יחסי רוסיה-ארמניה: ידידות או פרגמטיזם?

סרגיי מינאסיאן נותן זווית מקומית על הדינמיקה בין שתי המדינות

סרגיי מינאסיאן


חודשיים לפני פסגת האיחוד האירופי בליטא, הפתיעה ארמניה כשביצעה פניית פרסה ונסוגה מהכוונה לחתום הסכם סחר חופשי עם האיחוד. במקום זאת, הצהירה כי תצטרף לאיחוד המכסים של רוסיה. סרגיי מינאסיאן, סגן מנהל המחלקה ללימודי פוליטיקה במכון הקווקז בארמניה, סוקר את מאפייני הקשר המיוחד בין רוסיה לארמניה ומסביר מדוע השתיים צריכות האחת את השנייה.

לרוסיה שמור מקום מיוחד במדיניות החוץ והביטחון של ארמניה, באותה המידה שלארמניה שמור מקום מיוחד במדיניות האזורית של רוסיה בקווקז. מאמר זה מנתח את מצב היחסים הנוכחי בין רוסיה לארמניה, תוך שימת דגש על ההקשר האזורי המשפיע עליהן. המאמר גם עומד על הניגודים בין התפיסות הפשטניות הקיימות לגבי יחסי רוסיה-ארמניה בשתי המדינות (ובחו"ל), לבין הקשרים המורכבים והעמוקים שקיימים במציאות.

רקע

היחסים בין רוסיה לארמניה נותרו יציבים באופן יחסי לכל אורך העידן הפוסט-סובייטי. ביטחון וכלכלה עומדים במרכז שיתוף הפעולה, אך סוגיות הומניטריות ותרבותיות מקבלות ביטוי אף הן במערכת היחסים הזו. שני הצדדים שמים דגש על המעורבות הרוסית בתהליך להשגת הסכם שלום בקונפליקט בנגורנו-קרבאך, מתוקף היותה של רוסיה שותפה לראשות קבוצת מינסק מטעם הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), שאמון על התיווך בנושא מאז מרץ 1992.

ארמניה רואה בשיתוף פעולה ביטחוני-פוליטי עם רוסיה אבן יסוד בתפיסת הביטחון וההגנה שלה. לרוסיה בסיס צבאי בארמניה, ויחידות מג"ב רוסיות מסייעות לארמניה בהגנה על גבולותיה עם טורקיה ואיראן [1]. ארמניה היא חברה פעילה בארגון האמנה לביטחון קולקטיבי (CSTO), מסגרת צבאית-פוליטית בחסות רוסית, והיא החברה היחידה ב-CSTO מדרום הקווקז.

רוסיה היא גם המשקיעה הראשית בארמניה. סך ההשקעות של רוסיה בארמניה הגיעו ל-3 מיליארד דולר ב-2012, בעיקר בענפי האנרגיה והתקשורת. ארמניה רוכשת גז טבעי מרוסיה בתעריפים מוזלים – בכל אירו-אסיה הפוסט-סובייטית, רק בלארוס זוכה למחיר טוב יותר ממה שמשלמים הארמנים. קשרים תרבותיים ובין-אישיים גם הם בין הגורמים החשובים המשפיעים על היחסים הבילטרליים הללו [2]. רוב הארמנים שולטים היטב בשפה הרוסית, ופזורה ארמנית גדולה ומשפיעה מתגוררת ברוסיה [3]. קל להבין, אם כן, מדוע מתקבל הרושם שארמניה ורוסיה קשורות האחת לשנייה בקשר של ידידותי כל כך.


דגלי ארמניה ורוסיה – קשורות האחת לשנייה בקשר ארוך שנים. צילום: אלכסאניאן, פליקר

המיתוס של "חיבה עדינה"

רוסיה מחמשת, משקיעה, ותומכת פוליטית בארמניה. בתמורה, ארמניה מספקת שטח לפריסת הצבא הרוסי ובכך תורמת לשימור הנוכחות הצבאית הרוסית בדרום הקווקז [4].

ארמנים רבים רואים ביחסים של ארצם עם רוסיה התפתחות טבעית ובלתי נמנעת של התלות ההיסטורית במוסקבה, בפרט מאז שואת הארמנים מ-1915 והאיום הקיומי שחוו כתוצאה מכך. בארמניה רואים ברוסיה הכוח היחיד הערב לביטחונה של ארמניה. מנגד, רבים ברוסיה מחזיקים בדעה פטרנליסטית כלפי ארמניה ולוקחים כמובן מאליו את הכללתה במרחב ההשפעה הפוסט-סובייטי של רוסיה ואף יותר מכך – מקבלים כעובדה בלתי הפיכה את תפקידה-ייעודה של ארמניה לשמש מוצב גיאו-פוליטי לאינטרסים הרוסים בדרום הקווקז.

קלישאות כאלו לא מחזיקות מים מול ניתוח מדוקדק. ראשית, ישנם פרקים אפלים רבים ביחסי ארמניה-רוסיה. בזמן מלחמת העולם הראשונה, רוסיה לא הייתה מסוגלת למנוע את ביצוע השואה הארמנית על ידי השלטונות העותמנים; הטורקים התייחסו לעצם שיבוצם של ארמנים אתניים בשורות הפיקוד הבכיר של צבא רוסיה בקווקז כתירוץ נוח להשמיד את האוכלוסייה הארמנית במערב ארמניה; הסכם מ-1921 בין רוסיה הבולשביקית לממשלה הכמאליסטית של טורקיה חילק את הרפובליקה הארמנית הראשונה, שנוצרה ב-1918 לאחר התמוטטות האימפריה הרוסית; לאחר מכן, הבולשביקים פעלו לכלול את נגורנו-קרבאך ונכיצ'יבאן השנויות במחלוקת באזרבייג'ן הסובייטית.

העמדה הסובייטית בסכסוך בקרבאך בשנות ה-80 המאוחרות הייתה אף היא אנטי-ארמנית במהותה. במוסקבה ראו בתנועת העצמאות שקמה בקרבאך תנועה אנטי-ממסדית שנתמכה על ידי המערב, ולפיכך תמכו באזרבייג'ן הסובייטית, נגד עמדת הממשלה הלא קומוניסטית בירבן, שהורכבה מבדלנים שתפסו את השלטון. למרות שהממשלה הארמנית הראשונה בעידן הפוסט-סובייטי קיימה יחסים טובים עם ממשלו של בוריס ילצין במחצית הראשונה של שנות ה-90, רוסיה המשיכה להעביר הרבה יותר ציוד צבאי לאזרבייג'ן מאשר לארמניה, בשלבים הראשונים של מלחמת קרבאך.

אפילו בשנים האחרונות, לא הכל ורוד. רוסיה שבה למכירות נשק משמעותיות לאזרבייג'ן. בשנים 2011-2013. בין מערכות הנשק המתקדמות שנשלחו לאזרבייג'ן – סוללת נ"מ מתקדם מדגם S-300PMU-2, מערכת ארטילריה קנית ארוכת טווח מסוג "Smerch", טנקי מערכה T-90, מערכות ארטילריה 2S19, מסוקי תקיפה מדגם Mi-35M, ומערכות נשק וציוד צבאי נוסף. ציוד כזה הוא לא רק טוב יותר מאמצעי הלחימה שרוסיה העבירה לארמניה, כזכור בת בריתה ב-CSTO, אלא שהוא אף מודרני יותר מהציוד בו עושים שימוש חיילי רוסיה עצמה בצפון ובדרום הקווקז.

בזמן שרוסיה מנסה לאזן כל עסקה בעשרות או מאות מיליוני רובל עם אזרבייג'ן במשלוח חינם (או כמעט חינם) של נשק לארמניה, הארמנים מקבלים בחשדנות כל עסקת נשק בין רוסיה לארמניה. רוסיה מצידה נותרת עקבית בעמדה כלפי שותפותיה במרחב האירו-אסיאתי ולא חשה בשום נקיפות מצפון מה"בגידה" בבת בריתה, והיא רואה בהעברות הנשק לארמניה פיצוי הולם לכל הפעילות המסחרית שלה באזור.

ארמניה, מצידה, מיישמת מדיניות חוץ המחפשת ללא הרף לתמרן בין האלטרנטיבות העומדות בפניה, וזאת למרות הישענותה הביטחונית ותלותה הכלכלית ברוסיה. זהו ניסיון לייצר איזון בין האינטרסים של כל המעצמות האזוריות והעולמיות המעורבות בדרום הקווקז. בזמן שארמניה מנסה לצמצם את הסיכונים של גיוון במדיניות החוץ, הידוק היחסים ההדרגתי שלה עם המערב מוביל ל"התקפי קנאה" מהקרמלין, גם אם אלו אינם פומביים. במוסקבה מעדיפים לבטא מורת רוחם בדיסקרטיות מול ההנהגה הארמנית [5].

באותו הזמן, תפיסות הציבור (הארמני) משתנות עם הזמן, במיוחד בשל חילופי דורות ונוסטלגיה כלפי ברה"מ מאבדת ממשקלה ביחסי ארמניה-רוסיה. הנשיאים ולדימיר פוטין וסרז' סרקזיאן עשויים להיות המנהיגים האחרונים של רוסיה וארמניה שיש להם משהו משותף בקריירות שלהם, בהשקפותיהם הפוליטיות ובחזונם. ייתכן כי המנהיג הבא של ארמניה אפילו לא יידע רוסית. בקרב הדור הצעיר של ארמניה, רוסיה של פוטין נתפסת יותר ויותר כגורם המסכל תהליכים דמוקרטיים בתוך ארמניה. מנגד, הרוסים הופכים מתוסכלים יותר ויותר מפניית השלטונות למדינות במרחב האקס-הסובייטי בשם אותה נוסטלגיה. בקרב רוסים רבים, התמוטטות ברה"מ לא נתפסת יותר כ"קטסטרופה הגיאו-פוליטית הגדולה ביותר", כפי שפוטין תיאר אותה בעבר. לסיום, קריאותיהם של מנהיגים פופוליסטיים ברוסיה "להפסיק להאכיל את הקווקז", מכוונות לדרום הקווקז לא פחות מאשר לצפון.


נשיא רוסיה לשעבר מדבדב עם נשיאי ארמניה ואזרבייג'ן – רוסיה מתווכת בסוגיית נגורנו-קראבך. צילום: הקרמלין

סממנים של פרגמטיזם או הגבלות ל"פינלנדיזציה"

באופן אובייקטיבי, נוכל לאפיין את היחסים בין ארמניה לרוסיה בעיקר במונחים של פרגמטיזם קשה, המשודרג עקב הקרבה הגיאוגרפית. בהתחשב במערכת היחסים האסימטרית באופן מובהק של ארמניה עם רוסיה, היעדרו של גבול משותף המספק אינטרס לשיתוף פעולה פרגמטי בין ירבן למוסקבה. בהקשר זה, ארמניה מצויה בעמדה טובה יותר מאשר גיאורגיה או אזרבייג'ן.

אפשרי לדבר על אספקט "פינלנדי" מסוים בהיבטי ביטחון וכלכלה. מדיניות החוץ המבקשת לתעדף בין האלטרנטיבות העומדות בפניה של ארמניה, המבוססת על הצורך לאזן בין אינטרסים מקומיים של המערב, המזרח ו"השאר", דומה במידה מסוימת למדיניות החוץ של פינלנד בעת המלחמה הקרה. כמו פינלנד, שנאלצה לקחת בחשבון את האינטרסים הגיאו-פוליטיים של ברה"מ והגוש הקומוניסטי מצד אחד והגוש המערבי בראשות ארה"ב מצד שני, גם ארמניה מנסה לשלב לטובתה בין האינטרסים של רוסיה, ארה"ב, האיחוד האירופי ואיראן, שמתנגדות האחת לשנייה ברוב הנושאים האזוריים.

כדוגמא לאופן שבו באה התנהלות זו לידי ביטוי, היעדר כל קשר גיאוגרפי או תחבורתי ישיר בין ארמניה לרוסיה, אינו מונע השקעות רוסיות משמעותיות, במיוחד בתחומי התחבורה והתשתיות. בדרך זו, מוסקבה מפצה את ירבן על שיתוף הפעולה האסטרטגי שלה בתחומי הביטחון והגיאו-פוליטיקה.

שילוב של "פינלנדיזציה" של ארמניה ביחד עם תלות ב"מטריית הביטחון" הרוסית וסיוע כלכלי ממנה, אינה חפה ממגבלות. לדוגמא, היא כמעט ואינה מורגשת בנוף הפוליטי המקומי בארמניה, שבו קיים קונצנזוס לגבי רוב מדיניות החוץ. כפי שכתב אלכסנדר איסכנדריאן:

"למרות שהתפיסה הציבורית היא הפוכה, זו אינה משתנה באופן מהותי בזירה המקומית. הסיבות הן די פשוטות. רוסיה לא מביעה עניין ביוזמות המקומיות המיושמות בארמניה כל עוד ארמניה נותרת תחת כנפה הצבאית של רוסיה ואינה בוחרת בפומבי באוריינטציה פרו-מערבית" [6].

מוסקבה צריכה להביא בחשבון את דעתה של ירבן במדיניות האזורית שלה, בין אם ביחסיה עם טורקיה ואזרבייג'ן ובין אם במאמציה למנוע חידוש של מעשי העוינות בקונפליקט בקרבאך. לעתים ניתן להשוות התנהלות זו למשפט "הזנב מקשקש בכלב". ארמניה הפכה חשובה לרוסיה בשנים האחרונות, במיוחד בהתחשב בשפל היחסים בין רוסיה לבין באקו, כפי שבא לידי ביטוי בסגירת תחנת הרדאר הרוסית גבאלה בדצמבר 2012 ובקיפאון היחסים חסר התקווה כמעט עם גיאורגיה מאז המלחמה באוגוסט 2008 (אפילו לאחר ניצחונו בפרלמנט של בידזינה איוואנישווילי בבחירות 2012). אחרי כל הדינמיקה השלילית ביחסים עם אזרבייג'ן וגיאורגיה, מוסקבה מבינה כי אם רוסיה "תאבד" גם את ארמניה, פירוש הדבר יהיה סוף לנוכחות הצבאית הרוסית בדרום הקווקז. מסיבה זו בקרמלין לא מנסים אפילו להסתיר את דאגתם נוכח חיזוק היחסים בין ארמניה לאיחוד האירופי ואפשרות החתימה על הסכם הסחר החופשי בנובמבר 2013 בפסגת השותפות המזרחית בוילנה [7].

מגבלות השפעתה של מוסקבה על ירבן בלטו על רקע התפתחות יחסי ארמניה-גיאורגיה לאחר מלחמת גיאורגיה-רוסיה ב-2008. המלחמה הייתה מבחן לארמניה, כשאיפשרה לה פעם נוספת לעמוד על יעילותה של מדיניות התעדוף בין אלטרנטיבות כבסיס למדיניות החוץ של ארמניה. ואכן, בעת המלחמה בין רוסיה (בעלת בריתה הצבאית-פוליטית) וגיאורגיה (שכנתה הקרובה ביותר מבחינה היסטורית ועורק תחבורה וסחר ראשי עבורה), ארמניה הצליחה להישאר ניטראלית, למרות לחץ מצד מוסקבה להכיר בעצמאותם של אבחזיה ודרום אוסטיה.

בסופו של דבר, יחסי ארמניה-רוסיה צפויים להוסיף ולהתמקד במספר נושאים מצומצם. נוכח ההשפעות הגיאוגרפיות, הפוליטיות והאזוריות, שיתוף פעולה בתחום נוסף נראה בלתי אפשרי לעת עתה. מודל שיתוף הפעולה הנוכחי יימשך כל עוד ירבן זקוקה לכלי נשק ולהשקעות ומוסקבה זקוקה לשותף אסטרטגי שיכול להבטיח את נוכחותה הצבאית-פוליטית בקווקז.

הכותב הוא ראש מחלקת מדע המדינה וסגן מנהל מכון הקווקז בארמניה. הוא מפרסם מאמרי עמדה במסגרת "התוכנית לגישות חדשות למחקר וביטחון באירו-אסיה" (PONARS)

הערות

1. הבסיס הרוסי ה-102 מוקם בארמניה מאז 1992, והוא מתבסס על יחידות הצבא הסובייטי שהוצבו בארמניה. באוגוסט 2010, נספח חדש נחתם כתוספת לאמנה ב-1995 המסדירה את פעילות הצבא הרוסי בשטח ארמניה. על פי הנספח, תחום האחריות הגיאוגרפית של הבסיס הורחב כדי לכלול את כל שטחה של ארמניה (לא רק לאורך הגבולות הסובייטים לשעבר עם טורקיה ואיראן) ושהות הרוסים במקום הוארכה. בארמניה מפרשים את הנספח הזה כהבטחה לסיוע צבאי ישיר מרוסיה במקרה של מלחמה עם אזרבייג'ן.

2. Sergey Minasyan, “Russia and Armenia,” Russian Federation 2012: Short-term Prognosis, Tartu University Press, 2012; Sergey Minasyan, “Russia and Armenia,” Russian Federation 2013: Short-term Prognosis, Tartu University Press, 2013.

3. לפי מפקד האוכלוסין הרשמי מ-2010, כ-1.2 מיליון ארמנים מחזיקים באזרחות רוסית. מאות אלפי ארמנים אתנים (אזרחים של ארמניה וארצות אחרות) מתגוררים דרך קבע ברוסיה.

4. Sergei Minasyan, “Look Not a Gift Tank in the Muzzle: What Is CSTO Membership for Armenia?”, Russia in Global Affairs, (January – February 2013)

5. Sergey Minasyan, “Multi-vectorism. in. the. Foreign. Policy. of. Post-Soviet. Eurasian. States,” Demokratizatsiya,. 20,. 3, (Summer 2012), 269

6. Alexander Iskandaryan, “Armenia-Russia Relations: Geography Matters”, Spotlight on Armenia, ed. Adam Hug (Foreign Policy Centre: London), February 2011, 55.

7. עוד על האירועים סביב הפסגה, במאמר "הקרב על המזרח", בגיליון זה


מאמרים נוספים