בזמן שארה”ב עושה תוכניות ארוכות טווח לשימור השפעתה בדרום-מזרח אסיה, פועלת סין לחיזוק מעמדה באמריקה הלטינית. אמנם עבור שתי המעצמות טמון רווח כלכלי במהלכים אלו, אך ברור כי אלו בראשונה גיאו-פוליטיים מטבעם. באסיה, מקדמת סין את ההתעצמות האמריקנית באזור בהתעצמות משלה, בזמן שבאמריקה הלטינית מוצאת עצמה וושינגטון מוגבלת ביכולתה לבלום את הכניסה הסינית. כדי לשמר השפעתה בכל זאת, תצטרך ארה”ב לאמץ דרך פעולה חדשה.

בחודשים האחרונים, שרטטנו את המאבק ההולך ומתהווה בזירה האסיאתית, בין סין לבין הודו וארה”ב. קווי המסגרת מצביעים על שינויים בפריסה האמריקנית בכל המרחב הדרום-אסיאתי, ומנגד התעצמות של סין ושל הודו [1]. הסינים מוטרדים מהכניסה האמריקנית לאזור ומחפשים דרכים לאזן את הכוחות. מכיוון שלא יוכלו לאלץ את האמריקנים לסגת מהאזור, פועלת סין להשיג קלפי מיקוח מול ארה”ב במקומות אחרים. בעשותה כן, נהנית סין ממשקעים שליליים שיש למנהיגים רבים במדינות המתפתחות נגד ארה”ב וממדיניותה להכתיב תכתיבים בתמורה לסיוע, מסחר או חסות גיאו-פוליטית.

באמצע העשור הקודם, כפי שכבר סוקר בהרחבה באתר, הסתערה סין על אפריקה והפכה שם בתוך שנים ספורות משחקנית זניחה לשותפת הסחר הגדולה ביותר של היבשת, ולמשפיעה שווה לפחות לארה”ב, אם לא יותר מכך.

משהושג היעד באפריקה, החלה לפעול סין בשנים האחרונות על מנת לשדרג את השפעתה גם באמריקה הלטינית. העניין הסיני באזור כפול ומכופל – לא רק שלאמריקה הלטינית יש חומרי גלם בשפע להציע לסינים וגם שווקים לתוצרת הסינית, לא רק שבאזור יש לא מעט משטרים המשוועים לאלטרנטיבה לתכתיבים של וושינגטון לפני שזו תציע תמיכה בתמורה, הרי שכניסה סינית לאזור פרושה המיידי פגיעה דרמטית במעמדה של ארה”ב בחצר האחורית שלה מזה כמעט 200 שנה [2].

תמורה זו ביחסי הכוחות מהווה מכה קשה לארה”ב הרבה יותר מאשר אובדן ההשפעה באפריקה לדוגמא. מעצמת-העל הכל יכולה מצאה עצמה בתוך זמן לא רב מוגבלת ביכולתה למנוע את הכניסה הסינית לאזור. היא נותרה עדיין דומיננטית ושותפת סחר בולטת של מרבית המדינות במרחב, אך כולן מכירות באלטרנטיבה הסינית הזמינה עבורן, כמו גם בעוצמה הטמונה באינטגרציה אזורית מול תכתיביה של מעצמה.

עד כמה נפגע מעמדה של ארה”ב באזור ומעמדו של אובאמה בפרט יעיד הסיפור הבא – בפסגת מנהיגי מדינות אמריקה שנערכה ב-2009, זמן קצר לאחר כניסתו של אובאמה לבית הלבן, זכה הנשיא האמריקני לקבלת פנים השמורה לכוכב רוק – כל תשומת הלב רוכזה אליו והכל חיכו למוצא פיו. הימים היו ימי שיא הפופולאריות והתקווה מאובאמה. מאז זרמו הרבה מים בתעלת פנמה. את הפסגה של אפריל השנה, ירצה אובאמה לשכוח כמה שיותר מהר.

עוד לפני שהגיע כבר פרצה שערורייה – בתקשורת התפרסם כי חברים בכוח האבטחה של אובאמה שהקדימו בואם על מנת לאבטחת את הגעתו של הנשיא האמריקני, נתפסו בשידול לזנות. אובאמה עצמו נדרש לסיפור המביך והביע כעס רב על התנהלותם.

