מהלך שיסייע לשדרג את קשרי המסחר עם שכנותיה של מרוקו מדרום. המלך אף ביקר בשנים האחרונות 23 פעמים ב-11 מהמדינות החברות בארגון.

למה הצטרפה מרוקו לאיחוד האפריקאי דווקא עכשיו? מטבע הדברים, שינוי דרמטי כל כך באחד מאבני היסוד של מדיניות החוץ לא מתרחש סתם כך. בראש ובראשונה, זוהי תגובה של המלך ללחצים פנימיים ומשבר כלכלי מתמשך –  רמת הפיתוח במרוקו נמוכה בהשוואה לשכנותיה, ושתי שותפות הסחר המרכזיות שלה באיחוד – ספרד וצרפת – סובלות מהאטה כלכלית בעצמן.

יש כאלו הטוענים עדיין כי המהלך המרוקאי כולו נועד להכשיר את הקרקע להחרמת סהרה המערבית ואולי אף במרוקו שקלו זאת כשיצאו בקמפיין ההצטרפות המחודשת לאיחוד האפריקאי. עם זאת, לחברות בארגון יש ערך למרוקו גם אם לא תצליח להדיח את סהרה המערבית. מרגע שהצטרפה, מרוקו תתקשה לעזוב שוב מחשש לפגיעה באמינותה ולדרדור יחסי המסחר שלה עם שכנותיה לרמה נמוכה מבעבר. כך יכול להיווצר מצב שהחברות בארגון משותף דווקא תדחוף לדיאלוג בין מרוקו לסהרה המערבית ואולי אף לפשרה.

כך או כך, החשיבות הגוברת של ארגונים אזורים באפריקה והמחויבות היבשתית לשמירה על הסטטוס-קוו האזורי מעודדת לא רק מבחינת משקיעים זרים אלא גם לסחר ולקשרים בין מדינות היבשת לבין עצמן.


מאמרים נוספים