הבלוצ'ים חולמים עצמאות

על המלחמה המלוכלכת של פקיסטן

יובל בוסתן, אלון לוין


עשרות שנים של מאבק לעצמאות של קבוצה אתנית בפקיסטן הובילו כבר לאלפים רבים של הרוגים. מאות נחטפים על ידי כוחות הביטחון בכל שנה, גופותיהם המחוררות מכדורים של אחדים מהם מתגלות כעבור זמן מה. ובכל זאת, הצליחו הפקיסטנים לשמור את העימות הקשה הזה הרחק מסדר היום העולמי, עד החודשים האחרונים. התהודה לה זכה הנושא, במקרה כמעט, חושפת איך מאבק מקומי הופך למוקד סכסוך נוסף במלחמה הקרה השנייה, בין ארה"ב והודו לסין.

במאמר "מדינת טרור" בגיליון מרץ 2009, סקרנו את הקבוצות האתניות הנלחמות בתוך פקיסטן נגד השלטון המרכזי. הזכרנו כי הפילוג האתני במדינה זכה כבר לכינוי "הבלקניזציה של פקיסטן" נוכח המאבקים הפנימיים הנמשכים. מכולם, עלה לאחרונה לכותרות המאבק ארוך השנים של הבלוצ'ים המתגוררים במדינת בלוצ'יסטן בדרום-מערב פקיסטן.

תושבי האזור הם בני קבוצה אתנית הנאבקת בשלטונות ולמען הכרה עצמית בהפסקות מאז 1947. כ-60% מהבלוצ'ים מתגוררים בפקיסטן, כ-25% באיראן והשאר פזורים במפרץ הפרסי, מדינות אפריקה ומיעוט קטן אף באירופה. שורה של ארגונים ניהלו את המאבק הזה לאורך השנים ובהם החזית לשחרור הבלוצ'ים (BLF) שהוקמה בדמשק ב-1964 וצבא שחרור בלוצ'יסטן (BLA), המסווג על ידי בריטניה כארגון טרור ונתמך באופן לא מוצהר על ידי הודו

להבדיל מצבא השחרור הלאומני, ה-BLF הוא ארגון סוציאליסטי-קומוניסטי ברוחו. הוא הוקם שלא במקרה בדמשק לאחר מהפכת הבעת' ב-1963. באותו זמן סוריה נשלטה על ידי אמין חאפז אשר תמך בפעילות פאן-ערבית. במסגרת זו, איראן של השאה הייתה על הכוונת וכל יריב אפשרי לאיראנים יכול היה להיות בן ברית. מהר מאוד, לאחר התחזקות סדאם בעיראק של סוף שנות ה-60 של המאה שעברה, עברה התמיכה בארגון לבגדד, וה-BLF הפך לכלי משחק בידי סדאם נגד האיראנים. ה-BLF תוקצב היטב גם על ידי הסובייטים, כאמצעי לחץ על הפקיסטנים בימי מלחמת אפגניסטן.

השנים הראשונות למאבק הבלוצ'ים התאפיינו במספר ניסיונות מצומצמים וכושלים להיאבק בשלטון המרכזי. התבוסה להודו ב-1971 ומלחמת האזרחים שפילגה את פקיסטן והביאה ליציאתה של בנגלדש לעצמאות, עוררה תקוות גם בקרב המנהיגים הפוליטיים בבלוצ'יסטן כי יוכלו לנצל את המצב לעצמאות שלהם. אך נשיא פקיסטן הטרי, זולפיקר עלי בהוטו, סרב להיענות לכל דרישה נוספת לקצץ בסמכויותיו או בשטח הריבונות הפקיסטנית.

השלטון המרכזי השתמש בכל כלי בירוקרטי שעמד לרשותו – מנהיגי המחוז פוטרו, שרים ומושלים נכלאו וחירויות אזרח נשללו. כוחות צבא רבים נשלחו לאזור וקרבות קשים פרצו והביאו לכמעט 10,000 הרוגים בשני הצדדים ולעשרות אלפי פליטים ב-4 שנות לחימה. חיל הים חתך מדרום את נתיבי האספקה של ארגוני ההתנגדות והטה את יחסי הכוחות לטובת הצבא. הקונפליקט הסתיים כשבהוטו הודח על ידי מוחמד זיא-אל-חאק.

