פיצול במדיניות הערבית

פרו מערביות מול רדיקליזם

אלון לוין, יובל בוסתן


הסערה הפוליטית-חברתית-מדינית הפוקדת את המזרח התיכון מאז דצמבר 2010, מייצרת שורה של תהליכים שרובם לא נוגעים לישראל במישרין. אולם כבעבר, ישראל היא עדיין שק החבטות המועדף על שליטים ערביים ומוסלמיים המעוניינים בהסטת הביקורת עליהם החוצה. כך ארדואן בטורקיה בדרישתו מישראל שתתנצל על אירועי המשט, כך אסד כששלח את אזרחיו להיהרג בגבול עם ישראל וכך כעת החונטה הצבאית במצרים, שהעלימה עין מספר פעמים בזמן שכוחות אסלאמיים קיצוניים התחזקו בחצי האי סיני, ואפשרה להם לשחרר לחץ בפיגוע בכביש 12. מה שנתפס כסכנה גדולה עבור ישראל, עשוי דווקא להפוך להזדמנות במידה והתהליכים יובנו לאשורם.

25 בינואר 2011, הוא היום שבו רואים המצרים את יום המהפכה החדש. ביום זה החלו המהומות נגד שלטונו של מובארק. חולשתו הבריאותית, התרופפות האחיזה שלו במצרים, הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון והפקרתו על ידי אובאמה, כל זה על רקע המצב הכלכלי הקשה בארץ הפרעונים והביטחון ששאבו ההמונים מהמהפכה המוצלחת בטוניסיה, זירזו את סילוקו של מובארק, מי שזכה להנהיג את מצרים במשך התקופה הארוכה ביותר בעת המודרני, למעט מוחמד עלי ששלט 44 שנה.

בניגוד לאופן שבו נתפסת המחאה המצרית מלפני שבעה חודשים, ובאופן שתואר באתר זה ובמקומות אחרים, מצרים לא חוותה מהפכה כי אם הפיכה – לא היה זה משטר חדש שעלה לשלטון אלא היו אלה קציני צבא, אותה אליטה ותיקה המנהיגה את מצרים מאז 1952, שנטלו את רסן השלטון.

הצרה היא שקצינים אלה טרם זכו ללגיטימציה ציבורית, למרות שחברו פוליטית לאחים המוסלמים הפופולאריים ביותר בציבור המצרי. מנהיגי החונטה הצבאית השולטת, בהובלת דמויות כגון גנרל טנטאווי או ראש המודיעין לשעבר עומר סולימאן, מוצאים עצמם כיום בין הפטיש האמריקני-ישראלי ובין הסדן של העם המצרי. מצד אחד, הצורך לשמור על הסכם השלום המגובה בסיוע של מיליארדי דולרים מצד ארה"ב שרק מחפשת לקצץ בהוצאות. מצד שני זהו הציבור המצרי שנדמה כי הוא מתעב כל סממן מערבי.

בישראל חזו בהפיכה המצרית בתחילה ברגשות מעורבים – היו ששמחו וקיוו כי ההפיכה תוליד משטר דמוקרטי במצרים, בזכות הפייסבוק והבלוגרים הצעירים. אחרים האמינו כי במצרים עלתה הנהגה שלא בהכרח רואה את האינטרס שבהסכם שלום עם ישראל באופן שבו ראו שני הראיסים הקודמים של מצרים, אנואר סאדאת וחוסני מובארק.

במהרה, החששות הישראלים הכבדים החלו להתממש. צינור הגז בין מצרים לישראל הותקף מספר פעמים, והגז פסק מלזרום. בעיתונות המצרית עסקו במחיר הנמוך ששילמה ישראל למצרים עבור הגז, ושוב מצאה עצמה החונטה בדילמה – האם להמשיך ולהזרים גז ולקבל כסף שכה חיוני לכלכלה החנוקה, או שמא להפסיק את זרם הגז ולזכות בנקודות בדעת הקהל. לבסוף נאלצו הגנרלים להיכנע לזעם הציבורי שראה בעיסקאות הגז בעידן מובארק את התגלמות השחיתות והנשיא המודח, שמואשם בהרג מאות מפגינים, הועמד לדין גם על אשמות בשחיתויות כולל בתחום הגז.

