הוועידות המפלגתיות כבר מאחורינו. במפלגה הדמוקרטית ניכר כי טרם נשמע אקורד הסיום במאבק הכוחות בין אובאמה למשפחת קלינטון. במפלגה הרפובליקנית, לעומת זאת, החלטתו של מק’קיין להציב את פאלין השמרנית כמועמדת להיות סגניתו, איחדה את השורות. כעת נכנסים המועמדים לישורת האחרונה. כיצד נראית מפת האלקטורים? היכן תיפול ההכרעה ומה צפוי בבית הנבחרים? התשובות לפניכם.

מערכת הבחירות כבר הצליחה לייצר מספר רב של אנקדוטות לחובבי הסטטיסטיקה. זוהי מערכת הבחירות הראשונה מזה שמונים שנה שלא מתמודדים בה נשיא או סגן נשיא. לראשונה מתמודד מועמד שחור, כמייצג את אחת משתי המפלגות הגדולות. זוהי גם הפעם השניה בסך הכל, שבה זוכה אישה להיות מועמדת לתפקיד סגנית הנשיא – ב-1984, נבחרה ג’רלדין פררו על ידי וולטר מונדייל מהמפלגה הדמוקרטית להתמודד לצדו, אולם השניים הפסידו לצמד רונלד רייגן וג’ורג’ בוש האב.

למעשה, הבחירה בשרה פאלין על ידי ג’ון מק’קיין לתפקיד המועמדת לסגנות הנשיא, כבר הבטיחה כי היסטוריה תיעשה בבחירות ב-4 בנובמבר – במידה ואובאמה ייבחר, הוא יהיה לנשיא השחור הראשון בהיסטוריה האמריקנית. אם יבחר מק’קיין, תהיה שרה פאלין לסגנית הנשיא הראשונה.

לראשונה בהיסטוריה מתמודדים על הנשיאות שני סנאטורים מכהנים. הנשיא הבא, יהא אשר יהא, יהיה בסך הכול הסנאטור השלישי בהיסטוריה האמריקנית שיגיע לבית הלבן. אם מק’קיין ייבחר, הוא יהיה למועמד הקשיש ביותר שנבחר למשרה הרמה, בגיל 72. אם אובאמה ייבחר, הוא יהיה לאחד הנשיאים הצעירים ביותר בהיסטוריה, כשרק שלושה – יוליסס ס. גרנט, ג’ון פ. קנדי וביל קלינטון היו צעירים ממנו. פרט טריוויאלי אחרון – במידה ואובאמה ייבחר, הוא יהיה הנשיא הראשון שלא נולד באחת מ-48 המדינות ביבשת, מאחר ונולד בהוואי. אם מק’קיין ייבחר, הוא יהיה הנשיא הראשון שלא נולד בארה”ב גופא, אלא בבסיס של הצי האמריקני בתעלת פנמה.

הסקרים המתפרסמים מדי יום מתיימרים לבטא את אחוזי התמיכה הארציים בכל אחד מהמועמדים, אך הם נטולי משמעות אלקטוראלית. שיטת הבחירות האמריקנית אינה שיטה יחסית אלא שיטה רובנית. כל מועמד נדרש לזכות במירב הקולות במדינה מסוימת, כדי לגרוף את כל הקולות שלה ולשלוח למעמד בחירת הנשיא אלקטורים שיצביעו עבור המועמד שזכה למירב הקולות באותה מדינה.

שיטה זו היא נצר לתפיסה אריסטוקרטית שהתקיימה בעבר גם בבחירות לקונגרס האמריקני, אשר ביקשה להעמיד מנגנון מסנן בין הבוחר ובין המשרה. כל מדינה “שווה” מספר מסוים של אלקטורים, הנגזר מגודל אוכלוסייתה ביחס לאוכלוסייה הכללית בארה”ב.