המנהיג החדש, שהמשיך להנהיג את פקיסטן במשך 11 שנה עד אשר נהרג בתאונת מטוס מסתורית באוגוסט 1988, פעל במהירות על מנת לייצב את המצב – הוא הכריז כי יעניק חנינה לכל מי שיניח את נשקו בבלוצ'יסטן והבטיח לפייס בין השבטים היריבים במדינה. כשזה לא הספיק – החל בהסגת כוחות הצבא. הגנרל רחימודין חאן מונה כמושל הצבאי של בלוצ'יסטן והנהיג שם משטר קשה ודיקטטורי, אך הביקורת נגדו נבלעה בשבחים על הישגיו בפיתוח המדינה ובהשקטת המחאות. הישגיו הביאו לשקט יחסי באזור, עד שנת 2005, אז הציגו מנהיגי האזור רשימה של 15 דרישות לממשלת פקיסטן. בין היתר, דרשו אז הרחבת השליטה על משאבי הטבע של בלוצ'יסטן והפסקת בניית בסיסי צבא שם.


גוואדר – על הכניסה למפרץ הפרסי. מפה: גוגל
הקליקו על המפה להגדלה

המנהיג שחוסל

באוגוסט 2006, נהרג בקרב נוואב אכבר ח'אן בוגטי, בן 79. בוגטי היה הדמות הפוליטית הבולטת ביותר בבלוצ'יסטן במשך כחמישה עשורים ופעל למען עצמאות הבלוצ'ים. הוא כיהן לזמן קצר כמושל המחוז מטעם הממשלה המרכזית ב-1973 אך התפטר לאחר שלא הסכים עם חלק מעמדות הממשלה. עם זאת, כמה מקורות מצביעים על כך שהסכים עם המבצע הצבאי הגדול של אמצע שנות ה-70 באזור.

בשנים האחרונות לחייו, הואשם על ידי ממשלת פקיסטן בהיותו מנהיג מיליציה באזור ונחשד בהובלת ה-BLA, שהפעיל כבר כמה עשרות מחנות אימון ללוחמת גרילה. ביולי 2006, ניסה הצבא הפקיסטני לחסלו בתקיפה מהאוויר. ההתקפה הזו נכשלה אך ב-26 באוגוסט תפסו אותו פגזי הצבא הפקיסטני במערה שבה הסתתר. הנשיא דאז מושארף ברך את אנשי המודיעין והצבא שביצעו את הפעולה והורה על הטלת סגר במטרה למנוע מהומות באזור, אך בכל זאת נרשמו התנגשויות במשך מספר ימים [1].

מי שירש את עמדת ההנהגה שהותיר אחריו בוגטי הוא נכדו, בראהאמדאג בוגטי, שהצליח להתחמק בעור שיניו מהתקרית בה נהרג סבו, ויצא לגלות מרצון מיד לאחר מכן, כשחצה את הגבול ברגל לאפגניסטן. לאחר שהתמקם, הצטרפו אליו אימו, אישתו וילדיו. הם נאלצו לעבור מקום 18 פעמים ב-18 חודשים. הלחץ הפקיסטני עשה את שלו והאפגנים, בעידוד אמריקני, שלחו את בוגטי הנכד ואת משפחתו לגלות נוספת, הפעם בשוויץ.

חברי המפלגה שהקים בוגטי בבלוצ'יסטן ממשיכים להוות מטרה עיקרית עבור השלטונות – 8 מהם נהרגו, 5 מוגדרים כנעדרים זה מספר שנים ומזכ"ל המפלגה, בן 76, נכלא ועונה על ידי השלטונות במקרים שתועדו על ידי ארגוני זכויות אדם [2].

