סופה במדבר הלובי

האם לוב תהיה סומליה הבאה?

אלון לוין, יובל בוסתן


הדרך המהירה שבה מצאו עצמם מנהיגי מצרים וטוניסיה אל מחוץ לתפקידם היממה את הצופים בתהליכים, ובאותה נשימה הציגה את התהייה מי יהיה הבא בתור. עוד לפני שנרגעו הרוחות במצרים, פרצו מהומות בלוב. שלא כמו שכנותיה ממזרח וממערב, הדחתו של המנהיג הוותיק מהשלטון לא צפויה להסתיים בעלייתו של מנהיג חדש תחתיו, אלא, ככל הנראה, בהתפוררות השלטון המרכזי.

בין 13 ל-16 בינואר החלה המחאה בלוב נגד השלטונות, ממש במקביל להדחתו של בין עלי מנשיאות טוניסיה. הלובים מחו נגד השחיתות השלטונית ועל העיכוב בבניית בתים חדשים. מצוקת הבנייה, שבלוב היא ענף ממשלתי, הביאה את המפגינים לפלוש לבתים שהיו עדיין בבנייה. ההנהגה הלובית, שכבר ידעה בשלב הזה כי לא יהיה זה חכם להתעלם מהמחאה החברתית, הזדרזה והודיעה כי היא מקימה קרן של 24 מיליארד דולר לפתרון בעיות הבנייה, ככל הנראה מתוך מחשבה שהמחאה האזרחית היא נקודתית.

במאמץ אחרון להימנע ממהומות, נפגש קדאפי בתחילת פברואר עם מנהיגי שבטים וכוחות שקדאפי העריך כאופוזיציוניים, כדי לשכנעם לא ללכת במסלול הזה, אולם קדאפי לא הצליח להימנע מהמהומות, ובאמצע פברואר כבר היה ברור כי הכפפות הוסרו מבחינת שני הצדדים.

היה זה 4 ימים לאחר התפטרותו הרשמית של מובארק ב-11 בפברואר. העולם המוסלמי ציין את יום מוולד אל נבי, או מולד הנביא ובלוב המחאה הפכה להיות ארצית ואלימה. במהרה הוברר כי המפגינים התקנאו בטוניסאים ובמצרים, ומנסים לבצע "מהלך על הכתר" ולהדיח את קדאפי ומשפחתו.

עיקר ההתנגדות לקדאפי התחוללה במזרח המדינה, במחוז קירנאיקה שעד סוף שנות ה-40 היה נפרד מאזור טריפולי וממחוזות אחרים. במחוז זה נולדה התנועה הסאנוסית וממנה יצא מלכה הראשון והיחיד של לוב, המלך אידריס, אשר משל במדינה 18 שנה עד שהודח על ידי קדאפי בשנת 1969. ניתן היה לראות במהלך ההפגנות וההתנגשות עם כוחות הביטחון הלוביים את דגל המלוכה הלובית שהוחלף לאחר ההפיכה ולמעשה המהפכה של קדאפי.

בסוף פברואר כבר דווח כי שיעור ההרוגים עבר את ה-6,000 בשל תגובתו האלימה של קדאפי ששילח את חיל האוויר שלו, המבוסס על בני שבטו קדאפה וככל הנראה גם על טייסים זרים, להפציץ את ההמון. בשטח בלטו גם שכירי חרב אפריקנים, רובם מצ'אד’ אשר טופחו בשיטתיות על ידי קדאפי במשך שנים, ונאמניו האחרונים מכוחות הביטחון, שקיבלו אור ירוק להפעיל כל אמצעי שימצאו לנכון כדי לדכא את המרידה.

מועצת הביטחון הטילה סנקציות פה אחד ב-26 בפברואר על ממשלו של קדאפי. אלו כללו איסורי נסיעה לבכירים, הקפאת כספים ואף פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי לבדוק האם ביצע משטרו של קדאפי פשעי מלחמה.