מספר האלקטורים מבטא את מספר חברי בית הנבחרים של אותה מדינה, בתוספת שני סנאטורים. בבית הנבחרים ישנם 435 חברים ובסנאט 100. בתוספת שלושה נציגים המשתייכים למחוז קולומביה בו שוכנת וושינגטון הבירה ולו מעמד נפרד, ישנם בסך הכל 538 אלקטורים המתחלקים בבחירות בין המועמדים השונים. לאחר חלוקת האלקטורים מתקיימת ועידה בה אמורים האלקטורים לבחור את הנשיא אותו הם רוצים. למעט מקרים נדירים ובודדים, האלקטורים מצביעים עבור המועמד שזכה במירב הקולות במדינה ממנה הם מגיעים. לפיכך, כל מועמד זקוק ל-270 אלקטורים לפחות כדי לנצח בבחירות ולהפוך לנשיא.

מדינות המפתח

מבין 50 המדינות המרכיבות את הפדרציה האמריקנית, ב-18 מדינות המרוץ צמוד יחסית והפער בין המועמדים, על פי הסקרים, הוא חד ספרתי. ב-13 מדינות, הפער עומד על 5% או פחות, קרוב לטעות הדגימה. מדינות אלה הן שיכריעו את הכף בסופו של דבר. מבין 13 המדינות בהן מתנהל מאבק צמוד, 10 מדינות נוטות על פי הסקרים לטובתו של מק’קיין, ושלוש לטובתו של אובאמה. עובדה זו מהווה יתרון עבור המועמד הדמוקרטי, שצריך להשקיע את מרצו במספר נמוך יותר של מדינות בחודש שנותר.

ב-10 מדינות בינוניות או גדולות, שערכן 10 אלקטורים או יותר, מתקיים מאבק צמוד במיוחד בו ההפרש נע בחודשים האחרונים בין שברי אחוזים ל-6-7 אחוזים. במרוץ בו הפער עומד על אלקטורים בודדים, כל אחת מהמדינות הללו עשויה להיות זו שתכריע.

הגדולה מבין מדינות המפתח היא פלורידה, המדינה הרביעית בגודלה בארה”ב, שלה 27 אלקטורים. בבחירות 2000 היא עמדה במרכז שערורייה, שבה הוכרע המאבק על הנשיאות על חודם של כמה מאות קולות במדינה. גם בבחירות אלה צפוי בפלורידה מרוץ צמוד. בחודשיים האחרונים מק’קיין מוביל בסקרים רוב הזמן בפער של שניים עד חמישה אחוזים. שנייה לפלורידה בקבוצה זו היא פנסילבניה לה 21 אלקטורים, שבה הנטייה היא לטובתו של אובאמה.

תמונת המצב במדינות המפתח, על פי סקרים שפורסמו בסוף ספטמבר

הצל של בוש

הפופולאריות הנמוכה של הנשיא בוש, שנעה במהלך ספטמבר סביב ה-30%, אילצה את מק’קיין להקדיש מאמץ מיוחד לבדל עצמו מהנשיא המכהן. בוועידה הרפובליקנית השתדלו הנואמים להזכיר את הנשיא רייגן בכל הזדמנות, מאחר והוא נחשב לנשיא הפופולארי ביותר בדורות האחרונים בקרב הרפובליקנים. רק מק’קיין טרח להזכיר את הנשיא בוש בנאומו, בעת שהודה לו על תרומתו לארה”ב, ועל הצלחותיו האחרונות בעיראק.

אחת התופעות הבולטות שגרם “אפקט בוש” היא אובדן מדינות בעלות מסורת הצבעה רפובליקנית לטובתו של אובאמה. תופעה זו נבלמה מאז הוועידה הרפובליקנית, ולראשונה במערכת הבחירות הנוכחית אף מתרחשת תופעה הפוכה – מק’קיין בונה בעיקר על תמיכת קולורדו, שהעניקה לבוש תמיכה בהפרש של קרוב ל-5%. בדנבר, עיר הבירה של קולורדו, התקיימה הוועידה הדמוקרטית השנה במהלך מתוחכם מבחינת הדמוקרטים שהיה אמור להוות את שובר השוויון בבחירות במדינה זו. לאורך הקמפיין עברה התמיכה במדינה ממק’קיין לאובאמה ובחזרה, ונראה שמאז הוועידה היא התייצבה לטובתו של אובאמה.

שתי מדינות אחרות “המחליפות צדדים” הן איווה וניו מכסיקו, שם באופן מסורתי הקרב צמוד עד היום האחרון, והוא צפוי להישאר כך גם הפעם. מאידך, ניו המפשייר, מדינה שהעניקה למועמד הדמוקרטי ג’ון קרי את הקולות בבחירות 2004, ואשר תמכה בעקביות באובאמה לאורך הקמפיין, נוטה בשבועות האחרונים לטובתו של מק’קיין. גם כאן יוכרע המאבק ברגע האחרון.

על פי המסורת האמריקנית, זוכה מיזורי למעמד מיוחד במערכת הבחירות. בשל מיקומה הגיאוגרפי בלבה של ארה”ב, ועל גבול מספר אזורי מפתח, וכן בשל התמהיל הדמוגרפי שלה ופיזור האוכלוסין, הפכה מיזורי הקטנה יחסית, לברומטר אמין ביותר באשר לתוצאות הבחירות בארה”ב. ב-25 מתוך 26 מערכות הבחירות שהתקיימו מאז 1904, הצביעו הבוחרים במיזורי לטובת מי שזכה בסופו של דבר בנשיאות. רק ב-1956 תמכו המצביעים במועמד שהפסיד – אדליי סטיבנסון, מושלה של מדינת אילינוי השכנה, בהפרש של 0.2% בלבד. העובדה כי סטיבנסון השתייך למדינה השכנה נתפסת כחשובה בעיני סטטיסטיקאים, כסיבה אפשרית לתמיכה בסטיבנסון במיזורי.

אחוזי החיזוי הגבוהים האלה, החורגים מכל התפלגות סטטיסטית ואשר מוסברים כאמור בסיבות גיאוגרפיות ודמוגרפיות, הופכים את מיזורי מדי בחירות לתחנה חשובה עבור המועמדים, כמו גם עבור הפרשנים והסוקרים הפוליטיים. מאז יוני האחרון, מראה מק’קיין הובלה רציפה במיזורי, בהפרש של 4-6 אחוזים. עם זאת, כמובן ש”אפקט מיזורי” יעמוד למבחן רק בקלפי, וחריגה ממנו, לראשונה מזה יובל שנים, עשויה להצטרף לרשימת התקדימים הארוכה שייקבעו בבחירות הקרובות.

טופס ההצבעה השנוי במחלוקת מהבחירות בפלורידה בשנת 2000. האם השערוריה תחזור?

הבחירות לקונגרס

בניגוד לבחירות הצמודות לנשיאות, כאן מדובר במה שהאמריקנים מכנים “לנדסלייד” (Landslide) – המפלגה הדמוקרטית עומדת לשלוט בשני בתי הקונגרס האמריקני ביד רמה, בשנתיים הקרובות לפחות. כהונה בסנאט נמשכת שש שנים, ובכל שנתיים מתחלף שליש מהסנאט בן 100 החברים. השנה ישנם 35 מקומות פנויים בסנאט, כתוצאה מפרישה של סנאטורים במהלך כהונתם, או בחירות מיוחדות שנערכו בשנתיים האחרונות.

65 המקומות הנותרים בסנאט, מתפלגים באופן הבא – 37 משתייכים למפלגה הדמוקרטית, ו-26 למפלגה הרפובליקנית. בנוסף ישנם שני סנאטורים עצמאיים – ברני סנדרס מורמונט בעל נטיה מובהקת לעמדות הדמוקרטיות, וג’ו ליברמן מקונטיקט שהשתייך בעבר למפלגה הדמוקרטית אך נחשב לחבר קרוב של מק’קיין.

