שבע שנים ראשונות

המלחמה העולמית בטרור: תמונת מצב

אלון לוין, יובל בוסתן


ב-11 בספטמבר 2001, ביצעו טרוריסטים מוסלמים את מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה. בתגובה, הובילה ארה"ב את ברית נאט"ו למתקפה באפגניסטן והצליחה למוטט את משטר הטאליבן במהירות. שבע שנים חלפו, כפול מהזמן שלקח לאמריקנים לנצח את מלחמת העולם השנייה, אך הטרור רחוק מלהיות מוכרע – אוסאמה בין-לאדן ומקורביו עדיין חופשיים, המשטרים הדמוקרטיים בקאבול ובבגדד רעועים ומספר פעילי הטרור בנסיקה. האם עדיין יכולים האמריקנים לנצח?

"הלילה אנו ארץ ערה לסכנה שנקראה להגן על החופש. יגוננו הפך לזעם, והזעם לנחישות. בין אם נביא את אויבנו לצדק או שנביא את הצדק לאויבנו, הצדק ייעשה" (הנשיא בוש בנאום בפני הקונגרס, 20 בספטמבר 2001).

מתקפת הטרור של ספטמבר 2001, האירוע המשמעותי ביותר בזירה העולמית מאז התמוטטות ברה"מ, העירה את האמריקנים מחלומות שנות התשעים. לא עוד התערבויות בינלאומיות כירורגיות במקומות מרוחקים אלא מלחמה בכל רחבי העולם, נגד אויבים בלתי נראים ברובם.

התגובה המדינית-צבאית הראשונית למתקפת הטרור הגדולה הייתה גיבוש קואליציה בינלאומית אשר התבססה על העוצמה האמריקנית. המלחמה באפגניסטן הייתה הצעד הראשון והמתבקש לנוכח העובדה כי משטר הטאליבן ששלט במדינה באותו הזמן, תמך והסתיר בשטחו את הנהגת אל קעידה, שעמדה מאחורי מתקפת הטרור.

העיקרון שהציג בוש – או שאתם איתנו או שאתם נגדנו, כפה על מנהיגי העולם לבחור בין תמיכה בקמפיין האמריקני שכלל גם פעילות נגד תשתיות הטרור ברחבי העולם במישור המודיעיני והכלכלי לבין התנגדות לקמפיין האמריקני, שהפכה מדינות רבות ליריבות של המעצמה החזקה בעולם, שהתנהלה באותה תקופה כחיה פצועה. הבחירה הייתה פשוטה לרבים. רק מי שראה עצמו כיריב טבעי לאמריקנים, כגון איראן או צפון קוריאה, בחר שלא לתמוך בקמפיין העולמי.

בנות הברית הוותיקות של ארה"ב מאידך נענו לקריאה האמריקנית באופן טבעי. בתווך נותרו מדינות שלא ששו להתעמת עם האמריקנים, אך חששו מהשלכות המדיניות האמריקנית עליהן. נשיא רוסיה פוטין, שעשה אז את צעדיו הראשונים בזירה העולמית, זיהה לאן נושבת הרוח והעניק לאמריקנים את הסכמתו למבצע צבעי באפגניסטן, ממש מתחת לאפה של רוסיה.

ההצלחה הראשונית של המלחמה באפגניסטן פינתה את האמריקנים לתור אחר היעד הבא. מעודדים מהצלחתם, האמינו האמריקנים כי יוכלו לשחזר את המאמץ באפגניסטן כדי לקבוע עובדות חדשות בשטח אחר, ולהוכיח לעולם כי ניתן להביא את הדמוקרטיה גם למקומות שלא הכירו את טעם החופש מעולם. הבחירה בעיראק כיעד הצבאי החדש, הפכה לקו פרשת המים בנשיאות האמריקנית. היא הקלה על מבקרי המדיניות האמריקנית להציג רשימת טיעונים משכנעת נגד הבחירה בעיראק, בלי להיפגע מעיקרון "איתנו או נגדנו" של בוש.

עיראק הפכה לזירת ההתגוששות עם הטרור העולמי. רבים ממי שהיו מעורבים באלימות שהתרחשה בעיראק מאז נפילתו של סדאם חוסיין, אינם עיראקים כלל ועיקר, אלא אנשים המשתייכים לרשת הטרור העולמית ואשר התאמנו באפגניסטן, צ'צ'ניה, בוסניה, איראן, סוריה ומדינות אחרות בתקופות שונות.

ייתכן וכל יעד אותו הייתה בוחרת ארה"ב לאחר אפגניסטן היה הופך לזירת התגוששות שכזו, אך מה שהביא להתמודדות הישירה עם הטרור העולמי בעיראק, היה בעיקר הואקום השלטוני בעיראק לאחר נפילתו של סדאם חוסיין ופירוק הצבא שהתבסס על המיעוט הסוני והיה נאמן לסדאם. אל תוך הואקום הזה נכנסו מיליציות וארגונים שונים, כשכל אחד מבקש לעצמו נתח וכולם יחד מעוניינים במפלה האמריקנית ובגירושם מעיראק.

למלחמה בעיראק בפרט ולדוקטרינת בוש בכלל, היו השלכות מרחיקות לכת בתחומים רבים. גוש מדינות ריכוזי, אשר שלל את השאיפה האמריקנית להביא לשינוי המשטר אצלן, התגבש והחל לפעול כישות אחת במישורים רבים כגון סיוע לטרור, יצירת משבר אנרגיה עולמי וניסיון משלו להשפיע על משטרים דמוקרטיים במדינות אחרות. פעולותיהן של איראן וסוריה בעיראק, בלבנון וברשות הפלשתינית הן דוגמא מאזורנו לאופן שבו הדברים מתנהלים בשנים האחרונות. פעולותיה של ונצואלה בהקמת הציר הלטיני – ציר המדינות האנטי אמריקניות באמריקה הלטינית, כולל המעורבות במערכות בחירות ברחבי האזור, הן דוגמאות נוספות.


הנשיא בוש על הריסות מגדלי התאומים – האירוע שהתחיל את הכל. צילום: הבית הלבן

תמונת מצב

שבע שנים אל תוך המלחמה שואלים רבים, בארה"ב ומחוצה לה, מה השיגה המלחמה. אמנם המשטרים המדכאים באפגניסטן ובעיראק הופלו, אך הכאוס שנוצר על הריסותיהם ממשיך לגבות את מחירו. כ-4,500 חיילים מערביים נהרגו בעיראק, כ-900 נוספים באפגניסטן; כ-3 מיליון אפגנים וכ-2 מיליון עיראקים עדיין פליטים; בעיראק אומדן מספר האזרחים ההרוגים נע בין רבבות למאות אלפים ובצבא האמריקני שיעור ההתאבדויות שובר שיאים [1].

למרות הכל, השנה האחרונה הייתה במובנים רבים המוצלחת ביותר מאז החלה המלחמה העולמית בטרור, בראש ובראשונה הודות להתייצבות הזירה העיראקית, האלימה והמורכבת מבין זירות המלחמה.

התוכנית עוררה סערה בארה"ב וגררה התנגדות חריפה מצד הקונגרס האמריקני, שם מחזיקה המפלגה הדמוקרטית ברוב. אנשיה טענו כי אי אפשר לנצח את המלחמה בעיראק ושעלות המבצע לא תהיה שווה את תוצאותיו. מועמד הדמוקרטים אובאמה התנגד אף הוא לתוכנית, בעוד ג'ון מק'קיין היה מהראשונים שהעלו את רעיון התגבור, עוד לפני שבוש הציג זאת [2]. מק'קיין אף ביקר בפומבי את מזכיר ההגנה דאז ראמספלד, וטען גם כנגד בוש, כי על הנשיא להיות מעורב יותר במלחמה בעיראק. בינואר 2007, בתגובה לכאוס שהתחולל בעיראק, הכריז הנשיא בוש על תוכנית לתגבור מסיבי של הכוחות ביותר מ-20,000 חיילים.