קדאפי – סוף לשלטון אחרי 42 שנה? צילום: צבא ארה"ב

לא הפעם הראשונה

קדאפי התמודד עם מרידות בעבר, אולם הפעם הבין, לאחר שראה את שהתרחש במדינות הגובלות ממזרח וממערב, שיהיה זה קרב לחיים ולמוות. תמיכתו של קדאפי בטרור ומעורבותו בהפלת שורה של מטוסים, ביניהם אסון לוקרבי ב-1988, בו נהרגו 270 בני אדם, עוררה עליו את זעם המערב. האמריקנים הפציצו את לוב כבר ב-1986, אולם ב-1992 העבירה מועצת הביטחון סדרת סנקציות ראשונה, שנענתה בדחייה מצד הלובים שנדרשו להפסיק לאלתר את פעילות הטרור וליטול אחריות על הפיגועים. שנה לאחר מכן החריפה מועצת הביטחון את הסנקציות. לאחר תום המלחמה הקרה הראשונה לא יכלו הלובים לסמוך על המטרייה הסובייטית שתגן עליהם מפני סנקציות או גינויים והמצב הכלכלי במדינה החריף.

רק ב-2003 הוסרו הסנקציות, אחרי שלוב שילמה מחיר יקר, אולם עוד ב-1993, תחת משטר הסנקציות ובמצב של בידוד מדיני גובר, נעשה ניסיון להדיח את קדאפי מכסאו. גם אז כמו עתה, הפעיל קדאפי את חיל האוויר נגד המפגינים ולא בחל בשום אמצעי כדי לדכא.

מי שעמד מאחורי ניסיון ההפיכה ההוא, היה מספר 2 של קדאפי עד לאותה שנה, עבדול סאלים ג'אלוד, המצוי מאז, ככל הנראה, במעצר בית. ג'אלוד, בין לשבט המאגארה, השבט השני בגודלו בלוב, הכיר את קדאפי עוד מהימים שבהם למדו יחדיו באותו בית ספר. מאוחר יותר גם שירתו השניים יחדיו בצבא. לאחר ההפיכה ב-1969, שימש ג'אלוד בתפקידים בכירים וביניהם כראש הממשלה בשנים 1972-1977.

כדי לקבל מושג אודות דמותו של ג'אלוד, ישנם שני סיפורים ידועים עליו. ג'אלוד היה ממונה על משק הנפט הלובי למן השנים הראשונות שלאחר המהפכה בלוב, ולמעשה הוא נחשב עד היום לאחד האחראים למשבר הנפט ב-1973, ובעצם לחיזוק מעמדו של ארגון אופ"ק. ג'אלוד העלה את התמלוגים שחברות הנפט נאלצו לשלם לקופה הלובית באופן דרמטי, ובכך סייע לדחיפת מחירי הנפט כלפי מעלה וליצירת מחסור. על פי עדויות בכירים בחברות הנפט דאז, במהלך הדיונים שנערכו בין ממשלת לוב ונציגי החברות, השתמש ג'אלוד בשפה מאיימת וכל זאת כשאקדח טעון מונח לו על השולחן [1].

במקרה אחר, נסע ג'אלוד לסין כשבאמתחתו 100 מיליון דולר במטרה לרכוש פצצת אטום, כדי "לפתור את הסכסוך עם ישראל אחת ולתמיד" [2].

הדיכוי של קדאפי בעקבות הניסיון הכושל של המאגארה ושל השבט הגדול ביותר, הוורפאלא, להפילו, לא הסתיים ב-1993. ב-1996 אירע מה שזכה לכינוי טבח כלא אבו-סאלים. כלא אבו סאלים ידוע לשמצה ככלא קשה ביותר שבו הוחזקו מתנגדי המשטר. קדאפי החליט "לצמצם" את כמויות העצורים בכלא ככל הנראה, ובתוך ימים הועלמו למעלה מ-1,200 אסירים. במהומות בלוב כיום בלטו בני משפחות האסירים שהפגינו נגד קדאפי [3].

בינואר 1997, הוצאו שמונת מנהיגי ההפיכה להורג, כולם קציני צבא משני השבטים הגדולים, ונראה כי בכך בעצם הסתיימה הפעילות של קדאפי נגד השבטים בנושא זה.

