מחאת האוהלים

בחינה נוספת של האירועים

אלון לוין, יובל בוסתן


המחאה שהציפה את מדינת ישראל בקיץ 2011, שונה ממחאות חברתיות אחרות שפרצו בישראל לאורך השנים. מי שיצא לרחובות לא היו עוד מקרב מגזרים שנחשבו למקופחים היסטורית כגון בני עדות המזרח, חרדים, ערבים או עולים חדשים ממקומות שונים, אלא דווקא בני אוכלוסיות ותיקות ממרכז הארץ. המחאה כוונה בסופו של דבר נגד יוקר המחיה והעלייה במיסוי על צריכה, שהביא לירידה ברמת החיים של רבים. אולם הפכה גם לקריאת תגר על הסדר החברתי הקיים במדינה. כתבה שנייה בסדרת הכתבות לקראת בחירות 2012.

מאז 2004, עובר העולם תהליך מהיר של ייקור במחירי מוצרי הגלם ומכאן גם במחירם של מוצרים סופיים, באופן שמייצר מהפכות של ממש בעולם השלישי ואי שקט חברתי במדינות המערב. גורמים רבים חברו לתופעה הזאת. ראשית, העלייה הדרמטית של מחירי הנפט, שנסחרו עד אז סביב ה-20 דולר לחבית במשך שנים רבות, ומאז 2004 טווח המחירים נע בין 50-147 דולר, כשרוב הזמן הטווח הוא 80-100 דולר – פי 4-5 מכפי שהיה נהוג קודם לכן. השפעת עליית הנפט אינה רק על מחיר הדלק, כי אם גם על מחיר החשמל, הפלסטיק ומוצרים רבים אחרים. מאחר שעלויות אלו מהוות מרכיב בעל השפעה בהוצאות של עסקים, משמעות העלייה במחיר הנפט הייתה גם התייקרות בקרב שורה ארוכה של מוצרים.

שנית, ונובע מהתייקרות הנפט, הניסיון למצוא אחר פתרונות ותחליפים "ירוקים" לנפט הוביל לשגשוגה של תעשיית האתנול –דלק המופק ברובו ממוצרים אורגניים כמו סוכר או תירס. העלייה בביקוש לדלק זה הביאה בתורה למחסור עולמי בתירס וסוכר ויצר שרשרת של התייקרויות בתחום המזון.

שלישית, הגידול המהיר באוכלוסיית מדינות העולם השלישי וההזדקנות בקרב מדינות העולם המערבי, הפרו את האיזון בין השיעור היצרני באוכלוסייה ובין שיעור התלויים בה – במדינות המערב שיעור היצרנים באוכלוסייה כבר מעבר לשיא, בעוד ששיעור הפנסיונרים גדל ואילו במדינות העולם השלישי מדובר עדיין בשיעור גבוה של ילדים, אם כי זה משתנה. מדינות המערב, כדי לקיים מדיניות רווחה, נזקקות משנה לשנה לתקציבי רווחה גדלים והולכים בזמן שגביית המסים קטנה. מנגד, במדינות העולם השלישי, התוצאה היא שהשוק המקומי לא מצליח לספק תעסוקה, בעיקר לצעירים המשכילים, ובכך נוצר מעמד עצום של צעירים משכילים ללא תקווה כלכלית.

רביעית, משבר החוב שפקד בעיקר את העולם המערבי אך בעל משמעויות רבות לעולם השלישי, מדרדר את ממשלות המערב לתוך לולאה שהן מתקשות להשתחרר ממנה – העלייה בהוצאות הממשלתיות מחייבת נטילת חובות נוספים אשר מייצרים ריבית בעצמם. מעת לעת, כששיעור החוב גבוה מדי, דירוג האשראי של המדינה יורד, מה שמייצר חוב נוסף בשל העלייה בריבית על החוב. מאחר שההוצאות על רווחה גדלות משנה לשנה, אין הקיצוץ שנעשה בשנה מסויימת מספיק למה שנדרש שנה לאחר מכן.

רק ממשלות מערביות שמבינות כי יש צורך בשינוי דרמטי של מבנה הרווחה במדינה, יוכלו לשרוד כראוי ולשמור על רמת חיים גבוהה עבור אזרחיהן, באופן יחסי. שאר הממשלות עתידות ליפול ולחוות משברים חברתיים שלא ידעו כמותם מאז תום מלחמת העולם השנייה. אזרחי יוון, פורטוגל, ספרד, אירלנד ואיטליה כבר חשים זאת, בבריטניה חשים זאת בתקופה האחרונה ובצרפת כבר חוו התפרצויות חברתיות מצד מהגרים ומצד אזרחים ותיקים יותר.

