מאז המאה ה-19 הייתה אפריקה בבחינת “טרף קל” למעצמות הזרות. בזו אחר זו הן הגיעו ובזזו כרצונן. כשעזבו, הותירו מאחוריהן יבשת הרוסה ומפולגת. בעת האחרונה שבות המעצמות העולמיות לאפריקה כחלק ממאבקי ההשפעה המאפיינים את המלחמה הקרה השנייה. הפעם, יש למדינות אפריקה סיכוי להיות המרוויחות הגדולות בסיפור
האפריקנים היו נתונים לכיבוש, אכזרי על פי רוב, מאז נחתו המעצמות האירופיות בצפון היבשת. נחשלותה של היבשת מחד ואוצרות הטבע הרבים שלה מאידך, הפכו את אפריקה מוּעדת לכיבושים זרים.
ועידת ברלין שהתכנסה ב-1884 “מיסדה” את השלטון הקולוניאלי באפריקה. במהלכה חילקו המעצמות האירופיות את שטחי היבשת ביניהן. גבולות סומנו, הסכמי סחר נחתמו ותנאים להכרזת בעלות על שטחים חדשים נקבעו. בין היתר, נאמר כי כל מדינה שתרצה להשתלט על מושבה, תהיה חייבת להוכיח את יכולתה למשול עליה.
הועידה נתנה את האות לפלישה הגדולה לאפריקה. שלושים שנים מאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נותרו רק שתי מדינות מחוץ לחלוקה הקולוניאליסטית – ליבריה, מדינה שהוקמה בחסות אמריקנית לאכלוס עבדים משוחררים בימי הנשיא ג’יימס מונרו, ואתיופיה, מדינה אפריקנית עצמאית שהצליחה להדוף את הצבא האיטלקי ולשמור על עצמאותה.
קריסת כמה מהאימפריות האירופיות במהלך מלחמת העולם הראשונה הביאה לחלוקה מחדש של שטחי ההשפעה באפריקה. כתוצאה מכך, בריטניה, צרפת, בלגיה ופורטוגל השתלטו על מרבית שטחי היבשת.
במלחמת העולם השנייה התרכזו הקרבות בצפון היבשת, אך השפעתם הורגשה בכל רחבי אפריקה. תושבים מקומיים גויסו כחיילים בצבאות האירופאים בעוד משאבי התעשייה המקומית הוקצו לתמיכה במכונות המלחמה.
הסיוע הכפוי שהעניקו מושבות אפריקה לטובת שחרורם של עמים לא אפריקניים ברחבי העולם עורר גם בקרבן שאיפות לעצמאות, והן נערכו למאבק. מרבית המנהיגים הלאומיים של אפריקה בשנים אלו הגיעו מקרב אליטות אינטלקטואליות שטופחו על ידי המעצמות האירופיות וכן מקרב החיילים האפריקניים ששירתו בצבאות הקולוניאליים השונים.
בתחילת שנות השישים היו באפריקה כבר 28 מדינות עצמאיות. עד תום העשור הצטרפו אליהן 13 נוספות. שינויי המשטר בזימבבוואה ב-1980 ובדרום אפריקה ב-1994 הביאו לשחרורה המלא של היבשת משלטון זר.
במהלך השלטון הקולוניאלי בנו המעצמות האירופית מנגנונים שיבטיחו את תלותה של המושבה בהן. היציאה לעצמאות הביאה באופן טבעי לירידה בהשפעה האירופית באפריקה, אך בחלק מהמקרים זו נותרה על כנה גם לאחר היציאה לעצמאות.
ההתעוררות הלאומית באפריקה לאחר מלחמת העולם השנייה ודחיקתן החוצה מהיבשת של המעצמות “הישנות”, פינו את הזירה האפריקנית לכניסת מעצמות העל החדשות: ארצות הברית וברית המועצות.