גל המחאה הנוכחי תפס במהרה אופי שבטי. קדאפי הבין כי למעט בני שבטו קדאפה, אין מי שהוא יוכל לסמוך עליו בלוב. אלפי שכירי חרב אפריקנים, כאמור מצ'אד השכנה וככל הנראה גם מזימבבוואה, הוטסו ללוב כדי לדכא באכזריות את המחאה. לשכירי החרב הובטחו סכומי כסף גבוהים וכן מכוניות חדשות. לפחות 50 שכירי חרב מצ'אד אף הוצאו להורג על ידי המורדים.

ככל שנקפו הימים מפרוץ המהומות ורבו הדיווחים מהשטח, הוברר כי קדאפי אינו שולט יותר בלוב, למעט כיסי תמיכה אחרונים שעומדים לראשותו, בעיקר בסביבת עיר הבירה. השבטים הגדולים החלו לנטוש אותו ונראה היה כי הם עצמם כבר מתכוננים למאבק הבין-שבטי לאחר לכתו של קדאפי; הסגל הדיפלומטי הלובי במקומות רבים הודיע על עריקה לשורות המורדים; שני טייסי קרב שקיבלו הוראה להפציץ את המורדים ערקו למלטה, טייס שלישי נטש את מטוסו באוויר – החשיבות של כך היא שחיל האוויר הלובי הוא כמעט על טהרת שבטו של קדאפי ולכן אמור להיות הנאמן ביותר.


מפת הקרבות נכון לשעת פרסום הגיליון. תומכי קדאפי בירוק, המורדים בחום. איור: ויקיפדיה

השבטים והכוחות בלוב

בלוב חיים עשרות שבטים – לפחות 30 ויש המונים 140 שבטים. מוצא רובם מחצי האי ערב, בדואים שהצטרפו למסעות הכיבוש בראשית ימי האסלאם. לצד השבטים הערבים ישנם גם שבטים של האוכלוסייה המקורית בלוב, הברברים והטוארג, המאכלסים בעיקר את המדבר. קדאפי, כמי שהגיע משבט קטן וחסר חשיבות, טיפח את הלא ערבים בלוב במידה רבה, למרות שגם הללו מתנגדים לשלטונו.

כפי שאמר זאת בנו של קדאפי, סייף אל אסלאם, "בניגוד למצרים ולטוניסיה, החברה בלוב היא חברה שבטית ואובדן השלטון המרכזי יוביל בוודאות למלחמת אזרחים. בדומה לעיראק, סומליה ואפגניסטן, מדינות שאיבדו את השלטון המרכזי שלהן ושקעו בכאוס בין-שבטי, גם לוב היא מדינה שהצליחה לשמור על אחדות רק תחת יד ברזל של דיקטטור. בהיעדרו, תיפתח תחרות נטולת חוקים כמעט, בין השבטים הגדולים על השליטה בלוב".

קדאפי ניסה למסמס במשך שנים את המערכת השבטית, באמצעות חלוקה למחוזות שלא חפפה את הגבולות השבטיים המסורתיים; הוא קירב שבטים מסוימים ודחה אחרים; הוא חיזק את שבט קדאפה ממנו בא למרות היות השבט אחד מהשבטים הקטנים בלוב; הוא ניסה לפתח תודעה לובית ופאן-ערבית, ומאוחר יותר פאן-אפריקנית.

השבט הגדול ביותר כאמור הוא שבט וורפאלא, שמוצאו באזור טריפולי בצפון מערב המדינה. כמיליון לובים או 15% מהאוכלוסייה מסונפים לשבט הזה. ברוב שנות שלטונו דאג קדאפי לשתף את שבט וורפאלא בשלטןן ביודעו כי זהו הכוח היחיד החזק ביותר בלוב. בני הוורפאלא נהנו מגישה למשרות בכירות, בעיקר בשירות הציבורי ובצבא, אם כי הודרו מתפקידים בחיל האוויר שהיו שמורים כאמור אך ורק לשבטו של קדאפי.