תגבור הכוחות הייתה הצלחה בכל קנה מידה – מספר האירועים האלימים ירד ומספר ההרוגים האמריקנים צנח בשני שלישים תוך שנה אחת. באופן טבעי, מק'קיין, כאחד מתומכי הרעיון הבולטים נהנה מהצלחתו, שסייע לקבע את דמותו כאוטוריטה ביטחונית. אובאמה, לעומת זאת, הודה לאחרונה כי תגבור הכוחות הצליח "מעבר לחלומות הפרועים ביותר" [3]. במפלגה הרפובליקנית התנפלו על האמירה כמוצאי שלל רב והשתמשו בה על מנת להציג את הצלחתו של מק'קיין בתחום הביטחוני לעומת חוסר ניסיונו של אובאמה [4].

ההצלחה בעיראק היא חד-משמעית. אמנם גם להסכמי הרגיעה עם מנהיגי הפלגים הדתיים משקל בירידה בהיקף פעילות הטרור, ונראה כי יעברו עוד מספר שנים בטרם יתייצב השלטון החדש והאמריקנים יוכלו לעזוב בלב שקט, אך הצלחת המהלך האמריקני היא ברורה. שקט בעיראק מסמל הרבה – הוא מראה כי אחרי שנים של מלחמת גרילה עירונית דוגמת האינתיפאדה הפלשתינית, הסתגלו האמריקנים בהצלחה לאופי הלחימה, ועם תגבור ופריסה מחודשת של הכוחות אף יכלו לה; הוא מספק הוכחה לאלו שטענו כי אי אפשר לנצח במלחמות מהסוג הזה, ונותן תקווה מחודשת, הגם אם זמנית, לחסידי דוקטרינת בוש הבן המבקשים להפיץ את הדמוקרטיה בכל אמצעי גם למקומות נוספים.

כעת, לאחר התייצבות המצב בעיראק נושאים האמריקנים את עיניהם לזירה שהתדרדרה בשנתיים האחרונות – אפגניסטן. שני המועמדים המובילים לנשיאות הבטיחו לתגבר כוחות בתקווה לחזור על ההצלחה העיראקית. הרגיעה היחסית שם כבר אפשרה לפנטגון להפנות לאפגניסטן כ-4,500 חיילים שאמורים היו להישלח למפרץ הפרסי.


הצבא העיראקי נכנס לעניינים. צילום: מחלקת ההגנה האמריקנית

אפגניסטן כיום

להבדיל מהרגיעה בעיראק, המצב באפגניסטן הולך ומתדרדר בשנתיים האחרונות. העלייה בפעילות הטרור גובה מחיר כבד מהאמריקנים ובני בריתם – בשמונת החודשים הראשונים של השנה נהרגו באפגניסטן 201 חיילים מערביים, עלייה של כ-25% מ-2007. בעיראק, לשם השוואה, נהרגו 244 חיילים באותה התקופה, כאמור צניחה של 67% בתוך שנה.

מה גרם להתעוררות באפגניסטן? רבים מאמינים כי דרך הפעולה המערבית, ובפרט ההפצצות האוויריות הבלתי נגמרות, אשר הביאו לנפגעים רבים בקרב האזרחים, הגבירו את התמיכה העממית באלו שנלחמים בכוחות הזרים. למרות שמספר האזרחים שנפגעו בפעולות של הטאליבן גדול פי ארבעה, עיקר הזעם מופנה, באופן טבעי, לכוחות הזרים. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים טענו לאחרונה כי מספר האזרחים שנהרגו בפצצות אוויריות כמעט שולש מ-116 ב-2006 ל-321 ב-2007. המספרים ב-2008 צפויים להיות גבוהים אף יותר [5].

