מקץ שלושה עשורים של צמיחה החלה סין למנף את עוצמתה הכלכלית להשפעה מדינית. לאחר שכוננה ברית אסטרטגית עם רוסיה בתחילת העשור, ועוד לפני הכתרתה ככלכלה השלישית בגודלה בעולם, מצטיירת סין בעיני המערב כאיום הגדול ביותר על ההגמוניה האמריקנית. האם המאה ה-21 תיזכר כ”מאה הסינית”, כפי שרבים חוזים?

אפריל 1989. ימים של שינוי בעולם. הרפובליקות הסובייטיות מתחילות להשתחרר מלפיתתו של הקרמלין. “סתיו העמים” מתקרב וחמישה חודשים לאחר מכן תיפול החומה בברלין.

בסין, 13 שנים לאחר מותו של אבי סין הקומוניסטית, מאו דזה דונג, גוברים הקולות הקוראים לרכב על גל השינוי העולמי. עשרות אלפי סטודנטים נוהרים לכיכר שער השלום השמימי בבייג’ינג, היא כיכר טיאנאנמן, בדרישה לאמץ רפורמות דמוקרטיות.

ראשי המפלגה הקומוניסטית הסינית, החוששים ממהפכה דמוקרטית, מכריזים על משטר צבאי, ואולם ההפגנות לא נפסקות.

בליל ה-4 ביוני החל הצבא לפעול באלימות במטרה לפנות את הכיכר ואת הרחובות הסובבים אותה. הכוחות התעמתו עם אלפי מפגינים בכיכר וברחובות הסמוכים. הם עמדו במשימתם אך במחיר גבוה. על פי הערכות הצלב האדום, באירועים בכיכר נהרגו 2,600 אזרחים ונפצעו כעשרת אלפים נוספים.

בתגובה לאירועים, הטילו ארה”ב ומדינות אירופה אמברגו צבאי וסנקציות כלכליות על סין, אשר איימו לחבל בתוכניות הצמיחה הכלכלית המהירה של בייג’ינג.

הקרע בין סין למעצמות המערב, אי הוודאות הגיאו-פוליטית בעקבות התמוטטות ברה”מ, והתחזקות הנמשכת במשק הסיני, הביאו את בייג’ינג לאמץ מדיניות חוץ חדשה, מתאימה למציאות העולמית המשתנה.

המדיניות החדשה, שהתהוותה מאז תחילת שנות התשעים ועד אמצע העשור הנוכחי, הדגישה את עמדות סין לגבי ארבעה תחומים: ביסוס מעמדה בעולם כנציגת האומה הסינית, הקמת ברית אסטרטגית עם רוסיה, הגדרה מחדש של מערכת היחסים עם המעצמות הדמוקרטיות, והידוק הקשרים עם המדינות המתפתחות.

סין אחת

בניגוד למעצמות עולמיות אחרות, סין ממעיטה בהתערבות בעניינים הפנימיים של בנות בריתה. מדיניות זו, אותה מחשיבים הסינים כתנאי לאמון הדדי במערכת יחסים בילטראלית, היא שהופכת את סין למעצמה המועדפת בקרב משטרים הנחשבים “מצורעים” במערב, דוגמת סודן.

עם זאת, סין מציבה דרישה אחת ברורה ובלתי מתפשרת: “סין אחת”. קרי, כל מדינה החפצה ביחסים עם סין העממית, חייבת לנתק כל קשר רשמי עם הרפובליקה הסינית, היא טיוואן.

מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בפיצול היסטורי. מנהיג הקומוניסטים, מאו דזה-דונג הכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין, בעוד נאמניו של צ’יאנג קאי שק, המנהיג הבולט עד המהפכה של מאו, נסו אל האי טיוואן (פורמוזה). דווקא טיוואן הקטנה הייתה זו שזכתה בהכרה בינלאומית כמייצגת העם הסיני, הודות לתמיכה אמריקנית. כך, החזיקה זו במושב קבוע במועצת הביטחון של האו”ם, בעוד סין העממית לא התקבלה לאו”ם.

