הקרב על תימן

איראן וסעודיה מסירות את הכפפות

אלון לוין, יובל בוסתן


לאחר יותר מארבע שנים של מלחמות פרוקסי, עשויות איראן ומדינות ה-GCC לעמוד בפעם הראשונה על סף התנגשות חזיתית ביניהן. המהלך הסעודי בתימן מותיר את איראן לפי שעה בעמדה פאסיבית, אך האיראנים לא נוהגים להישאר בעמדה זו זמן רב. מי שחשב שעיקר האלימות של האביב הערבי כבר מאחורינו, עומד להתבדות בשנים הקרובות.

האביב הערבי עולה מדרגה. עד כה התנהלו המאבקים השונים ברחבי המזרח התיכון על ידי כוחות מקומיים מחוזקים בכוחות זרים, שניסו לטשטש את מעורבותם. הדוגמה המובהקת לכך היא כמובן סוריה, שבה נאבק משטרו העלווי של בשאר אסד על חייו, כשלצדו חיילים מהחיזבאללה, אנשי משמרות המהפכה מאיראן וכן מתנדבים מעיראק ואפגניסטן. מולם, פועלים עשרות ארגוני טרור וגרילה שמתבססים על הרוב הסוני ומגובים במתנדבים זרים ובמדינות זרות.

מלחמה של ממש, הכוללת פלישה של צבא סדיר למדינה אחרת, טרם התרחשה – עד לסוף מרץ 2015. הצלחתם של החות'ים, חמולה שיעית-זיידית שמקורה באזור צעדא שבצפון המרוחק של תימן, לכבוש את עיר הבירה צנעא ומשם לדהור לאורך המדינה עד לעדן שבדרום, הביא לשינוי כללי המשחק.

מדינות המפרץ הצליחו עד כה לשמור באמצעות כספן על אירועי האביב הערבי הרחק מגבולותיהן, למעט האירועים שהתרחשו בבחריין ושדוכאו בטרם הגיעו הדברים לידי איום ממשי על המשטר. אולם, החתימה על הסכם הגרעין שנחתם עם איראן, שמהווה איום מיידי וממשי בראש ובראשונה על מדינות המפרץ הערביות וכן כיבוש האזורים שבהם חיה רובה המכריע של האוכלוסייה התימנית על ידי משטר הנתמך ונאמן לאיראן, היו ככל הנראה הקש ששבר את גב הגמל של סעודיה ושל בנות בריתה, החברות ב-GCC, למעט עומאן שבאופן מסורתי מנהלת מדיניות חוץ עצמאית.

עומאן היא המדינה היחידה בעולם שבה יש רוב מוחלט של מוסלמים אבאדים, כת קדומה באסלאם שאינה שיעית ואינה סונית, ולכן מתרחקים העומאנים מהעימות הסוני-שיעי ומשמשים כמתווכים בין איראן למדינות המפרץ ולארה"ב. העומאנים שומרים על היחסים הטובים ביותר עם איראן מקרב חברות ה-GCC, והם חולקים גם אינטרסים קרובים עם האיראנים בכל הנוגע לעתידה של תימן.

עומאן גובלת בתימן מדרום מזרח, אזור שבעבר השתייך לדרום תימן הקומוניסטית, יריבתה של עומאן. הדרום תימנים תמכו בתנועות אופוזיציה נגד הסולטן העומאני, פעילות שפסקה זמן קצר לפני איחודה של תימן. נשיאה של צפון תימן ולאחר מכן של תימן המאוחדת, עלי עבדאללה צלאח, שמר על יחסים טובים עם עומאן, שמעוניינת אם כן בתימן מאוחדת תחת שלטון זיידי, הפלג השיעי שמאפיין את רוב האוכלוסייה התימנית בצפון המדינה, בדומה לאיראן.

קיצור תולדות תימן

היסטורית, התנהלו רוב חייה התרבותיים והכלכליים של תימן במערב המדינה, כשעיקר האוכלוסייה נמצא מהמרכז וצפונה, ואילו אזור הדרום נותר לא מפותח באופן יחסי עד להופעת הבריטים במאה ה-19. בחלוקה גסה ניתן לומר כי חלקה הצפוני של תימן הוא בדומיננטיות שיעית-זיידית, פלג שמיוחס לזייד בן עלי שמרד בשלטון בית אומיה בשנת 740. בסך הכל מהווים הזיידים35%-40% מאוכלוסיית תימן, ורוב מוחלט מהאוכלוסייה בצפון. 50%-55% מהאוכלוסייה בתימן היא סונית, שמהווים את הרוב המוחץ בדרום ובמזרח המדינה, האזור הדליל באוכלוסין.