שתי המעצמות נאבקו על השפעה בכל רחבי יבשת השחורה. באנגולה פרצה מלחמת אזרחים ארוכת שנים לאור המאבק בין הארגונים הפרו-אמריקנים לפרו-סובייטים. בדרום אפריקה העלימו האמריקנים עין מפשעי משטר האפרטהייד מכיוון שזה נאבק בגורמים הקומוניסטים בדרומה של היבשת.
בקרן אפריקה זכתה סומליה לתמיכה סובייטית בעוד האמריקנים תמכו באתיופיה. עליית הקומוניסטים באתיופיה הביאה למהפך בזיקה – ברה”מ עברה לתמוך באתיופיה וארה”ב נאלצה להסתפק בתמיכה בדיקטטורה הסומלית [1].
ברשות עצמם
סיומה של המלחמה הקרה הותירה את יבשת אפריקה במצב של תוהו ובוהו. ברית המועצות נעלמה וארה”ב, שטרם החליטה כיצד עליה לנהוג בעולם החד-קוטבי עליו נותרה למלוך, איבדה עניין באפריקה והסתפקה במעורבות מינורית.
מדינות אפריקה שהורגלו בנוכחות זרה מאז תחילת המאה ה-19, מצאו עצמן, לראשונה, ברשות עצמן. כתוצאה מכך, סכסוכים אתניים אשר שלובו על ידי המעצמות הזרות במשך עשרות שנים, התפרצו לכדי מלחמות אכזריות. ניכר היה כי שום גורם אינו ממהר להפסיקן [2].
בסומליה, הדחתו של זיאד ב-1991 לאחר 22 שנים בשלטון, היוותה מכת מוות לקיומו של שלטון מרכזי במדינה. מאז מתחוללת במדינה מלחמת אזרחים. על פי ההערכה, בשנתיים הראשונות למלחמה נהרגו כ-300,000 בני אדם, ומיליון וחצי נוספים הפכו לפליטים.
בדצמבר 1992, בעקבות לחץ של מזכ”ל האו”ם, שלחה ארה”ב 25,000 חיילים לקרן אפריקה. רבים מחשיבים את סומליה כמשימת ההתערבות הראשונה שהובילה ארה”ב בזירה שלא נחשבה כאינטרס ישיר שלה. ככזו, הייתה המשימה שנויה במחלוקת בארה”ב. ביל קלינטון, שנכנס לבית הלבן בינואר 1993, פעל לצמצום הכוח ולשינוי במשימתו.
מבצע אמריקני ללכידת מבוקשים ב-3 באוקטובר במוגדישו, בירת סומליה, הסתבך והפך לקרב הקרקעי הנרחב והארוך ביותר בו השתתפו כוחות אמריקנים מאז מלחמת וייטנאם. התגובות לקרב, ששוחזר מספר שנים מאוחר יותר בסרט “בלאק הוק דאון”, הביאו לנסיגה אמריקנית מהירה.
רבים בקהילה הבינלאומית חששו כי “טראומת סומליה” תמנע מארה”ב להפעיל כוחות באזורים שאינם אינטרסים אמריקנים מובהקים. חודש בלבד לאחר הנסיגה מסומליה, החשש הפך לסיוט.
פליטים בדארפור משוועים לעזרה. צילום: המרכז לבקרת מחלות
האיבה ההיסטורית בין השבטים ברואנדה נוצרה בעקבות הפרדה גזעית שביצעו השליטים הזרים, ובעיקר השלטון הבלגי אשר מינה את בני המיעוט הטוטסי למעמד השליט. משהסתלקו הבלגים והגיעה הדמוקרטיה, בשנות השישים של המאה שעברה, זכו בני ההוטו לתפוס את השלטון הודות לרוב המכריע שלהם באוכלוסיה. בהתפרצות האלימה שליוותה את היציאה לעצמאות, נרצחו כמה עשרות אלפי טוטסי ומאות אלפים נסו למדינות השכנות.
בשנות השמונים החלה מיליציה של בני הטוטסי בשם “החזית הפטריוטית של רואנדה” (FPR) להתחמש ומקץ חמש שנים הביאה למלחמת אזרחים בתוך רואנדה. ההסכם שנחתם באוקטובר 1993 נחשב לסיומה הרשמי של המלחמה, אך השקט לא החזיק מעמד זמן רב.
