שנה אחרי מותו של הוגו צ’אבז, נמצאת עדיין ונצואלה בסחרור – ניקולס מודרו, יורשו בתפקיד, הפך מושא ללעג בקרב האופוזיציה. את ההישג שהצליח לרשום בבחירות המקומיות בדצמבר האחרון הוא חייב לזקוף לא מעט ללפיתה של נאמני המפלגה, נאמני צ’אבז, בכל מוקדי הכוח. כשהאינפלציה והאלימות ברחובות שוברות שיאים, ובמשרד הנשיא אין עוד מי שיסחוף את ההמונים, נראה כי קרקאס קרובה מתמיד לפיצוץ.
בחודש דצמבר, נערכו בחירות לרשויות המקומיות בוונצואלה. מפלגת השלטון בהנהגתו של הנשיא ניקולס מודרו, זכתה ב-49.2% מהקולות וב-54% מהבחירות לראשי הערים. תוצאות הבחירות מעידות על שני דברים: ראשית, נראה כי ניתן לזקוף את הניצחון יותר לעוצמתו של המנגנון מאשר לתמיכה בנשיא מודרו – המפלגה, שניצחה ב-15 מערכות בחירות רצופות מאז 1999, הציבה במהלך השנים את אנשיה בכל עמדות המפתח; שנית, תוצאות הבחירות משרטטות את קו השסע החברתי בוונצואלה – בין השמאל הרדיקלי בהנהגת מודרו, שנהנה מתמיכת ההמונים באזורים הכפריים ובערים העניות, לבין האופוזיציה שהתחזקה קלות בערים הגדולות והמבוססות יותר [1].
עידן צ’אבז התאפיין, בין היתר, בהגדלה דרמטית של הבירוקרטיה – 36 משרדי ממשלה לעומת 16 לפני צ’אבז, מספר עובדי המדינה עלה פי 2.5, המטבע המקומי עבר פיחות של כמעט 1000 אחוזים ומספר העובדים בתעשיית הנפט שילש את עצמו בזמן שסך תפוקת הנפט ירדה בשליש [2].
צ’אבז הצליח להתמודד מול הנתונים הקשים האלו הודות לכריזמה שלו שסחפה את ההמונים וליכולת להסיט את הזעם הציבורי כלפי אויבים מבחוץ וכמובן אל ארה”ב. הוא הפך את הטלת האשמה בבעיות פנימיות של ונצואלה באחרים לספורט לאומי של ממש. מחסור במוצרים במדפי החנויות מוסבר במזימה של בעלי המרכולים לעורר זעם נגד הממשלה; הפגנות אופוזיציה הן לרוב תוצר של מזימה אמריקנית ו/או קולומביאנית; כל דבר ביקורת חיצונית הצביע על כוונה מידית של גורמי ביון זרים, לרוב ה-CIA, לחסל את המנהיג הנערץ.
מודרו, שמנסה להשתמש באותם קלפים אך בלי שמץ מהכריזמה של צ’אבז, מצטייר כמגושם ולפרקים מביך. הוא הצהיר כבר 11 פעמים בשנה האחרונה כי האמריקנים מאיימים לחסל אותו ומבחינתו כל יציאה לרחובות היא ניסיון להפיכה, שכבר הובילה אותו לנתק את היחסים עם פנמה. בין הצהרות על סיכול קונספירציות להתנקש בחייו, אמר כי צ’אבז נגלה אליו כציפור ולחש לו עצות טובות ובפעם אחרת הצהיר כי צ’אבז נגלה לפועלים במנהרה [3]. בתחילת נובמבר, הכריז על הקדמת חג המולד בחודש וחצי “כדי לשמח את כל האנשים” [4]. ביום השנה למותו של צ’אבז, ערכה הממשלה מצעד חגיגי, מטח של כבוד וטקס אזכרה דתי. לאחר מכן, בשעת המוות המדויקת, נורו זיקוקים מעל קראקס [5].
אלא שמודרו הוא לא צ’אבז, וכשהוא מעלה קונספירציות על ניסיונות חיסול נגדו הוא לא משיג את האפקט המאחד שהשיג קודמו בתפקיד. כל המחוות של מודרו לא יכולות להסתיר עוד את המצב הכלכלי הקשה והזעם הציבורי במדינה שמחזיקה במאגרי הנפט הגדולים ביותר בעולם – האינפלציה משתוללת ומתקרב לקצב שנתי של 60% ומספר ההרוגים מתקרב כבר ל-30 [6]. אם מודרו לא יצליח לייצב את המשק בקרוב – ועד עתה אין שום אינדיקציה שהוא עומד לעשות זאת – עשויה המדינה האלימה לצנוח למציאות של אנרכיה, שתזמין בתורה את כוחות הצבא לשלוט שוב ברחובות.
