תום המלחמה הקרה הראשונה הותיר את ארה”ב כמעצמת-על יחידה. מאז, התחבטו מעצבי המדיניות בוושינגטון באשר לאופן בו צריכה אמריקה להוביל את העולם. מאז, שלוש האסכולות המרכזיות בפוליטיקה האמריקנית זכו לייצוג בבית הלבן. כל השלוש תרמו לקיטוב הגיאו-פוליטי החדש, ולהיחלשותה של האימפריה האמריקנית.

בסוף שנות השמונים, כשהתברר שהניצחון במלחמה הקרה הוא עניין של זמן, ראו בכך רבים חותם סופי להגשמת ה”ייעוד הגלוי” (Manifest Destiny). תפיסה זו, שהשתלטה על הפוליטיקה האמריקנית באמצע המאה ה-19, גורסת כי הפצת הדמוקרטיה בעולם הוא “ייעודה ההיסטורי” של ארה”ב.

היעלמותה של ברה”מ מהזירה הגיאו-פוליטית העלתה לדיון במערכת הפוליטית האמריקנית את המדיניות העתידית שלה כמעצמת-על שנותרה להוביל את העולם לבדה.

הדעות בהקשר זה נחלקו לשלושה זרמים עיקריים. השמרנים-ריאליסטים, דוגמת הנשיא בוש האב, מאמינים כי כוח וחוקים ברורים הם האמצעים היעילים ביותר, וברוב המקרים היחידים, להגן על אינטרסים אמריקנים. היעד המרכזי במדיניות החוץ הריאליסטית הוא שמירה על הסדר העולמי. כפועל יוצא מכך, הם מבקשים לקדם פעולה נחרצת נגד כל גורם בעל פוטנציאל לערער את הסדר העולמי. רבים מבין המאמינים בזרם זה מחזיקים בדעה כי על ארה”ב, מרגע שנעלמה ברה”מ, מוטלת החובה לשמר את הסדר העולמי, וזכותה לפעול בכל דרך הנראית לה להשגת היעד.

הזרם השני הוא זרם הליברלים, דוגמת הנשיא קלינטון, המאמינים כי ארה”ב צריכה לחזק את הקהילה הבינלאומית ולהתיר לזו להוביל את העולם. הליברלים טוענים כי לארה”ב, למרות שנותרה כמעצמת-על יחידה, אין זכות מוסרית לפעול בכוח לקידום האינטרסים הישירים שלה.

הזרם השלישי, שנותר ברקע במהלך שנות התשעים הוא זה של הניאו-שמרנים, דוגמת הנשיא בוש הבן. אלו מבקשים להמשיך במקום בו הריאליסטים נעצרים. כלומר, גם הם מאמינים בזכות וביכולת האמריקנית להוביל את העולם, הרבה יותר מקהילה בינלאומית שספק אם תצליח לתפקד. בשונה מהריאליסטים, הניאו-שמרנים מצרפים מימד ערכי למדיניות החוץ שלהם: הפצת החירות.

שלושה נשיאים כיהנו בארה”ב מאז סיומה של המלחמה הקרה הראשונה ועד היום. כל אחד מהם ייצג את אחד משלושת הזרמים.

ממשל בוש האב

התמוטטות המערכת הגיאו-פוליטית כתוצאה מהתרסקות ברה”מ, יצרה ריק חסר תקדים בזירה העולמית. ארה”ב הפכה לאימפריה הראשונה בהיסטוריה שהשפעתה הגיעה לכל קצוות תבל, ומעצבי המדיניות האמריקנית חשו כי העולם הפך לכלי בידיהם, אותו יוכלו לעצב כרצונם. מנגד, היו אלו שקראו לארה”ב לנצל את עוצמתה בכדי ליצור מוסדות בינלאומיים אפקטיביים. את הקולות שקראו למיסוד קהילה בינלאומית חזקה ומאוזנת, פטרו אנשי בוש בתואנה כי אין סיכוי לקיים קהילה בינלאומית אפקטיבית לאור הפערים התהומיים באינטרסים של המדינות המשפיעות בעולם.

