סיום המלחמה הקרה הראשונה הביא מדינות רבות, כולל בנות ברית ותיקות של ארה”ב, לחפש דרך שתאפשר להן להתמקד בפיתוח עצמי ואזורי במקום להישאר תלויות בחסדי מעצמת-העל האמריקנית. התפתחות הסחר העולמי, תסכולן של המדינות המתפתחות מהמעמד הנחות להן זכו בארגונים העולמיים ועלייתן של מעצמות אזוריות, הובילו מדינות רבות להעדיף את שכונתן על פני הזירה העולמית.
“הפוגה מההיסטוריה”, כך כינה את שנות ה-90 מזכיר המדינה וורן כריסטופר, בפרפרזה על מאמרו המפורסם של פוקוימה “קץ ההיסטוריה”. בזו אחר זו, התגבשו הסכמי אינטגרציה אזורית ברחבי העולם. מדינות זניחות בזירה הגיאו-פוליטית, הפכו לחוליות חשובות במסגרות רב-לאומיות בעלות משמעות עולמית. משקלן של אלו בזירה העולמית צפוי לעלות ככל שנתקדם אל תוך המאה ה-21.
“המאה האסיאתית”, כפי שהיא מכונה על ידי מספר גובר והולך של מומחים, צפויה להמשיך את תהליך נדידת ההגמוניה העולמית מערבה על פני הגלובוס – מאירופה לצפון אמריקה ובקרוב לאסיה. בהקשר זה, בחינת הסכמי האינטגרציה האזורית ביבשת הגדולה מכולן מקבלת משמעות מיוחדת.
המאמרים הנותרים בגיליון שזורים אלו באלו – ממאבקי הכוח בין המחנות הבולטים בקרמלין על רקע בחירתו הצפויה של דימיטרי מדבדב, דרך ביקורו של זה בסרביה המצומקת שלאחר העצמאות הקוסוברית, ועד השפעתה של זו על מאבקן של קבוצות אתניות ברחבי העולם.
מאבק אתני אחד שעשוי לבוא על פתרונו עוד השנה, הוא הסכסוך המפלג את קפריסין ב-34 השנים האחרונות בין האוכלוסייה היוונית והטורקית. בחודש שעבר ניצח דימיטריס כריסטופאס בבחירות לנשיאות חלקו היווני של האי. בחירתו של זה, הנשיא הקומוניסטי הראשון באירופה בשני העשורים האחרונים, צפויה להניע מחדש את יוזמת איחוד האי.
