אחד ממסעות הבחירות הארוכים בתולדות ארה”ב נכנס לישורת האחרונה. אובאמה ומק’קיין, הראשון ניאו-ליברל והשני ניאו-שמרן, מתחרים על הקולות הצפים האחרונים בדרך למשרד הסגלגל, ממנו יכריעו, במידה רבה, כיצד תתפתח בשנים הקרובות המערכת הגיאו-פוליטית המתהווה. כך או כך, נחושים השניים לסיים את השלב הנוכחי במלחמה העולמית בטרור, על מנת להתפנות לסוגיות הבוערות החדשות.

במהלך הוועידה הרפובליקנית שהתכנסה בתחילת ספטמבר, נאם ראש עיריית ניו יורק לשעבר, רודי ג’וליאני. הוא ציין כי בכל מערכת בחירות בארה”ב טוענים המועמדים כי “הבחירות הקרובות הן המכריעות ביותר מזה שנים”. הפעם, כך ג’וליאני, למערכת הבחירות חשיבות עליונה באמת. גם אלו שיבקשו לחלוק על הקביעה הזו, מכירים בכך כי ארה”ב עומדת בפתחו של עידן חדש.

וודרו וילסון היה בבית הלבן כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא הוביל את ארה”ב למלחמה בשלביה האחרונים, וקיבע את מעמדה כמעצמה עולמית; פרנקלין דילאנו רוזוולט הוביל את ארה”ב אל מלחמת העולם השנייה; הארי ס. טרומן היה לראשון שהורה על שימוש בנשק גרעיני. שניהם היו אלה שמיצבו את ארה”ב כמעצמת על לצדה של ברה”מ; רונלד רייגן ביצע את המהלכים החשובים שהובילו לסיומה של המלחמה הקרה הראשונה על רקע קריסת האימפריה הסובייטית; ג’ורג’ וו. בוש יצא למלחמה העולמית בטרור בתגובה למתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה. כעת עומדת ארה”ב בפני מערכה עולמית חדשה – המלחמה הקרה השנייה.

למעשה, המערכה הזו מתקיימת כבר כמה שנים, אולם רק בחודשים האחרונים הולכת וגוברת ההכרה העולמית בה. מי שינהיג את ארה”ב החל מינואר 2009, יצטרך להעביר את המיקוד האמריקני מהמאבק בטרור הפונדמנטליסטי, למאבק בגוש המדינות הריכוזיות המתעצמות בשנים האחרונות, עד כדי העמדת אלטרנטיבה להגמוניה האמריקנית. בהתאם לנושאים בהם אנו מתמקדים בסיקור ממוקד, נבקש לבחון את מדיניות החוץ של שני המועמדים מהזווית הזו בדיוק, על מנת לקבל מושג ראשוני באשר לאופן בו תראה מדיניות החוץ של ארה”ב בארבע השנים הקרובות.

אובאמה – סיום המלחמה בטרור, התמקדות בדיפלומטיה בינלאומית

בהציגו את חזונו בתחום יחסי החוץ, מתמקד הסנאטור אובאמה בחמש נקודות עיקריות – סיום המלחמה בעיראק, הכרעה באפגניסטן, מאבק בתפוצת הנשק הגרעיני, בניה מחודשת של הבריתות האסטרטגיות של ארה”ב כולל שינויים בפריסת הכוחות המזוינים האמריקנים באופן שיתאימו למשימות המאה ה-21 ומדיניות אנרגיה חדשה.

שורשי השקפתו של אובאמה נעוצים בתורה הניאו-ליברלית ששלטה בבית הלבן בעידן קלינטון. אז, בשנים שלאחר סיום המלחמה הקרה הראשונה, הפעיל קלינטון את הצבא האמריקני לעתים רחוקות, והעדיף לתווך בין אויבות אזוריות באמצעות ועידות ושיחות רב צדדיות או דו צדדיות.