הקרע הסינו-סובייטי בסוף שנות השישים הזמין הפשרה ביחסי סין העממית עם ארה”ב, שראתה בכך הזדמנות לשפר את מעמדה באזור על חשבון ברה”מ. עם התקדמות התהליך, העבירו האמריקנים את הכרתם הבינלאומית מטיוואן לסין, וזו האחרונה תפסה את מקומה באו”ם ובמועצת הביטחון.

הנורמליזציה ביחסי סין-ארה”ב השיגה שני הישגים חשובים לסין. ראשית, הכרתה כמעצמה עולמית בהתהוות תרמה להידוק קשרי המסחר שלה עם עשרות מדינות. שנית, העובדה כי ארה”ב ניתקה את קשריה הרשמיים עם טיוואן תוך שהיא מסתפקת בערוץ לא רשמי, העניקה את החותמת הסופית למדיניות “סין אחת”.

נכון לשנת 2007, רק 24 מדינות מכירות בטיוואן באופן רשמי.

הגיבור האלמוני בכיכר טיאנאנמן. הביא לקרע עם המערב. צילום: סטיוארט פרנקלין

ברית אסטרטגית עם רוסיה

היחסים בין רוסיה לסין התנהלו במשך שנים כמערכת לא-שווה וטעונה. חילוקי הדעות בין שתי הענקיות הקומוניסטיות, שמקורם בימי סטאלין ומאו, הגיעו לשיא בסכסוך גבול מזוין בשנות השישים. הקרע בין הצדדים, שהחריף על רקע ההפשרה ביחסי סין עם ארה”ב, התאחה באופן חלקי רק בימיה האחרונים של ברה”מ, כששני הצדדים ביקשו ליישב באופן סופי את הסכסוך בגבול.

ההתקרבות המשמעותית ביחסי שתי המעצמות התרחשה על רקע ניסיונות משותפים להתמודד עם הדומיננטיות האמריקנית המכרעת בשנים שלאחר התמוטטות ברה”מ. יבגני פרימקוב, שר החוץ וראש הממשלה הרוסי במחצית השנייה של שנות התשעים, האמין כי רק ברית משולשת בין רוסיה, סין והודו, תוכל ליצור גורם משמעותי דיו שיוכל להתמודד עם האמריקנים. פרימקוב אמנם נכשל בניסיונו ליצור חזית משולשת מול ארה”ב, אך ביחסי רוסיה וסין נרשמה התקרבות.

ולדימיר פוטין, שנכנס לקרמלין בתחילת 2000, הכיר בחשיבות שיתוף הפעולה עם סין. ביוני 2001 הקימו השתיים, יחד עם ארבע מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה את הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי (SCO), ארגון על-מדינתי המהווה מסגרת לשיתוף פעולה ביטחוני, כלכלי ותרבותי. חודש לאחר הקמת הארגון חתמו רוסיה וסין על הסכם בילטראלי, שייסד באופן רשמי ברית אסטרטגית בין שתי המעצמות [1].

הפריחה ביחסי סין-רוסיה מקבל ביטוי גם במוסדות הבינלאומיים. השתיים מובילות אופוזיציה למעצמות הדמוקרטיות, המבקשות ללחוץ על מדינות אותן הן מחשיבות סוררות, ובראשן צפון קוריאה ואיראן.

סין ורוסיה משתתפות בפורום “שש המדינות”, ביחד עם ארה”ב, יפן ושתי הקוריאות. פורום זה הוקם כחלק מהמאמצים להשיג פתרון דיפלומטי למשבר הגרעיני בצפון קוריאה. במהלך השיחות, הקפידו שתי המעצמות הריכוזיות על תיאום עמדות, שהתמקדו בריכוך הלחץ המערבי על פיונגיאנג. הניסוי הגרעיני הצפון קוריאני באוקטובר 2006 הביא את השתיים להקשיח את עמדותיהן כלפי צפון קוריאה, לחץ שתרם לחתימה על הסכם לפירוק מערך הגרעין במדינה הקומוניסטית הענייה.

