בשלוש השנים האחרונות פועל נתניהו בעקביות לפירוק מפלגות המרכז והשמאל בישראל. אמנם קשה להניח כי תכנן מראש את כל ההתפתחויות הפוליטיות בתקופה זו, אולם בפרספקטיבה של זמן ניתן למנות מספר לא מבוטל של מהלכים שביצע את נתניהו שהובילו בסופו של דבר לפיצולה של מפלגת העבודה, לשיתוקה של קדימה ולדחיקת יאיר לפיד לפוליטיקה.

הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו הסתיימה בשנת 1999, כשהוא מסוכסך עם אנשי מחנהו, בני מפלגתו, חברים במפלגות יריבות ועם התקשורת הישראלית, שצלבה אותו מדי יום. כיום, המציאות עבור נתניהו שונה בצורה דרמטית – בעוד שהתקשורת הוותיקה ממשיכה לצלוב אותו, עוצמתה נפגעה באופן משמעותי הן על ידי הופעתו של “ישראל היום”, חינמון הממומן על ידי אחד מתומכיו של נתניהו, והן בעקבות התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות. אלו, מאפשרים לרבים יותר לעקוף את הערוצים הממסדיים ולהשמיע את קולם.

בני מפלגתו שפרשו בזעם כמו דן מרידור ובני בגין, מצאו עצמם בחזרה בליכוד, וכך גם חלק מחברי הליכוד שפרשו כדי להקים את מפלגת קדימה. יריבו ומי שניצח אותו בבחירות 1999, אהוד ברק, הפך לאחד מחבריו הקרובים בפוליטיקה, ומי שלמעשה יודע כי כל עתידו הפוליטי תלוי בנתניהו. ואולי התהליך הבולט מכל – הפעם היה זה נתניהו שפירק בצורה שיטתית את מפלגות השמאל הגדולות ומנע למעשה את קיומה של אופוזיציה משמעותית. כך עומדת הקדנציה השנייה של נתניהו להיכנס להיסטוריה כאחת הארוכות של ראש ממשלה בישראל, בעודו מתכונן לקדנציה שלישית ואחרונה ככל הנראה, כשאין באופק מי שיאיים על התואר הזה.

נתניהו – מחזיק מעמד יותר מרוב ראשי הממשלה שהיו כאן. צילום: לשכת עיתונות ממשלתית

פירוק מפלגת העבודה

בראייה היסטורית, נראה כי עוד יתברר שנתניהו עשה טובה אמיתית למפלגת העבודה, כשאימץ לחיקו את שר הביטחון ברק ואלו שפרשו איתו מהמפלגה. כתוצאה מהמהלך הזה, נותרה מפלגת העבודה באופוזיציה וניצלה את השהות על מנת לחזור לעצמה ולגבש אידיאולוגיה סדורה לראשונה מזה כמה עשורים, תחת מנהיגה חדשה – שלי יחימוביץ’.

צירופה של מפלגת העבודה לקואליציה כבר עם הקמתה, יצרה למעשה את הקרע הראשון בתוך מפלגת העבודה. המפלגה התפלגה בין תומכי ברק למתנגדיו, ומאותו רגע שימשו כמה חברי כנסת ממפלגת העבודה כאופוזיציה בתוך הקואליציה. אהוד ברק הוביל את הגישה של מי שרצה להישאר בקואליציה, ולאחר כמעט שנתיים, הקים את סיעת העצמאות בת חמישה חברי כנסת.

לצעד זה היו כמה השלכות: הראשונה – פרישתם מהקואליציה של מחנה המתנגדים לממשלה מקרב מפלגת העבודה; השנייה – הקואליציה החליפה 13 מנדטים מפוקפקים ב-5 מנדטים קשיחים שאין להם מה לחפש באופוזיציה. עקב כך, נחלש כוח המיקוח של שאר חברות הקואליציה; השלישית – ברק הפך לבן ברית קרוב לנתניהו כשהוא מהמר על כל שאיפה פוליטית שיש לו בברית זו. בכך גם שימש ברק מאז כאלמנט השמאלי יחסית בקואליציה, באופן שסייע באיזון התדמית הימנית של ממשלת נתניהו בעולם.

שלי יחימוביץ’ – התבססה כמנהיגת האופוזיציה והאלטרנטיבה היחידה לנתניהו. צילום: אתר מפלגת העבודה

ופירוקה של קדימה…

מפלגת קדימה הייתה היעד המועדף מבחינת נתניהו לצירוף לקואליציה לאחר הבחירות. נתניהו רצה להתחיל את הקדנציה עם קואליציה רחבה ויציבה. המצב המוזר בו ליבני כראש המפלגה הגדולה ביותר נאלצה לחפש לעצמה תפקידים בממשלת נתניהו, הביאה אותה להציג קו בלתי מתפשר במו”מ הקואליציוני, שנגמר עוד לפני שהחל. ליבני הובילה את קדימה לאופוזיציה, ומאז נשמעו כל כמה חודשים קולות שקראו לפילוגה של קדימה ולחזרתם של חלק מהחברים לליכוד.

“חוק מופז” שעבר כחצי שנה מתחילת ימיה של הכנסת, יצר את האפשרות לשבעה ח”כים להתפלג מסיעת האם. החוק כונה כך משום שנתפר לפי מידותיו של מופז, שהיה באותה שעה מספר 2 בקדימה והתנגד לגישת ליבני שלא להצטרף לקואליציה. בליכוד קיוו לפצל את קדימה באמצעות החוק הזה ולצרף את סיעת מופז לקואליציה, ובכך גם לרכך את התדמית הימנית של הקואליציה, וגם למתן את דרישות חבריה מראש הממשלה.

מופז ספג ביקורת רבה, מאחר שדומה היה שהוא מתואם עם הליכוד בחקיקת החוק. בסופו של דבר, החליט להישאר בקדימה, אך הקרע במפלגה התרחב. במאמץ רב הצליחה ליבני לשלוט במפלגה ולכפות את עמדתה המתנגדת להצטרף לקואליציה. בשיאה של המחאה החברתית בקיץ 2011, החל לחלחל בממשלה החשש כי הנה הציבור מתאחד כדי להדיח את נתניהו. אולם ליבני לא הצליחה להשתלט על הנהגת המחאה נגד נתניהו, וראש הממשלה סיים את הקיץ כשמעמדו איתן.

הכישלון לרתום את המחאה להפלת הממשלה התסיס רבים בקדימה, והקריאות נגד המנהיגה התחזקו. בתגובה לדרישת מנהיגי המפלגה האחרים ובראשם מופז לקיים פריימריז כדי לבחור הנהגה חדשה, הכריזה ליבני כי אין צורך בבחירות מקדימות כי הבחירות הכלליות רחוקות עדיין.

שבוע לאחר מכן, בתחילת דצמבר, הודיע נתניהו על הקדמת הפריימריס בליכוד. ההודעה הזו יצרה מערבולת בתוך קדימה – ליבני, שרגע לפני כן עוד חגגה את ההצלחה של בתוך קדימה למנוע את הקדמת הפריימריס, הוצגה באור מגוחך ולא נותר לה אלא להסכים להקדמת הבחירות הפנימיות. בכך למעשה נפתח הפתח להדחתה ולצירוף קדימה לקואליציה.

התחושה שהבחירות קרבות, שינתה את שאול מופז. ניצחונו בסוף מרץ 2012 בפריימריס בקדימה, לווה בהצהרות על כך שהוא מהווה אלטרנטיבה לנתניהו. חודש וחצי לאחר מכן, בעקבות ויכוח בתוך הקואליציה עם סיעת ישראל ביתנו, הודיע נתניהו על הקדמת הבחירות לכנסת. כלפי חוץ דיברו בקדימה בצורה לוחמנית והבטיחו כי ינצחו את הליכוד בבחירות הקרובות.

בפועל הבינו בקדימה כי בחירות מוקדמות יגבו מחיר יקר מהמפלגה – הסקרים הצביעו על כך שקדימה איבדה כמחצית מכוחה, ופירוש הדבר הוא ש-12-15 מבין הח”כים המכהנים לא יגיעו לכנסת הבאה. כך החלו מגעים חשאיים בין מופז לנתניהו על צירוף קדימה לקואליציה במקום בחירות. באישון לילה ביום שבו הייתה הכנסת אמורה להצביע על הקדמת הבחירות, הודיעו נתניהו ומופז על צירופה של קדימה לקואליציה.

במהלך זה, הימר מופז על קיומה של קדימה והפקיד אותה בידי יריבו הפוליטי. עצם ההצהרה של מופז על הצטרפות לקואליציה עם מי שכינה פעמים רבות קודם לכן “שקרן” וכן כינוים אחרים, פגעה בתדמית הפגועה ממילא של קדימה וריסקה את תדמיתו האישית של מופז. בסקרי דעת קהל צנחה קדימה אל המחוזות החד ספרתיים.

70 יום לאחר מכן, בשל אי הצלחת הקואליציה להסכים על תחליף לחוק טל, פרשה קדימה מהקואליציה. בכך הפך המהלך של מופז להצטרף לקואליציה למגוחך ביותר. האמינות שלו נפגעה בצורה רצינית, ומפלגת העבודה הפכה בסקרים לאלטרנטיבה לנתניהו. מאז, נעשו מספר ניסיונות ביניהם של רמון והנגבי, לפלג את קדימה בין אם לימין ובין אם לשמאל, אך ניסיונות אלו טרם צלחו.

שאול מופז – הצטרף לקואליציה עם נתניהו וסיים מרוסק פוליטית באופוזיציה. צילום: האתר הרישמי

יאיר לפיד יורד מהגדר

יאיר לפיד סומן בשלב מסוים כי איום על נתניהו. הסקרים המחמיאים, והעובדה כי לפיד חלש למעשה על שניים מהשופרות החזקים במדינה – מגיש חדשות בערוץ 2 בליל שבת ובעל טור בידיעות אחרונות, הדאיגו את אנשי הליכוד. כך עלתה ההצעה לחוק צינון לעיתונאים שיגביל את יכולתם להצטרף לפוליטיקה. הדיונים על החוק ייצרו לחץ על לפיד. כששמע כי נתניהו מקדים את הפריימריס, החליט לרדת מהגדר ולהתמודד בבחירות. אולם לאחר שבוטלו הבחירות מצא עצמו לפיד מנותק מאולפן שישי, ובשדה פוליטי ללא יעד מיידי לחתור אליו.

אם כן, הפעולות של נתניהו בפרט ושל הליכוד בכלל, הובילו כאמור להחלשת מפלגות השמאל ובראשן קדימה. במבט מלמעלה על שלוש השנים האחרונות, נראה כי כל היריבים הפוליטיים שהתייצבו מול נתניהו יצאו כשידם על התחתונה. המרוויחה הגדולה של התקופה האחרונה היא שלי יחימוביץ’, שביססה עצמה כמנהיגה לגיטימית של גוש השמאל וכאלטרנטיבה אפשרית לנתניהו, תוך שהיא מקפידה להציע סדר יום לא ביטחוני ולהיערך למאבק בין הניאו-בבחירות הקרובות תהיה הכרעה בין תפיסות העולם המנוגדות – הניאו-שמרנות של נתניהו מול הסוציאליזם של יחימוביץ’.