בישראל הגיע יוקר המחיה בצורה קצת שונה מאשר שאר מדינות המערב, אולם הוא הושפע ישירות מהמתרחש באירופה ובארה"ב. החשש בישראל מפני הידבקות במשבר האמריקני-אירופי, הוביל את הממשלה ונגיד הבנק לנקוט שורה של צעדים מאז 2008, ביניהם הורדת הריבית אל מתחת ל-1% והעלאתה בהדרגה מאז; רכישה של עשרות מיליארדי דולרים בצעד נואש לשמור על שקל תחרותי ביחס לדולר ולסייע בכך ליצואנים; הורדת המסים הישירים כמו מס ההכנסה ומס החברות ובמקביל העלאת מסים עקיפים כמו המע"מ והבלו והמס על הסיגריות.

ההשלכות למהלכים אלה היו רבות – ישראל הצליחה להימנע ממשבר כלכלי בדומה למדינות המערב, שמרה על צמיחה מרשימה ויציבה, צמצמה את שיעור האבטלה עד לרמה של "תעסוקה מלאה", הצליחה להגביר יצוא בחלק מהענפים; המשיכה בתהליך הקטנת החוב הלאומי ועוד.

אך הנתונים המרשימים ברמה הלאומית לא היו מנת חלקם של כולם – אותן פעולות שהביאו לייצוב המשק, הובילו גם לפגיעה בכיס מעמד הביניים שבשל הגידול במיסוי על צריכה מצא עצמו עם כמות קטנה יותר של כסף פנוי מדי חודש, בעוד שהמעמדות הגבוהים נהנו מגידול בכסף הפנוי בשל הירידה במיסוי הישיר. למרות ששיעור האבטלה ירד, שיעור המועסקים במשרות חלקיות או במשכורות נמוכות דווקא עלה. כשהחלה המחאה החברתית בישראל והופנתה אל מעמד הביניים, היה מי שהקשיב.


ההפגנה הגדולה בתל אביב – מההפגנות החברתיות הגדולות. צילום: אביבי, פליקר

המחאה בישראל – מאפיינים

את המחאה החברתית בקיץ 2011 בישראל ניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות – מחאה צרכנית כנגד מוצר או מוצרים מסוימים; מחאה מגזרית-מקצועית כגון מחאת הרופאים או הרפתנים; ומחאה חברתית-פוליטית כנגד הסדר החברתי הקיים, היא "מחאת הדיור", אליה נגיע בהמשך.

גל המחאה החל מפעולה ספונטנית של בחור חרדי מבני ברק בשם איציק אלרוב, שהצליח לגייס באמצעות הפייסבוק עשרות אלפי אנשים שהצטרפו לחרם שלו נגד מחירו הגבוה של הקוטג'. מחאה די קרובה במהותה הייתה מחאת ההורים נגד המחיר הגבוה של גידול הילדים. גם כאן המחאה החלה בפייסבוק וסימנה מאבק במוצרים מסוימים.

מחאת הרופאים והרפתנים ביקשו לדאוג לסקטור מקצועי מסוים במשק. הרפתנים יצאו למאבק בעקבות מחאת הקוטג' שהביאה בסופו של דבר להורדת מחיר המטרה לחלב ובכך לפגיעה ישירה בכיסם של הרפתנים. הרופאים ביקשו להביא לשיפור תנאי ההעסקה של המתמחים, נושא שנדון כבר לאורך שנים רבות. כמה חודשים לפני מחאת הקוטג', במרץ 2011, גם העובדים הסוציאליים יצאו למחות על מצבם. העיתוי שלהם הוברר לאחר מכן כבעייתי, לנוכח העובדה כי שלושה חודשים לאחר מכן כבר החלו מאבקים חברתיים נוספים אשר זכו לתהודה תקשורתית רחבה, אך נעשה ניסיון מצדם להצטרף גם לגל המחאה הנוכחי.

בעוד ששתי הקבוצות הראשונות הגדירו מטרות ברורות למאבק – הוזלתו של מוצר מסוים או שיפור תנאים של קבוצה מקצועית מסוימת, אנשי מחאת הדיור עסקו בתוכניות לכינון סדר חברתי חדש. המחאה הרשמית שנבחרה הייתה נגד עליית מחירי הדיור, נושא שבוער בעצמות רוב הצעירים בישראל ולא מעט מבוגרים, מכל המגזרים, ולכן זכו מארגני המחאה לתמיכה די רחבה למן ההתחלה.

