במשך למעלה מארבעה עשורים, סובבת מדיניות החוץ של ישראל סביב היחסים עם ארה”ב ומערב אירופה. התלות המוחלטת בעידן המלחמה הקרה, הביא לחרם על ישראל גם מצידן של מדינות אנטי-מערביות שלא החזיקו עד אז בעמדה כלשהי בסכסוך הישראלי-ערבי. גם לאחר המלחמה הקרה, הייתה ונותרה ארה”ב הגורם המשפיע ביותר במדינות החוץ הישראלית. הקשרים עם מדינות אחרות הוגדרו לא פעם ביחס לאינטרס האמריקני, גם בעיתות מתיחות בין ירושלים לוושינגטון.
כל ממשלות ישראל, בזו אחר זו, קיבלו את התלות הישראלית בארה”ב כעובדה מוגמרת, הן בשל המטריה הדיפלומטית שסיפקה לישראל והן בזכות הסיוע הכלכלי והצבאי. כתוצאה מכך, הזניחו ממשלות ישראל במשך שנים את מרבית מדינות העולם. באפריקה, באמריקה הלטינית, בבלקן ובמזרח אסיה, שורה ארוכה של מדינות עם פוטנציאל ליחסים טובים עם ישראל, לא ראו ביקור של בכיר ישראלי במשך שני עשורים ויותר. כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד החוץ התקבלה בהרמת גבה ובביטול באשר לכישוריו, אך חודשיו הראשונים בתפקיד מבשרים על מהפכה של ממש בכל האמור ליחסים עם המדינות הלא מערביות.
העניין הישראלי החדש בכלל מדינות העולם הוא חלק מתפיסה חדשה המאפיינת את ממשלת נתניהו, ששמה דגש על ההיבט הדיפלומטי, וזה מניב עד כה תוצאות חיוביות. כך לדוגמא, הגברת הלחץ הבינלאומי על איראן יכולה להיזקף לפחות בחלקה לזכות ישראל, שמציגה בחודשים האחרונים קו תקיף, ומטפטפת, כך נראה, מידע מודיעיני מפליל על הפרויקט האיראני לרוסיה ולמערב.
הזנחת העולם השלישי הקלה על אויביה של ישראל להפוך משטרים רבים שם לאנטי-ישראלים ואף אנטישמיים. המשבר הפוליטי בהונדורס, המקבל אט-אט מימד אנטישמי, הוא הדוגמא האחרונה אך בהחלט לא היחידה למחיר המדיני שמשלמת ישראל על ההזנחה. במקומות רבים סופגת ישראל ביקורת הנובעת מבורות, או מהעובדה כי יריבותיה הצליחו להשיג דריסת רגל במדינות אלה. בנייה מחדש של קשרים עם העולם השלישי, והידוק הקשרים עם האיחוד האירופי המתהדק בפני עצמו, צריכים, אם כן, לעמוד במרכז מדיניות החוץ של ממשלות ישראל בשנים הקרובות, ללא קשר לגוש הפוליטי שיחזיק בשלטון.
קריאה מהנה.