גם הצבא האיראני הפנים את השינוי במצרים וכלי שיט איראנים החלו לשייט בתעלת סואץ לראשונה מזה עשרות שנים. תייר ישראלי בשם אילן גרפל מצא עצמו עצור ומאשם בריגול, למרות שהבסיס להאשמות היה תמונה שלו בפייסבוק במדי צבא. הטון האנטי-ישראלי אם כן, המשיך להתגבר במצרים ולא כבעידן מובארק, כוחות הביטחון לא הזדרזו לבלום כל גילוי אנטי-ישראלי.

כיום כבר ברור כי אף מנהיג לא יוכל להתקדם פוליטית בארץ הפרעונים בשנים הקרובות בלי להתלהם נגד ישראל. האירוע בכביש 12 במסגרתו תקפו מחבלים, חלקם לבושים במדי חיילים מצריים ורצחו 8 בני אדם, היה המשך ישיר לאירוע 25 בינואר – האנרכיה ששוררת מאז בסיני, אשר אפשרה כל השנים הברחות של נשק וסמים לרצועה ולישראל, הולכת ומתעצמת. חצי האי סיני הפך כבר לפני שנים ליעד מועדף על אל קעידה, אבל רק לאחר התפוררות השלטון המרכזי במצרים, העזו אנשי אל קעידה להרים סופית את ראשם וכעת אין הם מפחדים מהמצרים. עם התחזקות אלמנטים רדיקליים במצרים עצמה, כגון התחזקות האחים המוסלמים, הסיכוי לפגוע בתשתיות אל קעידה יורד.

על רקע האירועים האחרונים, עולה התהייה עד כמה אם בכלל, מעורבת החונטה השלטת במצרים באירועים שהתרחשו באוגוסט בדרום הארץ. האם ביקשה החונטה להסיט את דעת הקהל מהנושאים עליהם היא סופגת ביקורת ובהם: השחיתות של השלטון הקודם שרבים מאנשי החונטה היו מעורבים בו; המדיניות המפויסת יחסית כלפי ישראל; מכירת הגז הזולה לישראלים; המצב הכלכלי שמוסיף להיות קשה; החשש כי לא ייערכו בחירות אמיתיות במצרים וכי הניסיון להשליט משטר דמוקרטי חדש ייכשל.

ההתקפה על ישראל שגררה תגובה ואף הרג של שוטרים מצריים, כאילו העלימה את הבעיות החברתיות שתפסו את עיקר הכותרות בשתי המדינות בחודשים האחרונים: בישראל, היו שטענו כי סבב האלימות החדש טוב לממשלת נתניהו, שמצאה עצמה במצוקה נוכח המחאה החברתית הרחבה. במצרים, הרתיח הרג השוטרים המצריים את ההמונים, שדרשו לפגוע בישראל בתגובה.

בשלב ראשון, דרשו ראשי החונטה התנצלות מישראל – דרישה מגוחכת בבחינה ראשונה, שהרי ההתקפה על אזרחים ישראליים נעשתה מתוך שטחה של מצרים, ועל כן על פי החוק הבינלאומי, נושאת מצרים באחריות לתקיפה הזו, ולתגובה הצה"לית שבאה בעקבותיה.

הדרישה המצרית מזכירה את הדרישה הטורקית מישראל להתנצל על אירועי המשט – פרובוקציה טורקית לפריצת המצור הישראלי על עזה שהתפוצצה בפני הטורקים והעמידה את הממשל הטורקי בבעיה מול הציבור מבית. לקראת פרסום דו"ח פאלמר של האו"ם אשר ממצאיו צפויים להטיל את האשמה על הטורקים, לוחצים הטורקים בכל הכוח על ישראל בין במישרין ובין בעקיפין, שתתנצל ותגנוז את הדו"ח. בישראל סרבו להתנצל ומעדיפים לחכות לדו"ח, שעל פי ההדלפות עתיד להטיל את האחריות על אופיו האלים של המשט על המארגנים הטורקיים ולמתוח ביקורת על מידת העוצמה שהפעיל צה"ל, ותו לא.


