הקרב על קהיר

מתכננים את היום שאחרי מובארק

יובל בוסתן, אלון לוין


מצבו הבריאותי של נשיא מצרים, חוסני מובארק, מתדרדר משנה לשנה. מודע למצבו, מהלך מובארק בין הטיפות – מחד, הוא פועל להבטיח העברה חלקה של השלטון לאחר לכתו, אך מאידך הוא מסרב עדיין להכתיר יורש באופן רשמי. בהיעדר הכרזה כזו, עולה החשש כי מותו של מובארק ידרדר את מצרים לסיטואציה ממנה הוא חושש – מאבקי ירושה, מלחמת אזרחים ואפילו מהפכה, בנסיבות מסוימות.

מצרים של שנת 2009, היא מדינה במשבר עמוק, מכל בחינה אפשרית. החברה המצרית מפולגת בין דתיים לחילוניים ובין שמרנים לליברלים, כשכוחות חיצוניים דוגמת איראן מעוניינים להעמיק את השסעים האלה על מנת להחליש את השלטון. על פי הנתונים הרשמיים, במצרים חיים כיום כ-80 מיליון בני אדם, וקצב הריבוי הטבעי עודנו גבוה, ומקשה על השלטון המרכזי להבטיח רמת מחיה מינימאלית לכל האזרחים. מעמדו של הלחם במצרים הוא מעמד דתי של ממש, והיעדרו מבשר לא אחת על התפרצויות זעם אזרחיות קשות. אירועים כאלו, שנרשמו עוד בשנות ה-70 של המאה שעברה, התרחשו גם בשנתיים האחרונות.

מעמדה האזורי של מצרים לוט בערפל – יכולת ההשפעה המצרית על הפוליטיקה הפלשתינית הפנימית נחלשת בהדרגה, בעוד ארגוני הטרור הפלשתינים מציבים בפני המצרים איום ביטחוני של ממש. האיום האיראני הופך להיות מוחשי יותר אף הוא, עם חשיפת התארגנויות החיזבאללה נגד המשטר בתחילת השנה. איומים אלו מתווספים לתשתית קיימת של ארגונים המסונפים לאל-קעידה שפועלים בסיני, והם תורמים לתחושה הכללית כי מעולם לא הייתה אחיזתה של מצרים בחצי האי רופפת יותר.

נוכח האתגרים שמציב האזור בפני המצרים, שאלת בריאותו של הנשיא מובארק, ועוד יותר מכך השאלה מי יירש אותו, מדירה שינה מעיני מקורביו בקהיר, כמו גם מעיניהם של אלו החרדים להשפעתה המייצבת של מצרים על מערכת היחסים באזור בכלל, ועל היחסים עם ישראל בפרט.

מובארק מחזיק במושכות השלטון כבר 28 שנה – יותר מכל מנהיג מצרי מאז מוחמד עלי פאשא, מייסד מצרים המודרנית בשנים שלאחר נסיגת נפוליאון מהמדינה. בעוד אין חולק על כך כי אחיזתו במוקדי הכוח במצרים חזקה כבעבר, הרי שהדיווחים על מצבו הבריאותי הרעוע הולכים ומתרבים. כשהשתתף בועידת ה-G8 שנערכה ביולי באיטליה, נצפה לטענת הנוכחים במקום, כמי שמתקשה לטפס במדרגות ללא עזרה. במהלך ביקורו בארה"ב בחודש אוגוסט, עסקו בשאלת בריאותו כל העיתונים האמריקנים. גם כשנשיא ארה"ב אובאמה הגיע לקהיר כדי לשאת את הנאום המפורסם שלו בפני העולם הערבי, לא המתין לו מובארק בשדה התעופה כדי לקבל את פניו, ולא מסיבות פוליטיות ככל הנראה.

השמועות על בריאותו הרופפת של מובארק הפכו לחלק בלתי נפרד מנשיאותו, כבר לפני מספר שנים. לפני שש שנים, למשל, הוא התמוטט במהלך שידור חי בטלוויזיה בעת שנשא נאום בפרלמנט [1]. בשנתיים האחרונות, כך נדמה, מצבו הולך ומחמיר. מותו של נכדו האהוב בין ה-12, במאי האחרון, הרע עוד יותר את מצבו, על פי דיווחים שונים.

