מתוך הריסות הכלכלה הסינית בימי מאו, צמחה תוכניתו הכלכלית של דנג שיאופינג, במטרה לאושש את המשק. ההצלחה הייתה מעל למשוער, אך בחלוף 30 שנה עומדת סין בפני אתגר גדול נוסף – שימור קצב הצמיחה המרשים תוך ביצוע רפורמות לפתרון הבעיות המבניות במשק.
“הזינוק הגידול קדימה”, תוכניתו הגרנדיוזית של מאו מ-1958 להפוך את סין למעצמה כלכלית, הסתיים למעשה בזינוק גדול לאחור, בדמותו של משבר מזון שהוביל למותם של עשרות מיליונים. הכישלון הצורב הביא להתחזקות האופוזיציה למאו בתוך המפלגה הקומוניסטית וזה ביקש להרחיק עצמו מהכישלון ועבר לפעול מאחורי הקלעים, כשהוא מותיר את קידמת הבמה לשניים – יוּ שאוצ’י ודנג שיאופינג.
ההתאוששות הכלכלית המהירה שהובילו השניים הייתה בעוכריהם. מאו, למרות התדרדרות במצבו הבריאותי, יצא למסע טיהור נגד אלו שהעיזו לתמוך בשניים שהובילו את השיקום. ב-1978, כשנתיים לאחר מותו של מאו, שב דנג למרכז הבמה הפוליטית. משנתו הכלכלית, על פיה לא מתקיימת סתירה בין אידיאלים סוציאליסטיים ומשק כלכלי פתוח, הפכה למדיניות הרשמית של סין.
המערכת הכלכלית החדשה שללה את המודלים הישנים והחדרת שיטות ליברליות תחתן. הפחתת המעורבות הממשלתית בפעילות הכלכלית השוטפת, הפרטת חלק מהמשק ועידוד יזמות פרטית היו רק חלק מהפעולות שנקטה הממשלה בכדי לעודד את פיתוח המשק בכלל, ואת הפיתוח הטכנולוגי שהיה נחות לעומת המערב, בפרט.
אחד הצעדים הראשונים של קברניטי הכלכלה הסינית בעידן הפוסט מאואיסטי, היה ייעול הייצור הקיים. הרפורמות של דנג בסוף שנות השבעים התירה לחקלאים למכור את עודפי הייצור שלהם בשוק. קודם לכן, חקלאים שהצליחו לייצר יותר תוצרת חקלאית משצרכו, מצאו עצמם עם מלאים נרקבים, או שאלו היו מועברים לשליטתם של פקידים ממשלתיים לשם חלוקה מחדש. כך, בהיעדר תמריץ אמיתי, התפוקה החקלאית נותרה נמוכה. הרפורמות של דנג עוררו את הפעילות הכלכלית במדינה.
במהלך השנים, יושם העיקרון גם בענפים אחרים. המפעלים הגדולים נדרשו בתקופת מאו לדאוג לכל הצרכים הסוציאליים של עובדיהם, ולהעביר את ייתרת הרווח לממשלה. מדיניות זו גרמה לבעלי מפעלים רבים לנפח הוצאות ולצמצם תפוקות. עם יישומן של הרפורמות החדשות, יושמה מדיניות חדשה של גביית מיסים, במסגרתה נדרש כל מפעל להעביר רק חלק יחסי מרווחיו, וזאת לשם עידוד התחרות.
על מנת לאפשר ליצרנים הסינים להתמודד בשוק העולמי, נוצר הצורך לתמחר את המוצרים השונים על פי ערך השוק שלהם, ולא על פי תכנון ממשלתי. הסינים בחרו לפעול בהדרגה, תוך שהם קובעים כי מוצרים מסוימים יוותרו בפיקוח ממשלתי הדוק ואחרים ישתתפו בתחרות הכלכלית. המשק הסיני, שאימץ בברכה את הרפורמות החדשות, נותר כעבור עשור וחצי עם מוצרים בודדים בפיקוח, מרביתם תחת ההגדרה של מוצרי יסוד.