ההמונים בכיכר תחריר – הפילו את מובארק, ידרשו לבטל את השלום עם ישראל? צילום: ג'ונתן ראשאד

טורקיה במרכז הקמפיין נגד אסד

השינוי ביחסי טורקיה וסוריה נותח באתר זה בסדרת מאמרים. בינואר 2011, ימים מעטים מתחילת גל המהומות במזרח התיכון, במאמר "לייצב את ארץ הארזים", עסקנו בהרחבה בחלוקת העוצמה במזרח התיכון בין טורקיה לאיראן, שתי המדינות שהתחזקו בצורה הבולטת ביותר לנוכח הנסיגה האמריקנית מהאזור והחולשה הערבית. בעוד איראן מעוניינת לרכוש השפעה בקרב מדינות המפרץ, הטורקים רוצים להשפיע באזור כורדיסטן ובמקומות אחרים. סוריה ולבנון, המדינות החוצצות בין איראן לטורקיה הופכות במצב שכזה לשדה המערכה במאבק בין שתי המדינות, שאינן מעוניינות בהתנגשות חזיתית ביניהן.

ואכן, המאבק הניטש על אדמת סוריה בין אסד והעדה העלווית ובין הציבור הסוני, הוא למעשה מאבק בין פרוקסי – מהעבר האחד המשטר האיראני תומך בהמשך הדיכוי של העדה הסונית ושל עדות אחרות על ידי אסד, בעוד רוסיה מעניקה מטרייה דיפלומטית, ומהעבר השני הטורקים מאיימים כי יתערבו אם הטבח יימשך, בעוד שארה"ב, בריטניה וצרפת משמיעות אף הן את דעתן על הנעשה בסוריה.

לבנון אף היא חווה התערבות בינלאומית, אם כי במקרה הלבנוני מדובר בסיפור הנמשך שנים רבות. החיזבאללה, בן טיפוחיו של המשטר האיראני, הצליח להגביר את הלפיתה שלו במערכת הפוליטית הלבנונית בעוד שיקירה של סעודיה, סעד אל חרירי, הודח. גם כאן מתכוננים הטורקים להיכנס לואקום שמותירים הסעודים.

הלחץ על החיזבאללה, בין היתר בפרשת חיסולו של רפיק אל חרירי שנופל אך ורק על כתפי אנשי החיזבאללה, גובר. נראה כי בחודשים הקרובים המציאות הלבנונית תתלהט, והחיזבאללה והעדות האחרות ימצאו עצמם במסלול התנגשות. ניתן יהיה להבחין ביחס ישר בין עוצמתו ומידת הצלחתו של אסד בדיכוי המרד בסוריה ובין תקיפותו ועוצמתו של החיזבאללה ולהפך כמובן.

התהפוכות במצרים ובסוריה משפיעות גם על הפלשתינים. מצד אחד, דיכוי הסונים בסוריה, כולל גם מחנות הפליטים הפלשתינים, מאלץ את ארגוני הטרור הפלשתינים ובעיקר אלו הדתיים כגון החמאס והג'יאהד האסלאמי, להתארגן למעבר מדמשק בחיפוש אחר אכסניה חדשה. קהיר שבה האחים המוסלמים כבר שותפים זוטרים של השלטון, הפכה לאתר נוח עבור ארגונים אלה, וההתקפה מסיני מחזקת את ההשערה כי קהיר תהיה הבית הבא שלהם.