החברה התימנית היא שבטית, כשכל שבט מחולק לתתי-שבטים ומשם לחמולות ולמשפחות. האימאמות הזיידית התקיימה לאורך יותר מ-1,000 שנה, משנת 897 ועד 1962, כשבחלקים רבים היא שומרת רק על אוטונומיה או עצמאות דתית, ובחלקים אחרים גם על עצמאות מדינית מלאה. כך, בשנת 1636, אחרי 119 שנה תחת שלטון עות'מאני, הצליחו השבטים הזיידים לגרש את הטורקים לחלוטין מתימן. במשך יותר מ-200 שנה נשמרה העצמאות הזיידית וב-1849 שבו הטורקים, מודאגים מהתחזקות ההשפעה הבריטית בדרום. הם נותרו בתימן למעשה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, כ-70 שנה.

ב-1918, הפך האימאם יחיא למלכה של תימן, תפקיד שבו אחז 30 שנה עד להתנקשות בחייו. בנו הנהיג את המדינה 14 שנה נוספות, וזמן קצר אחר מותו פרצה מלחמת האזרחים. הסוד שעמד מאחורי השלטון המלוכני בתימן במשך 44 שנה היה מאבקו של האימאם בעצמאותם של השבטים, כ-400 מספרם, למעט שתי התאגדויות – אל האשיד ובאקיל שכונו שתי כנפיו של האימאם. התאגדויות אלה, מסגרות קונפדרטיביות שבצילן חוסים שבטים רבים, העניקו לאימאם את היציבות השלטונית והוא בתמורה העניק להם ממנעמי השלטון.

ב-1948 מרדה באימאם משפחה יריבה, אל וואזיר, שנעזרה ככל הנראה בשבט אל אחמאר, הדומיננטי בקונפדרציית אל האשיד ובגיבויה של סעודיה שהייתה ביריבות היסטורית עם המלך התימני. אולם בנו אחמד הצליח לאחד את שבטי הצפון מחדש תחת מנהיגותו ולשוב חודש לאחר ההתנקשות בחיי אביו אל השלטון. במסגרת הטיהורים לאחר ההפיכה הכושלת, הוצא להורג מנהיג קונפדרציית אל האשיד, חוסיין אל אחמאר, ובכך פתח חשבון עם אל האשיד. ב-1962, לאחר מותו של המלך אחמד, התקוממו אל האשיד כשהפעם סעודיה נמצאת בצד השני של המתרס.

לבסוף הפכה תימן לרפובליקה, כפי שרצו בני אל האשיד, והפכו לממליכי המלכים בתימן. הנשיא עלי עבדאללה צלאח, שעלה לשלטון ב-1978, עשה זאת בעזרת תמיכת אל האשיד והסעודים ששבו לתמוך בהם, והוא הצליח לשלוט במשך 33 שנה, כשהסעודים מסייעים לו בהשגת התמיכה והלגיטימציה של הרוב הסוני במדינה.

כללי המשחק שהתקבעו בתימן ב-100 השנים האחרונות הם אלה – כדי לשלוט במדינה צריך תמיכה מצד אחת משתי מסגרות העל-שבטיות בצפון בשילוב לגיטימציה ותמיכה מצד שבטים סוניים, תמיכה שאותה הביאו הסעודים בדרך כלל, כמובן תוך שילוב דמויות סוניות בתפקידי הנהגה. בשנות ה-80 הצטרף אלמנט נוסף והכרחי להשגת השליטה במדינה.

משבר הנפט

ב-1982, התגלה לראשונה נפט בתימן וכעבור מספר שנים הפך הנפט לגורם משמעותי בכלכלת תימן – כיום הוא מהווה 75% מהכנסות הממשלה ו-90% מהייצוא התימני. הנשיא התימני צלאח השתמש בכספי הנפט כדי לשמן את תומכיו בשתי דרכים עיקריות – האחת, סבסוד הדלק. מחירו של ליטר בנזין בשנת 2014 עמד על 58 סנט אמריקני לליטר (125 ריאל תימני) וליטר סולר עמד על 46 סנט (100 ריאל). מאחר שרוב אוכלוסיית תימן מרודה והבעלות על רכב היא נחלה של שכבה קטנה יחסית באוכלוסייה, הנהנים הגדולים מהסבסוד היו השבטים העשירים והגדולים של תימן, שאף עסקו בהברחת דלק למדינות שבהן הדלק יקר יותר. הדרך השנייה היא באמצעות העברת כספים וטובות הנאה באופן ישיר לשבטים הנאמנים, שוחד שמבוסס כולו על רווחי הנפט.

