ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל הוא האחרון בסדרה של מפגשי מנהיגים שקיים ראש הממשלה נתניהו בשנה האחרונה. אלו מעידים על שינוי חסר תקדים במעמדה של ישראל בעולם, תוצאה של מספר תהליכים שמשחקים לטובתה של ישראל. שורת ביקורים אליהם יצא נתניהו ב-12 החודשים האחרונים מנסים למנף את אטרקטיביות הסחורה הישראלית במקומות כמו אפריקה, מרכז אסיה ואפילו המפרץ הפרסי, על מנת לחזק את מעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם.
גורם משמעותי באווירה הידידותית לישראל לאחרונה הוא כמובן הנשיא החדש בבית הלבן. כמו קודמו, טראמפ מצהיר על מחויבותו לביטחון ישראל אך נוקט בקו שונה לחלוטין כשהוא מגבה את ההתנהלות הישראלית באופן גורף ותוקף את הפלשתינים. מידת העניין של ארה”ב להתערב בעולם הערבי בעידן בו התלות בנפט נמוכה היא מוגבלת, אך טראמפ המביא גישה עסקית עשוי להוביל לשינוי במאבק הבין-גושי בתוך העולם הערבי.
מחוץ לאזורנו, טראמפ לא ניצב עדיין על קרקע יציבה, בלשון המעטה – הוא לא הצליח להעמיד חלופה מקובלת לתוכנית הבריאות של אובמה, עננת הקשרים שהיו או לא היו עם רוסיה טרם התפוגגה והוא מוסיף להיגרר להשמצות ונאצות נגד עיתונאים בטוויטר. כדי לצאת ממעגל התגובות הזה, ולזכות בלגיטימציה לנשיאותו, הדרך הטובה ביותר היא לרשום הישג משמעותי שייצור קונצנזוס סביב התוצאות שהוא משיג, גם אם לא סביב סגנונו.
לבסוף, על רקע הפגיעה המחודשת בנציגי האו”ם בקונגו מוכת הקרבות, מציג יהונתן הרשקוביץ במאמר אורח סקירה היסטורית על משבר קונגו שהתחולל בתחילת שנות ה-60 על רקע היציאה לעצמאות, היווה זירת התגוששות בין ארה”ב לברה”מ בשיאה של המלחמה הקרה והוביל בעקיפין ( או שלא) למותו של מזכ”ל האו”ם, דאג המרשלד.
קריאה נעימה.