סיטואציה כזו, והנטייה של השלטון להמשיך להצביע על וושינגטון כמקור כל הרע בניסיון להוריד את הלחץ בזירה הפנימית, הופכים את ונצואלה של מודרו ליעד אטרקטיבי מתמיד להשפעה זרה, אנטי-אמריקנית.
צילום: אייג’נסיה ברזיל
רוסיה מעבר לים
ראשונה בתור היא רוסיה, אשר פועלת בשני ערוצים – צבאי וכלכלי. בהיבט הצבאי, כבר התחייבה רוסיה להמשיך ככל שתתבקש בסדרת עסקאות הנשק המתגלגלת עם ונצואלה בשנים האחרונות. היחסים עם ונצואלה התהדקו בעידן צ’אבז, ובקרמלין מתכוונים לשמר ואף לשדרג את היחסים. בין היתר, מחפשים במוסקבה אישור קבוע לעגון עם ספינות מלחמה במרחב הלטיני – בוונצואלה, קובה וניקרגואה [7], נוכחות שמשמעויות אסטרטגיות בחובה.
בהיבט הכלכלי, מגבירה רוסיה את השקעותיה בוונצואלה, חברות רוסיות מעמידות הלוואות גדולות לחברות מקומיות כשבמקביל, נרשמת יציאה של חברות רוסיות פרטיות לטובת החברות הממשלתיות. רוסנפט, מפיקת הנפט המובילה ברוסיה, סיכמה בנובמבר האחרון על השקעה של 13 מיליארד דולר ב-5 שנים בפרויקטים בתחום פיתוח הנפט בוונצואלה [8], סכום משמעותי בכל קנה מידה שמעיד לא רק על הפוטנציאל הכלכלי אלא גם על החשיבות האסטרטגית שרואים הרוסים באחיזה במקום. בדצמבר, העמידה גזפרום הלוואה בגובה מיליארד דולר לחברת הגז הלאומית של ונצואלה [9] ובתחילת מרץ הכריז מודרו כי שוחח עם פוטין וזה הביע תמיכה מלאה במנהיגותו והסכים לחתום על “עסקת סחר” עם ונצואלה, אך לא נכנס לפרטים [10].
ברית נוספת שהקים צ’אבז ומודרו מחפש לשמר ואף לשדרג היא הברית עם טהרן. בעידן צ’אבז-אחמדיניג’אד, היחסים בין שתי המדינות התחממו והמסחר גדל. שגשוג נרשם גם בתעשיית הסמים בוונצואלה, אשר משמשת כאחד ממקורות המימון של החיזבאללה. מודרו, כאמור, מחפש לשמר את הברית הזו ומתכנן ביקור בטהרן, ככל הנראה כבר בחודש אפריל.
צילום: הקרמלין
פיבוט סיני לאמריקה הלטינית
בזמן שארה”ב של אובאמה הכריזה על ה”Pivot to Asia”, והיא מתאימה את ההסכמים הכלכליים והדוקטרינה הצבאית לעניין הצפוי בעתיד הקרוב במזרח אסיה, פועלת סין לחזק אחיזתה באמריקה הלטינית.
הסינים מחזקים את מעמדם בשני רבדים – הראשון הוא בהידוק יחסים בילטרליים עם מדינות שבהן הכסף הסיני יכול לקנות מחצבים והשפעה – ונצואלה, בהקשר הזה, ביקשה וקיבלה מבייג’ינג אשראי בהיקף של 5 מיליארד דולר [11]. גם ברזיל, אורוגוואי, ארגנטינה, צ’ילה, ניקרגואה ואפילו קולומביה, “ישראל של אמריקה הלטינית” כפי שתיאר אותה צ’אבז בבוז, מעורבות בעסקאות עם הסינים בשנתיים האחרונות [12].