אובאמה מאמין כי תפקידו כנשיא יהיה להפוך את ארה”ב לעצמאית בתחום האנרגיה בעודה מקטינה את חובותיה באופן משמעותי. הצלחה בתחום זה הכרחית לדעתו ליכולתה של ארה”ב להמשיך ולהנהיג את העולם כמעצמת על יחידה. אולם בעוד שארה”ב נחשבה ללא עוררין כמעצמת העל היחידה בעולם בשנות ה-90, הגדרה שכזו כבר נחשבת לשנויה במחלוקת. עם חזרתה של רוסיה למרכז הבמה, עלייתה של סין, התגבשותו של האיחוד האירופי והופעתן של מעצמות אזוריות כהודו, ברזיל ואחרות, נראה כי המשימות שנטל על עצמו אובאמה במהלך מערכת הבחירות במידה וייבחר, ייאלצו אותו לבחון מחדש את יחסו למעצמות האחרות.

באשר למלחמה בעיראק, אובאמה מאמין כי זו נולדה בחטא ולכן עליה להסתיים במהרה, גם אם לא תושג הכרעה צבאית. את עיקר המאמץ הצבאי הייתה צריכה ארה”ב להשקיע, כך אובאמה, בהבסת הטאליבן ואל קעידה, מי שעמדו מאחורי פיגועי ה-11 בספטמבר. בעניין זה התבטא אובאמה בחריפות לא אופיינית כשאמר כי במסגרת המלחמה בטרור, לא יהסס לתקוף בפקיסטן את ריכוזי המחבלים, גם אם הדבר ייעשה ללא תיאום או הסכמה עם ממשלת פקיסטן [1].

לצד הצורך בהכרעת הטרור, רואה אובאמה בתפוצת הנשק הגרעיני, בעליית מחירי הנפט ובמשבר הכלכלי המתהווה סיכונים אסטרטגיים ממדרגה ראשונה עבור ארה”ב. תפיסות אלה מדגימות כיצד מועמד המפלגה הדמוקרטית מעוניין בשינוי הקו של ממשל בוש שהתמקד במלחמה בטרור האסלאמי, ובשיבה להתנהגות של מעצמת-על המציגה חשיבה רחבה יותר בכל הנוגע למדיניות החוץ שלה.

על פי תפיסתו של אובאמה, על ארה”ב להציג מינימום סובלנות בכל הנוגע למאבק בטרור ובמדינות התומכות בטרור ובהפצת הנשק הגרעיני. אובאמה התבטא לא אחת כי תקיפה באיראן היא תסריט אפשרי בהחלט, בעודו מגנה את גרורותיה, החמאס והחיזבאללה, על פעילות הטרור שלהן נגד ישראל.

אולם צעדים הנובעים מתפיסות אלה על פי הבנתו, חייבים להתבצע כבר בתחילת הכהונה, כדי לפנות את הבמה למדיניות חוץ חדשה, אשר תתמקד בעיקר בתחום הדיפלומטיה. אובאמה ביקר בכל הזדמנות את הגישה הרפובליקנית שחילקה את העולם באופן דיכוטומי לאויבים ואוהבים, ובמסגרת החלוקה שללה כל הידברות עם מי שהוגדרו כאויבים. אובאמה ציין לא אחת כי איראן, קובה ומדינות אחרות, מעולם לא היוו איום על הביטחון האמריקני באופן בו היוותה ברה”מ:

“מדינות חזקות ונשיאים חזקים מדברים עם יריביהם. זה מה שעשה רייגן עם גורבצ’וב. איראן, קובה וונצואלה – מדינות אלה הן קטנות בהשוואה לברה”מ. הן לא מהוות איום עלינו באופן בו היוותה ברה”מ איום עלינו. ובכל זאת, היינו מוכנים להתדיין עם הסובייטים, אפילו בתקופה בה איימו כי ימחקו אותנו מעל פני האדמה” [2].

נאמן לתפיסה הניאו-ליברלית, אובאמה אינו שולל שימוש באמצעי לחץ כלכליים או צבאיים נגד מדינות יריבות במקרים מסוימים, אך גורס כי שימוש שכזה יכול להיעשות רק לאחר שמוצו כל הניסיונות הדיפלומטיים, ובשיתוף עם בנות בריתה של ארה”ב. התבטאויותיו של אובאמה בנוגע לשתי היריבות החשובות של ארה”ב בשנים הקרובות, סין ורוסיה, היו עד כה מעורפלות יחסית.