אולם מאז 2001 חווה תימן ירידה בתפוקת הנפט. באותה שנה שאבה תימן מדי יום 438,500 חביות נפט. ב-2005 ירדה הכמות ל-387,500 חביות, אם כי הזינוק החד במחיר החבית חיפה על הירידה בכמות. ב-2010 כבר שאבה תימן 259,000 חביות ביום בלבד, והדבר החל מורגש בקרב השבטים הנאמנים, או כפי שתיאר זאת אחד מראשי השבטים שקונן על כך שבעבר ממשלת תימן הייתה מעבירה להם רכבי שטח יפניים, וכעת הם מקבלים "רק" קוריאניים. בשנת 2010 לבדה פוחת הריאל התימני ב-30% ומחירי המזון במדינה זינקו.

לצד ההפחתה בטובות ההנאה, נדרשה תימן גם לקבל החלטה ולהעלות בצורה חדה את מחיר הנפט. למעשה, קרן המטבע הבינלאומית אלה פנתה תימן לקבלת הלוואה, התנתה את העזרה שלה בהורדת הסבסוד על הנפט. לחץ זה של הקרן הפך לבסוף למה שהצית את גל האלימות הנוכחי בהובלת החות'יים, שלראשונה העזו לצאת מגבולות מחוזות הצפון הרחוק ולצעוד לעבר צנעא הבירה. הדלק זינק ל-200 ריאל לליטר ב-30 ביולי 2014, עלייה של 60%, שהתקבלה כמצופה בזעם ציבורי נרחב נגד הממשלה שעליו רכבו החות'ים כל הדרך לעיר הבירה.

למעשה, הירידה ברווחי הנפט, שכאמור הורגשה שנים קודם לכן, הייתה מהסיבות שהובילו להתרחקות בין צלאח ובין קונפדרציית אל האשיד, עוד בטרם הגיעו אירועי האביב הערבי לתימן ב-2011. באותה שנה עמדה קונפדרציית אל האשיד מאחורי המאמצים להדחתו של צלאח מהשלטון והחלפתו בסגנו הסוני האדי, מי שערק מדרום תימן ב-1986 וחבר לצלאח כשהוא מסייע לו בהנהגה מול הדרום לאחר איחוד התימניות. הדחתו של צלאח נעשתה בתמיכה סעודית מאחורי הקלעים בעוד צלאח מאושפז בבית חולים סעודי לאחר ניסיון התנקשות בחייו.

בפברואר 2012, חתם צלאח בבירה הסעודית ריאד סופית על הסכמתו להעביר את סמכויות השלטון לסגנו האדי, אך הוא העביר את האחריות על מדינה מפוצלת לחלוטין תוצאה של מרד של החות'ים בצפון, חמולה שביקשה להחזיר את המדינה לשלטון האימאמים; השתלטות של אל קעידה מאז 2009 על שטחים הרחבים במזרח ובדרום המדינה, כולל באזורים שבהם מרוכזת תעשיית הנפט התימנית; ותנועה להיפרדות מהצפון שפעלה בקרב הסונים בדרום. מי שעמד מאחורי ההתקוממות החות'ים בצפון היו גם בני קונפדרציית באקיל תאבת הנקמה, הגדולה יותר מאל האשיד שהורחקה ממוקדי הכוח במשך עשרות שנים.

כך התייצבו בתימן שני כוחות חזקים זה מול זה – השלטון התימני בהנהגת האדי ובתמיכת הרוב הסוני במדינה ואל האשיד הזיידים, וכן בגיבוי סעודי; ומצד השני התייצבו החות'ים, כשקונפדרציית השבטים באקיל ואיראן מאחוריהם. החות'ים הסתפקו עד 2014 בשליטה בצפון הרחוק ואף הסכימו להפסקת אש עם הממשלה. אולם שני אירועים שוברי שוויון התרחשו בתימן. הראשון הוא חבירתו הנקמנית של הנשיא הקודם צאלח לחות'ים, אותם ניסה למגר בשבתו כנשיא; והשני הוא הזינוק האמור במחירי הדלק. זינוק זה הוא כתוצאה מלחץ קרן המטבע הבינלאומית שהתנתה הלוואה של מעל חצי מיליארד דולר בהפחתת הסובסידיות על הדלק.

בשל עליית מחירי הדלק בין לילה ב-60% ויותר, שסלל את הדרך להתנפלות החות'ים על צנעא הבירה, תוך שהם נהנים מתמיכה עממית, וממנה לשאר ערי תימן. צלאח, כך התברר עד מהרה, שמר לעצמו על מאגר רב של תומכים בשורות הצבא מקרב השיעים, ואת המאגר הזה הוא רתם למאמצי החות'ים להשתלט על תימן כולה. לאחר כיבוש צנעא ברח הנשיא האדי דרומה למחוזות הסוניים ומשם ככל הנראה לסעודיה.

מלחמה!

השינוי הדרמטי במאזן הכוחות הפנימי בתימן חייב את סעודיה, שראתה במשך עשרות שנים בתימן את החצר האחורית שלה, להתגייס להשבת השלטון במדינה לידי הנהגה פרו-סעודית. לצורך כך גייסו הסעודים, שלא יכלו להסתמך יותר על פעולה אמריקנית, תשע מדינות נוספות כשהבולטות שבהן הן כמובן החברות ב-GCC – איחוד האמירויות, קטאר, כווית ובחריין. מבחינת המדינות הללו, הנצחת שלטון החות'ים על כל תימן שפירושו ניצחון איראני הוא עניין שאינו מתקבל על הדעת, ולכן מפנות מדינות ה-GCC משאבים עצומים לתימן. בזמן כתיבת שורות אלה המלחמה בעיצומה והקואליציה הסעודית רחוקה מלהשיג הכרעה, אם כי ברור לפי שעה כי קואליציה זו נהנית מעליונות טכנולוגית משמעותית.

תימן, שלא בטובתה, הופכת לזירת התגוששות אלימה ביותר, זירה נוספת לזירות המדממות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובמידה רבה גם בלוב ובמקומות אחרים במזרח התיכון. המאבק בין השיעים לסונים ובין הסונים לבין עצמם עולה מדרגה נוספת כשברקע שורה ארוכה של התרחשויות דרמטיות.

ראשית, ההוזלה הדרמטית במחירי הנפט שתישאר בעינה גם בשנים הבאות. הוזלה זו מתישה את יצרניות הנפט השונות שכל כלכלתן התבססה על רווחי הנפט. רווחים אלה שימשו בשנות האביב הערבי למימון מדינות וארגונים שונים כמו גם להשגת יציבות במדינות עצמן מצד האזרחים. עם הגידול המתמשך בחור שבתקציב, יתקשו מדינות אלה לממן מערכות ממושכות ומורכבות וגם לשמור על שקט בבית, ולכן הכפפות מוסרות בשלבים מוקדמים. שנית, יציאת האמריקנים מהאזור מחייבת את מדינות המפרץ העשירות, שביססו עד היום את הגנתן על הצבא האמריקני, לצאת ולהילחם בעצמן. שלישית, הסכם הגרעין המתגבש, בין אם ייחתם ובין אם לאו, גורם לפאניקה בקרב מדינות אלה שלא מוכנות לחיות תחת איום גרעיני איראני.

סעודיה ובנות בריתה מתכוננת לכניסה קרקעית לתוך תימן. מאחר שלסעודים יש בני ברית תימנים הנטועים עמוק בהוויה התימנית, זאת בניגוד למקרים רבים שבהם צבאות זרים פולשים למדינה אחרת ללא תמיכה מבפנים, הם עשויים להגיע להישגים משמעותיים בשטח תוך זמן קצר ולקדם הקמת ממשלה פרו-סעודית, לפחות על פני חלק מתימן. אולם כמו בהתכתשויות במדינות האחרות באזור – הבעיה אינה במהלך הצבאי הנוכחי אלא בהמשך, מאחר שתימן ככל הנראה לא תזכה לראות בהכרעה צבאית ברורה, אלא תקדם צעד נוסף לקראת גורל דומה לזה של מדינות ערביות אחרות באזור.

המזרח התיכון מוסיף לקרוס לתוך עצמו וכעת מתחילות להישאב אליו המדינות שנחשבו עד כה לאי של יציבות יחסית במרחב הערבי. לאחר מכן תיוותרנה רק אלג'יריה במידה מסוימת וכן מרוקו כמדינות האחרונות שלא נשאבו למערבולות של האביב הערבי.

המהלך הבא

מלכה החדש של סעודיה, סלמן, שנכנס לתפקידו כחודשיים לפני המלחמה, מצטייר כנחוש יותר מקודמו עבדאללה, שניהל מלחמות עם איראן באמצעות פרוקסי, בעיראק, בסוריה ובמקומות אחרים באזור. סלמן ידוע בקרב בית המלוכה הסעודי כמי שידע לתווך בין 4,000 הנסיכים ולשמר את השלום במשפחת המלוכה. במהלכיו הראשונים בתפקיד אף ביצע קיצוצים חדים בבירוקרטיה הממשלתית, מהלך שמחזק אותו ואת בנו-יורשו אך גם מדגים את המעמד החזק שלו בקרב הנסיכים השונים שמאפשר לו לקצץ במשרות ממשלתיות ולרכז עוצמה בידיו. יכולותיו הדיפלומטיות באו לידי ביטוי בגיבוש קואליציה של עשר מדינות בהובלת ארצו נגד החות'ים, ובעידן הפוסט-אמריקני של המזרח התיכון הוא מנסה להציג סעודיה שונה.

ה-GCC כאמור השליכו לתוך המערכה את התותחים הכבדים בעוד איראן טרם העבירה הילוך. מהלך קרקעי סעודי יעמיד את איראן בפני בעיה – אם תותיר את הזירה לסעודים, היא עשויה לאבד מאחזים אסטרטגיים רבים בתימן והדבר עשוי להשליך גם על זירות אחרות. מצד שני, התייצבות צבאית איראנית חזיתית מול סעודיה כמוה כהכרזה על מלחמת עולם של ממש. פקיסטן, שבפרלמנט שלה מתנהל מאבק אדיר נגד התערבות בתימן, הצהירה כי היא מחויבת לביטחון סעודיה עצמה, אם תאוים על ידי איראן.

מן העבר השני היה זה נשיא טורקיה ארדואן שנחת בטהרן כדי להצהיר על תמיכתו בסיום הלחימה בתימן, הצהרה שאליה הצטרפו האיראנים. המחלוקת היא כמובן בכך שהטורקים מתכוונים שאיראן תסיר את השפעתה מתימן ואילו איראן רוצים שהסעודים ייסוגו. אולם טורקיה מאותתת לאיראנים בכל הזדמנות שהיא עשויה לפעול בצורה יותר תקיפה בזירות השונות ובעיקר בסוריה, נגד אסד ובני בריתו האיראנים.

בשל כך, נראה כי איראן תבקש להימנע מהתנגשות חזיתית עם סעודיה בשלב זה, אך תפעל בכל הכוח כדי להתיש את הסעודים. בזירה התימנית המשמעות היא מלחמת התשה ארוכה שתוביל להמשך התפוררותה של תימן, כשכאמור איראן וסעודיה אינם הכוחות היחידים באזור. אחד המהלכים שבהם עשויה טהרן לנקוט, כפי שעשתה באפגניסטן ובעיראק, הוא לתמוך באל קעידה בתימן, יריביה המושבעים של סעודיה, שיפעלו נגד הכוחות הסעודים ובכך ישחקו לידי החות'ים.

בנוסף, למלחמה בתימן יש מאפיין שמאפיל על מלחמות אחרות באזור – המעורבות של יצרניות הנפט הגדולות באופ"ק באופן ישיר בלחימה. מלחמה רבתי שתתגלגל צפונה מתימן או על נתיב אספקת הנפט בים האדום, עשויה להשפיע לרעה על היצע הנפט העולמי ובכך להביא לעליית מחירים זמנית ולמעורבות של מדינות המערב במתרחש. עם זאת, השינויים הטכנולוגיים בעולם יבטיחו כי אובדן ייצור במדינות המפרץ יפוצה על ידי הגברת הייצור בצפון אמריקה ובמקומות אחרים, כולל על ידי חברות אחרות באופ"ק כגון ניגריה.

בשנת 2015 אם כן, מעורבותן של חברות אופ"ק כה בולטות ובלחימה ישירה כבר אינה בעלת אותו אפקט על מחיר החבית כפי שהיה עד לפני שנתיים, עובדה המעידה כאלף עדים על הפיחות הדרמטי במעמדו של הארגון.


מאמרים נוספים