בוש האב פעל להפשרת היחסים עם ברה”מ. הוא תמך באיחוד גרמניה, אך חשש מהשלכותיה של התמוטטות כוללת של ברה”מ. בביקור בקייב ב-1991 קרא לרפובליקות הסובייטיות “להישמר מפני לאומיות אובדנית”. מעל לכל, האמין הנשיא בוש האב בשימור היציבות, ובנקיטת פעולה מהירה נגד כל גורם שיפר אותה. הוא גייס קואליציה בינלאומית חסרת תקדים להוציא את עיראק מכווית, אך נמנע מלשלוח את הכוחות לבגדד בכדי להפיל את משטרו של חוסיין. שר ההגנה האמריקני דאז, ריצ’ארד צ’ייני, הביע תמיכה במדיניות זו, כשקבע כי הפלתו של חוסיין תחייב את ארה”ב לפתוח במשימה המורכבת של הקמת משטר חלופי. אותו צ’ייני, הפעם כסגן הנשיא, דחף להפלתו של חוסיין ולהקמת משטר חלופי תחתיו, כעבור 11 שנה, במסגרת המלחמה העולמית בטרור [1].

לאחר המלחמה, מינף בוש האב את האווירה החיובית לתהליך שלום בין ישראל למדינות ערב. היה זה אחד האירועים שסימנו את הרוח החדשה שהחלה מנשבת בעולם. ב-1973, הובילה מלחמת יום כיפור בין ישראל למדינות ערב את שתי מעצמות-העל אל סיפה של התנגשות גרעינית. 18 שנים לאחר מכן, פעלו השתיים במשותף על מנת להביא שלום למזרח התיכון.

כל הצדדים התכנסו באוקטובר 1991 במדריד. הועידה הורידה את מפלס המתיחות באזור והחלה תהליך שהבשיל לכדי “הסכם אוסלו”, הסכם מסגרת בין ישראל לפלשתינים שנחתם בספטמבר 1993, ולהסכם שלום עם ירדן, שנחתם באוקטובר 1994.

התמוטטות המערכת הגיאו-פוליטית כתוצאה מהתרסקות ברה”מ, יצרה ריק חסר תקדים בזירה העולמית. ארה”ב הפכה לאימפריה הראשונה בהיסטוריה שהשפעתה הגיעה לכל קצוות תבל ומעצבי המדיניות האמריקנית חשו כי העולם הפך לכלי בידיהם, אותו יוכלו לעצב כרצונם.

באופן אירוני, התרסקותה של ברה”מ בישרה לא רק על התמוטטות הגוש המזרחי. היעלמות האיום הגדול ממוסקבה, בד בבד עם היווצרות האיחוד האירופי ומשבר פוליטי ופיננסי ביפן, הפנו את תשומת הלב במדינות אלו לזירה הפנימית.

גם בארה”ב שלקראת סיום המלחמה הקרה הראשונה, החלו להיערך לסדר העולמי החדש. מערכת הבחירות לנשיאות ב-1992 התמקדה במישור הכלכלי. מעמדו של ג’ורג’ בוש האב, שלדעת רבים ניהל מדיניות חוץ טובה באחת מהתקופות הרגישות בהיסטוריה המודרנית וזכה ל-89 אחוזי תמיכה עם סיום מלחמת המפרץ, התדרדר. כראש ה-CIA לשעבר היה עיקר חוזקו של בוש בתחום ניהול יחסי החוץ, אך המדיניות החברתית והכלכלית שניהל על רקע המיתון של תחילת שנות ה-90, הקיצוצים הדרמטיים בתקציב הביטחון והעובדה כי התמוטטות ברה”מ הורידה בעיני המצביע האמריקני את חשיבות יחסי החוץ, חרצה את גורלו הפוליטי של בוש האב.

בינואר 1993 הפך ביל קלינטון לנשיא האמריקני הראשון מזה 50 שנה שנכנס למשרד הסגלגל מבלי שימתין לו עימות בקנה מידה עולמי. בפניו נקרתה הזדמנות חסרת תקדים – ליצור מערכת גיאו-פוליטית חד-קוטבית, שתעוצב על פי תפיסה אמריקנית.