באשר לסין, הביע אובאמה דאגה לנוכח העובדה כי החלק העיקרי של יתרות מטבע החוץ הסיניות מושקע באגרות חוב אמריקניות. התרגום הפשוט לבעיה הזו, הוא שארה”ב מגייסת כסף בסין כדי לממן את הגידול בהוצאות הממשלתיות. גידול זה התרחש בשנים האחרונות בעיקר בתחום הביטחוני. אובאמה סיכם את הסוגיה במשפט ציני משהו: “העובדה שסין היא הבנקאית שלנו אינה רעיון טוב. הדבר אינו טוב גם עבור המנהיגות העולמית שלנו או הביטחון הלאומי שלנו…” [3]

אובאמה הביע תמיכה בסנקציות כלכליות נגד סין במידה וזו לא תבצע רפורמה במדיניות הסחר שלה [4]. עם זאת, מועמד הדמוקרטים לא הציג את הפתרון. לכאורה, ניתן היה להבין כי אובאמה מצדד בקיצוץ בהוצאות הביטחון, אולם הוא דווקא תומך בהגדלת הכוח המזויין במטות השונים בכ-100,000 חיילים, עניין שידרוש תוספת תקציבית לא מבוטלת. במקביל, תוכניותיו בתחום הכלכלי והסוציאלי דורשות אף הן מימון נרחב. גם בנושאים אחרים הנוגעים לסין שמר אובאמה על ערפול – הוא ביקר את פעילות הממשלה הסינית כנגד תושבים בטיבט, אך לא הביע עמדה באשר לעצם הנוכחות הסינית שם.

גם בנוגע למערכת היחסים המורכבת עם רוסיה זכה אובאמה לביקורת על עמדותיו. בזמן המלחמה הקצרה בגיאורגיה הוא קרא לרוסיה ולגיאורגיה להפגין איפוק, קריאה שנויה במחלוקת מאחר והיא הציגה את גיאורגיה ורוסיה באור דומה, בעוד שדעת הקהל האמריקנית הביעה סימפטיה כלפי גיאורגיה הקטנה. מאוחר יותר גינה אובאמה את הפלישה הרוסית לגיאורגיה, וטען כי המשבר יוכל להיפתר רק באמצעות תיווך של מועצת הביטחון של האו”ם והקהילה הבינלאומית [5].

אמירה זו זכתה ללעג מצד הרפובליקנים שתהו איך אובאמה מצפה להעביר החלטה נגד רוסיה במועצת הביטחון, בה למוסקבה זכות וטו. אמירה נוספת של אובאמה, שקשר באופן מרומז בין הפעולה הרוסית לפעולה האמריקנית בעיראק, עוררה אף היא ביקורת מהחוגים השמרנים בארה”ב.

על אף התחייבותו של אובאמה לתת יותר משקל לדיפלומטיה והידברות, הוא הפגין תקיפות יוצאת דופן מול רוסיה בעימות הראשון בין המועמדים לנשיאות [6], כשקרא לצרף את אוקראינה וגיאורגיה לברית נאט”ו באופן מיידי, צעד שלא ספק יעצים את המתיחות עם רוסיה. “עלינו להסביר לרוסים שאי אפשר להיות מעצמת-על או מעצמה במאה ה-21 ולהתנהג כמו דיקטטורה מהמאה ה-20” הטיח אובאמה.

אובאמה, ביידן ונשותיהם – מסר של שינוי. צילום: דניאל שוואן

מק’קיין – הכרעה בעיראק, ליגת הדמוקרטיות

הסנאטור מק’קיין נחשב לנצי בכל הנוגע למדיניות חוץ אפילו במונחים של המחנה הניאו-שמרני. הוא נהנה מניסיון רב לעומת יריבו, ומכיר “את השטח” כמעט בכל זירה לה צפוי להידרש הנשיא הבא, מאפגניסטן ועד מזרח אירופה. ניתן לטעון כי הדבר המשותף היחיד לו ולאובאמה הוא ההכרה של שניהם בצורך לסיים בהקדם את השלב הנוכחי במלחמה העולמית בטרור.

מק’קיין סבור כי כדי להכריע את הטרור, אסור להציג לוח זמנים לנסיגה מעיראק אלא לצאת מהמדינה הזו רק כשתושג הכרעה. באחת מהתבטאויותיו, הדגים מק’קיין את אמונתו בעיקרון הזה בלשון הגזמה – הוא טען כי במידת הצורך, תמשיך הנוכחות הצבאית האמריקנית בעיראק להתקיים גם בעוד מאה שנה. כשמצא עצמו תחת ביקורת על האמירה הזו, הבהיר כי התכוון שקיימת אפשרות לנוכחות אמריקנית על פי המודל הקיים בגרמניה, יפן ודרום קוריאה, שם מוצבות יחידות אמריקניות מאז מלחמת העולם השנייה [7].