בניסיון המרידה באוקטובר 1993 היו מעורבים גם בני הוורפאלא, אולם לאחר הדיכוי קדאפי מצא את הדרך להשלים עם השבט למרות שמאז הם חשו עצמם מקופחים. נראה כי גם הפעם ממלאים בני השבט תפקיד מרכזי וחשוב במרידה בקדאפי. אחד מחשובי בני השבט כיום הוא אכראם אל ווארפאלי, שהודיע כי "קדאפי הוא לא אחינו יותר" כשהשבט הכריז על הצטרפותו לכוחות המורדים. תהא השתלשלות העניינים בלוב אשר תהא, שבט זה יהיה אחד הבולטים במאבק על השלטון.

שבט מאגארה, השבט השני בגודלו כאמור, הוא השבט שממנו יצאו שני המחבלים מלוקרבי שהוסגרו בחזרה ללוב. למעשה, מי שנחשב כאיש שהפעיל את המחבלים היה גיסו של קדאפי המשתייך אף הוא למאגארה, עבדאללה סאנוסי, ששימש בתפקידים בכירים בלוב והוא נחשב למנהיגו של השבט. גם הרמטכ"ל הלובי הנוכחי משתייך לשבט זה.

זוואייה הוא שבט בהנהגת פראג' אל זוואי, הפרוש באזורי שדות הנפט ובתי הזיקוק במזרח המדינה, ומסוגל לנתק חלק גדול מאספקת הנפט של לוב. שר המשפטים של לוב משתייך לשבט זה.

שבט קדאפה הוא שבט קטן כזכור, אולם בעל גישה למשאבים רבים בזכות נאמנותו לקדאפי. כאמור בני השבט מאיישים את רוב המטוסים ומסוקי הקרב של חיל האוויר הלובי. הם יודעים כי במידה ואכן יקום שלטון חדש, הם יאבדו את הבכורה שלהם ועשויים אף להידרש לשלם על 42 שנות שלטונו של קדאפי. מבינתם זה קרב לחיים ולמוות ממש.

מי שעשוי גם להפסיד מנפילתו של קדאפי הם תושבי העיר סירט שבה נולד קדאפי, אשר נהנו משגשוג אדיר בימי שלטונו, ובשלב מסוים אף נשקלה האפשרות להעביר את הבירה מטריפולי אל העיר אשר הייתה עלובה טרם הופעתו של קדאפי בשמי הפוליטיקה הלובית.

כוח מעניין נוסף בלוב, הוא יורש העצר מוחמד א-סנוסי, הנהנה מתמיכה רבה בצפון מזרח לוב. הוא מונה להיות יורש עצר בגלותו בלונדון, ועל פי התמיכה במזרח לוב לחזרתו, הוא עשוי לעשות זאת. בראיון שנערך איתו על ידי אל ג'זירה ב-24 בפברואר, קרא א-סנוסי לקהילה הבינלאומית להתערב במשבר בלוב כדי להפסיק את הטבח נגד אזרחיה של לוב. כשנשאל על מלחמת אזרחים אמר כי לוב ושבטיה מאוחדים. ב-1996 אף טען סנוסי כי קדאפי פגע במפגינים באמצעות גז חרדל, והאשים כי קדאפי עשה שימוש בטייסים שכירי חרב מקובה, צפון קוריאה וסרביה.

טוען אחר לכתר, אידריס א-סנוסי שאף הוא אחיין של המלך הלובי אידריס, הצהיר כי ישוב ללוב לאחר שהמהומות יירגעו. משפחת המלוכה הלובית מוצאה מהתנועה הסאנוסית שמקורה בעיירת הגבול אלג'אגבוב במדבר המזרחי.


תומכי המורדים מפגינים מול הבית הלבן ומניפים את דגל המלוכה הלובי. צילום: טד איתן, פליקר

התייחסות העולם לאירועים

האיחוד האירופי מתקשה להאמין ולהבין את הצרה שהתרגשה עליו לפתע פתאום. נפילתם של שלושה משטרים בזה אחר זה בצפון אפריקה, כולם ללא יוצא מהכלל סייעו למערב לחסום תנועתם של רוב הפליטים מאפריקה.