ממשלת ההוטו, שנאלצה לחתום על הסכם השלום בעקבות הלחץ הבינלאומי, לא הראתה כל נכונות לפיוס. אמצעי התקשורת הממשלתיים ניהלו מסע הסתה פרוע שניהלו נגד בני הטוטסי וקראו לתומכי הממשלה לאגור כלי נשק.
בינואר 1994, הזהיר מפקד כוח המשימה של האו”ם כי בני שבט ההוטו נערכים להשמדה המונית של בני שבט הטוטסי. בקשתו לבצע פעילות מונעת נדחתה על הסף. תחת זאת, הועברה התראה לממשלה הרואנדית… [3].
כעבור שלושה חודשים, ב-6 באפריל 1994, הופל מטוסו של נשיא רואנדה. למחרת חוסלה ראש הממשלה ובמקביל, הסתערו אנשי צבא ומיליציה על כפרי הטוטסי וטבחו בהם ללא רחם. בתוך ימים ספורים התפשטו מעשי הרצח לכל שטח המדינה.
רק כעבור חודש הכיר האו”ם בעובדה כי רצח עם מתרחש ברואנדה. בשלב זה, על פי הערכות השונות, כבר נרצחו ברואנדה כחצי מיליון בני אדם. בתגובה לטבח, ולאור חוסר נכונותו של האו”ם לפעול, פלשו כוחות ה-FPR מאוגנדה וטנזניה לרואנדה, במטרה להגן על הטוטסי המקומיים. רק בחודש יולי, כמאה ימים לאחר פרוץ הקרבות, הוכרעו הכוחות הרואנדים, וכשני מיליון בני הוטו, בהם כאלו שהיו שותפים לביצוע מעשי הטבח, נמלטו מפני בני הטוטסי המנצחים.
דעת הקהל העולמית התקוממה למראה התמונות הקשות מרואנדה והמשבר ההומניטארי שהתפתח במחנות הפליטים שהקימו בני ההוטו במדינות הגבולות ברואנדה. המטרה המרכזית לחיצי הביקורת הייתה ארה”ב, שנמנעה מלפעול.
הזיכרון הטרי של המפלה בסומליה הרתיע את הנשיא האמריקני מלשלוח כוחות לאזור. חמור מכך, קלינטון עיכב סיוע בדמות 50 נגמ”שים לכוח הבינלאומי, הגם שזה היה חף מנוכחות אמריקנית. רק כשקיבל התחייבות של האו”ם ושל מדינות אפריקה לשאת בעלות המשלוח והתחזוק של הנגמ”שים, שנאמדו ב-15 מיליון דולר, הסכים קלינטון לשחררם [4].
בחודשים שלאחר הטבח, במה שנחשב לאחד ממבצעי הסיוע הבינלאומיים השנויים ביותר במחלוקת, הגישו מדינות רבות סיוע הומניטארי לפליטים בני ההוטו שהתרכזו בעיקר מחנות במזרח זאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). צרפת הקימה בית חולים שדה עם ציוד מודרני וישראל שלחה את המשלחת הרפואית הגדולה בתולדותיה בכדי לסייע בתפעולו. שתיהן גילו לאחר מעשה, כי רבים מאלו שזכו לסיוע היו שותפים לביצוע מעשי הטבח.
קלינטון ביקר ברואנדה במרץ 1998, תאר את שהתבצע ברואנדה רק ארבע שנים קודם לכן כ”מעשה הטבח האינטנסיבי ביותר במאה שטופת הדם שאנו עומדים לעזוב”. הוא הביע את התנצלותו על העיכוב בסיוע בעת האירועים ועל אי-הפעולה האמריקנית נגד פושעי המלחמה שהסתתרו במחנות הפליטים. באוגוסט 2005, בראיון לקול אמריקה, הגדיר קלינטון את השמדת העם ברואנדה “כישלון אישי שלי”.
מלחמת העולם של אפריקה
מי שבחר להעלים עין במודע מנוכחותם של פושעי ההוטו היה נשיא זאיר, מובוטו. בנובמבר 1996 קראו שלטונות זאיר דווקא לבני הטוטסי לעזוב. בתגובה, כינס מנהיג האופוזיציה, לורן קבילה, תומכים מרואנדה, מאוגנדה ואף מצבא זאיר. ביחד הם פנו לכיוון הבירה קינשסה. כשהצליחו להגיע אליה במאי 1997, נמלט מובוטו מהמדינה וקבילה הפך לנשיא החדש.
קבילה, תלמידם המוצהר של מרקס ומאו, ניסה לאחד מחדש את המדינה תוך שימוש בכוח. בעלי בריתו שסייעו לו זה מקרוב לתפוס את השלטון ניצבו בפני רודן חדש שלא התכוון למלא אחר הבטחותיו להעניק להם אוטונומיה במדינה. באוגוסט 1998 סילק קבילה את כל בני הטוטסי מממשלתו והורה לכוחות הזרים לצאת לאלתר מקונגו. אירוע זה היה אות הפתיחה למלחמת קונגו השנייה.
המלחמה נמשכה חמש שנים והיו מעורבים בה שמונה מדינות ועשרות ארגוני גרילה. במהלך המלחמה מתו כמעט 4 מיליון בני אדם, מרביתם מרעב וממחלות, ורבים אחרים נפלו קורבן למעשי זוועה דוגמת אונס וקניבליזם.
באופן הולם היא נודעת גם בשם “מלחמת העולם של אפריקה”. מדי יום, שנה לאחר שהסתיימה, עדיין מתו באזור כאלף בני אדם ממחלות ומתת-תזונה [5].
כינונה של ממשלת מעבר הביא לסיומה הרשמי של המלחמה ב-18 ביולי 2003, אך בכך לא תמו מעשי הזוועה באזור.
ועכשיו דארפור
בתחילת 2003, לאחר שסבב שיחות שלום מכריע נכשל, החלו התנגשויות מזוינות בחבל דארפור אשר במערב סודן. מצד אחד ניצבו התושבים האפריקנים, שטענו לקיפוח מתמשך מצד הממשלה, ומולם היו אלו השבטים הערביים, הג’נג’וויד, שזכו לחימוש וללגיטימציה גורפת מצד השלטונות.
ההתנגשויות, שהיו מקומיות בתחילה, הלכו והתפשטו והפכו אכזריות מצד הג’נג’וויד. על פי הערכות שונות, עד היום, נרצחו בחבל רבע מיליון בני אדם לפחות ולמעלה ממיליון וחצי הפכו פליטים.
בניסיון להפסיק את מעשי הזוועה נשלח לאזור כוח בן 7,000 חיילים מטעם האיחוד האפריקני, אך הוא נכשל במשימתו. גורלם של מאות אלפי אפריקנים התגלגל פעם נוספת לפתח דלתם של מנהיגי הדמוקרטיות המערביות.
בניגוד לקלינטון, לבוש הבן אין בעיה עם התערבות צבאית רחבה. למרות זאת, חופש הפעולה הפוליטי המצומצם שלו, יחד עם העובדה שפעולה אמריקנית חד-צדדית בסודן העשירה בנפט תגרור בוודאי ביקורת חריפה נגד ממשלו, הביאה אותו להשאיר את קידמת הבמה לבעלי בריתו האירופים.
את הכפפה הרימו נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, וראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון. השניים הצליחו להעביר ביולי השנה החלטה במועצת הביטחון הקוראת לשליחתם של 19,000 חיילים ושוטרים לאזור עד סוף השנה.
בצד האופטימיות, נראה כי כבר בשלב הרכבת הכוח נכון לארה”ב, בריטניה וצרפת אתגר. המלחמה העולמית בטרור ומשימות שמירת שלום מביאות את צבאן של שלוש המדינות לניצול מקסימאלי של הכוחות הלוחמים. בשל כך, יורכב הכוח, ככל הנראה, גם מחיילים ממדינות אחרות, וכאן תעלה לדיון מידת היעילות של החיילים, והאם יהיה בכוחם להביא להפסקת הפרעות.