באווירה הכלכלית החדשה, מיזמים ללא צידוק כלכלי נסגרו, והמוסדות הכלכליים הלאומיים החלו לפעול בשקיפות גוברת והולכת. כבר מאמצע שנות השמונים, יותר מעשור לפני שהותרה זרימת מידע חלקית מסין לעולם, זכו כלכלנים מערביים לקבל דו”חות מקיפים יחסית על מצב המשק הסיני.
הצלחת הרפורמות הכלכליות הייתה מסחררת, והובילה את המשק הסיני לצמיחה שנתית ממוצעת של כ-9% ב-25 השנים האחרונות. בעוד מאו ואנשיו חלמו על להדביק את קצב ייצור הפלדה הבריטי, הצליחו הרפורמות של דנג בתוך שלושה עשורים, להפוך את המשק הסיני לרביעי בגודלו בעולם, כשהוא מותיר מאחור את המשק הבריטי.
הצמיחה המהירה הביאה לבעיות חדשות בחברה הסינית. הפערים החברתיים הפכו מטרד כבר באמצע שנות התשעים, כמו גם הסיכון לאינפלציה גבוהה. למרות הסיכון, מנהיג סין בשנות התשעים, ז’יאנג זמין, לא טיפל בבעיות וגלגל אותן ליורשו והמנהיג הנוכחי, הוּ ג’ינטאו. זה הציב את הטיפול בבעיות החברתיות והמבניות במשק בראש מעייניו.
הבעיות
השחיתות השלטונית הגוברת, הפערים החברתיים הגדלים, הבועה הנדל”נית המתנפחת, האתגר הדמוגראפי והתחרות על מקורות חומרי הגלם בעולם, משפיעים על התנהלותו של המשק בסין. טיפול לקוי באחת או יותר מאלו, עשוי להוביל לפגיעה בצמיחה ולמשבר כלכלי.
שחיתות שלטונית התקיימה מאז ומעולם. הרפורמות של דנג שמו סוף לשחיתות “הישנה”, אך הצמיחה הכלכלית שהוביל הולידה שחיתות מסוג חדש, של פוליטיקאים שביקשו לנצל את האפשרויות החדשות. הוּ, שסלד מהנוהג של ז’יאנג זמין למנות בעלי ברית למשרות בכל שדרות השלטון, הכריז על מלחמה בשחיתות עם כניסתו לתפקיד.
צמיחה כלכלית מואצת, ובפרט זו הנשענת על ייצור זול, יוצרת פערים גדולים בשכר. תהליך האורבניזציה העצום שעבר על סין, שהיה מהיר יותר מהאורבניזציה באירופה במאה ה-19, הניב תוצר הלוואי בדמות שכונות עוני עצומות בשולי המטרופולינים, בהם מתגוררים מהגרי עבודה אשר נאלצים לעבוד עבור שכר זעום וללא תנאים סוציאליים בסיסיים. מנגד, הביקוש הגובר למגורים בלב הערים הגדולות יוצר בועה נדל”נית שמאיימת להתפוצץ עם הסימן הראשון למשבר כלכלי.
התחרותיות במשק והעלייה ברמת החיים מאיימות להוביל לאינפלציה גבוהה מחד, ומאידך כבר מובילות לדרישות חדשות מצד כוח העבודה הסיני, שהיה המנוף המרכזי שאפשר לסינים להציף את שווקי העולם בתוצרת זולה. הממשלה הסינית, החוששת מהתמוטטות המעמדות הנמוכים, נדרשת לפעול בקביעות על מנת לשמר את האיזון החברתי.
הצמיחה הנמשכת, בסין, בהודו ובמדינות מתפתחות נוספות, הובילה לעלייה משמעותית במחירי חומרי הגלם. עליית מחירי הנפט מאיימת בטווח המיידי אולי יותר מכל גורם אחר על המשך הצמיחה של המשק הסיני, הצרכן השני בגודלו של נפט בעולם. עליית חומרי הגלם מובילה גם לייקור הסחורות הסיניות, וזו עלולה להגיע לרמה שתפגע ביכולת התחרותיות שלה.