באיראן כבר הודיעו כי לאור חוסר התמיכה של החמאס בסוריה במאבק האחרון, היא מסירה את התמיכה שלה [1]. הצהרה זו, שמאחוריה גם עומדת העובדה כי האיראנים סובלים ממחסור חמור במזומנים ומתקשים לסייע לחמאס גם כך, מעמידה את הארגון בעמדה בעייתית מאוד, והוא מחפש פטרון חדש. בעוד שמצרים יכולה לשמש לחמאס בסיס לאירוח המשרדים ואולי אף לגיוס פעילים, הרי שהחמאס זקוק למימון, ובעולם המוסלמי יכולות רק סעודיה, ובמידה פחותה יותר טורקיה, לספק לחמאס את הסחורה.

כך מתהווה לו מאזן כוחות חדש במזרח התיכון, שבו ארה"ב ממלאת תפקיד שמצטמצם ככל שחולף הזמן. ב-2001, לאחר הפיגועים בארה"ב, נחלקו המחנות במזרח התיכון בין המדינות הרדיקליות הערביות כגון עיראק, לוב, סוריה ואחרות, מול מדינות פרו מערביות ובראשן מצרים וסעודיה. המלחמה ב-2003, השנה שהביאה לנפילתו של משטר סדאם חוסיין, העלתה את איראן. גם "חזרתו בתשובה" של קדאפי שהפסיק עם הטרור ועם הפיתוח הגרעיני, חידדה את הציר האיראני-סורי, כשמולו התייצב הציר הוותיק המצרי-סעודי.

גל ההפיכות במזרח התיכון יוצר כרגע תמונה אחרת, הגם אם זמנית – מול הציר האיראני-סורי עומדות טורקיה וסעודיה, בעוד שמצרים עדיין מחפשת את דרכה ועל כן היא עומדת באמצע: החונטה הצבאית מעוניינת בייצוב העניינים במדינה ובשימור הסטטוס-קוו בענייני החוץ ואילו הציבור המצרי מעוניין במלחמה בישראל. כך מוצאת עצמה ישראל, ללא כל פעולה מצידה, על סיפה של תקופה שתותיר אותה מבודדת באזור כפי שלא הייתה מאז הימים שלפני חתימת השלום עם מצרים.


ארדואן עם אובאמה – מחפש להכתיב את סדר היום באזור. צילום: הבית הלבן

בדידות ישראלית כלפי חוץ

מצרים, יריבתה הגדולה לשעבר של ישראל, עשויה לחזור בקרוב למשבצת הזו. בהנהגה המצרית מתרחש כיום מאבק איתנים באשר ליחס המצרי כלפי ישראל. מצד אחד, העומד בראש המועצה הצבאית העליונה, טנטאווי, מכיר בחשיבות הקשר עם האמריקנים הכולל סיוע של 2 מיליארד דולר בשנה וכן בעובדה כי מלחמה בישראל תגרום במקרה הטוב לקריסה כלכלית למשק רעוע ממילא. תעשיית התיירות, מקור גדול יותר למטבע חוץ מאשר תעשיית הנפט, כמעט שנכחדה ושיעורי האבטלה מרקיעי שחקים.

גורמים רבים במצרים וביניהם ראש הממשלה, עיסאם שאראף, המקורב לאחים המוסלמים, דוחף לביטול הסכמי השלום. שאראף אף ניסה להחזיר את השגריר המצרי מישראל לאחר מותם של השוטרים המצרים בתקרית הגבול, אך טנטאווי ביטל את ההחלטה. בפעולתו הוכיח שאראף שלצד העובדה שיש אופוזיציה חזקה ביותר להסכם עם ישראל, עמדת ראש הממשלה אינה חותמת גומי אלא אדם שאינו ירא ממנהיגה של מצרים.

מאחורי שאראף עומדים לצד האחים המוסלמים גם התקשורת המצרית המלבה את היצרים בציבור המצרי נגד ישראל. לקראת הבחירות לנשיאות שנדחו ככל הנראה לנובמבר ויש להניח כי יידחו עוד, המאבק בצמרת יסלים. שאראף הוא רק הפנים בחזית של האחים המוסלמים, אך ככל שינקוף הזמן ייחשפו האחים המוסלמים במאמצם להשתלט על מצרים.