יש לציין, כי על אף שמק’קיין תמך במלחמה בעיראק מההתחלה, בניגוד לאובאמה, הוא נחשב לאחד המבקרים החריפים של הנשיא בוש באשר לדרך ניהול המלחמה. מק’קיין קרא לתגבר באופן משמעותי את הכוחות בעיראק, חודשים ארוכים לפני שבבית הלבן הכריזו על תוכנית כזו. משזו יצאה אל הפועל והביאה לירידה דרמטית באלימות בעיראק, החמיא מק’קיין לבוש על דרך ניהול המלחמה ואף הודה לו על כך בנאומו בוועידה הרפובליקנית.

בד בבד עם המאמץ להשיג ניצחונות בעיראק ובאפגניסטן, מתכנן מק’קיין להשיג הכרעה גם מול האיראנים. מבחינתו, קיים צורך להביא לשינוי מקיף בהשקפת העולם האיראנית, מאחר והמשטר בטהרן קורא בפומבי להשמדת ישראל, קריאה המהווה בעיני מק’קיין עילה מספקת לתקוף את המשטר האיראני. הכחשת השואה של אחמדינג’אד אף הובילה את מק’קיין ב-2006 לפנות לפיפ”א, התאחדות הכדורגל העולמית, במטרה לפסול את הנבחרת האיראנית מלהשתתף במונדיאל.

הפתרון לבעיית הגרעין האיראני, טמון לדעת מק’קיין ביכולת לעקוף את מעצמות הגוש הריכוזי סין ורוסיה. שתי המעצמות בעלות זכות הוטו במועצת הביטחון, הצליחו לחסום סנקציות כנגד איראן, מיאנמר (לשעבר בורמה), סודן וזימבבוואה – השלוש האחרונות הן בעלות רקורד עגום במיוחד בתחום זכויות האדם. הדרך לעקוף את המדינות האלה, היא בהקמת “ליגת הדמוקרטיות” – גוף אותו שואף מק’קיין להקים על מנת לקדם שיתוף פעולה בין כל הדמוקרטיות החופשיות בעולם. איחוד שכזה יוכל לתרום את כל המשאבים הנדרשים לקידום הדמוקרטיה למדינות אחרות, גם במקרים בהם תידרש מעורבות צבאית. הרעיון עצמו הוצע בוריאציות שונות מאז 1996, וזכה לתמיכה מממשל קלינטון ומממשל בוש [8].

מעניין להיווכח, כי במידה וייבחר מק’קיין ויצליח לממש את חזונו, יהפוך הגוש הדמוקרטי לגוף המאוגד תחת אצטלה אחת, וכל מדינה שלא תימצא ראויה לחבור אליו, תשתייך לגוש הריכוזי או תיחשב למדינה בלתי מזדהה – סיטואציה קלאסית במלחמה קרה בין שני גושים.

מק’קיין ביקר בחריפות את ממשל קלינטון בכל הנוגע לצפון קוריאה. מבחינתו, הנשיא קלינטון הוא האשם העיקרי בעובדה כי לצפון קוריאה יש נשק גרעיני. חוסר האפקטיביות בפיקוח על תפוצת הנשק הגרעיני בעולם מחייב, לדעת מק’קיין, שימוש באמצעים נוקשים יותר. בראש ובראשונה – הפעלת כל האמצעים הנדרשים כדי למנוע ממדינות השואפות ליכולת גרעינית להשיג יכולת שכזו. על פי מק’קיין, מוטל על חמש המעצמות הגרעיניות המוכרות – ארה”ב, רוסיה, סין, צרפת ובריטניה, לצמצם את הארסנל הגרעיני שלהן, כמחווה של רצון טוב, וכדרך לעודד מדינות אחרות שלא לבנות פרוייקט גרעיני משלהן.

בנוגע לסין, מק’קיין הראה עקביות לאורך השנים. על פי תפיסתו, סין שואפת להיות מעצמת-על ואין לארה”ב סיבה להילחם בשאיפה הזו. יחד עם זאת, על ארה”ב ושאר העולם מוטל לדרוש מסין לנהוג כמעצמת על וליטול אחריות על פעולותיה. בהתבטאויות שונות ובהצבעות שונות, כבר לפני קרוב לעשור, התנגד מק’קיין להטלת סנקציות על סין בנושאים מסוימים, אך דרש כי הסינים יבצעו רפורמות שונות במדיניות הסחר ובתחום זכויות האדם.

