מאז סיום העידן הקולוניאלי היה הסחר בנשק אחד האמצעים הבולטים בהם השתמשו המעצמות לשם שימור השפעתן ביבשת. במספרים מוחלטים היקף הסחר מהווה אמנם אחוז זעום מכלל הסחר העולמי, אך בפועל הייתה לו תרומה מכרעת להיסטוריה עקובת הדם של אפריקה.

שלוש עובדות קרות ממחישות יותר מכל את השפעת מכירת הנשק לאפריקה על ההיסטוריה הקרובה שלה:

1. מדינות העולם השלישי נלחמות את מלחמותיהן בעיקר באמצעות נשק מיובא.
2. הרוב המוחלט של המלחמות מאז 1945 התקיימו בעולם השלישי, על פי רוב בין מדינות העולם השלישי לבין עצמן.
3. סטטיסטית, מדינה אפריקאית מעורבת בעימות מזוין בקנה מידה רחב כל 4 שנים [1].

האם כלי הנשק, בעצם נוכחותם, מעודדים מלחמה? מדוע נלחמות מדינות העולם השלישי בכלל, והמדינות האפריקניות בפרט, פעם אחר פעם? למי יש אינטרס לחרחר ריב באפריקה?

אחת מאבני המפתח לבחינת יחסי הכוחות בין אפריקה למערב היא גישת התלות [2]. גישה זו מגדירה את מדינות המערב העשירות כמדינות ה”מרכז”, ואת מדינות העולם השלישי, כמדינות “פריפריה”. על פי גישה זו, מדינות המרכז צוברות הון ומתחזקות מדעית, צבאית וכלכלית, בעוד מדינות הפריפריה משמשות כמקור לחומרי גלם וכוח אדם זול. מדינות המרכז משמרות את יחסי הכוח עם מדינות פריפריאליות באמצעות קשריהן עם אליטות מקומיות אשר מרוויחות מהקשר, אף אם הוא על חשבון בני עמם.

יציאתן לעצמאות של מרבית מדינות אפריקה בשנות השישים של המאה שעברה הביאה את מדינות אירופה לאמץ דרך חדשה: ניאו-קולוניאליזם. במסגרת זו שמרו המעצמות הקולוניאליות לשעבר על אינטרסים כלכליים באפריקה בכל מחיר. הן תמחרו באופן לא הוגן את חומרי הגלם שאפריקה מכרה ואף דאגו שכל מדינה תתבסס על מספר מוצרים מצומצם. הן טיפחו אליטות מושחתות ששדדו את הקופות הציבוריות והזרימו נשק למדינות אפריקה.

החוב החיצוני הקשה על תפקוד מדינות אפריקה. כשלכך הצטרף משבר עולמי מתמשך בדמות משברי האנרגיה של שנות השבעים וצניחה בשער הדולר, מצאו עצמן מדינות אפריקה בפני פשיטת רגל מוחלטת ב-1982.

“משבר החוב” כפי שהוא מכונה, המחיש לרבים את היקף התלות של מדינות אפריקה במדינות ובארגונים המערביים, ואת משמעותו. לשם המחשה, בדיקה של “הוועדה לביטול החוב של מדינות העולם השלישי” העלתה כי מאז המשבר, ובמשך שני עשורים, הגיע החזר החוב של מדינות הפריפריה לפי שמונה מההלוואות שלקחו עד המשבר, תולדה של גלגול חובות וריביות מנופחות.

עוד טוענת הוועדה כי מבחינה משפטית חלק מההלוואות אינן חוקיות מאחר והכסף ניתן למשטרים מושחתים ודיקטטוריים. למותר לציין שהגופים המלווים כבנק העולמי וקרן המטבע, מתנגדים לפרשנות זו [3].

מחולל יציבות או מעודד מלחמה?

לאורך המלחמה הקרה הראשונה השתמשו שתי המעצמות בסחר הנשק על מנת לשמר את האינטרסים שלהן ולייצר תלות של המדינות הקטנות במעצמות העל [4].

למרות טענות המעצמות כי מדיניות זו נועדה לחולל יציבות ביטחונית, משטרים רבים בעולם השלישי בכלל ובאפריקה בפרט הפכו מיליטנטים כתוצאה מהסחר המוגבר בנשק. פעילות זו הייתה מהגורמים הבולטים שהביאו לאי-יציבות פנימית מחד, ולמעורבותם הגוברת של גורמים חיצונים בתהליכי קבלת ההחלטות הפנימיות מאידך, בתקופת ההתגבשות הלאומית של אפריקה.

מלחמת סומליה–אתיופיה על מדבר אוגדן (1977-1978) היא דוגמא טובה למשחק השליטה באמצעות סחר נשק ששיחקו המעצמות באפריקה. עד לאמצע שנות השבעים ארה”ב צידדה באתיופיה ואילו בריה”מ בסומליה. עליית המשטר הקומוניסטי באתיופיה ב-1976 הביאה להיפוך בזיקת המעצמות. ברה”מ ובנות בריתה טיפחו את בעלת הברית החדשה מאדיס אבבה, בעוד ארה”ב ייצאה נשק לסומליה ודרבנה אותה לפעול צבאית מול אתיופיה, עד כדי מלחמת אוגדן.

מכיוון שגבולות המדינות האפריקאיות שורטטו בהתאם לאינטרסי האימפריות ובמנותק מן התנאים האתניים ששררו בכל מדינה, התפתח מצב בו מדינה אפריקנית ממוצעת מורכבת ממספר קבוצות אתניות הנאבקות באופן תדיר על גישה למשאבים ושליטה. במצב זה חיזק הסחר בנשק משטרים צבאיים ומנע כל התפתחות דמוקרטית [5].

באנגולה, תמיכה זרה של המעצמות בארגונים מקומיים שונים הייתה מהגורמים הבולטים להפיכת מלחמת העצמאות האנגולית לארוכה בתולדות אפריקה.

עם התמוטטות ברית המועצות, ובהתאם להשפעתו מערערת היציבות של הסחר בנשק על מדינות העולם השלישי, עלתה מעורבותו של נשק אמריקני במלחמות ברחבי העולם. יתרה מכך, בכמחצית מהמלחמות בעולם השלישי בהן היו מעורבות צרכניות נשק אמריקאי, לא הפסיקה ארה”ב את יצוא הנשק במהלך המלחמה, ולעיתים אף המשיכה אותו לשני הצדדים [1].

הקשר בין סחר נשק, חוקי כלא חוקי, לבין עימותים מזוינים בכלל ובמדינות אפריקה בפרט, נחקר במשך עשרות שנים. למרות שאלו לעיתים סותרים זה את זה, הרי שבמקרה האפריקאי קיים קשר סטטיסטי מובהק המוכיח כי יבוא הנשק למדינות אפריקה פוגע ביציבות הפנימית שלהן, מגביר את הסבירות לעימות חמוש רחב היקף ומאריך סכסוכים קיימים [1].

על פי נתוני ספר העובדות העולמי של ה-CIA, מדינה אפריקאית מקדישה לרכישת נשק 172 מיליון דולר בשנת מלחמה לעומת 23 מיליון דולר בלבד בשנת אי-לחימה, באופן רשמי. למרות העובדה כי במספרים מוחלטים לא מדובר בסכומים גדולים, מתוך עשר המדינות בעולם בעלות תקציב הביטחון הגבוה ביותר יחסית לתמ”ג, ארבע נמצאות מדרום לסהרה.

נתונים אלו מבליטים את המחיר שמשלם האזרח האפריקאי הממוצע על מנת לממן את סחר הנשק על חשבון שירותים ציבוריים [6]. התמיהה גדלה לאור התנהלות קרן המטבע והבנק העולמי אשר נדרשים לא אחת לניהול תקציבים מקומיים. במרבית המקרים, בוחרים הארגונים הבינלאומיים לקצץ בשירות הציבורי ובמערכות הסוציאליות, אך לא בסחר בנשק.

נשק להשמדה המונית. צילום: משרד ההגנה האמריקני

המאבק בסחר הלא-חוקי

את עוגת הסחר העולמי בנשק נהוג לחלק לשלושה חלקים: השוק הגלוי והלגיטימי, השוק האפור והשוק השחור.

השוק האפור הוא סחר נשק המתקיים בין צד לא לגיטימי בדמות משטר דיקטטורי, ארגון מורדים או מדינה תחת אמברגו, לספקית נשק פרטית אשר פועלת תחת הידיעה והאישור שבשתיקה של ממשלתה.

השוק השחור הוא סחר נשק בין שני צדדים לא לגיטימיים. לדוגמא ארגון גרילה הקונה נשק מארגון פשע.

נכון לעכשיו אכיפת הגבלות בסחר נשק קל מבוצעת ע”י המדינה אשר מייצאת את הנשק. לדוגמא, בריטניה אחראית לאכיפת סנקציות כאלו ואחרות על סוחרי הנשק הבריטיים אך הרגולציה ונחישות האכיפה שונה עד מאד בין מדינה למדינה וזוהי פרצה אשר מנוצלת היטב [7].

הבעיה המהותית במלחמה בסחר בנשק קל היא העדרו של פרוטוקול בינלאומי מחייב. במסגרת המלחמה בתפוצת נשק לא קונוונציונלי עוצבו מנגנונים והוקמו מוסדות בינלאומיים שמטרתם למנוע את הפצתו, אך לא כך הוא בנוגע לנשק קל. חסרונם של כלי בקרה ואכיפה בינלאומיים משפיע באופן ברור על יצוא הנשק לאפריקה, מקשה על אכיפת אמברגו נשק, ייצוב קונפליקטים קיימים ומניעת התפרצותם של קונפליקטים עתידיים.

ב-3 ביולי 2005 נכנסה לתוקף אמנת האו”ם להגבלת הסחר בנשק קל (U.N. Firearms Protocol). אמנה זו נוסחה במטרה ליעל את המלחמה הכלל-עולמית בסחר הנשק הלא חוקי, שהיקפו נאמד בכמה מיליארדי דולרים, אך רק 44 מדינות אשררו אותה עד כה.

מניע עיקרי לאי אשרור האמנה על ידי מדינות אשר באופן ברור מתנגדות לשוק השחור הוא העובדה שהכלים הבינלאומיים אשר ילחמו בשוק השחור יפגעו גם בשוק האפור, אשר מנוצל ע”י ממשלות שונות להשפיע באפריקה באמצעות סחר נשק, הרחק מעיני הציבור.

יחד עם זאת, מגבשות בריטניה, קנדה וצרפת קואליציה רחבה בקרב חברות האו”ם על מנת להילחם בלובי של תאגידי הנשק האמריקאים ולפעול לקידום פרוטוקול מחייב להגבלת הסחר בנשק קל. גם כאן, האופטימיים לא צופים התקדמות ממשית בשנים הקרובות.

עבור אפריקה, המסחר בנשק הוא מקור לרבות מהרעות החולות של היבשת. ההרס מהמלחמות וההשקעה בחימוש במקום במערכות חברתיות מנעה ממרבית ממדינות היבשת לפתח תעשיה מודרנית או קהילה אקדמית ראויה.

ההתעניינות המחודשת של המעצמות באפריקה, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, במכירות נשק בהיקפים גדולים, מעלה את החשש כי במדינות הלא-יציבות של אפריקה יוסיפו להישמע תותחי המלחמה עוד שנים ארוכות.

הערות

1. C. Craft & J. Smaldone, “Arms Imports IN Sub-Saharan Africa: Predicting Conflict Involvement”, Defence and Peace Economics, 02/2003

2. סבירסקי, “לא נחשלים אלא מנוחשלים”, מחברות לחברה וביקורת, 1981

3. www.cadtm.org

4. Sanjian, 1999

5. T. Y. Wang, “Arms Transfers and Coups d’Etat: A Study on Sub-Saharan Africa”, Journal of Peace Research, 11/1998

6. Mccoy, Rowson & Sanders, “The Global Health Watch: A global Health report with a difference”, Scandinavian Journal of Public Health, 2006

7. N. Marsh, “Two Sides of the same Coin? The Legal and Illegal Trade in Small Arms”, Norwegian Initiative for Small Arms Transfers, 2002