גם התקשורת בכללותה התגייסה לטובת המאבקים – העיתונים הקדישו את רוב עמודי החדשות והכלכלה לטובת המחאה על היבטיה השונים. כך משדרי החדשות בטלוויזיה וברדיו שאף שלחו צוותי צילום ושידור קבועים לשדרות רוטשילד בתל אביב, שם שוכן מטה מחאת הדיור. למותר לציין שגם אתרי האינטרנט הגדולים הצטרפו לקידום המחאה, ובסך הכל ניתן לומר כי מעולם בתולדות מדינת ישראל לא נהנה מאבק חברתי כלשהו מחשיפה תקשורתית כה גדולה ומנימה כה אוהדת. למרות שגם הושמעה ביקורת מעת לעת, בסופו של דבר התגייסה התקשורת רובה ככולה כדי לקדם את המאבק החברתי עם התמקדות ב"מחאת האוהלים", כפי שכונתה מחאת הדיור בשל שיטת המחאה שנבחרה.

במהרה הוברר כי רוב מנהיגי המחאה החברתית משתייכים בצורה כזו או אחרת לאחד או יותר מארגוני השמאל הקיצוני, כגון ארגונים אנרכיסטיים, או, לחילופין, ענף התקשורת והפרסום, עובדה שהפכה למרכזית במאמץ לרתום את התקשורת הישראלית למאבק. גם הדרישות שעלו מצד מארגני המאבק ייצגו עמדות סוציאליסטיות שנשמעו לא פעם בעבר מהצד השמאלי של המפה הפוליטית – חינוך מגיל 3 חודשים, העלאת המיסוי לעשירים והרדת המיסוי לשאר החברה, דיור ציבורי ועוד.

מטבען של מחאות כאלו, עיקר הטענות הופנו כלפי ראש הממשלה ושר האוצר. בין מובילי המחאה היו כאלו שיצאו נגד צביעתה של המחאה בגוונים שמאלנים, אך לא בהצלחה רבה – השלטים שהונפו תדיר בשדרות רוטשילד לא עסקו רק בבעיית הדיור אלא היו לא פעם פרסונליים נגד נתניהו ובמידה פחותה נגד שר האוצר שטייניץ. סיסמאות קומוניסטיות ואנרכיסטיות הושמעו אף הן ולא היה זה מחזה נדיר להבחין בתמונות של סטאלין, לנין וצ'ה גווארה על חולצות המפגינים או על שלטיהם.

המחאה שהתחילה באמצע יולי, הגיעה לשיאה במוצ"ש ב-6 באוגוסט, עת 180 אלף מפגינים (להערכת המשטרה) עד 300 אלף איש (להערכת המארגנים) צעדו בתל אביב ובמקומות נוספים. בשבוע שלאחר מכן ניכר היה כי המחאה מתחילה לדעוך – ראש הממשלה מינה צוות למו"מ ואף החל במספר רפורמות, בקרב המוחים נתגלעו בקיעים ונוצר חשש כי המחאה תתפזר לכמה מוקדים ולא תנוהל ממרכז אחד. שורה של חשיפות לגבי מעורבות פוליטית של אישים וארגונים שונים במחאה, פגעה בתדמית הצעירה והרעננה. לבסוף, גם עלייה ברף האלימות שבאה לידי ביטוי בין היתר בפתיחת דף פייסבוק שבו הוצג ראש הממשלה לובש מדים נאציים, שריפת אוהל של מפגיני ימין על ידי מפגיני שמאל ואיום מצד הסטודנטים כי המאבק יקבל מאפיינים לונדוניים, על רקע המהומות בבריטניה, החלו לנכר חלק מהאנשים ממנהיגי המחאה.

החשש של המארגנים למן ההתחלה היה כי לא יצליחו להגיע להישגים פוליטיים לפני תום חופשת הקיץ, שלאחריה ייווצר קושי של ממש לגייס מאסות של מפגינים. את זאת הבינו גם בממשלה והחלו לבזבז זמן ולמשוך רגליים מתוך הנחה כי מאמצע אוגוסט הלחץ עובר מהממשלה לראשי המחאה שהתקשו להציג הישגים. גם ההודעה של עיריית תל אביב כי ברצונה להתחיל לפנות את המאהלים , הטילה לחץ נוסף על המארגנים לקדם את המו"מ. אך בעוד שהדרישות שהציגו המוחים נתקלו באמירה מצד ראש הממשלה כי השינויים ייעשו במסגרת התקציב, החלה ההתארגנות לקראת הקדמת הבחירות והקמת מפלגה חברתית חדשה, כזו שתייצג את הנושאים שהטרידו את המוחים בתל אביב ובשר חלקי הארץ.