הסיבה לכך שמועצת הביטחון התעכבה ארבע שנים בקבלת החלטה להרכבת כוח משמעותי ושליחתו לאפריקה נמצאת אלפי קילומטרים משם, בבייג’ינג.
שובן של המעצמות
שנות התשעים התאפיינו בהתרחקותן של המעצמות מאפריקה. ברה”מ נעלמה, ארה”ב איבדה עניין ואפילו צרפת תחת שלטונו של שיראק החלה להעדיף את המפרץ הפרסי.
מי שניצלה את ההזדמנות היא סין, המבקשת להבטיח לעצמה גישה לכמה שיותר חומרי הגלם. היקף הסחר של סין עם מדינות היבשת זינק מ-12 מיליון דולר בשנות השמונים לעשרה מיליארד דולר בשנת 2000 ול-55.5 מיליארד דולר בשנת 2006. בכך, סין הפכה לשותפת הסחר השלישית בגודלה של אפריקה.
בניגוד למדינות הדמוקרטיות, סין נמנעת מלהתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אפריקה. בנוסף היא מעניקה להן גיבוי פוליטי בזירה הבינלאומית בדמות סיכול החלטות במועצת הביטחון של האו”ם.
הודות למדיניות זו הצליחו משטרים חשוכים דוגמת זה מסודן להתחמק מענישה בינלאומית למרות הימשכות הזוועות בשטחן [6].
החדירה הסינית לאפריקה אילצה את ארה”ב וצרפת, שתי שותפות הסחר הגדולות של היבשת, להתמודד עם האיום החדש על ההגמוניה שלהן.
במסגרת המלחמה העולמית בטרור פועלת ארה”ב גם באפריקה. בשנת 2003 החלו האמריקנים להקים בסיס קדמי בג’יבוטי שבקרן אפריקה. כבסיס נבחר מתחם ששימש בעבר את לגיון הזרים הצרפתי. הבסיס בג’יבוטי ממוקם במוצא הדרומי של הים האדום, מול שיפולים הדרומיים של חצי האי ערב. הודות למיקומו האסטרטגי הוא עתיד להוות מודל לבסיס אמריקני חדש במערב אפריקה, ככל הנראה בסנגל.
צרפת לעומתה, עברה לאחרונה שינוי במדיניות החוץ שלה. ניקולא סרקוזי, שנבחר לנשיאות במאי האחרון, בישר על מדיניות חדשה המיועדת לשמר את ההשפעה הצרפתית בקרב המדינות הפרנקופוניות ולהילחם בזרם ההגירה מאפריקה.
לצד שדרוג הקשרים הכלכליים הקיימים, הציע סרקוזי מדיניות חדשה למלחמה בהגירה: במקום לנקוט בצעדים נגד המהגרים המגיעים לאירופה, על אירופה לעבוד ביחד עם אפריקה על מנת להפוך את היבשת השחורה לאטרקטיבית יותר. “אם ניקח את כל הרופאים שלכם, את כל המנהלים, את כל המהנדסים ואת כל הטכנאים – איך תפתחו את הכלכלה שלכם?” תהה סרקוזי בקול.
במסגרת המאבק בהגירה והמאמצים להפוך את אפריקה לאטרקטיבית יותר, העלה סרקוזי הצעה להקים ארגון “ים-תיכוני” בו תהיינה חברות מדינות דרום אירופה ומדינות צפון אפריקה. כינוס ראשון אפשרי חברות הארגון עשוי להתכנס כבר ב-2008.
עדיין מוקדם להעריך האם מדיניותה החדשה של צרפת תניב פרי והאם תהווה מודל למדינות אירופיות אחרות בקשריהן עם מדינות אפריקה בפרט ומדינות מהעולם השלישי בכלל. עם זאת, ברור כיום כי הגורם הצרפתי במרחב הפוליטי האפריקני יישאר בעל חשיבות גם בשנים הקרובות [7].