ואחרי הכל, מוסיף בוגטי הנכד למשוך בחוטים מרחוק ומנסה לגייס תמיכה בינלאומית במאבק הבלוצ'ים להכרה עצמית. וזהו אינו מאבק קל בכלל – המאבק שנמשך עשרות שנים וגבה אלפי קורבנות במה שמכונה "המלחמה המלוכלכת" של פקיסטן, זכה עד היום להד תקשורתי מוגבל ביותר. וזאת, על אף שמדובר במחוז הגדול ביותר של פקיסטן, כמעט 40% משטח המדינה, העשיר בגז טבעי ובמחצבים אחרים ונמצא במיקום בעל חשיבות אסטרטגית רבה בכל האמור הן למרחב ההודי והן למפרץ הפרסי ובפרט לאיראן.

איראן, שבשטחה כאמור מתגוררים כ-25% מהבלוצ'ים, סייעה בנדיבות במהלך השנים לפעולות הצבאיות של פקיסטן נגד המיעוט האתני המתקומם. האיבה לאיראן בבלוצ'יסטן סייעה לשמועות על פעילות ערה במקום של סוכני CIA והמוסד הישראלי שפוזלים מערבה, אל תוך איראן. שמועות אלו מעולם לא זכו מטבע הדברים לאישור רישמי אך לא יהיה זה מוגזם להניח כי כל גורם הנוטר טינה לאיראנים, ובוודאי כזה הגובל בארץ האייתוללות, עשוי לשתף פעולה בשמחה עם גורמים מערביים המחפשים לפגוע בתוכנית הגרעין של טהרן.


נוואב אכבר ח'אן בוגטי בצילום משפחתי עם נכדו, בראהאמדאג בוגטי – חיסולו הביא לתסיסה באזור. צילום: ארכיון בראהאמדאג בוגטי

עזרה ממקור לא צפוי

חיסולו של בן-לאדן במאי האחרון חשף את העובדה כי זה התגורר במשך שנים במרכז פקיסטן, בסמוך לאקדמיה צבאית. חשיפה זו עוררה זעם רב בציבור האמריקני ובקרב חוגי מודיעין מסויימים שחשו כי הפקיסטנים לא עשו מספיק למצוא את המבוקש מספר אחד בעולם. לאחר חיסולו של בן-לאדן, הדיאלוג הישיר בין ארה"ב לפקיסטן נפגע, אם בשל העובדה שהיעד המרכזי במלחמה העולמית בטרור חוסל ואם כי חוסל בפקיסטן עצמה. כך או אחרת, היו בארה"ב כאלו שחיפשו להשיב לפקיסטנים בהזדמנות הראשונה, וזו הגיעה בתוך זמן לא רב.

מספר חודשים אחרי חיסול בן-לאדן, העלו כמה חברי קונגרס אמריקנים הצעה להכיר בדרישת הבלוצ'ים להכרה עצמית. מדובר היה בהצעת החלטה דרמטית ושנויה במחלוקת שנועדה להביך באופן פומבי את השלטון המרכזי בפקיסטן. זהו גם ההסבר המיידי והמקובל ליוזמה של חברי הקונגרס. יש הטוענים כי היוזמה הוצעה על מנת להעלות על סדר היום את ההרג בבלוצ'יסטן בעוד אחרים מאשימים כי מדובר בתוכנית אמריקנית לפגוע באחיזת ממשלת פקיסטן באזור ובכך לסכל את כוונתה להעניק לסין נמל צבאי במקום [3].

תהא המטרה אשר תהא, חברי הקונגרס האמריקנים שהציגו את ההצעה לא היו מהמשפיעים בבית הנבחרים בלשון המעטה והצעתם נדחתה כעבור מספר ימים. עם זאת, עצם העלתה עוררה זעם רב בפקיסטן – ראש הממשלה ג'ילאני כינה אותה "התקפה על הריבונות הפקיסטנית" ושגריר פקיסטן לארה"ב הזהיר כי להצעה עשויות להיות "השלכות מרחיקות לכת על יחסי ארה"ב-פקיסטן". בממשל אובאמה מיהרו להצהיר כי היוזמה אינה תואמת את מדיניות הממשל האמריקני [4].