המסורת הפוליטית בארה”ב, מעניקה יתרון רב לסנאטור מכהן המעוניין בכהונה נוספת. רק במקרים נדירים מצליח מועמד חדש לנצח סנאטור מכהן. בשל כך, ישנם סנאטורים כמו רוברט בירד ממערב וירג’יניה המכהן ברציפות מאז 1959 (שיא אמריקני) וכמו טד קנדי הנמצא בסנאט מאז 1962.

את מושבי הסנאט העומדים לבחירה ניתן לחלק לשלוש קבוצות. בקבוצה הראשונה חמישה מושבים שהתפנו לאחר פרישת סנאטורים רפובליקנים. בשניים מבין אלו מוביל מועמד דמוקרטי בהפרש של למעלה מ-20% בסקרים. בקבוצה השנייה 12 מושבים של סנאטורים מכהנים מהמפלגה הדמוקרטית. כולם למעט אחד, הסנטור מניו-ג’רזי, מובילים בבטחה בסקרים. בקבוצה השלישית 18 מושבים של סנאטורים רפובליקנים מכהנים. מבין אלו, 11 צפויים להיבחר מחדש, על ששה מהם צפוי קרב עד יום הבחירות, ובאחד מסתמן ניצחון דמוקרטי.

נראה אם כן כי למפלגה הדמוקרטית מובטחים בסבירות גבוהה כבר כעת 51 מושבים. נראה שההתפלגות בסנאט לאחר הבחירות תהיה – 55-57 דמוקרטים, 41-43 רפובליקנים ושני מועמדים עצמאיים. במלים אחרות, המפלגה הדמוקרטית עומדת לחלוש על ברז הכספים הלאומי ולהשפיע רבות על אופן ניהול המלחמה בטרור וההתמודדות עם המשבר הכלכלי, ללא קשר לזהותו של הנשיא הבא.

בבית הנבחרים ההתפלגות כיום היא בין 233 חברי קונגרס דמוקרטים ו-202 חברי קונגרס רפובליקנים. בשל גודלו של המוסד, קצרה היריעה מלהביא ניתוח מלא של הצפוי להתרחש. די לומר כי בסבירות גבוהה הדמוקרטים צפויים להגדיל את הרוב שלהם גם בבית הנבחרים.

ארבע השנים הבאות

המאבק על הבית הלבן בחודש האחרון לבחירות יוכרע, כך נראה, על פי האופן בו ייתפס המשבר הכלכלי בעיני הבוחר ביום הבחירות. לסדרת העימותים הצפויה בין אובאמה ומק’קיין ובין פאלין וביידן בשבועות הקרובים תהיה השפעה נוספת הפעם. עוד לפני כן, ב-30 מבין 50 המדינות בארה”ב ניתן לשלוח כבר עכשיו את פתק ההצבעה, אשר נחתם בכספת וייספר עם שאר הקולות ביום הבחירות. ההערכה היא כי שליש מהבוחרים במדינות אלה ינצלו את האפשרות הזו, והם כמובן כבר לא יושפעו משום דבר.

כיצד תיראה המערכת הפוליטית האמריקנית בארבע השנים הקרובות? קונגרס דמוקרטי ללא ספק ויתרון לדמוקרטים בקרב מושלי המדינות יהפכו את ברק אובאמה, במידה וינצח, לנשיא חזק שיוכל להעביר רפורמות מרחיקות לכת בעיקר בתחומי הפנים. ניצחון של מק’קיין, לעומת זאת, יציב את הנשיא הרפובליקני מול קונגרס לעומתי שיקשה עליו לבצע שינויים בתחומי הכלכלה והפנים. מצב עניינים זה עשוי להוביל אותו להתמקד, כקודמו, במדיניות החוץ והביטחון על חשבון הכלכלה המקרטעת, ולקוות לשינוי אחרי בחירות האמצע ב-2010.