תלמידים בסנגל מקבלים חוברות לימוד חדשות. צילום: סוכנות הסיוע האמריקנית
לומדים ללכת לבד
חמישים השנים האחרונות עברו על רוב יבשת אפריקה במלחמות אזרחים, מגיפות, רעב ובצורת, אשר מנעו מהיבשת להתפתח למרות סיום הכיבוש הזר.
במסגרת הניסיונות להתמודד עם בעיות היבשת בעצמן, התחזקו בשנים האחרונות שני גורמים רבי השפעה: דרום אפריקה כמעצמה אזורית ראשונה באפריקה, והאיחוד האפריקני, שהופך משמעותי משנה לשנה.
סיום האפרטהייד והקמת המשטר הדמוקרטי הפך את דרום אפריקה החופשית לסמל שנותן תקווה לאוכלוסיות הסובלות ביבשת. מתוקף כך, היא נחשבת מתווכת מוצלחת בזירה הפנים-אפריקנית אשר תרמה לסיום המלחמות בקונגו ובבורונדי וממשיכה לפעול לפתרון המשבר בדארפור.
הניגודים בדרום אפריקה רבים. מעידן האפרטהייד היא ירשה תשתיות מודרניות, אך גם שנאה בין-גזעית. היא נהנית מדומיננטיות פוליטית וכלכלית באפריקה שמדרום לסהרה, אך עודנה מתמודדת עם “מחלות” אופייניות למדינות עולם שלישי דוגמת שיעורי רצח גבוהים ופערים חברתיים גדולים [8].
לדרום אפריקה יש פוטנציאל להפוך לגורם משמעותי בזירה העולמית. השנים הקרובות יעמידו את המשטר במבחן ומי שיידרש לעמוד בו יהיה הנשיא הבא, שיבחר ב- 2009.
האיחוד האפריקני
איחוד מדינות אפריקה הוקם בשנות השישים של המאה שעברה על ידי נשיאה הראשון של גאנה, קוואמי נקרומה. הארגון התקשה לעמוד בציפיות שתלו בו ובמהלך שנות פעילותו הוטחו בו האשמות כי הוא מעדיף לאמץ שליטים מושחתים על מניעת הפרת זכויות אדם.
מנהיג לוב, מועמר קדאפי, הוביל את הקמתו של ארגון חדש “האיחוד האפריקני” בשנת 2001. הארגון חרט על דגלו את עיצובה פעילות כל-אפריקנית בתחומי השלום, זכויות האדם והפיתוח הכלכלי של היבשת. כל מדינות אפריקה חברות בארגון למעט מרוקו, שאינה מוכנה לקשרים עם סהרה המערבית. המושב הראשון התקיים בדרום אפריקה ביולי 2002, ומאז נפגשו ראשי המדינות פעם בשנה בכדי לדון בנושאים השונים.
שמונה חודשים לאחר הקמתו הרשמית של הארגון הוא נדרש למשימת שמירת השלום הראשונה שלו, בבורונדי. מאז נשלחו חיילים לאזורים נוספים, ובראשם דארפור, שם שוהים כ-7,000 מחיילי האיחוד.
ההצלחה המרשימה ביותר של האיחוד האפריקני התרחשה במאוריטניה. באוגוסט 2005 בוצעה במדינה הפיכה צבאית, אך את מקומו של הדיקטטור סיד אחמד טאיה תפסה חונטה צבאית. מדינות האיחוד האפריקני השעו את חברותה של מאוריטניה בארגונים השונים ובכך הפעילו עליה לחץ, שהוביל כשנה וחצי לאחר מכן לקיום בחירות חופשיות, לראשונה בתולדות המדינה.
לחץ דומה הופעל על טוגו, בה הועבר השלטון בירושה מאיידאמה גנאסינגבה, הדיקטטור הנוקשה ששלט במדינה ביד רמה במשך 38 שנה, לידי בנו פאורה. לחץ משותף של האיחוד האפריקני והאיחוד האירופי שכנע את פאורה לקיים בחירות חדשות, בהן ניצח כשברקע נשמעות טענות לזיופים.