את הימנעות ממשלת ישראל מיציאה למבצע צבאי גדול בתגובה לנעשה בדרום הארץ, יש להבין בהקשר זה. החשש הגדול הוא ממבצע שילהיט עוד את הרוחות במצרים ויוביל להפלתם של טנטאווי ועומר סולימאן הנתפסים כרגע כברירה הטובה עבור ישראל בהשוואה לאחים המוסלמים. ישראל מנסה לפעול "מתחת לרדאר" נגד הארגונים האחראים לירי, אך פועלת למניעת הסלמה לפי שעה.

ניסיון הפלשתינים להצטרף לאו"ם הוא סיבה נוספת לפעולות ההסלמה בדרום מצד הפלשתינים אך גם לבידודה המזרח תיכוני הגובר של ישראל. למעשה, ישראל נקלעת גם כאן למאבק כוחות בהנהגה הפלשתינית כאשר מצדו האחד מנסה הפת"ח לזכות בנקודות במהלך מדיני ואילו החמאס מנסה לפגוע בכל הישג שכזה לפת"ח.

לפני כמה חודשים נחתם הסכם הפיוס בין החמאס לפת"ח בחסות מצרית. בכך, העניק החמאס למצרים את כוח המתווכת השמור למעצמות אזוריות, לאחר שמדינות כסעודיה נכשלו במאמצי התיווך. אולם לא היה בכוונת אף אחד מהצדדים להתפייס. הפת"ח חרד להגמוניה שלו ביהודה שומרון, הגם שהיא מובטחת בעיקר בזכות חיילי צה"ל, בזמן שהחמאס חשש להגמוניה שלו בעזה. השניים ראו את גל ההפיכות במזרח התיכון וחששו כי הגל הזה בדרך אליהם, ולכן החליטו להציג מצג של אחדות מול המצלמות.

אבו מאזן ממשיך במסלולים מדיניים באופן עצמאי מהחמאס. מאמץ הפת"ח להצטרף לאו"ם מגביר את הסבירות לאינתיפאדה בקרוב – הן בשל תסכול עממי של הציבור הפלשתיני והן בשל רצון החמאס להוכיח כי האופציה הצבאית מול ישראל היא העדיפה [2].

הסורים והלבנונים נמצאים תחת השפעה גוברת והולכת של איראן; הירדנים כבר מזמן מטילים ספק בהסכם עם ישראל; וכל זאת על רקע העוינות הגוברת מצד הטורקים.

ירדן עדיין חבה את הקיום שלה למערב ולישראל, ולנוכח הנסיגה האמריקנית מעיראק ועלייתם של כוחות רדיקליים באזור, אין לירדנים כל סיכוי להישרדות כממלכה האשמית ללא ישראל. כמובן שכלפי חוץ הם ממשיכים לגנות את המדינה היהודית, אך מבינים כי עליהם להתפלל לשלומה.

בלבנון, החיזבאללה כאמור ממשיך להתחזק, אך הוא מתמודד כרגע עם אתגרים לא פשוטים בתוך ביתו. הסטטוס קוו עם ישראל ממשיך להישמר כי בחיזבאללה יודעים שפרובוקציה נגד ישראל שתגרור אותה למלחמה, תקומם את כל העדות נגד הארגון השיעי לאחר המלחמה. זיכרון מלחמת לבנון השנייה, על ההרס שגרמה, ממשיך לרחף מעל ראשי הלבנונים.

סוריה, כל זמן שאסד מדכא את המרידה נגדו, נמצאת מחוץ לכל מעגל לחימה אפשרי. יתרה מכך, הסורים יזדקקו לשנים לא מעטות כדי ללקק את פצעיהם לאחר המרידה בשלטון. אם אסד ייפול, תהליך השיקום עדיין יידרש, אולם ישראל עשויה למצוא עצמה בסיטואציה שכזאת בבעיה מול מדינה סובלנית יותר אל הדת.