אך הסיפור המרכזי היה קריאה משותפת של מנהיגי המדינות המשתתפות נגד החרם הנמשך על קובה. אפילו מנהיגי מכסיקו וקולומביה, בנות הברית הקרובות ביותר של ארה”ב במרחב הלטיני, קראו לשים סוף לנושא. חברות מדינות ALBA – גוש הציר הלטיני המונהג על ידי ונצואלה של הוגו צ’אבז – הכריזו כי לא יגיעו לפסגה הבאה אם קובה לא תוזמן. אובאמה מצידו הוסיף לשרשרת המבוכות כשכינה בנאומו את איי פוקלנד “מלדיבים” (Maldives) במקום “מאלווינס” (Malvinas) כמאמר המקומיים וסיים באומרו כי הוא “מופתע” כיצד מנהיגים של מדינות שהשתחררו ממשטרים אוטוריטאריים מתעלמים ממשטר כזה בקובה. חלק מהמשתתפים בפסגה עזבו במחאה והפורום הסתיים ללא שום הצהרת סיכום [3].

המדינה הקומוניסטית סולקה מהפורום לאחר השתלטותו של קסטרו על קובה, אי שם ב-1959. יותר מחצי מאה עברה מאז, יותר מ-20 שנה מאז סיומה של המלחמה הקרה הראשונה, והאמברגו של וושינגטון על הוואנה נראה בעיני רבים כשריד לא רלוונטי לתקופה רחוקה. אובאמה הצהיר עוד במסע הבחירות הקודם כי לא ייתכן שינוי ביחסים ללא רפורמות דמוקרטיות בקובה. עם זאת, ניצחון בבחירות וכניסה לכהונה שנייה חפה מלחצים של בחירה מחדש עשויה להביא אותו בכל זאת לנרמל את היחסים.

הסיפור האמיתי בפסגה הוא כמובן התייצבות המנהיגים כאיש אחד נגד ארה”ב. עד לפני מספר שנים קשה היה להעלות על הדעת מצב בו היו מעיזים כולם לעשות זאת ועוד פומבי. והנה, גם באמריקה הלטינית, עד לפני מספר שנים אזור שנמצא פחות או יותר תחת חסות של וושינגטון, השפעתה של ארה”ב דעכה במהירות ומשלוש סיבות – הראשונה היא ההתעוררות הלאומית והשאיפה להשתחרר מתכתיבים זרים, מגמה שמתרחשת בכל העולם מאז סיומה של המלחמה הקרה הראשונה. הסיבה השנייה היא הפניית משאבים רבים למלחמה העולמית בטרור שהביאה להזנחה דיפלומטית וכלכלית של אמריקה הלטינית. השלישית, המשמעותית לא פחות מהשתיים האחרות, היא הופעתה באזור של מעצמה דומיננטית המהווה אלטרנטיבה לחסות הפוליטית והכסף שמספקת ארה”ב וזוהי סין.

אובאמה לבדו מחוץ לכינוס מדינות אמריקה – כך חלפה לה תהילתו. צילום: הבית הלבן

סין משתדרגת

לקראת סוף חודש יוני, יצא ראש הממשלה וון ג’יבאו למסע דילוגים ב-4 מדינות באמריקה הלטינית – ברזיל, אורוגוואי, ארגנטינה וצ’ילה. במהלך המסע, חתם ג’יבאו על שורה של הסכמים שנועדו לחזק את השפעתה של סין באזור ובפרט בקרב חברות המרקוסור, איחוד המכסים הבולט בדרום אמריקה.

הראשון היה הסכם לשדרוג היחסים עם ברזיל לרמה של “שותפות אסטרטגית מקיפה” – הסכם זה מאגד בתוכו שורה של צעדים להידוק שיתוף הפעולה בין המדינות לתקופה של 10 שנים לפחות. מאז הצהירו לראשונה השתיים על כוונתן לשדרג היחסים, לפני 19 שנה, התהדקו היחסים בתחומי הכלכלה והפעילות הסוציאלית, ובשלב מאוחר יותר גם ברמה הגיאו-פוליטית, עם הקמתו של פורום ה-BRICS. ההסכם החדש, כך הצהיר וון, נועד להעמיק את שיתוף הפעולה בין המדינות בדרך לבניית סדר עולמי חדש “והוגן יותר” [4].

הברית בין סין לברזיל מהווה עוגן עבור הסינים בדרך להתבססות כמעצמה עולמית, בוודאי מול המערב אך גם בתוך פורום ה-BRICS, וזאת על רקע היחסים החשדניים עם הודו והרצון הסיני לבסס דומיננטיות גם מול רוסיה.