האיחוד האפריקני הוכיח כי הינו בעל השפעה מסוימת, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה צבאית, עובדה המעלה את התקווה כי מדינות אפריקה השונות תוכלנה לפתור את בעיותיהן בעצמן. חיזוק מוסדות האיחוד האפריקני אם כן, עשוי לתרום לפתרון בעיות רבות ביבשת יותר, יותר משתורם לכך סיוע זר המוזרם למקומות אחרים.
התמ”ג של חברות האיחוד האפריקני עומד על כ-800 מיליארד דולר, דומה לכלכלתה של הודו המדורגת במקום ה-12 בעולם. במושגים של כוח קנייה, מדינות האיחוד האפריקני מייצרות כשני טריליון דולר בשנה, יותר מבריטניה [9].
כיום פועלת הקהילה לקידום איחוד מוניטרי אפריקני על פי המודל האירופי במסגרתו יוקם בנק מרכזי אחד, יושק מטבע אחיד לכל היבשת ויאומצו הסכמי סחר חופשי בין חברות הארגון. עם זאת, הסכמי סחר אזוריים קיימים ועוינות בין כמה מהחברות בארגון צפויים להקשות על מהלכים אלו.
תקווה זהירה
לצד השיפור שחל ביבשת, הכולל צמיחה כלכלית בשנים האחרונות, חדירה רחבה של הדמוקרטיה למדינות רבות ביבשת, פיתוח התשתיות ועוד, בעיות רבות נותרו בלתי פתורות.
האיחוד האפריקני מוכיח כי למדינות אפריקה הפוטנציאל להתמודד בעצמן עם חלק מהבעיות הנוגעות היבשת, אולם הדרך לעצמאות רחוקה ורצופה אתגרים. התשתיות ברחבי היבשת מיושנות; מדינות רבות ביבשת נגועות במגפות שכבר נעלמו ממקומות אחרים בעולם; שחיתות היא עדיין מאפיין שכיח ברוב ממשלות היבשת; מערכות החינוך והבריאות אינן יעילות; מזרח אפריקה הוא אזור הסובל מבצורת מדי כמה שנים המובילה לרעב בהיקפים גדולים ומלחמות אזרחים עדיין מתקיימות בסודן, סומליה, קונגו, חוף השנהב ובמקומות נוספים.
האתגר העיקרי העומד בפני מדינות אפריקה הוא כינונם של יחסים הוגנים ומעודדי צמיחה עם המעצמות. במידה וכך יהיה, עשויה אפריקה לעמוד בבטחה על הרגליים בתוך עשורים בודדים. חזרה של המעצמות לדפוסי הניצול מהעבר, יגרום למדינות אפריקניות רבות להתרסק.
לפי שעה, נראה כי לאזרחי רוב מדינות אפריקה השחורה יש מקום להתבונן אל העתיד באופטימיות זהירה.
הערות
1. עוד על המלחמה במיליציה האסלאמית בסומליה, במאמר “הכרעה בקרן אפריקה” בגיליון זה
2. עוד על הסחר בנשק, במאמר “הקלצ’ניקוב כנשק להשמדה המונית” בגיליון זה
3. “West ‘guilty’ over Rwanda genocide”, CNN, 06/04/2004
4. Mark Doyle, “DRC conflict ‘kills 1,000 a day'”, BBC, 09/12/2004
5. Michael R. Gordon, “U.S. to Supply 60 Vehicles For U.N. Troops in Rwanda”, New York Times, 16/06/1994
6. עוד על החדירה הסינית לאפריקה במאמר “הקולוניאליזם הסיני” בגיליון זה
7. עוד על מדיניותה החדשה של צרפת במאמר “מדיניות הבלימה של סרקוזי” בגיליון זה
8. עוד על דרום אפריקה במאמר “דרום אפריקה: כך מתנהלת מעצמה אזורית” בגיליון זה
9. כל הנתונים מ”ספר העובדות העולמי” של ה-CIA