הפגנה מטעם השלטון בסוריה – האם אסד ישמור על השלטון? ובאיזה מחיר? צילום: Sammy.aw

תרחיש הבלהות

התחזקות האחים המוסלמים במצרים ובירדן עשויה להימשך גם בסוריה, וישנה סבירות לא קטנה שבתוך כמה שנים ישראל תהיה מוקפת במדינות הנשלטות עלידי אסלאם רדיקלי – האחים המוסלמים במצרים, סוריה וירדן, החמאס ברשות הפלשתינית והחיזבאללה בלבנון.

כדי להימנע מתסריט בלהות שכזה, נוקטת ממשלת ישראל בעמדה תומכת בכוחות האנטי-אסלאמיים בכל מקום, אם בצורה פאסיבית – בסוריה, למשל, מעדיפה ישראל לראות את אסד ממשיך בשלטונו לפחות כל עוד אין חלופה חילונית חזקה אחרת, או בתמיכה בהנהגת טנטאווי במצרים תוך געגועים למובארק; ואם בצורה אקטיבית – במאבק בחמאס ביו"ש תוך חיזוק הרש"פ תחת הנהגת אבו מאזן, למרות היוזמה באו"ם או בתמיכה במלך הירדני.

מול לבנון תרה ישראל אחר דרכים להחליש את החיזבאללה בלי שתצטייר כמי שתומכת במחנה השני, דבר שיהפוך את הסונים ובני בריתם למשתפי פעולה עם ישראל, קללה ותיקה שהופכת בשנה האחרונה לחריפה אף יותר.

האירוניה היא שלנוכח תסריט הבלהות, לאיראן, אסד ונסראללה יש כיום אינטרס משותף, כמו גם למלך ירדן עבדאללה, אבו מאזן והגנרלים המצרים. אין זה אומר שנראה שיתוף פעולה בין ישראל והציר הרדיקלי הוותיק, אך יש להניח כי ישראל תבקש כמה שפחות לעסוק במתרחש מעבר לגבולה הצפוני – נפילת סוריה בידי האחים המוסלמים פירושה חצי שנה עד שנה לאחר מכן ניסיון להשתלט על לבנון מצד גורמים רדיקליים בעדה הסונית. נפילת ירדן בידי האחים המוסלמים עשויה להוביל להתחזקות החמאס ביו"ש, למרות ששם צה"ל והשב"כ נמצאים בשטח כדי למנוע זאת.

נפילה של מצרים בידי האחים המוסלמים עשויה להוביל לאפקט דומינו בקרב המדינות האחרות הגובלות בישראל. על כן, ישראל חייבת להחליט עכשיו לגבי הקווים האדומים שלה – האם בדעתה להתערב בנעשה בירדן, במידה והמלך ייפול או אפילו קודם לכן? האם תנסה לבצע פעולה מקדימה בלבנון אם משטרו של אסד ייפול והאחים המוסלמים יעלו בסוריה?

ישנם גם דיווחים על כך שהאחים המוסלמים בירדן מעוניינים להילחץ לעזרת העם הסורי נגד אסד. בטווח הקצר יש למלך הירדני ולאחים המוסלמים אינטרס משותף – אם יאפשר להם לחצות את הגבול לסוריה, יצליח עבדאללה להיפטר מגורמים מתסיסים בממלכה שלו ויצטייר כמי שפועל למען הסונים, כשבליבו תקווה שגורמים אלה לא ישובו חיים לעולם לירדן. בטווח הארוך כמובן שתסריט שבו סוריה נמצאת בידי האחים המוסלמים הוא תסריט בלהות כפול ומכופל עבור המלך הירדני שיצטרך להפעיל אלימות "אסדית" בארצו מאותו הרגע.