גם בצ’ילה, לשם הגיע וון בסוף מסעו, הכריזו שתי המדינות על שדרוג היחסים לרמה אסטרטגית והתחייבו להכפיל את היקף הסחר ביניהן בתוך 3 שנים. באורוגוואי, החליפו המנהיגים הצהרות על החשיבות שבהידוק שיתוף הפעולה. וון הציע להרחיב את המסחר בין המדינות “לטובת שתיהן” עם דגש על תחומי הכרייה, ייצור מכוניות והשקעה כללית בתשתיות.

בארגנטינה, ציינו וון והנשיאה קירשנר 40 שנה ליחסים בין שתי המדינות. היחסים בין סין לארגנטינה הדוקים ומשותפי אינטרסים. כך למשל, תומכת סין בטענותיה של ארגנטינה לריבונות על איי פוקלנד, בעוד שארגנטינה מצדדת בעמדה הסינית כלפי טיוואן. סין היא הלקוחה הגדולה ביותר של התוצרת החקלאית הארגנטינית – בעיקר קמח, שמן סויה ותירס – ושותפת הסחר השנייה בגודלה של ארגנטינה אחרי ברזיל. הסחר בין ארגנטינה וסין הסתכם ב-2011 ב-14.8 מיליארד דולר, אך עם גירעון משמעותי מבחינת הארגנטינאים.

הסינים נוקטים באזור זה באותה מדיניות השקעות והסכמים כמו באפריקה. כך, בין ההסכמים שנחתמו עם ארגנטינה בפסגה זו, ניתן היה למצוא הלוואה סינית בריבית נמוכה בסכום של 2 מיליארד דולר, לשיקום תשתיות התחבורה באזורי הגידול וההפצה של התוצרת החקלאית הארגנטינית, שסין כאמור היא הלקוחה המובילה שלה [5].

לקראת סיום מסעו, הציע וון לכונן הסכם סחר חופשי בין איחוד המרקוסור לבין סין. חלק מחברות הארגון הביעו הסכמה עקרונית לבחון את המהלך, אך יצטרכו לפתור בעיות דחופות יותר בטרם יידרשו לנושא.

וון ג’יבאו – סין מתחזקת עוד יותר באמריקה הלטינית. צילום: קרן המטבע הבינלאומית

מרקוסור – פרגוואי מושעית, ונצואלה מצטרפת

ב-22 ביוני, סערה פוליטית בפרגוואי הביאה להדחת הנשיא המכהן, פדריקו לוגו, בידי הסנאט הנשלט בידי האופוזיציה. לוגו היה הנשיא הראשון זה 61 שנה שלא הגיע משורות מפלגת “קולוראדו” הימנית. במקומו הושבע סגנו מהמפלגה הליברלית ומי שנחשב שלאחד ממבקריו החריפים ביותר, פדריקו פרנקו.

לוגו הועמד לדין על ידי הסנאט על חמש עברות שונות. האחרונה והחמורה ביותר הייתה אחריותו ליציאתם משליטה של עימותים בין חקלאים שנושלו מאדמותיהם בצפון-מזרח המדינה לבין כוחות הביטחון. התוצאה – 11 חקלאים ו-6 שוטרים נהרגו. שר הפנים ומפקד המשטרה מיהרו להתפטר אך הסנאט הלעומתי לא הסתפק בזה וכאמור בחר להדיח בהליך מזורז את הנשיא עם סיום שנת כהונתו הרביעית מתוך חמש.

שכנותיה של פרגוואי תקפו בחריפות את מה שפירשו כהדחתו של מנהיג שנבחר בדרך דמוקרטית. בתוך זמן קצר, החזירו ארגנטינה וברזיל את שגריריהן. הוגו צ’אבז האשים, איך לא, את ארה”ב כמי שעומדת מאחורי המהלך. פרגוואי גם הושעתה הן מחברותה במרקוסור והן מיונאסור. עם זאת, הארגונים נמנעו מלהשית סנקציות כלכליות על פרגוואי, אחת המדינות העניות ביבשת, על מנת שלא לפגוע באזרחי המדינה. ההשעיות צפויות להישאר על כנן עד שהמשבר ייפתר, ככל הנראה בבחירות המתוכננות לאפריל 2013 [6].

במהלך השעייתה של פרגוואי ואחרי שנים של המתנה, אושר צירופה של ונצואלה כחברה מלאה במרקוסור. איחוד המכסים הוותיק מאגד בתוכו כעת את שלוש הכלכלות הגדולות בדרום אמריקה שמובילות את היבשת כמעט בכל הפרמטרים הכלכליים החשובים. צירופה של ונצואלה דווקא בעיתוי הזה גרר ביקורת מצד רבים, מה שלא הפריע לנשיא ונצואלה צ’אבז לחגוג את המאורע ההיסטורי.