גם בנושא האיראני הצליחו שתי המעצמות לרכך את הלחץ המערבי. הסינים והרוסים ערערו תחילה על הלגיטימיות של הדיונים במועצת הביטחון במקום בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א), בהמשך התמרמרו על הפגיעה בחברות סיניות בעקבות סנקציות שהטילו האמריקנים באופן חד צדדי והביעו ספק לגבי מידת יעילותן של סנקציות מטעם מועצת הביטחון.

בעקבות המחאה הסינית-רוסית, הצליחו המעצמות הדמוקרטיות להטיל רק שתי חבילות של סנקציות במועצת הביטחון של האו”ם, ולעת עתה בולמות המעצמות הריכוזיות את ניסיונות להטיל סנקציות נוספות.

המחלוקת הנמשכת בין סין ורוסיה למעצמות הדמוקרטיות מקורה, בין היתר, בתפקידה של מועצת הביטחון, כפי שמפרשים אותו הצדדים השונים. בעוד ארה”ב ומדינות האיחוד האירופי אינן מציבות גבולות לסמכותה של מועצת הביטחון, טוענות סין ורוסיה, ולא בלי מידה רבה של צדק, כי למועצה הוענק מנדט לפעול נגד מדינות המאיימות על הביטחון ועל שלום העולם ולא מנדט להתערב בענייניה הפנימיים של כל מדינה.

סין ורוסיה, הפועלות מתוך רצון למנוע את הפיכתה של מועצת הביטחון לכלי ענישה נגד משטרים המפרים זכויות אדם ואחרות, הטילו ב-12 בינואר 2007 וטו כפול על הצעת החלטה להטיל סנקציות על החונטה הצבאית במיאנמר (בורמה). הווטו הסיני-רוסי, הראשון מאז 1972, היווה מסר ברור למעצמות המערביות, והציג את החזית האחידה של סין רוסיה, שצפויה להתהדק בשנים הקרובות.

סין והמעצמות הדמוקרטיות

יחסיה של סין עם המעצמות הדמוקרטיות התחזקו ככל שהתרחקה סין מצילה של ברה”מ. ביקורו של ניקסון בסין ב-1972 פתח את הפתח לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם ארה”ב, אירופה ויפן, חיזק את המערב במאבקו עם הסובייטים, ופתח בפני סין, במיוחד בתקופה הפוסט-מאואיסטית, את הגישה לשווקים הגדולים ביותר בעולם.

הסנקציות המערביות על סין בעקבות אירועי טיאנאנמן הגבילו את המסחר המותר עם סין, אך היקפו הכולל הוכפל בתוך ארבע שנים. האינטרסים הכלכליים הכריעו לבסוף את הכף, וארה”ב העניקה לסין מעמד קבוע של שותפת סחר מועדפת, והצליחה לצרפה לארגון הסחר העולמי בנובמבר 2001.

עם זאת, הלחץ המערבי על מצב זכויות האדם בסין נמשך, והידיעות על רדיפה אכזרית של מתרגלי פאלון גונג הביאו את נשיאי ארה”ב קלינטון ולאחר מכן בוש לדרוש הסברים מהממשל הסיני. זה מצידו הדף את הביקורת, ונראה כי הרדיפה האכזרית עודנה נמשכת.

מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 הביאה להידוק היחסים בין ארה”ב וסין, שאף תרמה מאות מיליונים למימון המלחמה העולמית בטרור. ההתמקדות האמריקנית בטרור האסלאמי ריככה את הביקורתיות שלה כלפי זכויות האדם בסין, היחסים בין שתי המעצמות הוסיפו והתהדקו, והיקף המסחר הבילטראלי זינק.

כיום, יחסי סין עם הגוש הדמוקרטי מתאפיינים בהיקפי מסחר גבוהים, הנוטים ברוב המקרים לטובתה של סין. המשך הצמיחה המהירה של המשק הסיני, הפכו צעדים מגנים על הכלכלה הסינית, דוגמת השמירה על רצועת ניוד צרה לשער החליפין של המטבע, קביעת מכסי ייבוא גבוהים והפרת זכויות יוצרים, לנקודות מחלוקת עם המדינות הדמוקרטיות, וארה”ב בראשן.

מחלוקת זו קיבלה ביטוי מופגן באפריל 2006, בעת ביקורו של הנשיא הוּ ג’ינטאו בוושינגטון. ערב הביקור, עסקה התקשורת האמריקנית בגרעון המסחרי העצום שנרשם לטובת הסינים במסחר עם ארה”ב. הגרעון הציג את המסחר עם סין כגורם מרכזי למיתון בשוק האמריקני, בעוד זה הסיני משגשג. הסינים בתגובה, חתמו לפני ובמהלך הביקור על עסקאות רכש בהיקף של למעלה מ-10 מיליארד דולר בניסיון להציל את הביקור, אך סכום זה נחשב זניח יחסית לגרעון המסחרי הכולל, שחצה זה מכבר את רף ה-200 מיליארד דולר.

האמריקנים הגדירו את הגעתו של אחד ממנהיגי המעצמות הגדולות בעולם כ”ביקור” (visit), ונמנעו משימוש במושג הרשמי “ביקור מדיני” (state visit) הייתה לכך משמעות סמלית גדולה. בניגוד למנהיגי רוסיה, בריטניה, יפן ואף ישראל שזכו ליחס אינטימי ואוהד מצד הנשיא בוש, היחס להו היה נוקשה ביותר ודמה ליחס הנלווה לביקורה של אישיות ממדינת עולם שלישית קטנה.

הגרעון המסחרי העצום וההתעצמות הסינית הצבאית והטכנולוגית, מגבירים את החשש האמריקני מפני סין, בעיקר על רקע הקיטוב העולמי המתהווה. סין מצידה, שמצאה בתחילת העשור אוזן קשבת בגרמניה ובצרפת של שרדר ושיראק בהתאמה, נתקלת היום בחזית אחידה מצד כל המעצמות הדמוקרטיות, הדורשות ממנה לפעול להקטנת הגרעון המסחרי עימן.

הו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין – רשמו התקרבות היסטורית. צילום: הקרמלין

היחסים הטעונים עם יפן

עברה הקולוניאלי של יפן, רובץ עד היום כעננה מעל יחסי יפן וסין. במשך שנות השלטון הקולוניאלי נהרגו עשרות מיליוני סיניים על ידי יפן. אירועים אלו הותירו חותם עמוק של חשדנות ותחושות השפלה ונקמה בקרב הסינים, בעוד היפנים מנסים להצניע את עברם. חצי מאה כמעט ושינוי שלטוני ביפן נדרשו, בכדי שראש הממשלה היפני, מוריהירו אוסוקאווה, מיד לאחר היבחרו, יכיר באחריותה של יפן למאורעות השונים במלחמת העולם השנייה. למרות זאת, הפצע מהעבר בין שתי המעצמות הכלכליות נפתח מחדש עם כל ביקור של ראש ממשלה יפני במקדש יסוקוני, המנציח חללים יפנים לצד פושעי מלחמה.

יחסי סין-יפן, שחודשו בימי הדטאנט ב-1972, עמדו בשנותיהם הראשונות בסימן של תחרות על תשומת הלב האמריקנית והחשש מהסובייטים. המעורבות הסובייטית בוייטנאם לאחר הנסיגה האמריקנית, הפלישה לאפגניסטן ב-1979 ותמרונים ימיים סובייטיים מוגברים באוקיאנוס השקט, חיזקו את היחסים בין סין ויפן שחששו מהאויב המשותף.