מאז מות הנכד, התמעטו הופעותיו של מובארק בפומבי. בפעמים שהופיע מול קהל, הוא נראה חלש, ולא מרוכז. אפילו להלוויה של נכדו לא הגיע. אין ספק כי מובארק עדיין צלול לחלוטין, ועל כך העידו מנהיגים שפגשו בו בחודשים האחרונים, אולם נראה כי המנהיג בן ה-81 מתחיל להכיר בסוף הקרב, ומהרהר ברצינות על העברת שרביט השלטון הלאה.

הירושה

איזו מצרים מעוניין מובארק להעביר ליורשו, יהא אשר יהא? נאמן למבנה השלטוני שהתגבש במהלך השנים, מאז מרדה חבורה של קצינים צעירים בהנהגתו של גמאל עבד אל נאצר בתחילת שנות ה-50 במשטר המלוכני, יבקש מובארק להנציח מספר נקודות: יציבות והמשכיות שלטונית, חילוניותה של מצרים, שמירה על כוחם של הממסד המפלגתי והממסד הביטחוני, המשך היחסים הקרובים עם ארה"ב, מאבק באופוזיציה האסלאמית, מאבק בגרורות האיראניות ברחבי המזרח התיכון, שמירה על מעמדה של מצרים כמעצמה איזורית, ליברליזציה כלכלית שמטרתה להביא לשקט אזרחי ועוד.

במידה ובנו של מובארק, גמאל ("ג'ימי"), יהיה אכן זה שייבחר למחליפו, יצטרך מובארק להקדיש את שנותיו האחרונות בשלטון על מנת להכשירו – ג'ימי נטול רקע צבאי, בניגוד לכל מנהיגיה של מצרים מאז מהפכת הקצינים ב-1952, ועל אף מעמדו הרם במפלגת השלטון, המפלגה הלאומית דמוקרטית, הוא נתפס בעיני רבים כנטע זר שהוצנח בלחץ הנשיא.

לזכותו של מובארק הצעיר עומדת העובדה כי הוא נהנה מתמיכה נרחבת בקהילת העסקים המצרית – ג'ימי עצמו הוא איש עסקים מצליח, נשוי לבתו של מיליונר מצרי ונחשב כמי שמוביל את תהליכי הליברליזציה בכלכלה המצרית. כל עוד אביו מנהיג את מצרים, הוא יכול לסמוך על כך שהמכשולים שבדרכו יוסרו. במידה ומובארק האב אכן יבחר להעביר את שרביט השלטון לבנו, הוא יוכל לכפות את ההחלטה הזאת על הממסד הצבאי, אשר יעדיף לבלוע את הגלולה הזאת במקום לקדם מישהו מאנשיו, בשם הרצון לזכות ביציבות שלטונית.

אם מובארק האב יתמהמה בעניין, יגלה בנו כי מדובר בסיפור לא פשוט – עומר סולימאן, ראש המודיעין המצרי ומי שנחשב למספר 2 במשטר המצרי, הוא אדם הנהנה מתמיכת הממסד הצבאי כמי שמגיע משורותיו. הוא זוכה להערכה רבה ברחבי המזרח התיכון בשל ניסיונו, הפרגמטיזם שהוא מפגין ויכולות ניהול המשא ומתן שלו. מאחר וגם הוא נהנה מאמונו המלא של הנשיא המצרי, הוא בעמדה טובה לא פחות לזכות בתמיכת מפלגת השלטון ביום בו תוכרע שאלת הירושה. במידה ומצבו הבריאותי של מובארק יתדרדר באופן פתאומי שבו לא יוכל יותר להשפיע על עתידה של מצרים ובטרם מינה יורש מטעמו, יהפוך עומר סולימאן לבעל הסיכויים המוביל להפוך לראיס.


אובאמה עם מובארק – כמה זמן יחזיק עוד הנשיא המצרי? צילום: הבית הלבן

מאבק באסלאם הקיצוני

בדצמבר 2005, בבחירות האחרונות לפרלמנט המצרי, גדל כוחו של ארגון האחים המוסלמי מ-17 ל-88 מושבים בפרלמנט המצרי, כחמישית מכלל המושבים. באופן אירוני, הארגון הקיצוני חב את הצלחתו בבחירות לממשל בוש הבן, שדחק במובארק לבצע רפורמות במערכת הבחירות. באפריל 2008, כשנערכו בחירות מקומיות במצרים, כבר פעל מובארק לבלום את ההתחזקות האסלאמית באמצעות מעצרים המוניים, פסילת מועמדים ועוד. בסופו של דבר, קיבל הארגון את האפשרות להתמודד על 20 מושבים בלבד מתוך 52,000 אפשריים. לפיכך, החליטו מנהיגי הארגון להחרים את הבחירות.