עוד לפני שהגיע תאריך ההצטרפות הרשמי, טען הנשיא הסוציאליסט של ונצואלה כי הפורום המורחב הכרחי על מנת להילחם בקולוניאליזם (קרי, בארה”ב – א.ל.י.ב). עוד הציע צ’אבז לאחד את תעשיית הנשק שלו עם זו של ארגנטינה בדרך לביסוסה של מרקוסור כברית הגנה צבאית.

צ’אבז כידוע ניצב מול שני אתגרים משמעותיים – הראשון הוא המאבק הארוך שהוא מנהל במחלת הסרטן. צ’אבז סרב לחשוף באיזה סרטן בדיוק מדובר, אך נתן פומבי לטיפוליו בקובה. לא פעם הצהיר כי כבר החלים מהסרטן, רק כדי לשוב לסבב טיפולים נוסף בחלוף מספר חודשים. בהיעדר מידע רשמי, הפרסומים בנושא ניזונים משמועות. על פי חלקן, לצ’אבז נותרו לא יותר משנתיים לחיות.

באוקטובר, יתייצב צ’אבז מול האתגר השני – בחירות לנשיאות מול אופוזיציונר משמעותי ראשון מזה שנים – הנריק קפרילס, בן לאב הולנדי ולאימא יהודיה. קפרילס, יהודי על פי ההלכה, מצהיר על עצמו דווקא כ”קתולי נלהב”, מה שלא מונע מנאמני צ’אבז לנהל נגדו קמפיין בעל סממנים אנטישמיים. קפרילס צמצם בחודשים האחרונים באופן משמעותי את הפער בסקרים, ואף זכה להובלה בסקר בולט שפורסם בחודש יוני. מיד לאחריו אגב, הצהיר צ’אבז שוב כי החלים מהסרטן הוא מוכן לבחירות [7].

אובאמה עם כריסטינה קירשנר מארגנטינה – טעה אפילו בשם המקומי של איי פוקלנד. צילום: הבית הלבן

צ’אבז לא מהווה איום?

בתחילת החודש, כחודשיים לאחר המבוכה בפסגת מנהיגי מדינות אמריקה, הסתבך אובאמה שוב בראיון שהעניק לערוץ טלוויזיה במיאמי. בתשובה לשאלת המראיין, פטר אובאמה בבוז שאלה לגבי איום הנשקף לארה”ב מהוגו צ’אבז באומרו כי “לא הייתה לו השפעה רצינית על הביטחון הלאומי שלנו”.

אמירה זו הקפיצה את הרפובליקנים נגד הנשיא – מיט רומני כינה את ההתבטאות “מדהימה ומזעזעת” בעוד הסנאטור רוביו מפלורידה טען כי ההתבטאות מעידה על “ההבנה הנאיבית להדאיג” של הנשיא. דובר מסע הבחירות של הנשיא מנגד טען כי “בזכות מנהיגותו של הנשיא אובאמה, מעמדנו בקרב מדינות אמריקה הרבה יותר טוב היום מאשר לפני שנכנס לתפקידו. באותו הזמן, הוגו צ’אבז נדחק לשוליים והשפעתו נפגעה” [8].

ככלל, מדיניותו של אובאמה מאז נכנס לתפקידו הייתה פחות או יותר להתעלם מהצהרותיו הקיצוניות של צ’אבז בניסיון להפוך אותו ללא רלוונטי. עם זאת, בחינה של אירועי השנים האחרונות לא מצביעה על הצלחה מסחררת של מדיניות זו בלשון המעטה – צ’אבז אמנם חולה ונאלץ להתמודד מול יריב פוליטי מאיים, אך השפעתו על האזור נותרה כשהייתה – קריאותיו נגד מדיניות ארה”ב כלפי קובה הפכו לנחלת הכלל; כניסתו למרקוסור עשויה להפוך את איחוד המכסים גם לברית צבאית שתדחוף, אם הדברים יהיו תלויים בו, לפעולה משותפת ל”שחרור” איי פוקלנד; תמיכתו בארגוני טרור – FARC המקומי וחיזבאללה השיעי ובעסקי הסמים – מאפשרת להם כר פעילות נוח באמריקה הלטינית להלבנת כספים וסחר בנשק [9]; הוא רכש נשק ב-4.4 מיליארד דולר מרוסיה, הזמין את מדבדב לביקור היסטורי ואת הצי הרוסי לתמרון היסטורי לא פחות [10]; הוא סגר עיסקאות בהיקף מיליארדי דולרים עם סין והבטיח בכך את תמיכתה.