ביוזמה האמריקנית אין כל חדש – התמיכה בבלוצ'ים מאז ומעולם הייתה בעיקר דרך לפגוע בפקיסטן. בשנים 1964-1979 השתמשו גורמים ערבים בתמיכה בבלוצ'ים כדי לפגוע באינטרסים איראנים. אחרי מהפכת ח'ומייני ב-1979 ועד סיום המלחמה הקרה הראשונה, התמיכה בבלוצ'ים הגיעה מברה"מ כאמצעי להעניש את פקיסטן על תמיכה במוג'אהידין באפגניסטן. מאז תחילת המלחמה העולמית בטרור, חזרו הבלוצ'ים לפעילות בעלת גוון לאומני ולא קומוניסטי או סוציאליסטי, והפעם בסיוע הודי.

צבא השחרור הוכרז כארגון טרור בימי בוש הבן, כמחווה למושארף. כעת, כשאובאמה מוביל נסיגה אמריקנית הדרגתית מהאזור, התמיכה ההודית-אפגנית בבלוצ'ים צפויה להתחזק כאמצעי לחץ על הממשלה בפקיסטן. ההודים, שמקפידים לשמור על יחסים טובים עם האיראנים, יצטרכו להיות זהירים בעניין זה מבחינתם, כדי שלא להתסיס את הבלוצ'ים בצד האיראני של הגבול.

לפקיסטנים נגרם נזק מיידי מעצם אזכור ההצעה בתקשורת. באופן לא מפתיע במיוחד, המאבק ארוך השנים במדינה ובאזור הרווי בסכסוכים אתנים זכה כאמור להתייחסות מחוץ לפקיסטן רק ככלי משחק במאבקי הכוח באזור. גם שורה ארוכה ומתמשכת של חטיפות – כ-8,000 נחטפו בשנים האחרונות אם להאמין לבלוצ'ים, כמה מאות אם להאמין לארגוני זכויות אדם ואף אחד אם להאמין לצבא פקיסטן – לא הביאו להתערבות בינלאומית עניינית. כעת, המלחמה, שמתנהלת בהפסקות מאז 1947 ובעצימות גבוהה מאז 2006, תפסה כותרות בכל העולם.

ראש הממשלה הפקיסטני התהלך בין הטיפות, מודע לכך כי הוא ייאלץ להשקיע תשומת לב ומשאבים על מנת להבטיח כי המאבק בבלוצ'יסטן לא ייצא מכלל שליטה. הוא מיהר לכנס את כל נציגי הפלגים באזור על מנת לדון בדרכים לייצב את האזור ולשפר את המצב הכלכלי כדי להשקיט, אולי במשהו, את המחאות.

המאבק בבלוצ'יסטן עלה מדרגה בפרופיל התקשורתי שלו ואולי יעלה מדרגה ברמת האלימות, אך אין זה אומר בהכרח כי פני הצדדים להכרעה. כפי שמוכיח אסד בסוריה, חשיפה תקשורתית גבוהה לבדה אינה מספיקה עוד להטות את הכף במאבקים פנימיים ומעשי זוועה באזרחים אינם מובילים בהכרח להתערבות חיצונית.

היוזמה של חברי הקונגרס האמריקנים להכיר בזכות הבלוצ'ים להכרה נגנזה אמנם לעת עתה, אך טוב תעשה הממשלה באיסלמאבד אם תתייחס אליה כאל איתות אזהרה אמריקני. לא מן הנמנע כי התקדמות של פקיסטן בנתיב שיכניס את סין לאזור עם כוח ימי, תוביל להתקדמות בהכרה אמריקנית ומערבית בבלוצ'ים – תחילה בביטול ההתייחסות אליהם כאל ארגון טרור ובהמשך, אם יגיעו לכך הדברים, בהכרה רשמית בזכותם להכרה.

הערות

1. Carlotta Gall, "Tribal Leader’s Killing Incites Riots in Pakistan", New York Times, 28/08/2006

2. שם

3. עוד על הצעה זו והמניעים לה, במאמר "שרשרת הפנינים" בגיליון זה

4. Declan Walsh, "Fury in Pakistan After U.S. Congressman Suggests That a Province Leave", New York Times, 21/02/2012


מאמרים נוספים