ציפי ליבני – קדימה דווקא נפגעה מהמחאה הציבורית. צילום: האתר הרישמי

ההשפעה הקואליציונית

בגיליון יוני 2011 במאמר "לקראת בחירות 2012 בישראל" כתבנו בין היתר: "בתחילת מושב הכנסת הנוכחי איימו בש"ס כי משבר הדיור יוביל למשבר קואליציוני, אולם בינתיים באה פרשת הקוטג' ושאר עלויות מחיה יקרות, ותפסו את המרחב החברתי למשך כמה שבועות גם בלי העזרה של ש"ס. כשהסערה הזו תשכך, יחפשו בש"ס ליזום משבר משלהם, למשל בסוגיית הדיור, על מנת לחזק את הדימוי החברתי של המפלגה. מאחר שמפתח הבחירות מצוי כפי שהוזכר במידה רבה בידי המפלגה, משבר קואליציוני בסוגיית הדיור עשוי להוות סיבה להקדמת הבחירות".

המתמטיקה הפוליטית אינה משקרת – הקואליציה של נתניהו חזקה כל עוד אף אחת מהשותפות הקואליציוניות לא עוזבת. בעוד שלמפלגת העצמאות או לבית היהודי אין את הכוח לפרק את הקואליציה בעצמן וגם אין אינטרס, בולטת ש"ס כמי שיש לה הן את היכולת והן את האינטרס לפרק את הקואליציה. לפי שעה הכנסת כבר בפגרה והיא תשוב בסוף אוקטובר לאחר החגים, ומאותו רגע נפגוש בכנסת שונה, שיודעת שעליה להכריז על מועד לבחירות.

אנו דבקים בהערכתנו, כי פברואר-מרץ 2012 יהיו המועד לבחירות, כנראה שעוד לפני פורים. מי שיוביל את המהלך לפירוק הקואליציה תהיה כאמור תנועת ש"ס, ולנתניהו לא יישארו אלטרנטיבות. ללא ש"ס נותרים בקואליציה רק 55 חברי כנסת, וגם צירוף האיחוד הלאומי הופך את הקואליציה לבת 59 חברי כנסת. ייתכן שנתניהו ינסה לשרוד עוד קצת זמן, אך קרוב לוודאי שיגיע למסקנה כי עדיף עבורו ללכת לבחירות.

בחירות 2012 כפי שמסתמן, עומדות להיות לנקודת זמן היסטורית כפי שהיו מעט מערכות בחירות בעבר – מערכת הבחירות הראשונה ב-1949; מערכת הבחירות ב-1963 שבה עבר הכוח מבן גוריון ללוי אשכול; בחירות 1977 והמהפך הפוליטי; המהפך חזרה ב-1992, בחירות 1996 בצל רצח רבין ותוך שינוי דורי בהנהגה; וכעת, כשילידי שנות ה-60 וה-70 מתכוננים ליטול את המושכות באמצע העשור, מגיעה המחאה הזו ה"מאיימת" לקצר תהליכים ולהביא גם לשינוי של ממש בתפיסה החברתית בישראל.

מעניין יהיה לבחון בתקופה הקרובה את השפעת ההתדרדות הביטחונית שפרצה באמצע אוגוסט, על המחאה החברתית. הסקרים שנערכו בשבועיים שלפני ההתדרדות הביטחונית, מצביעים על תופעה מעניינת שנובעת מן המחאה. למרות המצופה, מי שבעיקר נפגע מן המחאה זו מפלגת קדימה שמאבדת מנדטים רבים, בעוד שהליכוד כמעט ושומר על כוחו. מפלגת העבודה מתחזקת אף היא, על רקע הציפיות כי ההנהגה החדשה שתיבחר למפלגה תשים דגש על התחום החברתי. גם אם תקום מפלגה חברתית חדשה, עיקר כוחה צפוי להגיע מקרב בוחרי השמאל ועל כן מדובר בעיקר בתנועת מנדטים פנים-גושית ולא בין-גושית.

על פי רוב הסקרים, גוש הימין אפילו מתחזק מעט. נראה כי גוש השמאל סובל לפי שעה בעיקר ממשבר מנהיגות של ממש. ציפי לבני מתקשה להיתפס כמנהיגה ובקרב אנשי השמאל ההערכה היא כי ניתן יהיה לנצח את הימין בבחירות רק עם המועמד ישדר ביטחוניזם מסוים, כגון שאול מופז או אבי דיכטר. רבים אחרים בשמאל, שהעניקו את קולם לקדימה במאמץ לנצח את הליכוד בבחירות 2009, עשויים לבחור בסקטוריאליות ובמפלגות שלדידם מקדמות את רעיונות המחאה החברתית בצורה הטובה ביותר. מגמה זו כאמור היא זו שמחלישה את קדימה בצורה הרבה ביותר.

באחד מהמאמרים הבאים בסדרה, נעסוק בעניין הדורי בחברה הישראלית בפרט, ובמדינות נוספות בעולם בכלל, וננסה לבחון מי הן הדמויות שישפיעו על הפוליטיקה הישראלית בעתיד, רגע לפני שהשרביט של דור ילידי שנות ה-40 וה-50 עובר הלאה.


מאמרים נוספים