חלק מהאירועים הנ”ל התרחשו זמן קצר לפני שאובאמה נכנס לבית הלבן, אחרים בזמן כהונתו. לכולם פוטנציאל להשפיע בצורה כזו או אחרת על הביטחון הלאומי של ארה”ב. אובאמה יכול לטעון כי התעלמותו מנעה התחזקות רבה עוד יותר של צ’אבז, אך קשה לטעון כי הצליח לרסן או להחליש אותו. נכון יותר לקבוע כי חוסר היכולת של הממשל האמריקני להשפיע באמת על אחד האיומים המהותיים והקרובים ביותר לגבולה, מדגיש יותר מבעבר את הצורך הדחוף במדיניות חדשה, שתתאים למצב העניינים הנוכחי.

הוגו עם קלינטון – רחוק מקו הבריאות אבל עדיין מהווה איום ברור. צילום: מחלקת המדינה

דרושה דוקטרינה חדשה

בוושינגטון, אם כן, מוצאים עצמם בשנים האחרונות במצב לא מוכר – החצר האחורית שלהם כבר מזמן לא רק שלהם, ומדינות רבות מקבלות בזרועות פתוחות כל מעצמה אלטרנטיבית. זאת ועוד – סין ובמידה פחותה באזור זה רוסיה, נהנות מיתרון יחסי על ארה”ב – אין נגדן משקעים שליליים במדינות באזור זה והן לא מתערבות בענייניהן הפנימיים של מדינות אחרות. נראה כי “הייעוד הגלוי”, אותו צו אמריקני מאמצע המאה ה-19 שלפיו הפצת הדמוקרטיה היא “ייעודה ההיסטורי” של ארה”ב, הפך במידת מה למשקולת על כתפי המעצמה האמריקנית.

ארה”ב זקוקה לדוקטרינה חדשה על מנת להסתגל לתנאי המשחק החדשים – כזו שתתאים למציאות שבה מרבית המדינות במרחב אינן משוועות לחסות של מעצמה, אלא נהנות מחופש בחירה ומחפשות את הטוב ביותר עבורן.

לפני הכל, בבואה לנסח דוקטרינה חדשה שכזו, תטיב ארה”ב לאמץ את שיטתה משכבר הימים – “הרע במיעוטו”. ואם הרע ילבש צורה בדמות כניסתה של מעצמה חדשה לזירה, הרי שכל מהלך אחר יוכל לקבל פרופורציות כ”מיעוטו” של הרע.

בין אבני הייסוד של הדוקטרינה הזו יצטרכו להיות איפוק אמריקני שלא להתערב בכל עניין פנימי אלא רק במקרים הקיצוניים ביותר, וחשיבה מחדש על מיקומם של בסיסי קבע, דוגמת אלו החדשים העתידים להיבנות בקולומביה. בסיסים כאלו, הגם אם נועדו באופן מוצהר להילחם בהברחות סמים או פשיעה, מהווים דגל אדום לכל אלו שעדיין זוכרים התערבות זרה מהי ומותירים את החשדנות נגד ארה”ב על כנה. אם תבצע שני מהלכים אלו וצעדים בוני אמון אחרים, תנטרל ארה”ב כמה מהיתרונות החשובים ביותר מהם נהנית סין בקשרים עם המדינות המתפתחות ותמקד את המאבק בתחום הכלכלי והחברתי, שני תחומים שבהם היא בוודאי לא נופלת מאף אחד.

הערות

1. עוד על כך במאמר “מעבירים הילוך באסיה”, בגיליון יוני 2012 של סיקור ממוקד

2. עוד על הכניסה הסינית לאמריקה הלטינית במאמר “המהפכה הבאה”, בגיליון יוני 2009 של סיקור מממוקד

3. “Latin America rebels against Obama over Cuba”, Reuters, 15/04/2012

4. “China, Brazil upgrade ties to strategic level”, CNTV, 22/06/2012

5. “China, Argentina sign agricultural accords”, AFP, 26/12/2012.com, 26/06/2012

6. Guido Nejamkis and Ana Flor, “Mercosur welcomes Venezuela, suspends Paraguay”, Reuters, 29/06/2012

7. עוד על הרקע למערכת הבחירות הזו במאמר “צ’אבז יוצא למאבק”, בגיליון פברואר 2012 של סיקור ממוקד

8. Keith Johnson, “GOP Attacks Obama for Downplaying Chavez Threat”, Washington Wire, 11/07/2012

9. עוד על כך במאמר “הציר האיראני-לטיני”, בגיליון יוני 2008 של סיקור ממוקד

10. עוד על כך במאמר “אולה מדבדב”, בגיליון דצמבר 2008 של סיקור ממוקד