לעומת סין, אותה תופס מק’קיין כיריבה תחרותית לגיטימית, הוא תופס את רוסיה כאויבת פוטנציאלית הדורשת יחס תקיף. נראה כי אין סנאטור אמריקני שהביע משנה כה ארוכה ומפורטת בנושא היחסים עם הקרמלין, כפי שהביע זאת מק’קיין. הסנאטור מאריזונה ביקר שלוש פעמים בגיאורגיה בשנים האחרונות, כולל ביקור בדרום אוסטיה, וכן במדינות מזרח אירופיות רבות הנתונות לאיומים שונים מכיוונה של מוסקבה. מק’קיין תמך בעצמאות קוסובו על אף התנגדות הרוסים, הוא היה הראשון לבקר את הרוסים בתחילת המלחמה עם גיאורגיה כשהצהיר כי “כולנו גיאורגים”, הוא הביע תמיכה במדינות המצויות תחת איום רוסי כצ’כיה ואוקראינה [9].

רוסיה כמדינה לא העסיקה את מק’קיין כפי שהעסיק אותו העומד בראשה – ראש הממשלה הנוכחי והנשיא לשעבר ולדימיר פוטין. בפרפרזה על אמירתו של הנשיא בוש כי הביט בעיניו של פוטין וראה את נשמתו, קבע מק’קיין: “הבטתי בעיניו של פוטין וכל שראיתי היו שלוש אותיות – קיי, ג’י ובי” (קג”ב – שירות הביטחון הסובייטי הנודע לשמצה, א.ל י.ב.).

אחת ההצעות המפורסמות של מק’קיין באשר לרוסיה היא סילוקה של המעצמה מפורום ה-G8. במאמר מקיף שפורסם בפוריין אפיירס בגיליון נובמבר-דצמבר 2007, בו פרש את משנתו הפוליטית, כולל את רעיון ליגת הדמוקרטיות, הציג מק’קיין את גישתו:

“אנחנו זקוקים לגישה מערבית חדשה באשר לרוסיה הרבנשיסטית (מדינה הרוצה להחזיר לעצמה שטחים שאבדו בכל מחיר. א.ל.י.ב). עלינו להתחיל בכך שנבטיח שה-G8, ארגון שמונה המדינות המתועשות, ישוב להיות מועדון בו חברות הכלכלות הדמוקרטיות הגדולות. הוא חייב לכלול את ברזיל והודו, ויש לשלול את חברותה של רוסיה” [10].

יוזמה זו קשורה קשר הדוק לרעיון הקמת ליגת הדמוקרטיות. מאחר והמועמד הרפובליקני רואה במועצת הביטחון גוף ארכאי ולא יעיל, הוא סבור כי נוכח הפירוד הגושי בעולם בין דמוקרטיות ולא-דמוקרטיות יש צורך בגופים חדשים: ליגת הדמוקרטיות שתקביל לעצרת הכללית של האו”ם, וה-G8 במתכונת החדשה שצויינה לעיל, שיפעל ביעילות רבה יותר ממועצת הביטחון של האו”ם.

באופן טבעי, אם מק’קיין יצליח ביוזמה זו ייאלץ הדבר גם את רוסיה, סין ושאר המדינות שתישארנה מחוץ למועדון החדש להקים ארגון משלהן. התפתחות כזו עשויה להותיר את ארגון האומות המאוחדות כגוף חסר שיניים שייאבד מהרלוונטיות שלו במהירות.

מק’קיין עם הנשיא בוש – תומך בכמה מעמדותיו ומנסה להתנער מאחרות. צילום: הבית הלבן

מצא את ההבדלים

שני המועמדים מאמינים כאמור בעיקרון אחד דומה, והוא הצורך לסיים את המלחמה בעיראק ובאפגניסטן. שניהם תומכים בתגבור המערך הלוחם באפגניסטן, צעד שצפוי להביא לסיום הלחימה, ושניהם מעוניינים בהפחתת הנוכחות האמריקנית בעיראק. אובאמה רוצה לסיים אותה “בהקדם האפשרי”, ואילו מק’קיין רוצה לסיים אותה בהכרעה צבאית. לפיכך, וללא קשר לזהותו של הנשיא הבא, תוקדש שנתו הראשונה לנושאים הפתוחים שמותיר ממשל בוש על השולחן – אפגניסטן, עיראק וכנראה גם איראן.