החשש מפני גל הגירה עצום מאפריקה מוחשי יותר מתמיד. מציאות זו מצאה את האירופאים אמביוולנטים לכל הפחות, מאחר שהיו צריכים להביע תמיכה בשינוי דמוקרטי מצד התפיסה הערכית, אך בעצם הביעו האירופאים סוג של לחץ לנוכח האפשרות של מעבר מסתננים אפריקנים לשטח האיחוד, תוך ניצול המצב הכאוטי השורר ביום בצפון אפריקה.

הפרופיל הצבאי האירופי בלוב כולל כוחות בריטיים והולנדים הוא גבוה, ונראה כי לנוכח היציאה האמריקנית מהמזרח התיכון, מוצאת עצמה אירופה נאלצת להתמודד עם הבעיות בעצמה, ובראשן הבעיה הדמוגרפית.

איראן והחיזבאללה הביעו תמיכה בהפיכה בלוב, כמו גם במתרחש במצרים ובטוניסיה, ונראה כי לאיראנים הייתה מעורבות לפחות בחלק מאירועי המחאה במזרח התיכון. מדינות ערב הפרו-מערביות לעומת האיראנים הביעו דאגה לגורל האזרחים, אך למעשה חששו על עצמם – מאחר ושני המשטרים הראשונים שנפלו היו של מצרים וטוניסיה, שני משטרים חילוניים ופרו-מערביים מובהקים, נוצר החשש שמא המחאה היא נגד משטרים פרו-מערביים בלבד. נפילתו של קדאפי הזימה את התפיסה הזאת.

מדינות רבות גינו את קדאפי שנאלץ להסתפק במנהיגי הציר הלטיני כדניאל אורטגה מניקרגואה או פידל קסטרו הישיש והחולה שהביעו חשש מפלישה אמריקנית ללוב. הוגו צ'אבז, נשיאה של ונצואלה, הגדיל לעשות כשסירב לגנות את קדאפי. "אהיה פחדן אם אגנה את מי שאני מכנה חבר".

מאחר שבלוב שוהים רבבות אנשים מעשרות לאומים שונים המועסקים בעיקר בתעשיית הנפט, נוצרה רכבת אווירית וימית כדי לשלוף את הציבור המערבי מתוך לוב. הסינים הם שעשו את המבצע המאורגן ביותר כשפינו 38 אלף פועלים ב-15 טיסות יומיות במשך כמה ימים. העובדה הזו הקשתה על חלק מהמדינות לגנות את קדאפי בשל החשש לאזרחים שנתקעו בלוב פן יבולע להם על ידי נאמניו של קדאפי.

על פי המכון המחקר הבינלאומי השבדי, סיפר"י, בלארוס המשיכה לשלוח נשק ללובים בזמן האירועים, והמכון אף דיווח שבכירים לובים טסו הלוך וחזור לבלארוס בעיצומן של המהומות [4].


פוטין בביקור בלוב ב-2008 – רוסיה עלולה לאבד לקוח גדול עם לכתו של קאדפי. צילום: הקרמלין

מביטים קדימה

העובדה כי לוב היא חברה שבטית יש בה כדי להעיד על האופן שבו עשויים להשתלשל העניינים מכאן ואילך. הדוגמאות לכך מוכרות היטב בעולם – עיראק, אפגניסטן וסומליה הן שלוש חברות המורכבות משבטים, אשר לאחר נפילת השלטון המרכזי הסמכותי – סדאם חוסיין בעיראק, סיאד בארה בסומליה ושלטון הטאליבן באפגניסטן, נוצר ואקום שלטוני שהתדרדר לכאוס ולמלחמת הכל בכל, מאחר שאיש מבין הכוחות לא יכול היה להרשות לעצמו לוותר לשבטים אחרים.