באוגוסט 1978 חתמו השתיים על הסכם שלום. שנה לאחר מכן, החלה יפן לסייע כלכלית לסין באמצעות הלוואות, מענקים ותמיכה טכנית. ביוני 2005 העריך משרד החוץ היפני כי עלות התמיכה לאורך השנים הסתכמה ב-3 טריליון יין, השווים למעלה מ-28 מיליארד דולר. הצמיחה הסינית האדירה מחד, וההאטה המתמשכת בכלכלה היפנית מאידך, הביאה להפסקת הסיוע היפני ב-2006.

הרצון הסיני לשווק סחורות למשק היפני הגדול, לצד הצורך היפני לרכוש מוצרים סיניים זולים, הוביל לצמיחה במסחר בין שתי המדינות. עיקר הצמיחה נרשמה בשנות שלטונו של ג’וניצ’ירו קויזומי, ראש הממשלה היפני בשנים 2001-2006. למרות המתיחות בין המדינות, המסחר בין המדינות זינק ביותר מ-100% במהלך שלטונו וכבר בשנת 2004 הפכה סין להיות שותפת הסחר הגדולה ביותר של יפן, בעוד יפן הייתה לשותפת הסחר השלישית בגודלה של סין, אחרי ארה”ב והאיחוד האירופי.

מאז פרישת קויזומי בספטמבר 2006, נרשמה התקרבות מתמשכת ביחסי שתי המדינות. עם זאת, זיכרונות העבר, לצד המציאות הבין-גושית המתהווה, צפויים להגביל את יחסי סין-יפן לשיתוף פעולה כלכלי.

עם הפנים להודו

הודו, המדינה בעלת האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם, החלה בתהליך המודרניזציה שלה באיחור לעומת סין. עם זאת, הצמיחה המהירה שלה, והעובדה כי היא דמוקרטיה, צפויה למצב אותה כאלטרנטיבה לשוק הסיני. ככל שהודו תהפוך לכזו, תחריף התחרות עם סין.

במהלך המלחמה הקרה הראשונה התקיימה מתיחות בין שתי השכנות, שאף הובילה למלחמה קצרה ב-1962. כעבור שנתיים ביצעה סין את הניסוי הגרעיני הראשון שלה, ובחלוף עשור נוסף ביצעה הודו את הניסוי הראשון וכך וצר מאזן אימה בין שתי מדינות הענק.

טיב היחסים בין סין והודו הושפע מיחסי הכוחות בזירה האזורית והעולמית. בשנים בהן התקרבה סין לפקיסטן, חיפשה הודו את קרבתה של ברה”מ. הסינים סייעו לקבוצות מחתרתיות בהודו בזמן שההודים סייעו לטיבטים. המנהיג הרוחני של העם הטיבטי, הדלאי למה, אף עבר בראש אלפים מתומכיו להתגורר בעיר דראמסלה שבצפון הודו.

ב-1971, בעיצומו של הדטאנט, חתמה הודו על הסכם ידידות עם ברה”מ. על אף שהודו נחשבה למדינה בלתי מזדהה, המציאות הפוליטית חייבה אותה לחבור למעצמה אחרת בכדי להוות משקל נגד למהלכים הסיניים, שהתמקדו באותם שנים בנורמליזציה עם המערב. החשש המשותף מהשלכות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן תרם לשיכוך המתיחות הסינית-הודית בסוף שנות השבעים, ולניסיון לפתור את סכסוך הגבול הישן בין השתיים בדרכים דיפלומטיות.

ביקורו של רג’יב גנדי בסין בדצמבר 1988, במהלכו נחתמו הסכמים לשיתוף פעולה בתחומים רבים, בישר שלב חדש ביחסי שתי המעצמות. בשנות התשעים, הביאו סיומה של המלחמה הקרה הראשונה והצמיחה הכלכלית הסינית לרצון הדדי ליישב את הסכסוך באופן סופי. עם זאת, ההסתייגות של הודו הדמוקרטית מהקמת חזית משותפת ביחד עם רוסיה וסין נגד ארה”ב, בצד המתיחות הגוברת עם פקיסטן, קיררה שוב את יחסיה של הודו עם סין.

השנים הראשונות של המאה ה-21 התאפיינו בהגברת שיתוף הפעולה באזור. המלחמה העולמית בטרור עליה הכריז נשיא ארה”ב ג’ורג’ בוש, אשר הביאה את הצבא האמריקני לאפגניסטן ויצרה שיתוף פעולה הדוק בין ארה”ב לפקיסטן בהנהגתו של פרווז מושארף, סייעה בהידוק הקשר בין ההודים לסינים.

ההכרה העולמית הגוברת בהתעצמות הכלכלית של הודו וסין הביאה את השתיים לשתף פעולה בכדי לעמוד ביעדי הצמיחה שלהן. תעשיית ההיי-טק ההודית משכה עניין רב בקרב משקיעים מסין, שרצו להקים תעשייה מקבילה בארצם. פתיחתו ב-6 ביולי 2006 של המעבר היבשתי בהימלאיה, שהיה סגור מאז מלחמת 1962, העידה עד כמה התחממו היחסים בין המעצמות.

הקוטביות הגיאו-פוליטית המתגברת, הביאה את ארה”ב לחזר במרץ אחרי הודו. הנשיא בוש ביקר בתת-היבשת במרץ 2006, במה שהוגדר בתקשורת האמריקנית כביקור חשוב ביותר של נשיא אמריקני באזור מאז ביקורו של ניקסון בסין ב-1972. במהלך הביקור חתמו ראש ממשלת הודו, מנמוהאן סינג, ונשיא ארה”ב בוש, על שיתופי פעולה נרחבים בתחומי הגרעין האזרחי והחלל.

בנובמבר 2006, ארבעה חודשים בלבד לאחר פתיחת מעבר הגבול בהימלאיה, שבו ההודים והסינים להתכתש סביב שאלת הגבולות. ההודים האשימו את הסינים כי הם מחזיקים בידיהם 38,000 קמ”ר בקשמיר השייכים להודו, וסין מצדה טענה כי ארונצ’ל פרדש, מדינה בצפון הודו, שייכת לה.

היריבות הסינית-הודית כיום מורגשת במספר מוקדים בעולם. צמיחתן האדירה של שתי הכלכלות האלה, יוצרת תחרות אדירה על משאבי טבע. חברות האנרגיה של סין והודו מצאו עצמן מתמודדות ביניהן לא פעם במכרזים להשגת זיכיונות קידוח, לרכישת שדות נפט, להפעלת מכרות ועוד.

תחזיות כלכליות מצביעות על כך שקצב הצמיחה של הודו ישיג בקרוב את קצב הצמיחה הסיני, הודות לאוכלוסייתה הצעירה באופן משמעותי ולסיבות ארגוניות ואחרות. אלו מגבירות את החשש בסין, למרות שזו צפויה להישאר הכלכלה הגדולה מבין השתיים.

במישור המדיני, טרם מתנהלת הודו כמעצמה עולמית, לעומת ארה”ב, האיחוד האירופי, רוסיה וסין. במקום זאת, היא מתמקדת בקשרים כלכליים אזוריים, ובקשרים עם מעצמות אזוריות אחרות דוגמת ברזיל ודרום אפריקה. השינויים במציאות הגיאו-פוליטית, הצמיחה הכלכלית והתעצמות הצבא ההודי שכבר כיום תורם חיילים רבים למשימות שמירת שלום של האו”ם, צפויים להציב את הודו בחזית ההשפעה העולמית כבר בשנים הקרובות, שינוי שבאופן טבעי מאיים על סין.

הקשרים עם המדינות המתפתחות

התיעוש המואץ והרפורמות הכלכליות הכפילו פי עשרה את כלכלת סין מסוף שנות השבעים ועד היום. הצמיחה המהירה השפיעה על מדיניות החוץ, והדגישה את חשיבות היחסים עם מדינות שהתברכו בחומרי גלם טבעיים. הקשרים הטובים של סין עם המדינות המתפתחות, שהעדיפו את המדיניות הלא-מתערבת של סין על פני האימפריאליזם המערבי או הסובייטי, הציבו אותן כיעד המועדף על בייג’ינג.

היעד המרכזי של סין במסגרת מדיניות זו היא אפריקה. המדיניות הסינית, המקדשת את ערכי הכנות, החברוּת והשוויון, יחד עם עברה “הנקי” של סין לעומת העוינות ההיסטורית למעצמות האחרות, הופכת אותה לבת ברית מועדפת ביבשת השחורה. המדינות האפריקניות שאינן דמוקרטיות, שואבות השראה מהמודל הכלכלי הסיני. הצלחתה של זו שוברת את התזה הדמוקרטית-קפיטליסטית הגורסת כי הדמוקרטיה היא תנאי הכרחי לשגשוג כלכלי. שליטים רבים באפריקה משוכנעים כי בעזרת ייעוץ סיני הם יצליחו לשפר את מצבם, מבלי להסתכן ברפורמות שיערערו את יציבות שלטונם.

חשובה לא פחות, המטריה הדיפלומטית שמעניקה סין לבנות בריתה. כך לדוגמא, משטרו של רוברט מוגאבה בזימבבוואה, שעמד תחת ביקורת קשה בעולם בשל כישלונה הכלכלי של ארצו ובשל יחסו לאופוזיציה במדינה, זכה לגיבוי סיני ולעזרה במקומות בהם עמדה תחת סנקציות בריטיות ואחרות. סודן, לעומת זאת, התחמקה במשך ארבע שנים מהחלטה נחרצת בסוגיית המשבר בדארפור הודות לתמיכה סינית [2].

סך הכל, היקף המסחר השנתי בין סין ומדינות אפריקה זינק מ-12 מיליון דולר בשנות השמונים ל-10 מיליארד דולר בשנת 2000 ו-55.5 מיליארד ב-2006 – כמעט כפול מהיקף הסחר של סין עם רוסיה. על פי התחזיות, היקף הסחר צפוי לגדול ל-100 מיליארד דולר עד סוף העשור.

כבר היום סין היא שותפת הסחר השלישית בגודלה של אפריקה. במקביל, היא מוסיפה להשקיע ביחסיה עם מדינות מתפתחות בכל רחבי העולם, מאמריקה הלטינית, דרך המפרץ הפרסי ועד שכנותיה במזרח אסיה.

הקשרים המתהדקים, יחד עם השקעות סיניות עצומות בתשתיות אזרחיות במדינות ברחבי אפריקה, צפויים להביא למעורבות עמוקה יותר של סין ביבשת השחורה, בפרט במקרים של מעורבות מערבית מנגד.

המאה הסינית?

המודל הסיני הייחודי, המציג משטר ריכוזי, כלכלה פתוחה, דיפלומטיה עדינה וניצול לא הוגן של כללי המשחק הכלכליים, מציב את בייג’ינג בעמדת זינוק מצוינת למרוץ החדש על השפעה עולמית.

התחזיות האופטימיות ביותר גורסות כי הכלכלה הסינית תשתווה לזו האמריקנית באמצע המאה. עוד לפני כן, ברור כי שכיחות המקרים בהם סין תתייצב, עם או בלי רוסיה, מול מדיניות אמריקנית, תלך ותעלה.

האם המשטר הסיני יצליח לשמר עצמו או שמא תעבור סין דמוקרטיזציה מסוימת? האם סין המתעצמת תאמץ את המודל האמריקני להגן על האינטרסים שלה ברחבי העולם? האם תדע ארה”ב להתמודד עם מעצמה המתבססת על משק קפיטליסטי?

התשובות לשאלות האלו ישפיעו במידה רבה את סיכוי ההתממשות של התחזית החדשה-ישנה, על פיה המאה ה-21 תיזכר כמאה הסינית.

הערות

1. עוד על הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי, במאמר “ברית ורשה החדשה?” בגיליון ספטמבר 2007 של סיקור ממוקד

2. עוד על הפעילות הסינית באפריקה, במאמר “הקולוניאליזם הסיני”, בגיליון אוקטובר 2007 של סיקור ממוקד