בנושאים האחרים הנוגעים למדיניות החוץ, נבדלים שני המועמדים. אובאמה מעוניין להחזיר את התפיסה הניאו-ליברלית של קלינטון, שראה את תפקידה של ארה”ב כמתווכת מדינית, המתערבת צבאית רק לעתים רחוקות. אובאמה סבור כי את רוב הבעיות האמריקניות בתחום החוץ ניתן לפתור באמצעות הידברות. מק’קיין לעומתו, מחלק את העולם לדמוקרטיות ושאינן דמוקרטיות. לתפיסתו, את הדמוקרטיות צריכה ארה”ב לקרב אליה ולסייע להן, בעוד שמדינות לא דמוקרטיות ראויות ליחס חשדני ונוקשה.

גישת ה”כבדהו וחשדהו” כלפי סין, אופיינית לשני המועמדים, ולכן יש להניח כי היא תהיה הגישה הרשמית של מדיניות החוץ האמריקנית בשנים הקרובות, כל עוד לא יישבר הסטטוס קוו הזה. בעוד שהנשיא בוש הקפיד להתייחס לראש הממשלה הרוסי פוטין כאל חבר קרוב, על אף פעולות שביצע ממשלו אשר סדקו את הידידות האמריקנית-רוסית, שני המועמדים רואים במדיניות הרוסית הנוכחית בעייתית. אובאמה סבור אומנם כי יש צורך לקיים הידברות עם הרוסים, ואילו מק’קיין מאמין בנקיטת אמצעים כנגדם, אולם כך או כך נראה כי בוושינגטון עומד להתחלף התקליט בכל הנוגע למוסקבה.

המרוץ לנשיאות צפוי להישאר צמוד עד קו הסיום, אך בקונגרס לא צפויות הפתעות והדמוקרטים שם יגדילו את הרוב ממנו הם נהנים. פירוש הדבר הוא שבמידה ואובאמה ייבחר לנשיא, ייקל עליו לקדם נקודות רבות במדיניות שלו ולגייס לצורך כך את המימון הנדרש בקונגרס. לעומת זאת, במידה ומק’קיין יהיה לנשיא הוא ייאלץ לפעול מול קונגרס לעומתי לפחות בשנתיים הקרובות של כהונתו.

מאחר והקונגרס הוא הגוף שאחראי על התקציב הלאומי, ועל אספקטים שונים הנוגעים למדיניות החוץ והביטחון, יצטרך מק’קיין למצוא את הדרך לרצות את המחוקקים האמריקנים, כדי לקדם את תוכניותיו. מכיוון שכך, יש להניח כי מידת הפופולאריות שלו תהיה מכריעה לקידום תוכניותיו המדיניות מרחיקות הלכת. מבחינת אובאמה, היכולת לקדם את מדיניותו תהיה תלויה בו עצמו בלבד, וזהו כמובן יתרון חשוב עבורו ועבור המחנה הניאו-ליברלי.

הערות

1. “Obama warns Pakistan on al-Qaeda”, BBC News, 01/08/2007

2. Michael Luo, “Obama Talk on Iranians Draws Fire From McCain”, New York Times, 20/05/2008

3. הדברים נאמרו בנאום באוניברסיטת צ’רלסטון, 20/03/2008

4. Eoin Callan, “Clinton and Obama back China crackdown”, Financial Times, 05/07/2007

5. Adam Aigner-Treworgy and Domenico Montanaro, “McCain, Obama on Georgia”, MSNBC, 08/08/2008

6. העימות הראשון בין המועמדים נערך ב- 26/09/2008

7. “McCain defends ‘100 years in Iraq’ statement”, CNN, 15/02/2008

8. Lawrence J. Haas, “A League of Democracies Would Serve America Well”, inFocus Volume II: Number 3, Fall 2008

9. Adam Aigner-Treworgy, “McCain: ‘We are all Georgians'”, MSNBC, 12/08/2008

10. John McCain, “An Enduring Peace Built on Freedom”, Foreign Affairs, 11-12/2007