בעיות אלו, יחד עם החשש מפני סנקציות אמריקניות-אירופיות כתוצאה ממדיניות המטבע הסינית, מגבירות את הלחץ על הממשלה הסינית ועשויות לגרום למיתון מתמשך בשנים הקרובות.
שנחאי המודרנית – סמל לשגשוג הסיני. צילום: פוגל (פליקר)
צרות דמוגרפיות
הפריחה הכלכלית יצרה בעיות דמוגרפיות קשות. העלייה בתוחלת החיים גורמת להזדקנות באוכלוסייה הסינית. האוכלוסייה מתחת לגיל 30 בהודו, גדולה במספרים מוחלטים מהאוכלוסייה הסינית, למרות שבסין חיים כ-200 מיליון בני אדם יותר מאשר בהודו. המשמעות לכך ברורה – בעוד כיום כוח העבודה הסיני מונה כ-800 מיליון בני אדם וכוח העבודה ההודי מונה 500 מיליון בני אדם “בלבד”, הרי שבעוד שנות דור צפוי כוח העבודה בהודו, שם האוכלוסייה צעירה באופן משמעותי, להפוך לגדול יותר, בעוד שסין תצטרך להתמודד עם אוכלוסייה קשישה עצומה.
“חוק הילד האחד”, המגביל את מספר הילדים המותרים לכל משפחה לאחד למשפחה עירונית ולשניים ברוב האזורים הכפריים (בתנאי שהילד הראשון חולה או ילדה), יצר עיוות בחלוקה המגדרית של האוכלוסייה הסינית.
ההעדפה המסורתית של המשפחה הסינית היא לבן ולא לבת, מאחר ובנות נחשבות לנחותות בחברה הסינית המסורתית. באזורים המרוחקים ביותר בסין, אישה ללא בנים נחשבת למקוללת. בשל כך, ישנם מקרים של רצח תינוקות בנות בכפרים, וכן תופעה נרחבת של נטישת בנות בבתי יתומים ללא רישום ממשלתי. בפועל, נוצר מחסור של עשרות מיליוני סיניות בגילאי הנישואין, הגורם ללחצים חברתיים.
התופעה החברתית שיצר החוק מכונה “הקיסר הקטן”. מאחר ובקרב האוכלוסייה העירונית מותר להביא לעולם ילד אחד בלבד, ומאחר ובסין כבר חיים ילדים שהם דור שני לחוק שהתקבל רשמית ב-1979, נהנה כל ילד מתשומת לבם של שני הורים ושל ארבעה סבים וסבתות, וזוכה לפינוק קיצוני. תופעה זו, הקיימת גם במדינות נוספות במזרח אסיה בהן שיעורי הילודה נמוכים בצורה קיצונית, מעלה חשש בקרב סוציולוגים כי היא תיצור דור שלם שאינו מסוגל להסתדר באופן עצמאי.
בסין עצמה צפויה הבעיה להחריף בשל המסורת המטילה את האחריות על סיעוד הקשישים על הצעירים.
הנס היפני כמודל
התבוסה במלחמה העולם השנייה הותירה את יפן בהריסות. התגייסות מוחלטת של החברה היפנית, בסיוע אמריקני, שיקמה את המשק היפני במהירות, וזה חזר לרמת השיא שלו בתוך עשר שנים. כעבור 18 שנים נוספות, התייצבה יפן ככלכלה השלישית בגודלה בעולם, אחרי ארה”ב וברה”מ. עם התמוטטה של ברה”מ, הפכה יפן לכלכלה השנייה הגדולה בעולם.
“הנס הכלכלי” שארע בארץ השמש העולה, שינה באופן מרחיק לכת את החברה ואת המשק היפני, והוא מספק נקודות השוואה לתהליך המתרחש בשנים האחרונות בסין השכנה. הסינים מקווים לנצל זאת בכדי להתמודד טוב יותר עם הקשיים שבדרך.
בשנות הצמיחה הגדולות שלה, הציבה יפן שער נמוך וקבוע ליין בכדי לעודד את המשך הייצוא, והטילה מכסים גבוהים על ייבוא בכדי לעודד שימוש בתעשייה המקומית. רק לאחר שהתעשייה היפנית זכתה להכרה כתעשייה איכותית, החל השוק היפני להיפתח לייבוא נרחב יותר. הגידול בגרעון האמריקני החל בסוף שנות השישים הביא ללחץ על יפן לבצע רפורמה במדיניות המטבע שלה, וזו אכן התירה שער חליפין גבוה יותר ליין החל ב-1971. המשך הלחץ האמריקני הוביל גם לרפורמות בסחר, במהלך שנות השמונים.
במקרה הסיני, ניצבת רצועת הניוד של שער החליפין של היואן במרכז המחלוקת הכלכלית בין עם מדינות המערב. עם התחזקות המשק הסיני ברור כי קרב היום בו יאלצו הסינים לבצע צעדים דומים על מנת לצמצם את הגרעון המסחרי ממנו סובלות ארה”ב ומדינות האיחוד האירופי.
ביפן, השפע הכלכלי השפיע על הפן הסוציולוגי, והפך את החברה היפנית המסורתית מחסכנית לצרכנית. סין, שנהנית כיום מרזרבות מטבע אדירות בזכות החיסכון של האוכלוסייה שלה, תצטרך להתמודד עם ההשלכות של מעבר לצריכה המונית, תהליך שיכול להניע ליברליזציה חברתית מחד ולהעמיק את הפערים החברתיים מאידך.
שני משברים כלכליים עברו על יפן מאז סיימה את תהליך הצמיחה המהירה שלה. משבר האנרגיה ב-1973, הביא לשינוי בתפיסת התיעוש ביפן, תוך שימת דגש על צמצום צריכת הנפט. המשבר השני פרץ בסוף שנות השמונים, כששורה של החלטות פיננסיות שגויות של הממשלה היפנית יצרה בועה נדל”נית ושוק מניות מנופח פי חמישה מערכו הריאלי. כשאלו התנפצו לרסיסים, צללה יפן למיתון מתמשך בו קצב הצמיחה שלה עמד על כחצי אחוז בלבד.
מחירי הנפט המאמירים בשנות השבעים הביאו לעצירת הצמיחה היפנית המהירה. עליית המחירים המתמשכת בתקופה האחרונה עשויה להשפיע באופן דומה על המשק הסיני.
הצורך בטיפול בבעיות מבניות במערכת הבירוקרטית והפיננסית, יחד עם הבעיות החברתיות שנזכרו לעיל והבועה הנדל”נית המתנפחת, עשוי לגרום למשבר כלכלי קשה בסין, דומה לזה שהתחולל בעת המשבר הכלכלי השני של הכלכלה היפנית.
פרסטרויקה בבייג’ינג?
שלב הרפורמות הראשון בכלכלה הסינית הסתיים בסוף שנות השמונים. המשבר החברתי אליו נקלעה סין מיד לאחריו, על רקע אירועי טיאנאנמן, יחד עם אווירת השינוי העולמית שנלוותה להתמוטטות ברה”מ, העלו ציפיות לדמוקרטיזציה גם בסין. השלב המתבקש הראשון, כך האמינו רבים, יגיע בדמות הגלסנוסט (“פתיחות”) והפרסטרויקה (“בנייה מחדש”), אותן יישם גורבצ’וב בברה”מ.
מטרת הגלסנוסט הייתה לשנות את האווירה הפוליטית בברה”מ ולהעניק חירויות פרט דוגמת חופש הדיבור ושקיפות פוליטית וכלכלית שנעדרה בימי הקומוניזם. הפרסטרויקה, אשר נועדה להקים שוק חופשי על הריסות השוק המתכונן, שאבה השראה מסוימת מהרפורמות שאומצו על ידי ממשל דנג בסוף שנות ה-70.
הרפורמות הליברליות החישו את קץ העידן הקומוניסטי במוסקבה. יישומן של רפורמות ליברליות נוספות לאחר התמוטטות ברה”מ, היו מהגורמים הבולטים שהביאו להתמוטטות הכלכלית של רוסיה, שהכריזה על פשיטת רגל באוגוסט 1998.
המציאות בסין, המבקשת להימנע משגיאות העבר, נבדלת במספר דברים מהמציאות שהתקיימה בברה”מ של אמצע שנות השמונים. ראשית, סין בחרה לאמץ רפורמות כלכליות בהדרגה, במקביל לשיקום מעמד המפלגה הקומוניסטית שנפגע אנושות בימי המהפכה התרבותית. הגישה הייתה לאמץ רפורמות ולא לבצע מהפכה פוליטית-כלכלית-חברתית כוללת. בכך נמנעה סין מואקום מנהלי דוגמת זה שנוצר בברה”מ והמשיך ברוסיה.
שנית, סין ביצעה תהליכי הפרטה בקצב איטי ולאורך שנים בעוד שבברה”מ וביורשתה רוסיה, בוצעה ההפרטה בצורה פרועה ומהירה והעשירה מספר מצומצם של אנשים בעוד אחרים התדרדרו לפת לחם. מאחר והסינים שימרו את השיטה הריכוזית, הם יכלו להשקיע משאבים רבים בהסברת הרפורמות החדשות ולייצר הזדהות בין האזרחים והשיטה.
שלישית, הניסיון להפוך במהירות את רוסיה, מדינה בעלת עבר טוטליטארי רב שנים לדמוקרטיה, ניכר את הרוסים לכל תהליכי הרפורמות ועורר געגועים לימי הקומוניזם עד כדי כך, שבבחירות לפרלמנט בדצמבר 1995, ארבע שנים לאחר תחילת העידן הדמוקרטי, זכתה המפלגה הקומוניסטית לרוב מכריע.
האומה הסינית אימצה לחיקה את היתרונות של כלכלה פתוחה. סקר שערכה אוניברסיטת מרילנד בתחילת 2006 בעשרים מדינות שונות, העלה כי 74% מאוכלוסיית סין סבורה כי כלכלת השוק היא המדיניות הטובה ביותר, אחוז תמיכה גבוה יותר מזה שהושג בארה”ב, האורים והתומים של הכלכלה החופשית, שם “רק” 71% מהנשאלים הביעו תמיכה בכלכלה חופשית.
סין של ימינו, רחוקה מאוד משלטון דמוקרטי. אולם, קיומו של משק חופשי מציב אותה בעמדה נוחה לאמץ שלטון דמוקרטי או דמוקרטיה למחצה בעתיד.
האטה מתקרבת?
ככל שמתרחקת סין מזהותה הסוציאליסטית ומאמצת דמות קפיטליסטית, עולה השאלה לגבי נחיצותה של המפלגה הקומוניסטית, ותקפותם של הרעיונות המהפכניים השזורים עדיין בחינוך הסיני. במפלגה חברים כיום מספר שיא של 73 מיליון סינים, אך זו מוסברת יותר בהטבות החברתיות והכלכליות הנלוות לחברות במפלגה, ופחות באמונה אידיאולוגית.
התבססות המעמד הבינוני בסין, עלייה ברמת ההשכלה הכללית וחשיפה, מבוקרת ככל שתהיה, לאמצעי התקשורת המערביים, מעלים את החשש בקרב חברי המפלגה הקומוניסטית מפני מחאה עממית בדרישה לרפורמות שלטוניות.
עובדת היות סין המדינה המאוכלסת בעולם, מלווה את מקבלי ההחלטות של סין באופן מסורתי. ההבנה כי לכל תופעה ואירוע בסין, חיובי או שלילי, יש השלכות עצומות, כופה על המנהיגים לאמץ רפורמות בצורה איטית בהשוואה למדינות המערב.
הנשיא הנוכחי הו ג’ינטאו יותר מאשר רמז על רצונו באימוץ דרך דמוקרטית יותר, בכפוף לכלל הסיני של ביצוע שינויים במתינות ובאיטיות. ייתכן והמשך ההצלחה הכלכלית הסינית תבוא בסופו של דבר על חשבונה של המפלגה הקומוניסטית, אולם לנוכח התחושה כי סין עומדת בפני האטה כלכלית משמעותית, יש להניח כי שינויים שכאלה ייקחו עוד שנים רבות.