הבחירות הבאות לפרלמנט המצרי, תתקיימנה על פי המתוכנן בשנה הבאה, זאת במידה ולא יתרחשו אירועים פוליטיים דרמטיים שידחו את עריכת הבחירות, כגון התדרדרות דרמטית במצבו של מובארק. על פי השינויים בחוקה שהתקבלו במשאל עם במאי 2005, אדם הרוצה להתמודד לתפקיד הנשיא, חייב להגיע ממפלגה בעלת ותק של חמש שנים לפחות בפרלמנט המצרי, כולל ייצוג של חמישה אחוזים לפחות בפרלמנט. מועמד עצמאי יזדקק לתמיכתם של 65 חברי פרלמנט, המהווים כ-14.5% מכלל הפרלמנט, כדי להתמודד. פירוש הדבר הוא שלבחירות לתפקיד הנשיא המתוכננות לשנת 2011, תוכלנה רק מפלגת השלטון ומפלגת האחים המוסלמים להציב מועמד לתפקיד. מאחר ולפי שעה, גמאל מובארק אוחז בתפקיד בכיר ביותר במפלגה בעוד עומר סולימאן אינו משתייך לאף מפלגה, נראה כי סיכוייו של מובארק הצעיר רבים יותר.

כמובן שקיימת האפשרות שמובארק האב יבקש להתמודד על כהונה שישית בעצמו, ואולי לנצל את ההזדמנות ולמנות את בנו לתפקיד סגן הנשיא. תפקיד זה אינו קיים במצרים, אך איושו בוודאי יתקבל בהבנה ואף יסייע להרגעת המתח הנובע מאי הוודאות באשר לזהות היורש.

בחודש שעבר עיכבו שלטונות מצרים 30 חברים בארגון האחים המוסלמים בעיר סואץ. יומיים לאחר מכן, נעצרו שבעה פקידים בממסד של האחים המוסלמים על ידי כוחות הביטחון, שהגיעו לקהיר לוועידה של הארגון. עוד 18 חברים בארגון נעצרו במהלך החודש שעבר, ולמעט שניים ששוחררו, נותרו 53 חברי האחים המוסלמים במעצר מנהלי.

מדובר במגמה שמתחזקת בחודשים האחרונים. המאבק בין ההנהגה המצרית ובין הקיצוניים האסלאמיים ארוך ימים הוא, אך נראה כי הפעם מובארק נחוש להגיע לידי הכרעה, או לכל הפחות להצליח ולהוציא את העוקץ מהארגון בטרם יפנה את מקומו.

מובארק מבין כי הוא עצמו יוכל להמשיך במלחמה הזאת עם האופוזיציה האסלאמית בארצו, אולם ייתכן ויורשו יהיה חלש מדי – ג'ימי נתפס בעיני רבים במצרים כמי שעוד לא מוכן למלא את תפקיד הנשיא המצרי על שלל הבעיות של המדינה הערבית המאוכלסת ביותר, וכאן דווקא זוכה עומר סולימאן ליתרון ברור, בוודאי לנוכח הניסיון רב השנים שלו במאבק בפונדמנטליזם האסלאמי.

האחים המוסלמים עלו מדרגה בשנה האחרונה במאבקם בשלטון החילוני-שמרני של מובארק. חבירתם לארגון החיזבאללה השיעי, על מנת לנסות ולערער את שלטונו של מובארק, נחשפה בפומבי והביאה למאבק של ממש באיראן ובגרורותיה – ההנהגה והתקשורת המצרית התבטאו בחריפות נדירה נגד נסראללה, נגד ארגון החמאס וכמובן נגד איראן עצמה במספר הזדמנויות. אפילו במהלך מבצע עופרת יצוקה הביעו המצרים הבנה למניעיה של ישראל, אם כי שינו את הטון הפרו-ישראלי לנוכח התמונות שהגיעו מעזה.

התיאום הביטחוני בין מצרים לישראל מעולם לא היה טוב יותר בכל 30 שנות השלום בין שתי המדינות. אוניות ישראליות עוברות בתעלת סואץ כעניין שבשיגרה, ישראל מקבלת מידע מודיעיני ממצרים על העברות נשק מאיראן לחמאס, מצרים עצמה משמידה מנהרות מבריחים ברפיח ומקשה על פעילות החמאס ועוד. הגיעו הדברים לידי כך, שעל אף החרם שביקשו בכירים במצרים להשית על שר החוץ הישראלי ליברמן, נפגש איתו סולימאן בישראל כדי לדון בהגברת שיתוף הפעולה הישראלי-מצרי.