לצד היותה חברה שבטית, ההיסטוריה הקרובה יחסית, בשנות ה-40, מלמדת על שלוש אמירויות לפחות במרחב הלובי – קירנאיקה במזרח, טריפוליטניה במערב ופזאן בדרום, בשטח המדברי הלובי. החיבור המלאכותי נעשה לאחר שהמלך אידריס תמך בבעלות הברית נגד איטליה ובתמורה חוברה טריפוליטניה לממלכתו. קדאפי שהדיח את המלך אידריס המשיך את השליטה על לוב המאוחדת.

בעוד שטריפולי היא המרכז המדיני והעיר הגדולה ביותר, הרי שלב תעשיית הנפט הוא דווקא בקירנאיקה במזרח המדינה, שם עיקר ההתנגדות לקדאפי. למעשה, שני השבטים הגדולים והחזקים, הוורפאלא והמאגר אבה מוצאם מהחלק המערבי של לוב, ולכן מבחינה גיאוגרפית הם רחוקים מאזורי הנפט, מה שעשוי להוביל אותם למלחמה בשבטים שבמזרח המדינה אשר עשויים לרצות ליהנות מאוצרות הטבע לבדם.

המלך הלובי כאמור מוצאו ממזרח המדינה. יורש העצר שלו עשוי לנסות ולחזור כדי להנהיג את אחד השבטים אם כי כרגע קשה להאמין כי יהיה מעורב במלחמת האזרחים לאחר שנים כה רבות בהן לא היה בלוב.

לוב עומדת רגע לפני שקיעה במלחמת אזרחים ואף גרוע מכך, סומליזציה של ממש במדינה. המשמעות היא שארגונים כמו אל קעידה עשויים להסתנן ללוב ולנצל את הפלטפורמה שלה לשגר פיגועים בכל העולם. יחד עם זאת, אין לדעת כיצד ימשיכו האירועים להשתלשל לנוכח העובדה כי המערב מעוניין בתפקיד גדול יותר במתרחש בלוב, בשל היותה יצרנית נפט חשובה.

הבריטים והאמריקנים מעוניינים לחדש את השאיבה בלוב, כדי למנוע את עליית המחירים שעשויה להוביל למיתון עולמי חדש. החדשות הטובות עבור המערב הן שבתום גל המחאה הנוכחי, מדינות ערב יזדקקו לכסף רב לצורך שיקומן ומדינות בעלות נפט יוכלו ליהנות מההתפתחות הזאת.

גורם נוסף שלוטש עיניים לשינויים בזירה הוא הרוסים. קדאפי היה אחד משני הלקוחות הגדולים באזור של תעשיית הנשק הרוסי, בצוותא עם בוטפליקה מאלג'יריה. סיום שלטונו של קדאפי מעמיד בסכנה עסקאות בהיקף של מיליארדי דולרים. גם נפילתו של מובארק בעייתית עבור הרוסים, שסיכמו עם המצרים עוד לפני שנתיים על הקמת כור גרעיני ראשון [5]. הרוסים אמנם לא יכולים למנוע את המהפכות, אך במירוץ להשגת נתח בשווקים החדשים שיתבססו הם יעשו הכל כדי שלא להישאר מאחור.

קדאפי חי על זמן שאול. זאת ברור לכל. טרם ההחרפה במהומות ריחפה באוויר השאלה "מי הבא בתור?". גורלו של קדאפי כבר נחרץ, אך כפי הנראה טרם מוצה גל השינויים שסוחף את האזור.

הערות

1. Matt Schudel, "Andrew F. Ensor, 90; Expert on Oil Policy In the Middle East", Washington Post, 09/03/2008

2. Yin Gang, "The Persian bomb: forbidden by all", bitterlemons-international.org, 02/02/2006

3. "Libya: June 1996 Killings at Abu Salim Prison", Human Rights Watch, 28/06/2006

4. Louis Nordstorm, "Arms watchdog SIPRI suspects Libya received shipment of military equipment from Belarus", AP, 28/02/2011

5. עוד בנושא במאמר "המיקום הוא הכל", בגיליון מאי 2008 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים