האם סין לקראת משבר?

המשק הסיני זקוק לרפורמה משמעותית

אלון לוין, יובל בוסתן


אחרי יותר משלושים שנים של צמיחה מהירה, מתחילים הפגעים המובנים במכונה הסינית לאיים על יציבותה – העיוות שיצר חוק הילד האחד, מיצוי תהליך העיור והופעתן של מעמדות במשק, הם כמה מהגורמים שמגבירים את הלחצים הפנימיים ופוגעים בתחרותיות המשק הסיני. בהיעדר שינוי מהיר באופי הפעילות במשק, תעמוד סין בפני אפשרות ממשית של משבר משמעותי בעתיד הקרוב.

לכל אורך שנות הצמיחה הכלכלית של סין, העלויות הנמוכות של השכר היוו מרכיב מרכזי ביכולתה להציג אלטרנטיבה זולה ואטרקטיבית לכל מתחרה, מערבי או אסיאתי. ב-1978, ערב תחילת המהפכה הכלכלית של סין, השכר השנתי של עובד סיני עירוני היה 1,004$ (בשקלול השפעות אינפלציה עד 2010 תוך התחשבות בשער חליפין גבוה של 1.68 יואן לדולר שהיה נהוג אז). באותה שנה, השכר הממוצע לעובד סיני היה כ-3% מהשכר הממוצע של עובד אמריקני, והוא היה נמוך אף מהשכר הממוצע של פועלים בפיליפינים או תאילנד השכנות [1].

ב-2010, השכר השנתי של עובד סיני עירוני הגיע כבר ל-5,487$ (לפי שער חליפין נוכחי של 6.77 יואן לדולר). משכורת זו דומה לעלות העבודה בפיליפינים ובתאילנד, והיא גבוהה משמעותית מהמשכורות בהודו ובאינדונזיה. מבחינה מדוקדקת של הנתונים עולה כי עד 1997 כמעט ולא נרשמה עלייה בעלויות השכר בסין ואילו בשנים 1998-2010 עלה השכר הממוצע בקצב שנתי של 13.8%, יותר מהעלייה השנתית בתוצר בתקופה זו, שעמדה על 12.7%. עד 2020, צפוי השכר הסיני להגיע לאזור ה-20,000$ (רף עלות אליו הגיעו ארה"ב ב-1980, יפן ב-1986 ודרום קוריאה ב-1995).

חוקרים מצביעים על כמה סיבות לעלייה הדרמטית הזו במשכורות בסין, שמגיעה לאחרונה עד כדי פגיעה בתחרותיות הסינית שצפויה להחמיר בשנים הקרובות. הסיבה הראשונה היא המדיניות שנקטה הממשלה הסינית בסוף שנות ה-80 ואל תוך ה-90, על מנת לעודד ייצור ופיתוח – חברות רווחיות הורשו להעלות משכורות ולהציע תמריצים לעובדים, מה שיצר פערים גדולים במשכורות. היה זה השלב הראשון בתקופה סוערת במשק הסיני – תאגידי ענק פשטו רגל, חלקם הולאמו ואחרים הופרטו. התוצאה הייתה יצירה של מגזר פרטי ענק יש מאין, שקשר באופן הדוק בין המשכורת לכושר הייצור של כל עובד. התחרות גברה ועימה התמריצים והמשכורות.

סיבה שנייה לעלייה במשכורות היא התמורה הדרמטית בהרכב האוכלוסייה בסין במקביל לצמיחה הכלכלית. מדיניות הילד אחד אשר יושמה ב-1979, דחפה את השינוי. כך, שיעור הפריון הממוצע לאישה סינית צנח מ-6 ילדים לאישה ב-1970 ל-1.4 ב-2010. ירידה בשיעורי לידה היא דבר שכיח במדינה הנמצאת בפיתוח, אך הקצב הוא חסר תקדים בהיסטוריה – באנגליה תהליך דומה התפרס על פני 200 שנה (1750 עד 1955), ובארה"ב על פני 140 שנה (1800 עד 1940). סין עשתה זאת בפחות מ-40 שנה.

התמורה המהירה הזו שינתה את הפרופורציות בין השכבה המייצרת (גילאי 15-64) לבין השכבות הנתמכות – צעירים וקשישים. חלקם של המייצרים עלה מכמעט 60% ל-74.4% ב-2011. שינוי זה שירת היטב את הצמיחה הסינית המהירה, אך נראה כי הוא כבר מעבר לשיא – שיעורי הפריון בקבוצת הגיל המייצרת נמוכים ברמה כזו שתוביל לקיטון באוכלוסייה בשנים הקרובות. על פי אחת מתחזיות האו"ם, האוכלוסייה הסינית תקטן בכ-15% עד אמצע המאה. באותו הזמן, חלקה של השכבה היצרנית בכלל האוכלוסייה יקטן בכ-30% [2].

סיבה שלישית היא רוויה בתהליך העיור המואץ שהתחולל בסין בעשורים האחרונים – מספר מהגרי העבודה מהכפר לעיר רשם עלייה מתמדת מאז אמצע שנות ה-80, אחד מהמנופים הבולטים לצמיחה המהירה של סין. בשנתיים האחרונות, עם זאת, נרשמת האטה. גם העובדה כי התיעוש בערי החוף של סין הגיע לשיא והתעשייה מתחילה לחדור לאזורים הכפריים, תורמת להאטה בנדידת האוכלוסייה לערים הגדולות. ההאטה תורמת את חלקה לירידה בכמות העובדים הזמינים ולעלייה במשכורות. ברבעון הראשון של 2012 נרשמו לראשונה יותר מבקשי עבודה ממשרות פנויות בסין. כפועל יוצא מכך, התחרות בין המעסיקים גוברת והשכר עולה.


העלייה הריאלית בעלות השכר הסינית לאורך השנים. מקור: Journal of Economic Perspectives
הקליקו על הגרף להגדלה

מה יעשו הסינים

הזינוק בעלות השכר פירושו שהסינים יצטרכו למצוא פרמטר אחר בו יוכלו להציג יתרון תחרותי על מדינות אחרות. היעד המתבקש הוא מעבר מהיר לחדשנות וטכנולוגיות גבוהות, דוגמת המעבר שעשו יפן ודרום קוריאה לפניה. על מנת להשיג זאת, יצטרכו הסינים להגדיל משמעותית את ההשקעה בחינוך ולעודד יוזמות טכנולוגיות.

למעשה, כדי לשמור על קצב הצמיחה הגבוה, יצטרכו הסינים להגביר את התפוקה של כל פועל בצורה ניכרת כדי לפצות על הקיטון בידיים עובדות שרק יחמיר כאמור. אי-הצלחה בשמירה על הצמיחה המהירה פירושה עלייה בשיעורי האבטלה ובסין המשמעות היא עשרות מיליוני מובטלים חדשים בתוך זמן קצר.

המשק הסיני גם נאלץ להתמודד עם העובדה שבשווקי היעד של התוצרת שלו, ארה"ב והאיחוד האירופי, שורר מיתון עמוק שיימשך עוד כמה שנים ככל הנראה. גם אם יצליחו הסינים לייעל את העבודה ולפרוץ לשווקים חדשים, הם עדיין יאלצו לסגור מפעלים מעת לעת.

היתרון (והחיסרון) הגדול של סין בהשוואה למערב, שאת הדפוסים הדמוגרפיים שלו היא מחקה בשנים האחרונות, הוא העובדה שסין אינה מדינה דמוקרטית. ברגע האמת, תוכל סין להשיק מדיניות קיצונית שתחזיר את הדפוסים הדמוגרפיים לנתונים המקובלים בעולם השלישי, ובראש ובראשונה התמודדות עם פגעי חוק הילד האחד שעיוות את מבנה הגילים באוכלוסייה הסינית ויצר חוסר פרופורציה בין מספר הגברים ומספר הנשים בחברה הסינית.

תופעה נוספת שיצר החוק הוא תופעת "הקיסר הקטן" – ילד יחיד שהוריו ילדים יחידים. הילד הופך בעצם לצאצא יחיד לשישה מבוגרים, שמפנקים אותו ותלויים בו שהוא יטפל בהם בבוא העת. התופעה הזו יצרה דור מפונק בסין שמתקשים להתמודד עם החיים.


שי ג'יאופינג (עם מדבדב) – יהיה חייב לבצע רפורמות משמעותיות על מנת לצמצם הסיכוי למשבר עמוק. צילום: הקרמלין

אם לא ייפתרו הבעיות הללו בחברה הסינית, וסין לא תשקיע בחינוך טכנולוגי ותעבוד על פיתוח טכנולוגיות ולא רק על ייצור, הרי שהצמיחה הסינית תיעצר והיא לא תצליח לעקוף את הכלכלה האמריקאית כפי שנהגו לומר עד לאחרונה אנליסטים רבים.

כך, בניגוד לסינים, עשויה הודו להיות זו דווקא שתאיים על ההגמוניה האמריקנית. בסיקור ממוקד עקבנו אחר העלייה ההודית מאז 2006. המדינה שצפויה להפוך למאוכלסת ביותר בעולם עד 2025 ומי שנחשבת לאחת היריבות המסורתיות של סין [3]. הסינים נאבקים כבר כיום בהודו על השפעה במקומות שונים באסיה, כמו גם בתחרות על רכש משאבים באפריקה ועוד. האתגר שעומד בפני הסינים אם כן, הופך לא רק לקריטי במושגים של לכידות חברתית ויכולת להתפתח בתוך סין, אלא גם בזירה האסיאתית ובזירה העולמית במאבק להשגת מעמד של מעצמה עולמית על כל המשתמע מכך

עם זאת, מעניין להתעכב על הנקודה הבאה – המודל הסיני לצמיחה כלכלית התבסס על הגירה מהכפר לעיר, מה שיצר מאסה אנושית אדירה שנקלטה באלפי מפעלים עתירי ידיים שמייצרים לכל העולם. ההודים נהנים אף הם מתהליך אורבניזציה מהיר, אולם הכלכלה ההודית תלויה לא מעט בדוברי האנגלית ובאנשי ההייטק, ולכן התחרות הסינית על ייצור זול אינה בהכרח עם ההודים.

לדוגמא – פועל טקסטיל סיני משתכר 93 סנט לשעה, עמיתו ההודי מקבל 55 סנט, האינדונזי עובד עבור 35 סנט לשעה ובבנגלדש השכר הנמוך בעולם – 21 סנט לשעה [4]. בנגלדש היא כיום היצואנית מספר 3 של טקסטיל אחרי סין וויטנאם, והיא צפויה לעקוף בשנים הקרובות את שתי המתחרות שלה בדרך להיות היצואנית המובילה של טקסטיל. כיום היא מייצאת טקסטיל בהיקף של 18 מיליארד דולר והיא צפויה להגיע ב-2020 ל-54 מיליארד דולר, פי 3 [5].

אחרי שחרכה את השווקים בשלושת העשורים האחרונים, נראה כי העשור הקרוב יהיה מאתגר הרבה יותר עבור הסינים – הלחצים הדמוגרפיים יגברו, הייצור של מוצרי צריכה פשוטים עובר אל מדינות המזרח העניות יותר והתחרות בשווקים מתקדמים טכנולוגיים קשה. מעל כל אלו מאיימת האפשרות של משבר כלכלי שיפקוד את המוסדות הפיננסיים בסין, בדומה למה שמתרחש במערב.

לחצים אלו מעידים כי עקרונות הרפורמה של 1978 נשאו את סין הכי רחוק שאפשר. על מנת להתמודד עם כל הקשיים ולהמשיך להתפתח בקצב מהיר, זקוקה סין לרפורמה חדשה. בראש ובראשונה מתחייבים שינויים במדיניות הדמוגרפית שלה ובאסטרטגיה הכלכלית שלה אם היא לא רוצה להתמודד עם צבא אדיר של מובטלים, גמלאים ואף חסרי בית בשולי הערים הגדולות, שיפנו את זעמם אל עבר השלטון.

הערות

1. Hongbin Li, Lei Li, Binzhen Wu and Yanyan Xiong, "The End of Cheap Chinese Labor", Journal of Economic Perspectives Volume 26, Number 4 pages 57-74, Fall 2012

2. שם

3. "India's population to surpass China's by 2025", The Hindu, 16/04/2011

4. "Bangladesh Garment Wages the Lowest in the World–Comparative Garment Worker Wages", Institute for Global Labour and Human Rights, 19/08/2010

5. Jim Yardley, "Export Powerhouse Feels Pangs of Labor Strife", New York Times, 23/08/2012


מאמרים נוספים