רק באוגוסט האחרון נהרגו, על פי טענות המקומיים וארגונים בינלאומיים, 92 אזרחים, בהם כ-60 ילדים, בהפצצה אמריקנית. הצבא האמריקני טען כי בהפצצה חוסלו כ-35 פעילי טאליבן ושבעה אזרחים, והזדרזו לסגור את תיק החקירה.

ארגונים בינלאומיים אחרים טוענים כי הסיוע האזרחי הדל שמפנות מדינות המערב לאפגניסטן מעכב אף הוא את הרגעת השטח. על פי אומדנים, על כל 100 דולרים שמושקעים בלחימה באפגניסטן, משקיעות מדינות המערב רק שבעה דולרים בסיוע [6].

מדינות המערב כבר ניסו בעצמן לשנות את המצב באפגניסטן. במחצית השנייה של 2007 ביקרו במדינה נשיא צרפת סרקוזי וראשי ממשלת איטליה ואוסטרליה. כולם הגיעו לתמוך בשלטון המקומי ולנסות למצוא פתרון לגל הטרור המתגבר. עם זאת, ניכר כי ללא הובלה אמריקנית היקף הטרור רק יגבר.

הטאליבן שולטים היום על שלוש מארבע הדרכים הראשיות לבירה קאבול. "אני לא משוכנע שאנחנו מנצחים באפגניסטן", התנסח בעדינות יו"ר המטות המשולבים של ארה"ב, מייק מוּלן, בהופעה בפני הקונגרס ב-9 בספטמבר השנה. הוא הודה כי הצבא בוחן מחדש את דרך הפעולה באפגניסטן. "איננו יכולים להרוג עד שננצח", סיכם.

היעד הבא – פקיסטן

האמריקנים החלו בחודשים האחרונים להגביר את פעולותיהם לייצוב הזירה האפגנית. אחת הדרכים המרכזיות לעשות זאת היא דווקא באמצעות תקיפות במערב פקיסטן. למעשה, הפעולות האמריקניות באזורים השבטיים של פקיסטן הינם תולדה של כישלון אמריקני מהשנתיים הראשונות ללחימה באפגניסטן.

כבר אז זיהה המודיעין האמריקנים מנוסה של כוחות לוחמים בהיקף גדול מאפגניסטן לפקיסטן וביקש להציב כוחות קרקע למנוע את הבריחה, אך הממשל האמריקני, שהעדיף אז להקצות כוחות לפלישה לעיראק, לא פעל בנושא. "האזורים הללו בקרבת הגבול מהווים בסיסי יציאה להתקפות ועלינו לסגור אותם" הכריז מולן בחודש שעבר, והזהיר כי התקפות הטאליבן צפויות להפוך מתוחכמות וקטלניות ויותר, אולי כבר בחורף הקרוב [7].

ההחלטה לצאת לפעולות בפקיסטן אינה פשוטה והאמריקנים התחבטו בה במשך זמן רב. מאז תחילת המלחמה העולמית בטרור נשמעו קולות רבים בפנטגון שקראו לפעול בפקיסטן. החלטתו של הנשיא מושארף להתייצב לצד האמריקנים הסירה את מדינתו מרשימת היעדים הראשיים. מזכיר ההגנה הקודם, דונלד ראמספלד, הכין תוכניות מפורטות לפעולות בתוך פקיסטן, אך אלו נשארו שנים במגירה מחשש לערעור שלטונו של בן הברית מושארף. כעת, עם התפטרותו של זה ונוכח הטרור המתגבר באזור, אישר הנשיא בוש לצאת לפעולות התקפיות בתוך שטחה של פקיסטן.

מה שהחל בשורה של הפצצות אוויריות, עבר בתחילת ספטמבר לקרקע, שעה שכוחות אמריקנים ביצעו שורת תקיפות מסיביות שהפכו את פעילותם בפקיסטן לפומבית. עוד בתחילת החודש שעבר נפגש מולן עם הרמטכ"ל הפקיסטני על מנת לדון בדרכים להתמודד עם הלחימה הגוברת בגבול אפגניסטן-פקיסטן. על פי דיווחים שונים האמריקנים לא ביקשו בפגישה אישור לפעולות מיוחדות בשטחם, אך הבהירו בתקיפות את אי שביעות רצונם מאי הפעולה של הפקיסטנים [8].

הרמטכ"ל הפקיסטני, מצידו, הבהיר כי הפעולות האמריקניות בפקיסטן אינן מקובלות וכי יורה לכוחותיו להגן על הריבונות הפקיסטנית "בכל מחיר". ואכן, ב-22 בספטמבר פורסמו דיווחים על פיהם כוחות פקיסטנים פתחו באש אל עבר מסוקים אמריקנים שחדרו לשטחם, והניסו אותם.

הפקיסטנים מצידם מגנים אמנם כל פעולה בשטחם, אך ניכר כי באיסלאמבאד טרודים יותר בימים אלו במערבולת הפוליטית הפנימית ופחות באזורים השבטיים שגם כך אינם נשמעים לשלטון המרכזי. לפיכך, קולות ההתנגדות לפעילות האמריקנית מינוריים באופן יחסי.

על אף הבחירות הקרבות, האמריקנים אינם מתכוונים להרפות מהלחץ על מערב פקיסטן, הן על מנת לפגוע בנתיבי האספקה המרכזיים של הטאליבן והן מתוך תקווה לפגוע סוף כל סוף בהנהגת אל-קעידה שככל הנראה מסתתרת באזור. לזכות הפעולות האמריקנים נזקפת העובדה כי בעוד מרבית הכוחות האמריקנים המוצבים כיום באפגניסטן פועלים תחת מפקדת נאט"ו, היחידות המיוחדות האמריקניות הפועלות באפגניסטן מקבלות פקודות ישירות מוושינגטון.


חיילים אמריקנים – בדרך לשלב הבא. צילום: מחלקת ההגנה האמריקנית

נערכים לשלב הבא

"המלחמה שלנו בטרור מתחילה עם אל-קעידה, אך היא לא תסתיים שם. היא לא תסתיים עד אשר כל ארגון טרור בעל השפעה עולמית יאותר, ייעצר ויובס" (הנשיא בוש, 20 בספטמבר 2001).

ב-4 בנובמבר ייבחר נשיא חדש בארה"ב. בוש יעזוב את הבית הלבן ב-20 בינואר 2009 ויפנה מקומו לנשיא חדש ודוקטרינה חדשה. החלום האמריקני להפיץ את הדמוקרטיה לא הגיע עם בוש ולא יילך איתו. הוא מלווה את הפוליטיקה האמריקנית מאז אמצע המאה ה-19 ויישאר שם. עושה רושם שהשאלה האם הנשיא הבא ימשיך בקו של בוש, שקשר קשר ישיר בין הפצת הדמוקרטיה לביטחון הלאומי האמריקני, נדחקה לשוליים ותישאר שם לפחות במחצית הראשונה של כהונת הנשיא החדש.

בין אם יהיה זה אובאמה או מק'קיין, על הנשיא החדש יוטל לשמר את היציבות בעיראק ולהשיג יציבות באפגניסטן, בטרם יפנה להרפתקאות חדשות.

הערות

1. "Soldier Suicide Rate May Set Record Again", AP, 04/09/2008

2. Michael Duffy, "The Urge to Surge", Time, 18/12/2006

3. "Obama: Surge Succeeded Beyond 'Wildest Dreams'", Fox News, 04/09/2008

4. David E. Sanger, "Events in Iraq Likely to Be Key Theme for McCain", New York Times, 02/09/2008

5. "Seven years on, Afghanistan again 'war on terror' frontline", AFP, 08/09/2008

6. שם

7. "Seven years on, Afghanistan again 'war on terror' frontline", AFP, 08/09/2008

8. Pir Zubair, Eric Schmitt and Jane Perlez, "American Forces Attack Militants on Pakistani Soil", New York Times, 03/09/2008


מאמרים נוספים