ג'מאל מובארק – האם השלטון במצרים יעבור בירושה? צילום: טלוויזיה

היחסים עם ארה"ב

יחסי ארה"ב ומצרים בימי שלטונו של הנשיא בוש, התקיימו בסימן של מתיחות, בשל המלחמה בעיראק. מצרים התנגדה לקמפיין האמריקני בעיראק ולמדיניות הפרו-ישראלית במהלך האינתיפאדה, ומובארק אף בחר שלא לבקר בוושינגטון מאז 2002. ביקורו בחודש שעבר בארה"ב, במסגרתו נפגש עם הנשיא הנוכחי אובאמה, עם מזכירת המדינה קלינטון ועם בכירים אחרים, מסמל את התחממות היחסים בין שתי המדינות, תהליך שהחל עוד בביקורו של הנשיא אובאמה במצרים, במהלכו נשא את נאומו המפורסם לעולם הערבי באוניברסיטת אל-אזהר.

מצרים תלויה באמריקנים מבחינות רבות. מדי שנה, היא מקבלת סיוע בהיקף של שני מיליארד דולר מהדוד סם, הסיוע השני בגודלו לאחר ישראל. הצבא המצרי מבוסס כולו על טכנולוגיה אמריקנית – מטוסי F-16 וטנקי אברהמס, אשר הופכים את הצבא המצרי שהיה מבוסס על כלים סובייטים, לזיכרון רחוק.

מכאן נגזר גם חשיבות הסכם השלום עם ישראל – ארה"ב ערבה להסכם זה, ואם יופר, תפסיד מצרים את הסיוע האמריקני והיא אף עשויה למצוא עצמה תחת סנקציות אמריקניות נוספות. כצעד ראשון, עשויים האמריקנים לשלול את מעמדה של מצרים כבת ברית חשובה שאינה חברה בנאט"ו (Major non-NATO Ally), מעמד אשר הוענק למצרים לאחר החתימה על הסכם השלום עם ישראל והוא מעניק לה גישה לכלי נשק מתקדמים.

המצרים מודעים היטב לפריסת הכוחות האמריקנים באזור, וביכולתם לבצע שינויים במפה המזרח-תיכונית. על כן, הם רואים חשיבות רבה להישאר ברשימה "הנכונה" של האמריקנים. כיום מאמינים המצרים כי בבית הלבן יושב אדם הקשוב לצרכים המצריים, בניגוד לנשיא הקודם שנתפס כפרו-ישראלי וכמחרחר מלחמה. גיבוי אמריקני יהווה נדבך קריטי בכל חילופי שלטון במצרים, שעה שהמנהיג החדש יפעל לבסס את מנהיגותו בטרם יסערו הגורמים הקיצוניים.

אחת מחביות הנפץ אותן מבקש מובארק לנטרל, היא הבעיה הפלשתינית. הפילוג הפנימי בקרב הפלשתינים שממשיך להעמיק, יצר למעשה שתי ישויות נפרדות, אשר הולכות ומתרחקות האחת מהשנייה – הפלשתינים תחת הנהגת החמאס בעזה, ואלו החיים תחת הנהגת הפת"ח ביהודה ושומרון. בעזה, מצליח החמאס לשמור על עצמאות – ניסיונות של פלגים המזוהים עם אל קעידה לערער את שלטון החמאס דוכאו לאחרונה בנחישות רבה, כפי שדוכאו ניסיונות הפת"ח בעבר [2]. אפילו המלחמה בישראל במסגרת עופרת יצוקה לא הצליחה לערער את שלטון החמאס, אם כי הרושם שנותר מההתקפה הישראלית הוביל את ארגון הטרור להפחית משמעותית מפעולותיו נגד ישראל.

יחד עם זאת, מאמצי החמאס להתחמש לקראת סיבוב לחימה נוסף עם ישראל, כמו גם לקראת ניסיונות מצד הפת"ח לערער על הנהגת החמאס בעזה, נמשכים במלוא עוזם. מצרים פועלת מצד אחד כדי להצר את המאמצים האלה, אך עדיין מנסה לאחוז בתפקיד המתווך בין שני הפלגים הפלשתינים. בקרב האופוזיציה במצרים, ובעיקר באופוזיציה האסלאמית, ישנה תמיכה רבה במאבק הפלשתיני בישראל. אדרבא, דוברי האחים המוסלמים אף הפעילו לא אחת לחץ על הנשיא מובארק שינתק את כל הקשרים שלו עם ישראל, על רקע הסכסוך עם הפלשתינים. מאחר ומובארק מייחס למצב היחסים הקיים בין ישראל לארצו חשיבות רבה לאינטרסים המצריים, הוא מעדיף לפעול נגד האופוזיציה האסלאמית.

מובארק רואה בפתרון הבעיה הפלשתינית אינטרס מצרי עליון, ומנסה להגביר את המאמצים כדי לסיים את הסכסוך. ממשל אובאמה מנסה להפעיל לחץ משלו על מנת להניע את התהליך, אך נראה כי עוד ארוכה הדרך. אי מציאת פתרון לבעיה הפלשתינית, תקשה על היורש של מובארק, שימצא עצמו תחת לחץ עצום מצדו של העולם הערבי לנתק את היחסים עם ישראל [3].


עומר סולימאן – יירש את מובארק או יישרת גם את בנו? צילום: האתר הרשמי

המצב הכלכלי

על אף צמיחה כלכלית בשנים האחרונות כתוצאה מהרפורמות מהליברליות להן אחראי בעיקר גמאל מובארק, הפער בין העשירים לעניים ממשיך לגדול מדי שנה. הבנק העולמי אפילו הכריז כי בשנת 2007 הייתה מצרים הרפורמטורית הכלכלית המובילה בעולם [4].

כך, בין ליברליזציה וצמיחתם של אנשי עסקים מצליחים, מצבה של האוכלוסייה הענייה במצרים מחריף – 43% מהמצרים חיים על 2 דולרים או פחות ליום. 28.6% מהאוכלוסייה הבוגרת במצרים היא אנאלפבתית. קצב הגידול המהיר באוכלוסייה מדביק את קצב הצמיחה הכלכלית, ולמעשה מטשטש את רוב הצמיחה במצרים. רובה המוחץ של האוכלוסייה המצרית רואה בארצו מדינה מושחתת מאוד, ורבים מנסים להגר ממצרים בשל המצוקה הכלכלית.

בשנות ה-70, היה למצבה הכלכלי של מצרים השפעה מכרעת על החלטתו של הנשיא המצרי דאז, אנואר סאדאת, להגיע לישראל ובכך לפתוח בתהליך שהסתיים בחתימה על הסכם השלום. מצבה הכלכלי הנוכחי של מצרים, בוודאי על רקע עתידו הלא ברור של הנשיא מובארק, מחייב אותה להדק את יחסיה עם ארה"ב, לנסות ולפתור את הבעיה הפלשתינית, המקשה עליה להפיק רווח כלכלי רב יותר מהיחסים עם ישראל, לחזק את היחסים עם מדינות ערב העשירות כגון סעודיה ונסיכויות המפרץ ולהרחיב את המסחר שלה עם אירופה.

ככל שנוקף הזמן, ומובארק אינו מציג בפני האומה המצרית את תוכנית החלפתו שתסמל המשכיות ורצף שלטוני, נחלש הממשל המרכזי, ואיתו מעמדה של מצרים. הצנזורה המצרית אינה מאפשרת פרסום מידע אודות מצבו העדכני של הנשיא, וכוחות הביטחון נוהגים לכלוא את מי שמנסה לפרסם ספקולציות בנושא. אולם בריאותו הרופפת של הנשיא המצרי לא נעלמה מעין הציבור, ועניין זה הפך זה מכבר לנושא שיחה חם בבתי הקפה בקהיר.

האופוזיציה האסלאמית עוקבת בדריכות אחר התפתחויות המצב הבריאותי, מתוך תקווה כי ירידתו מהבמה של מובארק תפתח צוהר לשינוי מהפכני בדמותה של מצרים בבוא היום. בשנים האחרונות, התגברות המאבק בין האחים המוסלמים ובין המשטר סימל יותר מכל את בחינת הגבולות בהם יכולים לפעול האסלאמיסטים מצד אחד, ואת מידת החשש והסכנה שמייחס השלטון לאנשי הארגון.

