אנשי השנה 2007

שני המנהיגים הבולטים בעולם בשנה החולפת

אלון לוין, יובל בוסתן


איש השנה של הגוש הריכוזי: נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין

פוטין. ולדימיר פוטין. לטוב ולרע, המנהיג המשפיע ביותר בעולם זו השנה השנייה ברציפות. במאי 2000, כשהושבע לנשיאות, הכריז פוטין: "אנחנו רוצים שרוסיה תהיה מדינה שאזרחיה יהיו גאים בה ושבעולם יכבדו אותה". פחות משמונה שנים חלפו, ופוטין עמד במשימה.

במהלך כהונתו הפכה רוסיה, שהייתה אחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם, למובילה העולמית בתחום הגז הטבעי. אוצרות הטבע שלה הולאמו, וההכנסות מהם הזניקו את הכלכלה לצמיחה שנתית ממוצעת בשיעור של 6% בשנה. החוב הציבורי נמחק, מרבית התשתיות האזרחיות שודרגו וגם הצבא זכה לגידול משמעותי בתקציבו לאחר שנים של הזנחה.

פוטין פעל מאז יומו הראשון לביצור מעמדו באמצעות חקיקה ומינוי מקורבים לעמדות כוח פוליטיות. מרגע שהבטיח לעצמו רוב חוקתי בפרלמנט, הגביר פוטין את מאבקו באופוזיציה. צנזורה על אמצעי התקשורת, הטלת מגבלות דרקוניות על קיום הפגנות ומעצר מנהיגי אופוזיציה הפכו לעניין שבשגרה.

למרות קולות הביקורת, מעמדו של פוטין בזירה הפנימית מעולם לא היה טוב יותר. שיעור התמיכה בו סובב באזור ה-80%, ובבחירות לפרלמנט שנערכו בחודש דצמבר, הוביל פוטין את "רוסיה המאוחדת" לניצחון גורף שהבטיח לה שליטה ב-70% ממושבי הדוּמא.

בזירה העולמית, השתמש פוטין בנכסים הפוליטיים והכלכליים של רוסיה בכדי להבהיר לכולם כי הפתרון למרבית הסכסוכים המשמעותיים בעולם שוב עובר דרך הקרמלין. הקפצת מחירי הגז הטבעי בשיא החורף היה לאמצעי הלחץ המועדף על פוטין, שהצליח "ליישר" כך את מנהיגי אוקראינה ובלארוס.

פוטין, העומד לסיים את כהונתו השנייה בחודש מרץ, מנוע, על פי החוקה הרוסית, להתמודד על כהונה שלישית רצופה. עם זאת, הדומיננטיות השלטונית שלו והתמיכה הרחבה לה הוא זוכה בציבור, צפויה להותיר את המושכות בידיו גם לאחר בחירת הנשיא החדש.

האם יסתפק למספר שנים בכסא ראש הממשלה בעודו מותיר את הנשיאות לאחד מנאמניו? האם יוביל שינוי בחוקה שיאפשר לו להתמודד לכהונה נוספת? האם יעמוד בראש איחוד מדיני עם בלארוס ויותיר את הדוּמא לאחרים? את התשובה נקבל בחודשים הקרובים. תהיה אשר תהיה, סביר כי פוטין יוסיף להנהיג את רוסיה, ואת הגוש הריכוזי, בשנים הקרובות.


אנשי השנה: ולדימיר פוטין (מימין) וניקולא סרקוזי. צילום: הקרמלין

איש השנה של הגוש הדמוקרטי: נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי

סרקוזי. ניקולא סרקוזי. מי שנחשב למנהיג הפרו-אמריקני ביותר ברפובליקה החמישית, מסמל יותר מכל את השינוי שעברה אירופה בשנים האחרונות.

החברה הצרפתית, זו שמאסה במשטרו המושחת והכושל של ז'אק שיראק, שהיוותה יעד מועדף למהגרים אפריקנים בכלל ומוסלמים בפרט, שהייתה סמל לליברליות האירופית, השתנתה.

מהומות המהגרים בנובמבר 2005 קרעו קרע בחברה הצרפתית, בין התושבים הוותיקים למהגרים, ותהליך ההקצנה, שהחל בתחילת העשור עם התחזקות התמיכה במנהיג הימין הקיצוני, לה פן, הגיע לשיא.

סרקוזי, פוליטיקאי שמרן, בן מהגרים שנלחם בהגירה, ממשיך בארמון האליזה את המדיניות הנוקשה שאפיינה אותו כשר פנים וראש ממשלה.

במרכז מדיניות הפנים שלו, הציב רפורמות חברתיות וכלכליות והתמקד בקבוצות שונות באוכלוסייה שתרומתן למשק היצרני מועטה. בזירה המדינית, אימץ סרקוזי קו "אמריקני" מובהק, הציב את צרפת לצידה של ארה"ב, במלחמה העולמית בטרור ובמאבק הבין-גושי המתהווה נגד המעצמות הריכוזיות רוסיה וסין.

סרקוזי מיישם את מדיניותו ה"אמריקנית" בכל התחומים. את משבר הפנסיה פתר באמצעות רפורמה כואבת ולא נרתע גם משביתה גדולה במגזר הציבורי. כשביקר באפריקה, ביקש ממארחיו לשים את העבר מאחור ולתור יחד איתו אחר עתיד משותף לתועלת כל הצדדים. בתוך חודשים בודדים הצליח סרקוזי ליצור תחושה של דינאמיות ותזזיתיות בחברה שחשה כי היא סטאטית.

גם לזירה הגיאו-פוליטית הזרים סרקוזי רוח חדשה. בעוד נשיא ארה"ב בוש מחפש דרכים "לחתוך הפסדים" בעיראק, ראשי ממשלת בריטניה ויפן גורדון בראון ויאסו פוקודה, בהתאמה, משוועים ללגיטימציה לאחר שנכנסו לתפקידם מבלי שניצחו בבחירות, וראשי ממשלת איטליה וספרד נאחזים בכיסאם, הרי שסרקוזי, ולצידו קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, משדרים יציבות ורעננות.

בשנה הקרובה יבקש סרקוזי למנף את המומנטום שיצר להישגים מדיניים. מעורבות גוברת באפריקה על רקע קידום יוזמת "האיחוד הים התיכוני" שהעלה השנה ולחץ משותף עם ארה"ב, בריטניה וגרמניה על משטרים רדיקליים דוגמת איראן וסוריה יתפסו חלק נכבד מזמנו של הנשיא הצרפתי, שיידרש למצוא פתרון גם למשבר הדמוגראפי המחריף ביבשת.


מאמרים נוספים