הנשיאים ביל קלינטון (מימין) וג’ורג’ בוש האב. צילום: הבית הלבן

ממשל קלינטון

פרופסור סמואל הנטינגטון, מחבר הספר “התנגשות הציוויליזציות”, ומהמדענים המדיניים הבולטים בארה”ב בדור האחרון, פרסם ב-1999 מאמר בשם “מעצמת העל הבודדה”. במאמר, היטיב הנטינגטון לסכם את פועלה של ארה”ב בעשור הראשון שלאחר המלחמה הקרה הראשונה:

“בשנים האחרונות ביצעה ארה”ב, באופן חד-צדדי על פי רוב, את הדברים הבאים: היא לחצה על מדינות אחרות לאמץ ערכים ומנהגים אמריקנים בנושאי דמוקרטיה וזכויות אדם; מנעה ממדינות אחרות לפתח יכולות צבאיות שעשויות היו לאיים על העליונות הקונוונציונלית של ארה”ב; אכפה את החוק האמריקני בכמה טריטוריות בינלאומיות; דרגה מדינות בהתאם להיצמדותם לערכים האמריקנים בנושאי זכויות אדם, מלחמה בסמים ובטרור, בפיקוח על נשק גרעיני ועל טכנולוגיית טילים, בפיקוח על חופש דת; הטילה סנקציות על מדינות שלא עמדו בסטנדרטים האמריקנים בנושאים אלו; פעלה לקדם אינטרסים של תאגידים אמריקנים ברחבי העולם בתואנות של סחר חופשי ושווקים פתוחים, עיצבה את הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית בכדי שיתאימו לאינטרסים הללו; התערבה בקונפליקטים מקומיים למרות שלא היה לה עניין ישיר בהם; לחצה על מדינות אחרות לאמץ מדיניות חברתית וכלכלית שתיטיב עם האינטרסים האמריקנים; קידמה מכירת נשק אמריקני בחו”ל בזמן שניסתה למנוע מכירת נשק של מדינות שונות; הדיחה מזכ”ל או”ם אחד ובחרה את יורשו; הרחיבה את נאט”ו עם צירוף פולין, הונגריה וצ’כיה וסירבה לקבל חברות נוספות; יצאה למבצע צבאי נגד עיראק ולאחרי כפה משטר סנקציות נוקשה נגד המשטר וסימנה מדינות אחרות כ”סוררות”, ובכך הדיחה אותן מחברות במוסדות בינלאומיים רבים, וזאת בעיקר עקב סירובן של מדינות אלו לאמץ סטנדרטים אמריקנים” [2].

הנטינגטון הציג, הגם אם באופן מוטה לשלילה, את דמותה של מעצמה שעושה בעולם כבשלה, שמציבה סטנדרטים הנוחים לה, ומתעלמת מאלו שלא.

מבקרי המדיניות האמריקנית בזמן ממשל קלינטון, מאמינים כי התנהלות זו, היא שהובילה את האיבה ברחבי העולם כלפי ארה”ב למימדים חסרי תקדים. בנות ברית ותיקות של ארה”ב, ממערב אירופה ועד אמריקה הלטינית, פיתחו במהלך שנות התשעים טינה כלפי הכוחניות האמריקנית, וקיוו בקול ליום בו תפחת הדומיננטיות שלה.

מנגד, טוענים רבים, העיקרון על פיו מעצמת-על יחידה מניעה תהליכים עולמיים על פי שיקול דעתה הבלעדי הוא ראוי, ואף מתבקש במקרה של דומיננטיות בלתי מעורערת. אם היה טעם לפגם במדיניות האמריקנית בשנות התשעים טוענים אלו, הרי זה נעוץ במקרים בהם יושמה מדיניות עמומה, שעיכבה את העמידה ביעדים החשובים לאמריקנים. במקרים רבים, כך המבקרים, העדיף הממשל האמריקני דיפלומטיה רכה על לחץ כלכלי או צבאי, שעשויים היו להשיג את אותם יעדים בפחות זמן [3].

בינואר 2001 נכנס לבית הלבן ג’ורג’ וו. בוש, בנו של קודמו בתפקיד של קלינטון. בוש הבן ניצח בבחירות למרות שזכה בפחות קולות מיריבו ומי שהיה סגן הנשיא בממשל קלינטון, אל גור. בוש הבן, אשר הובך פעם אחר פעם בנושאי חוץ, התמקד במדיניות פנים שמרנית. מבחינתו, ייתכן והיה מעדיף להוסיף ולהתמקד בזירה המקומית במהלך כל כהונתו. אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. אירוע אחד, שהתרחש ב-11 בספטמבר 2001, שינה את הכל.

ממשל בוש הבן

מתקפת הטרור הגדולה מצאה את בוש שמונה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד, כשהוא סובל מפופולאריות נמוכה. לאחר שהוחבא על ידי כוחות האבטחה ביממה הראשונה והותיר אומה מבולבלת ומפוחדת, שב הנשיא ה-43 של ארה”ב והתעשת במהירות מרשימה. זכור במיוחד נאומו לאנשי מכבי-האש של ניו-יורק בעת שאלה עסקו בחיפוש אחר ניצולים בין הריסות מגדלי מרכז הסחר העולמי : “אני שומע אתכם, העולם כולו שומע אתכם והאנשים שהפילו את הבניינים הללו ישמעו את כולנו בקרוב”.

בוש נשבע לרדוף את מבצעי הפיגועים. כעבור שבוע קיבל הקונגרס האמריקני חוק שאישר שימוש “בכל האמצעים הדרושים והראויים” כנגד כל מי שנטל חלק או סייע בתכנון, אישור או ביצוע מתקפת הטרור הגדולה. החוק עבר בבית הנבחרים ברוב עצום של 420 תומכים לעומת מתנגדת בודדה, ובסנאט ברוב של 98 תומכים וללא מתנגדים. המלחמה העולמית בטרור החלה.

היעד הראשון אליו פנו האמריקנים היה אפגניסטן, משם פעל ארגון אל-קעידה של אוסאמה בן-לאדן, שעמד מאחורי המתקפה. ב-7 באוקטובר החלה ארה”ב לתקוף יעדי טרור במדינה המרכז אסיאתית. שיעור שביעות הרצון מבוש נסק ל-90%, המספר הגבוה ביותר לנשיא אמריקני מאז ומעולם.

בינואר 2002, בנאום על מצב האומה הראשון שנשא מאז תחילת המלחמה, טבע בוש את המונח “ציר הרשע”, כששלח מסר מאיים לעברם של משטרים תומכי-טרור דוגמת איראן, עיראק וצפון-קוריאה: “ארצות הברית של אמריקה לא תאפשר למשטרים המסוכנים ביותר בעולם לאיים עלינו עם אמצעי הנשק המסוכנים ביותר בעולם”. בוש בישר על מהפכה במדיניות האמריקנית, כשהבטיח להקדים ולהכות במקומות בהם מתהווים איומים: “לא אמתין לאירועים בשעה שהסכנה מתגברת”.

בחודשים שלאחר הנאום, הקשיחה ארה”ב את מדיניותה מול צפון קוריאה, על רקע חשד אמריקני כי זו ממשיכה בפיתוח גרעיני-צבאי, למרות הסכם שנחתם בין הצדדים בעידן קלינטון. בוש האמין כי רק לחץ על צפון קוריאה ישיג תוצאות, בעוד מבקריו טענו כי זה דווקא יבצר את פיונגיאנג בעמדתה. בתגובה ללחץ האמריקני, פרשה צפון קוריאה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. בפברואר 2005, הכריזה כי פיתחה פצצה ראשונה.

לאחר נאום ציר הרשע של בוש הובילה מחלקת המדינה האמריקנית גם מערכה דיפלומטית נגד עיראק של סדאם חוסיין, בתואנה כי הוא ממשיך לפתח כלי נשק לא קונוונציונליים. צוות פקחים חדש מטעם האו”ם ביקר בעיראק ולא מצא נשק להשמדה המונית. למרות זאת, ועל אף מחאה עולמית רחבה ומחלוקת פומבית עם גרמניה וצרפת, הכריזה ארה”ב מלחמה על עיראק במרץ 2003.

חודש וחצי לאחר מכן, הכריז בוש על סיום “שלב הלחימה המרכזי” בעיראק. למרות ההצהרה החגיגית וההכרעה המהירה של הצבא העיראקי הסדיר, הרי שהלחימה לא הסתיימה כלל וכלל. משטרו של חוסיין נפל, והוא עצמו נתפס בדצמבר אותה שנה, אך במקום יציבות קיבלו האמריקנים מלחמת אזרחים בהיקף מלא. השיעים, המהווים כ-60% מאוכלוסיית עיראק, והערבים הסונים, המהווים כ-20%, החלו מנהלים מערכת טרור קשה נגד חברי הזרם השני ונגד צבא הקואליציה המערבי.

מכוניות תופת, פיגועי ירי, חטיפות ועינויים הפכו עניין שבשגרה בעיראק. בארבע השנים הראשונות של המלחמה נהרגו, על פי ההערכות, יותר ממיליון אזרחים. מספר החיילים האמריקנים שנהרגו מאז תחילת המלחמה ועד סוף 2007 הסתכם ב-3,900 [4].

האמריקנים הופתעו מעוצמת ההתנגדות בעיראק. בוש, שקיווה ליצור מודל של הכרעה צבאית מהירה (או איום בהכרעה כזו) נגד משטרים רדיקליים, התבדה. עם זאת, הוא עדיין האמין בצדקת שיטת הפעולה שלו.

הנשיא ג’ורג’ בוש הבן פונה לכבאי ניו-יורק על הריסות מגדלי התאומים. צילום: הבית הלבן

המלחמה הקרה השנייה

“הישרדותה של החירות באדמתנו תלויה יותר ויתור בהצלחתה של החירות בארצות אחרות” קבע בנאום ההשבעה השני שלו. ההבחנה הדיכוטומית של בוש בין בני בריתו לאויביו, יחד עם התחייבותו להגביר את התמיכה בתנועות דמוקרטיות ברחבי העולם, הכניסה שליטים של משטרים ריכוזיים ברחבי העולם למגננה. רבים מהם החלו לשתף פעולה בניסיון לייצר כוח נגד משמעותי מול המדיניות האמריקנית החדשה [5].

רוסיה, שהתאוששה בינתיים מפשיטת הרגל בשנות התשעים, יצאה לבלום את ההתפשטות המערבית מזרחה והגבירה את מעורבותה ברפובליקות הסובייטיות לשעבר במזרח אירופה; היא הידקה את שיתוף הפעולה שלה עם סין והשתיים הקימו את “הארגון לשיתוף פעולה של שנחאי”, אותו מחשיבים רבים לגלגול המודרני של ברית ורשה; השקעותיה של סין באפריקה נסקו, והיא חסמה ניסיונות של הגוש הדמוקרטי לפעול ביבשת השחורה נגד משטרים ריכוזיים המפרים זכויות אדם, דוגמת סודן וזימבבוואה, ובריתות נכרתו בין “הציר הלטיני האנטי-אמריקני” בראשות הוגו צ’אבז לבין משטרים רדיקאליים דוגמת איראן ודיקטטוריים דוגמת אלכסנדר לוקאשנקו מבלארוס.

כך החל להתגלגל כדור השלג, שהחל בניסיון להפיץ חופש ויציבות עולמית, והוביל לקיטוב עולמי עמוק. לעומת המאמינים כי הקיטוב הוא תהליך טבעי שנוצר עם התחזקותן של מעצמות שאינן דמוקרטיות, דוגמת רוסיה וסין, הרי שהרוב מסכימים כי עומק הקיטוב העולמי, והמהירות בה נוצר, הינם תולדה של המדיניות האמריקנית, שהרי האיום הגלוי על כל משטר שאינו מתנהל לפי החוקים המקובלים על וושינגטון, עורר את יצר ההישרדות הבסיסי הטבוע במנהיגי אותם משטרים.

האם לולא המלחמה העולמית בטרור היה המאבק על ההשפעה העולמית נותר בשדה הכלכלי והתעמולתי? האם המדיניות האמריקנית היא שיצרה מרוץ חימוש חדש מול רוסיה וסין? האם יכלה ארה”ב לנקוט במדיניות אחרת, שהייתה מטפלת באיום הביטחוני מבלי להוביל להתחזקות האווירה האנטי-אמריקנית ולקיטוב גיאו-פוליטי?

קשה לדעת. מה שברור הוא שארה”ב נמצאת במערכה ארוכת שנים, שלעת עתה כלל לא ברור כיצד תוכרע.

דרוש שינוי

בגיליון אפריל 2006 של ביטאון “מדיניות החוץ” של מחלקת המדינה האמריקנית, סקרה מזכירת המדינה, קונדוליזה רייס, אירועים בולטים במאה העשרים. היא ציינה כי הניצחון במלחמה הקרה הראשונה הושג “הודות להחלטות הטובות שהתקבלו ב-1947, 1948 ו-1949”. היא, כמובן, לא טעתה לחלוטין.

לשלבים הראשונים של כל קרב השפעה מכרעת על תוצאותיו. לו ארה”ב לא הייתה מתחילה במדיניות הבלימה שלה בזמן, כוחות קומוניסטים עשויים היו להתקדם מערבה יותר. לו ארה”ב הייתה מחליטה להותיר את אירופה ויפן בהריסות במקום לשקם אותן, הן היו עלולות לשמש קרקע לתנועות רדיקליות חדשות.

“ההחלטות שאנו מקבלים עכשיו תהדהדנה בעוד עשורים רבים”, כתבה רייס והדגישה את חשיבות המלחמה העולמית בטרור. לצערם של האמריקנים, נראה שזהו בדיוק הלך הרוח שמעמיד בסכנה אינטרסים שלהם בכל העולם.

שש שנים לאחר תחילת המלחמה העולמית בטרור מוצאת עצמה ארה”ב נלחמת במלחמה שבמובנים רבים אינה רלוונטית עוד. הצבא האמריקני האימתני, אשר שש להכות באויב שתקף בניו-יורק ובוושינגטון, השתלט באופן מרשים על קאבול ובגדד, אך נותר עם חצי תאוותו בידו. ראשו של אוסאמה בן לאדן, המצרך החם ביותר בארה”ב של 2001, יתקבל בברכה גם ב-2007, אבל כבר לא ישנה יותר מדי.

שש שנים בלבד, אך העולם של שנת 2007 אינו מזכיר במאומה את זה של 2001. רוסיה שבה להיות מעצמה עולמית הודות לולדימיר פוטין, שהותיר מאחור את הריסות הדמוקרטיה הכושלת; סין הפכה דעתנית יותר בזירה העולמית, תולדה של הסכמים כלכליים עם עשרות רבות של מדינות; ברית סוציאליסטית אנטי-אמריקנית נרקמה בחצר האחורית של ארה”ב והמשטרים הרדיקליים ביותר בעולם הגבירו את קצב התחמשותם ואת שיתוף הפעולה ביניהם.

כיצד מגיבה לשינויים אלו ארה”ב, עד לאחרונה, מעצמת-העל היחידה והבלתי מעורערת בעולם? היא מתעקשת על הצבת מערכת הגנה מפני טילים במזרח אירופה תוך חוסר התחשבות בוטה באינטרסים הרוסיים; היא מסתפקת במחאה רפה כנגד סין בסוגיות זכויות אדם וזיופים; מתעלמת כמעט במופגן מהתחזקות הסינית באפריקה ומהגל האנטי-אמריקני השוטף את אמריקה הלטינית, שני אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית והיא מתקשה לגייס תמיכה, אפילו מבית, לפעולה נחרצת נגד איראן וסוריה.

“ההחלטות שאנו מקבלים עכשיו תהדהדנה בעוד עשורים רבים”, כתבה רייס והדגישה את חשיבות המלחמה העולמית בטרור. לצערם של האמריקנים, נראה שזהו בדיוק הלך הרוח שמעמיד בסכנה אינטרסים שלהם בכל העולם. שש שנים לאחר תחילת המלחמה העולמית בטרור, מוצאת עצמה ארה”ב נלחמת מלחמה שבמובנים רבים אינה רלוונטית עוד.

המלחמה הקרה השנייה כבר החלה. להחלטות המתקבלות בתקופה זו תהיה השפעה מכרעת על דמותה של המערכת העולמית החדשה, וכתוצאה מכך גם על סיכויי הניצחון במלחמה הקרה החדשה. על מקבלי ההחלטות בוושינגטון להתעשת, ובמהירות, בטרם תהפוך הנסיגה במעמדה של ארה”ב למפולת. בראש ובראשונה, נראה כי, ארה”ב חייבת לסיים במהירות האפשרית את המשימות באפגניסטן ובעיראק, ולו מעצם היותן הסחת דעת מהמערכה העולמית האמיתית.

עם זאת, על ארה”ב להקדיש מחשבה לאופן בו תסיים את מעורבותה באפגניסטן ובעיראק. התקפלות מהירה מדי עשויה להעביר שני מסרים שליליים מבחינת האמריקנים. הראשון הוא כי בנחישות ניתן להתמודד עם המעצמה החזקה ביותר בעולם והשני הוא שארה”ב לא תהסס להפקיר את אלה שעזרו לה.

גם אם ארה”ב תצליח לייצב משטרים ידידותיים באפגניסטן ובעיראק, הרי שהלקח הברור משתי המלחמות הוא שאי אפשר להשריש דמוקרטיה באזור נטול מסורת של חופש, באמצעים צבאיים בלבד. עיראק, הזירה העקובה מדם מבין השתיים, נמצאת כיום באחריות אמריקנית כמעט בלעדית, והיא צפויה להישאר כך בשנים הקרובות. חיילי ארה”ב ישלמו מחיר יקר על כך, אך זה יהיה כאין וכאפס לעומת המחיר שייגבה אם תאבד ההרתעה האמריקנית. מי שיראה שארה”ב משיגה את מטרותיה ולא נרתעת משהות ארוכת שנים לצורך כך, יבין כי לא כל כך ישתלם לו להילחם באמריקנים.

למרות התחזקותן של המדינות האוטוריטאריות, מצבו של הגוש הדמוקרטי איננו רע כפי שנדמה. רוסיה צומחת במהירות אך היא הכלכלה ה-14 בגודלה “בלבד” והיא אינה צפויה להגיע לחמישייה הראשונה לפני 2020 לכל המוקדם; סין צפויה לעבור מיתון משמעותי וייתכן שגם רפורמות דמוקרטיות בהיקף כלשהו וכך או אחרת, ארה”ב לא תמשיך להחזיק למעלה ל-150,000 חיילים במפרץ הפרסי עוד זמן רב.

ערב תחילת הפריימריז בארה”ב, ברור כי הנשיא האמריקני הבא ינהל את קרב הבלימה הגדול והחשוב ביותר מזה שישים שנים. לתוצאותיו תהיה השפעה מכרעת על עתיד המערכת הגיאו-פוליטית העולמית בכלל, ועל מעמדה של האימפריה האמריקנית בפרט.

הערות

1. “Histories of the Secretaries of Defence”, U.S. Department of Defence

2. Samuel Huntington “The Lonely Superpower”, Foreign Affairs, 03-04/1999

3. עוד על ממשל קלינטון, במאמר “ההחמצה של קלינטון” בגיליון זה

4. “More than 1,000,000 Iraqis murdered”, Opinion Research Business, 09/2007

5. עוד על מדינות בוש והשלכותיה, במאמר “דוקטרינת בוש הבן” בגיליון זה