בהקשר זה, ראוי להתעכב על המהלומות המילוליות שמוחלפות חדשות ובקרים בין מובארק ונציגיו לבין מנהיגים ערביים קיצוניים יותר ובתוכם נשיא איראן אחמדיניג'אד ומנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה. התנהלות זו לא יכלה היה להתרחש בשנים עברו. המצרים הקנאים לכבודם הלאומי, יצרו הרתעה כלפי מי שביקש לבקר את מצרים, וגבולות הביקורת התרחבו, ככל שמובארק נחלש. במצרים עצמה, לצד האופוזיציה האסלאמית, חיה ובועטת אופוזיציה ליברלית, הרואה במובארק דיקטטור. בדומה לעם האיראני, גם הציבור המצרי גילה את אפשרויות המחאה באינטרנט, ובאמצעות בלוגים פוליטיים, כונסו לא מעט הפגנות נגד השלטון. משבר המזון בשנה שעברה רק החריף את הביקורת כלפי הממשל, ובמידה ויתרחש משבר מזון נוסף, יתרחב הקיטוב בין האליטה הפוליטית-כלכלית במצרים ובין ההמון, עד כדי סכנה ישירה למשטר.

חלום הבלהות

מה המשמעות של כאוס פוליטי במצרים, במציאות בה מובארק אינו יכול להמשיך ולתפקד כנשיא ובהיעדר יורש מוכרז?

הצבא המצרי בפרט, ומערכת הביטחון בכלל, מהווים את עמוד השדרה של המשטר המצרי. בעבר, התבצעו חילופי השלטון בצורה חלקה, מאחר ולמנהיג היה יורש מיועד. אפילו רצח הנשיא סאדאת, אירוע טראומטי בחיי כל אומה, לא הצליח לקטוע את הרצף השלטוני, מאחר ומובארק עצמו שימש כסגנו של סאדאת. במידה ומובארק לא יוכל להמשיך לכהן כנשיא, ייטול הצבא את המושכות, וינסה לחפש אחר דמות פוליטית מתאימה אשר נהנית מקונצנזוס, כדי להעביר אליה את שרביט השלטון. דמות זו יכולה להגיע משורות הצבא, או להיות אחד משני המועמדים שנזכרו לעיל, הכל בהתאם להתפתחויות. האופוזיציה, ובעיקר זו האסלאמית, תנסה לאתגר את הממשל, באמצעות הפעלת לחץ ציבורי, פוליטי ואף טרוריסטי, הכל בניסיון לשנות את דמותה הפוליטית של מצרים.

כל עוד הצבא ישלוט בעניינים, השאיפה תהיה להגיע ליציבות פוליטית, ולשמר את היחסים המיוחדים עם ארה"ב וישראל, יחסים הנחשבים לבעלי חשיבות אסטרטגית, וקשורים אחד בשני. אולם כישלון של מערכת הביטחון המצרית להשליט סדר בציבור המצרי, תוביל את מצרים אל סיפה של מלחמת אזרחים, או מהפכה של ממש, שלאחריה, עשויה מצרים להפוך למדינה עוינת כלפי ישראל בפרט ואינטרסים מערביים בכלל.

גם שינוי פוליטי מסודר עשוי לעורר בעיות – מובארק הצעיר נטול ניסיון ביטחוני כאמור. התנגדות ליורש הצעיר מצדם של גורמים אחרים – גופים פרו-דמוקרטים, אסלאמיסטים, בכירים בצבא או בכירים במפלגת השלטון, תאיים על היציבות המצרית ותאלץ את המנהיג החדש להגיב באופן תקיף על מנת לבסס את מנהיגותו. במידה ומנהיגי הצבא, שלא העיזו להמרות את פיו של חוסני כשהורה על דיכוי האחים המוסלמים, יהססו לפקודתו של ג'ימי, עלול זה למצוא עצמו במאבק מתמשך לבסס את הלגיטימיות שלו בקרב קבוצות הנחשבות במחנה שלו.

מצרים תמתין להחלטותיו של מובארק האב, ולהתפתחויות במצבו הבריאותי, אך את הקץ לא ניתן יהיה לדחות. למדינה הערבית המאוכלסת ביותר יהיה מנהיג חדש בשנים הקרובות. לשאלה האם ימשיך ביתר תקיפות בדרכו של מובארק או יוביל שינוי של 180 מעלות, עשויות להיות השלכות בקנה מידה היסטורי על האזור כולו, ועל מאזן הכוחות בתוך העולם הערבי, בין הכוחות הפרו-מערביים לקיצוניים.

הערות

1. "Mubarak taken ill in parliament", BBC News, 19/11/2003

2. Peter Beaumont, "Hamas destroys al-Qaida group in violent Gaza battle", Guardian, 16/08/2009

3. Barbara Ferguson, "Ties with Israel after peace deal", arabnews.com, 19/08/2009

4. http://go.worldbank.org/L0H40RDPE0


מאמרים נוספים