רובד הפעילות השני שעליו שוקדים הסינים הוא הידוק הקשרים בפורום מולטילטרלי – בין סין לבין הקהילה של מדינות אמריקה הלטינית והקאריביים (CELAC), שהחלה צוברת תאוצה לאחרונה. מסגרת זו, שאותה סיקרנו בגיליון הקודם, מאחדת בתוכה את כל המדינות במרחב הלטיני, להוציא את ארה”ב וקנדה [13]. הסינים הכריזו על הקמת פורום משותף עם CELAC, וזה צפוי להתכנס לראשונה, ככל הנראה ברמת מנהיגי המדינה, עוד לפני סוף 2014.
הסינים מחפשים להשתמש בפורום הזה על מנת להעמיק עוד יותר את אחיזתם הכלכלית במרחב הלטיני. סין היא כיום שותפת הסחר השנייה בגודלה של מדינות אמריקה הלטינית, עם סחר בהיקף של כ-250 מיליארד דולר, סכום בלתי מבוטל שצומח במהירות אך עדיין רחוק מאוד מהיקף הסחר של ארה”ב באזור, שמתקרב כבר ל-850 מיליארד דולר. למרות ההפרש, סין מתמקדת במדינות מפתח באזור. בברזיל לדוגמא, היקף ההשקעות הישירות מסין עבר זה מכבר את היקף ההשקעות הישירות מוושינגטון [14].
לכאורה, ההתנהלות של סין במרחב הלטיני דומה להתנהלותה באפריקה – רכישת מחצבים, מכירת סחורות זולות ותחרות על כל הפרויקטים הגדולים הקשורים לפיתוח תשתיות. אלא שלכניסה הסינית לאמריקה הלטינית שתי משמעויות נוספות – הראשונה היא זו הבולטת ממפת העולם ואשר כבר סיקרנו בעבר – אמריקה הלטינית היא “החצר האחורית” של ארה”ב וההופעה של סין כאלטרנטיבה באזור סייעה בהחלשת המעמד של ארה”ב וזרזה את “היציאה לעצמאות” מהשפעתה של וושינגטון, אותה חיפשו באמריקה הלטינית במשך שנים.
המשמעות הנוספת לעניין הסיני באמריקה הלטינית היא ש-12 מתוך 21 המדינות המכירות בטיוואן חברות ב-CELAC. בהחלט ניתן להניח כי הסינים, אשר נוהגים להתנות את ידידותם ונדיבותם בהכרה במדיניות “סין אחת”, דהיינו ניתוק היחסים עם טאיוון, יחפשו הזדמנות להציב את התנאי הזה גם כאן, במה שעשוי לחזק עוד יותר את עמדתה של בייג’ינג מול טייפי.
הערות
1. Patricia Velez and Andrew Cawthorne, “Venezuelan socialists win 54 percent of mayors’ vote”, Reuters, 13/12/2013
2. הנתונים מופיעים אצל שלמה פפירבלט, “הצ’אביזם מחפש דרך בוונצואלה המודרנית”, הארץ, 05/03/2014
3. “Chavez Face ‘Appeared In Caracas Subway’, Venezuela’s President Maduro Claims”, AFP, 31/10/2013
4. Eyder Peralta, “For The Sake Of Happiness, Venezuela’s Maduro Moves Up Christmas”, NPR, 05/11/2013
5. William Neuman, “One Year After Chavez’s Death, a Divide in Venezuelans’ Fervor”, New York Times, 05/03/2014
6. “February annual inflation in Venezuela soars to 57.3%; Maduro blames the ‘economic war'”, MercoPress.com, 15/03/2014
7. “Russia with plans for military bases in Nicaragua, Cuba and Venezuela”, MercoPress.com, 27/02/2014
8. “Rosneft to Buy Lukoil Venezuela Stake Amid $13 Billion Spree”, Bloomberg.com, 08/11/2013
9. “Gazprom Grants $1Bln Financing to Venezuela State Oil Firm”, AP, 02/12/2013
10. Frances Martel, “PUTIN SIGNS FINANCIAL DEAL WITH VENEZUELA, EXPRESSES ‘MAXIMUM SUPPORT’ FOR MADURO”, www.breitbart.com, 05/03/2014
11. “Venezuela Gets More Than $7 Billion From China and Russia”, Bloomberg.com, 07/03/2014
12. עוד על כך במאמר “הדרום הרחוק”, בגיליון יולי 2012 של סיקור ממוקד
13. עוד על כך במאמר “עצמאות לטינית”, בגיליון ינואר 2014 של סיקור ממוקד
14. Tim Padgett, “The Obama Administration Looks to Latin America After Years of Neglect”, TIME, 13/05/2013