אם כן, הערפל מעל המזרח התיכון מתחיל להתבהר. הדחתם של מובארק, בן עלי הטוניסאי, צלאח התימני וכעת גם קדאפי ככל הנראה, לצד אסד שעוד נלחם על שלטונו, הניעה מספר תהליכים באזור, תהליכים שעדיין יש לבחון מקרוב כדי להבין אותם לאשורם. תהליך אחד הוא התחזקותם של גורמים רדיקליים, הנהנים מהעובדה כי האמריקנים עוזבים את המזרח התיכון מושפלים ובמשבר כלכלי מהקשים שחוו. לצד גורמים רדיקליים אסלאמיים, ישנם גם גורמים רדיקליים חילוניים המצליחים להתחזק.

השיח הרדיקלי במצרים כיום, ובמידה מסוימת גם בטוניסיה ובמדינות אחרות נסוב סביב כמה נקודות: האחת, הרצון "לסגור חשבון" עם ההנהגה שהודחה, כולל משפטי ראווה, החרמת רכוש ופגיעה פיזית בבני המשפחות או בני השבט של המנהיג המודח. זו למעשה הנקודה שתוביל חלק ממדינות האזור למלחמת אזרחים בדומה למה שמתרחש כבר עתה בלוב. הנקודה השנייה היא היחס לישראל – משטרים שנתפסו כקרובים לישראל בשל פרו מערביותם, עומדים תחת התקפה מצד הציבור הרחב באותה מדינה. ההאשמה בקשרים עם ישראל נתפסת כבגידה אפילו במדינות שיש להן שלום עם ישראל, מאחר שהציבור הערבי במדינות השונות שוטם ברובו את ישראל.

במצרים כבר הופצץ צינור הגז חמש פעמים, אזרח ישראלי בשם אילן גרפל נכלא באשמת ריגול כוזבת, העיתונות המצרית מלאה בתיאוריות קונספירטיביות כגון ניסיון המוסד להחדיר לתוך מצרים חומר שיסייע לעקר את האוכלוסייה המצרית ועוד. באשמת פרו מערביות הואשמו גם בן עלי מטוניסיה, צלאח מתימן ואף קדאפי מלוב, למרות שהמערב הוא זה שסייע בהפלתו.

למרות הקולות הראשוניים שהביעו בתמיכה בדמוקרטיה, בעיקר בטוניסיה ובמצרים, נראה כי הציבור לא עומד לקבל את שביקש. המזרח התיכון נמצא כעת בתקופת מעבר – חילופי הנהגות, שינוי בתמיכה ובזיקה של מדינות כאלה ואחרות למעצמות השונות, מאבקים בין שבטיים ובין דתיים ועוד. בתהליך הזה, מוצאות עצמן כל החברות הערביות ללא יוצא מן הכלל בפיצול עמוק, כשדווקא המשטרים המלוכניים מצליחים לשמור על שקט יחסי בזכות מעמד השליט המהווה מקור טוב יותר להזדהות.

ישראל מוצאת עצמה מעל פני השטח מצורעת אולי יותר מתמיד, מאחר שהקשר איתה מסוכן מבחינה פוליטית לכל הכוחות במזרח התיכון, בעיקר לאחר שהמגן הפומבי הגדול על הקשר הזה, מובארק, הודח. אולם מתחת לפני השטח נהנה המערב ובתוכו ישראל מתמיכה לא מעטה מצד גורמים רבים החוששים מהשתלטות האסלאם הקיצוני, מאנרכיה או ממלחמת אזרחים.

הבנה של התהליכים הללו תאפשר לישראל לנווט דרכה בתוך המים הסוערים של המזרח התיכון – ההכרה בכך שבידי ישראל העוצמה להשפיע בצורה עמוקה על גורל המשטרים השונים בעצם מעשיה, היא העומדת בבסיס החלטות הממשלה להוריד פרופיל ביטחוני. למרות התבונה שבדבר, ישראל תיאלץ בנקודה מסוימת לנהוג דווקא בצורה אגרסיבית כדי להבטיח שבשיח הערבי החדש היא לא תהפוך לשק החבטות.

הערות

1. "Iran cuts funding for Hamas due to Syria unrest'", Reuters, 21/08/2011

2. עוד בנושא במאמר "האינתיפאדה בפתח", בגיליון מאי 2011 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים