נאבקים על הקווקז

מלחמת הצינורות מגיעה לשיאה

אלון לוין, יובל בוסתן


אחרי חצי מאה שהיו כפופות לדגל האדום ועשור בו ביססו את עצמאותן, מוצאות עצמן מדינות מרכז אסיה ודרום הקווקז חשופות בעשור האחרון למאבקי כוח בין כל המעצמות הגדולות. כשלזכותן עומדים מאגרי נפט וגז טבעי אדירים וקרבה לאזורים בעלי חשיבות אסטרטגית, פועלות מדינות האזור לנצל את מאבקי המעצמות לטובתן, מי בכוחות עצמה ומי בעזרת שכנותיה.

15 רפובליקות הרכיבו את ברית המועצות. רוסיה השתרעה על שלושה רבעים משטח האימפריה הסובייטית והיוותה בית למחצית מהאוכלוסייה. ובכל זאת, אובדן הרפובליקות היה מכה אסטרטגית קשה לרוסיה, שאיבדה את אחיזתה בשלוש זירות מרכזיות – הגישה לאירופה בגבולה המערבי, הגישה למזרח התיכון בגבולה הדרום-מערבי והגישה למפרץ הפרסי בגבולה הדרומי. בכל המקומות הללו, נאלצה רוסיה להתמודד מול ממשלים חדשים, שבחרו להתרחק ממנה במידה כזו או אחרת.

באופן טבעי, יציאתן של מדינות לעצמאות בזירות אסטרטגיות דוגמת אלו, קרצה לשחקנים זרים, ובפרט למעצמות המערב, שיכלו רק לחלום על קשרים באזורים אלו בתקופת המלחמה הקרה הראשונה. בתקופת הביניים של שנות ה-90, עת עסקו המדינות החדשות בביסוס מוסדותיהן, התאפיינה ההשפעה הזרה בעיקר בתרומות כספיות ובסיוע לוגיסטי שנועד להבטיח את הצלחת התהליך ולמנוע מצוקה בקרב האוכלוסייה.

שלושה תהליכים גיאו-פוליטיים שהתרחשו מאז, הביאו את המעצמות הזרות "להעביר הילוך" בכל האמור להגברת השפעתן באזורים אלו ואת רוסיה המתאוששת לשוב ולנסות להדוף את כניסתם של הגורמים הזרים – התפשטות האיחוד האירופי וברית נאט"ו למזרח אירופה אשר הכניסה את הרוסים למגננה, פעילות הכוחות המערביים במרכז אסיה ובמפרץ הפרסי במסגרת המלחמה העולמית בטרור אשר הגדילה את כושר המיקוח של הרפובליקות המרכז אסייאתיות שהפכו נחוצות למאמץ המלחמתי והמאבק על שליטה בענף הגז הטבעי, שנוגע באופן ישיר לכל הרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה ובדרום הקווקז.

רוסיה, החולשת על 27% מעתודות הגז הטבעי בעולם, פעלה תחת הנהגתו של פוטין להקים קרטל עולמי בענף באמצעות הסכמי שיתוף פעולה רב-לאומיים, השתלטות על חברות לאומיות של מדינות אחרות ורכישת מצבורי גז. להבדיל מהזהב השחור, שנשלח למקומות רחוקים באמצעות תעבורה ימית, הגז הטבעי נשלח כמעט כולו באמצעות צינורות הולכה, המשתרעים משדות הגז ועד למסופים במדינות היעד. עובדה זו משחקת לזכותן של יצואניות הגז ובראשן רוסיה, שקונצרן האנרגיה הגדול שלה, גזפרום, מהווה מקור ישיר לרבע מהגז הטבעי באירופה, ומקור כמעט בלעדי למדינות מזרח אירופה בכלל והרפובליקות הסובייטיות לשעבר באזור בפרט.

בקרמלין הכירו היטב בעוצמה הפוליטית הנלווית לשליטה בענף – עד לפני שנה, העניקו בגזפרום הנחות משמעותיות למשטרים שהיו ידידותיים לאינטרסים הרוסים באזור, בעוד שממדינות מערב אירופה גבו מחיר מלא. כל משטר מזרח אירופי שביקש להתרחק מהקרמלין, זכה מיד לחשבון מנופח מגזפרום ואף לניתוק מוחלט של המדינה מאספקת הגז הדרוש בין היתר לחימום, בשיא החורף.

בניסיון להשתחרר מהלפיתה הרוסית, החליטו באיחוד האירופי ובארה"ב להזרים גז טבעי בנתיב "עוקף רוסיה" – ממרכז אסיה והמפרץ הפרסי לטורקיה, ומשם, דרך בולגריה, רומניה והונגריה, לאוסטריה ולמערב אירופה. כל זאת, בצינורות בבעלות אירופית. התוכנית המכונה "נבּוּקו" (Nabucco), אושרה על ידי האיחוד האירופי ביוני 2006. שנה לאחר מכן, הציגה גזפרום חלופה משלה – "הזרם הדרומי", פרויקט משותף עם תאגיד האנרגיה האיטלקי "אֵני" (Eni), אשר אמור לחלוף כמעט באותו התוואי.

עם ההכרזה על שני הפרויקטים, יצאו שני הצדדים למירוץ – "קרב הצינורות" בלשון הפרשנים. מחד, ביקשו הרוסים והאירופים להשיג הסכמים מהירים עם המדינות שבשטחן מתוכננים הצינורות לעבור. מן העבר השני, ביקשו הצדדים להבטיח כמה שיותר גז זמין במרכז אסיה, על מנת להבטיח את הכדאיות הכלכלית של הפרויקטים. במציאות של מלאי וכושר יצור מוגבלים, התחרות הייתה עזה, מחיר הגז נסק וכל החלטה של יצואניות הגז הקטנות הפכה במידה רבה להחלטה פוליטית.

בשלב הראשון, בו נחתמו הסכמים עם כל מדינות היעד שבשטחן אמורים לעבור הצינורות, התקדמו אנשי גזפרום מהר יותר – עוד במחצית הראשונה של 2008, נחתמו הסכמים עם בולגריה, סרביה ויוון. נוכח הסכם קודם עם הונגריה, נותר לרוסים רק לחתום על הסכם עם טורקיה, שהצינור אמור לעבור במים הטריטוריאליים שלה ומדרום לשטח הריבוני של אוקראינה, על מנת להימנע מתלות פוליטית בקייב. באיחוד האירופי, לעומת זאת, שלב המו"מ עם מדינות היעד היה מתיש וארך כשנתיים. רק לפני חודשיים, נחתם ההסכם המצופה עם כל המדינות שבשטחן מיועד הצינור של נבוקו לעבור: טורקיה, רומניה, בולגריה, הונגריה ואוסטריה [1].

שלושה שבועות לאחר מכן, בתחילת אוגוסט, נחתו ולדימיר פוטין וסילביו ברלוסקוני באנקרה, וחתמו על הסכם להנחת צינורות "הזרם הדרומי" במדינה האסלאמית [2].


תוואי הצינורות היריבים. באדום – נבוקו, בכחול – הזרם הדרומי. איור: סמור, ויקיפדיה

אווירה חדשה בדרום הקווקז

טורקיה, השוכנת על הגבול בין המפרץ הפרסי והקווקז למרכז אירופה, קוטפת את פירות מיקומה האסטרטגי. מבחינת הטורקים, אין שום בעיה לארח צינורות של שני הפרויקטים המתחרים, ולגבות תשלום נאה משני הצדדים. בעת ביקורו של פוטין באנקרה, מלבד החתימה על ההסכם עם גזפרום, נחתם הסכם על פיו תעניק רוסיה סיוע לטורקיה להקמת הכור הגרעיני הראשון של המדינה, למטרות אזרחיות.

עוד באותו ביקור של פוטין, השתעשעו הוא ומארחיו ברעיון של הקמת צינור "הזרם הכחול 2" (Blue Stream 2). הפרויקט המקורי, אשר החל ב-1997 והסתיים ב-2003, כלל הנחת צינור על קרקעית הים השחור להזרמת גז מרוסיה לטורקיה. היה זה הפרויקט המשותף הראשון לגזפרום, אז חברה רוסית מיושנת ובלתי מאיימת בעליל ולתאגיד האנרגיה האיטלקי אֶני, שהחזיק בזמנו בטכנולוגיה ייחודית שאפשרה הנחת צינורות בעומק רב מתחת לפני הים.

מיד עם סיומו של פרויקט הזרם הכחול, הציעו הרוסים פרויקט המשך, וזה הפך במהרה ל"זרם הדרומי", הפרויקט המתחרה כיום בנבוקו האירופי. כאמור, בביקורו האחרון בטורקיה, שב פוטין והציע פרויקט משותף חדש תחת השם "הזרם הכחול 2". הפעם, הכוונה לפרויקט רוסי-טורקי משותף, שיזרים גז מטורקיה דרומה, לסוריה, לבנון, ישראל וקפריסין [3].

בהקשר לקפריסין, התייחס ראש ממשלת רוסיה גם לניסיונות המחודשים לאחד את שני חלקיה של קפריסין, כשטען כי יחסים כלכליים ישירים בין רוסיה לקפריסין הטורקית, שאינה מוכרת על ידי אף מדינה חוץ מטורקיה, יתרמו למאמצים להגיע לפתרון. מה שהחל כאמירה תמימה יחסית, שנועדה בעיקר לאוזניים טורקיות, עוררה סערה רבתי בקפריסין היוונית, שם טעו בתרגום אמירתו של פוטין לגבי שני חלקי האי כאילו הכריז על כוונה להכיר בשתי מדינות עצמאיות באי [4].

גם בעתיד נגורנו-קראבך הביע פוטין את דעתו. כשהדי ההפצצות הרוסיות בגיאורגיה בקיץ שעבר עדיין נשמעים בכל רחבי הקווקז, מבקשים בקרמלין לנצל את ההרתעה המחודשת שיצרו על מנת ליישב את הסכסוכים באזור על פי רצונם. טורקיה, שסגרה את הגבול עם ארמניה עם פרוץ המאבק על נגורנו-קראבך ב-1993, מוכנה, כך נדמה, לפעול לבניית יחסים עם שכנותיה מצפון.

בספטמבר 2008, ערך נשיא טורקיה, עבדאללה גול, ביקור היסטורי בארמניה, כשהגיע לצפות ביחד עם עמיתו במשחק כדורגל בין נבחרות שתי המדינות. ביקורו של גול העיד על הרוח החדשה המנשבת בין שתי השכנות, הגם שבפועל הוא לווה בהפגנות שקראו לנשיא הטורקי להכיר בשואה הארמנית [5].

ב-1 בספטמבר השנה, הגיעו טורקיה וארמניה לפריצת דרך על נוסח הסכם שלום בין שתי המדינות, בתיווך שוויצרי. כעת מתחיל תהליך בן שישה שבועות במערכת הפוליטית הפנימית של שתי המדינות כדי לעצב את הנוסח הרשמי. בהנחה כי הכרה טורקית בשואה הארמנית לא תגיע, נותר רק לראות עד כמה ירחיקו לכת הארמנים במיסוד היחסים הבילטראליים [6].

במצב העניינים הנוכחי, נורמליזציה של היחסים בין טורקיה, ארמניה ואזרבייג'אן היא אינטרס רוסי מובהק, ואינטרס גם של כל אחת משלוש המדינות. בארמניה, חברות האנרגיה מייצרות רזרבות גדולות מספיק אותן אפשר לייעד לייצוא. היעד המתבקש מן הזווית הארמנית הוא טורקיה ובמידה פחותה איראן וגיאורגיה. העובדה כי תאגיד האנרגיה הגרעינית של ארמניה נמצאה בשליטה רוסית, הופכת את הרצון הארמני למכור את עודפי הייצור לאינטרס רוסי [7]. במאי האחרון, הרוסים אף העניקו לארמניה הלוואה בהיקף של חצי מיליארד דולר לשם עידוד הכלכלה לאחר המשבר הכלכלי [8].

טורקיה, החולמת על הצטרפות לאיחוד האירופי, פועלת בכל החזיתות ובמלוא המרץ על מנת ליישב את כל הסכסוכים הפתוחים הנוגעים לה. ההידברות המחודשת עם ארמניה מצטרפת לתמיכה טורקית בשיחות לאיחוד קפריסין ובשיחות בין ארמניה לאזרבייג'אן על עתיד נגורנו-קראבך.

אזרבייג'אן, הצלע השלישית בדרום הקווקז, אשר מקיימת מערכת יחסים הדוקה עם טורקיה, חוששת להישאר מאחור במידה וטורקיה תפתח את הגבול עם ארמניה ובכך תסיר את המצור היבשתי עליו הכריזה לפני 16 שנה, בטרם יוסכם על פתרון בנגורנו-קראבך. הטורקים, המודעים לרגישות בעלי בריתם הוותיקים, מהלכים בין הטיפות, בשעה שהרוסים, מאינטרסים כלכליים וגיאו-פוליטיים, מנסים לדחוף את הצדדים להגיע לפתרון מהיר בכל הסוגיות.

מעצמה אזורית עולה

באנקרה זועמים על האיחוד האירופי על גרירת הרגלים המעליבה בכל האמור לתהליך צירופה של טורקיה לאיחוד, תהליך שאם יושלם, יהיה בוודאי הארוך ביותר מבין כל התהליכים שעברו על החברות שהצטרפו. למרות זאת, נראה כי על רקע האיום האיראני ממזרח והדומיננטיות הרוסית מצפון, הגיעו הטורקים, החברים בנאט"ו, למסקנה, כי החלופה האסטרטגית הטובה ביותר עבורם היא הברית עם הגוש הדמוקרטי. לפיכך, ולאחר תקופה בה נדמה היה כי טורקיה דווקא הולכת ומתרחקת מהמערב, החליטו באנקרה ללכת על הברית הזו בכל מחיר כמעט, ובה בעת להבטיח חלופות אטרקטיביות במידה ולא יצליחו להתקבל לאיחוד.

כך, עוד בשלהי כהונתו של הנשיא בוש, נענו הטורקים ללחץ אמריקני וביטלו עסקה גדולה עם איראן בתחום הגז הטבעי. נשיא איראן אחמדיניג'אד התעקש להגיע לביקור בטורקיה, אך התקבל בקרירות בביקור שהוגדר "ביקור עבודה" ולא ביקור ממלכתי, ונערך באיסטנבול במקום באנקרה הבירה [9]. בשנה שחלפה מאז, חתמו חברות טורקיות על כמה עסקאות באיראן, אך כולן היו בהיקפים נמוכים באופן יחסי. טורקיה זכתה בתמורה לחיבוק אמריקני חם, והיא אף היוותה אחד היעדים הראשונים לקבל את פניו של הנשיא אובאמה, זמן קצר לאחר היבחרו.

איתות נוסף באשר לאן מועדות פניה של טורקיה באזורה, התקבל בחודש שעבר, כשהאמיר של קטאר, המדינה בעלת העתודות הגז הגדולות בעולם אחרי רוסיה ואיראן, ערך ביקור בין יומיים בטורקיה. במהלכו, הביעו הצדדים נכונות להניח צינור בין שתי המדינות, להובלת גז מנוזל מהמפרץ לטורקיה [10].

עם זאת, ובאותה נשימה, באנקרה דואגים להמחיש למנהיגי האיחוד האירופי כי הם לא ימתינו לעד וכי יחסים קרירים של טורקיה עם איראן, אין פירושם בהכרח יחסים חמים עם האירופים. בהתאם לתפיסה זו, משקיעים הטורקים בשתי אלטרנטיבות בולטות – סין והודו.

שבועיים לפני החתימה על הסכם נבוקו עם האירופים, הגיע נשיא טורקיה, עבדאללה גוּל, לביקור היסטורי בסין, במהלכו נחתמו עסקאות בהיקף של 2 מיליארד דולר [11]. מיד לאחר הביקור, עם התפרצות המהומות האלימות במערב סין, כינה ראש ממשלת טורקיה את פעולות כוחות הביטחון הסיניים "מעין השמדת עם" וזכה לגינוי סיני חריף. בשבוע שעבר, נשלח שר החוץ הטורקי לביקור בבייג'ינג, כשהוא נושא מסר של פיוס [12]. במסגרת היחסים עם הודו, הכריזה בסוף אוגוסט המועצה העסקית ההודית-טורקית על שורה של הסכמים קרובים בין המדינות, אשר צפויים להסתכם ב-8 מיליארד דולר עד סוף 2009. באשר למסחר בין המדינות, קבעה המועצה יעד של 30 מיליארד דולר לשנה בתוך חמש שנים [13].

מאנקרה עולים לאחרונה ניחוחות של מעצמה אזורית – מיקומה האסטרטגי, החולש על נתיב הסחר היבשתי מאירופה למרכז אסיה, ועל נתיב השייט מהים השחור לים התיכון, מעניק לה עוצמה פוליטית ורווחים כלכליים אשר מביאים בתורם לעלייה ברמת החיים וברמת הצריכה בשנים האחרונות.

טורקיה יודעת בדיוק מה היא רוצה ביחסיה עם כל אחת מהמעצמות – היא שואפת לשמר את הברית האסטרטגית ארוכת השנים עם ארה"ב וברית נאט"ו, היא חפצה בחברות באיחוד האירופי ובקשרי מסחר ענפים עם רוסיה, סין והודו.

הנכונות הטורקית לפשרות בנושאי סכסוך הגבול עם סוריה שנפתר סופית השנה, ובמחלוקות עם קפריסין וארמניה, מעידות על פרגמטיזם ונכונות לסיים סכסוכים בעלי משקעים היסטוריים מתוך הכרה ברווחים הפוליטיים והכלכליים שנלווים להם.

כל מהלכים הטורקיים כולם, הצליחו להפיג באופן כמעט מוחלט את החששות שנלוו לעלייתה לשלטון של מפלגה אסלאמית דתית. כשתקצור טורקיה את פירות המהלכים שהיא מבצעת בתקופה האחרונה, תוכל אנקרה לוותר מרצונה על חברות באיחוד האירופי, לטובת שמירה על מעמדה המיוחד וקשריה עם כל המעצמות.


פוטין חותם על העסקה עם טורקיה. רוסיה חוזרת לעניינים. צילום: הקרמלין

שעתן של יצואניות הגז

כשבאיחוד האירופי ובארה"ב מגייסים כל משאב פנוי בניסיון להשתחרר מהתלות ברוסיה, ובזמן שזו פועלת על מנת לסכל את תוכנית המעצמות המערביות, מחזרים כולם אחר יצואניות הגז הטבעי הפועלות באזור – אזרבייג'אן ושלוש מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר במרכז אסיה – אוזבקיסטן, קזחסטן וטורקמניסטן. לשתי הרפובליקות הנוספות באזור, טג'יקיסטן וקירגיסטן, אין מאגרים גדולים מוכחים ורמת התשתיות שם מפגרת בהרבה אחרי היצואניות המובילות, כך שנדרשת השקעה בלתי מבוטלת על מנת לחפש בשטחן מצבורי גז.

מבין המדינות שהוזכרו, בארבע הוכרע המאבק מזמן לטובתה של רוסיה – בטג'יקיסטן, חתמה גזפרום ביוני 2008 על חוזה לפיתוח תשתיות הגז והנפט במדינה [14]; בינואר השנה, הרגיע נשיא אוזבקיסטן, איסלם קארימוב, את הקרמלין, כשהציע לייצא לרוסיה 16 מיליארד מ"ק באופן מיידי, תוך התחייבות להכפיל את התפוקה בתוך עשור [15]; ביוני, הודיעה קזחסטן כי לא תוכל להשתתף בפרויקט נבוקו נוכח התחייבויותיה להשתתפות בשני פרויקטים גדולים אחרים בתחום הגז – הראשון הוא פרויקט משותף עם רוסיה וטורקמניסטן באזור הים הכספי והשני הוא מכירת גז לסין [16]; באוגוסט, השיגה גזפרום רוב בתאגיד האנרגיה של קירג'יסטן, המשופעת בעתודות גז אך סובלת מהיעדר תשתית [17].

כך, המאבק המעצמתי מתנקז לשתי המדינות החולשות על מרבית עתודות הגז האזור – אזרבייג'אן וטורקמניסטן. בעוד רוסיה מבקשת להבטיח את אחיזתה על שוק הגז האירופי, פועלים באיחוד האירופי ובארה"ב בכל הדרכים על מנת להשתחרר מלפיתת הקרמלין. ברקע פועלת סין, שרוכשת כל מה שרק אפשר במטרה להשביע את תאבונו של המשק הצומח במהירות שלה.

אזרבייג'אן, אחת משתי ספקיות הגז הגדולות עליהן בונים באיחוד האירופי, מבצעת ארגון מחדש של ענף האנרגיה במדינה בשנים האחרונות, במטרה להפוך לשחקנית דומיננטית יותר באזור. מציאתו והכשרתו בעשור האחרון של שדה הגז הטבעי שאה דניז (Shah Deniz), הפך את אזרבייג'אן למעצמת אנרגיה. בשדה התת-ימי, המשתרע על פני 860 קמ"ר, טמונים על פי ההערכות 1.7 מיליארד חביות נפט וכ-880 מיליארד מ"ק גז טבעי [18].

החברה הלאומית של אזרבייג'אן מחזיקה בזכויות רק על עשירית מהמצבור העצום מאחר והפיתוח כולו נעשה על ידי חברות אירופיות זרות. בין החברות בעלות העניין בפרויקט נמצאת גם לוקאוֹיל הרוסית, שמחזיקה אף היא בעשירית מהזכויות, ביחד עם אני האיטלקית.

האזרים, באופן מוצהר לפחות, מעדיפים למכור גז לאיחוד האירופי, או לאפשר הובלת גז בשטחם מטורקמניסטן לאירופה [19]. את גזפרום הרוסית מעדיפים האזרים לדחוק החוצה, או לחתום איתם על הסכמים רווחיים ומוגבלים. כך לדוגמא, הסכם עליו חתם בחודש יוני האחרון נשיא רוסיה מדבדב, על פיו תרכוש גזפרום חצי מיליארד מ"ק של גז אזרי בכל שנה, במחיר של 350 דולר לאלף מ"ק. נכון לאמצע 2009, כמות זו מהווה רק כאחוז וחצי מסך הייצור של אזרבייג'אן, שמתעתדת להזרים 12 מיליארד מ"ק בשנה לפרויקט נבוקו [20].

טורקמניסטן, מדינה מרכז אסייאתית נוספת שהתברכה בעתודות ענק, עברה טלטלה לפני שנתיים וחצי, עם מותו של הדיקטטור הוותיק ספרמורט ניאזוב. יורשו, גורבאנגולי ברדימוחמדוב, מציג מדיניות פרגמאטית במטרה למקסם את רווחי המדינה מאוצרות הטבע שלה.

ברוח זו, סוחר ברדימוחמדוב עם כל מי שמוכן לקנות – בינואר, התחייב להזרים כ-10 מיליארד דולר לפרויקט המשותף עם רוסיה וקזחסטן, וביוני התחייב לשלוח 40 מיליארד מ"ק גז לסין על פני 30 שנה [21]. כשמדינות אירופה חתמו ביולי על ההסכם עם טורקיה ושאר המדינות שבשטחן עתיד לעבור הצינור, הצהיר נשיא טורקמניסטן כי לארצו כבר כיום עודפי גז זמינים לייצוא לכל דורש, כולל נבוקו [22]. בימים האחרונים אירח ברדימוחמדוב את נשיא ונצואלה צ'אבז, וזה האחרון קרא למארחו להצטרף לקרטל יצואניות הגז המתהווה [23].

החזית הבאה

בעוד הקרבות על מלאי הגז במרכז אסיה עדיין בעיצומם, המעצמות היריבות כבר מתכתשות על הזירה הבאה – אפריקה.

ביוני האחרון, חתמה גזפרום על הסכם עם ממשלת ניגריה לפיתוח משותף של תשתיות הגז הטבעי במדינה, תוך התחייבות להשקיע לפחות 2.5 מיליארד דולר במיזם המשותף [24]. ניגריה, המדינה עם עתודות הגז השביעית בעולם, מהווה מדינת מפתח עבור האיחוד האירופי המשתוקק לכל מקור אנרגיה שאינו נשמע לקרמלין.

המאבקים הנוגעים לייצוא הגז הטבעי מאפריקה, מתנקזים למדינות שבשטחן מתוכנן לעבור צינור הגז הטרנס-סהרי, שמתוכנן להשתרע על פני 4,000 קילומטר – לצאת מדרום מערב ניגריה, לעלות צפונה לניז'ר ומשם לאלג'יריה, שם הוא יתחבר לצינורות קיימים ומתוכננים, בדרך לאיחוד האירופי. כשבוע לאחר העסקה בין גזפרום לניגריה, סיכמו באופן סופי שלושת המדינות האפריקניות שבשטחן יעבור הצינור על הקמתו בהשקעה משותפת של 10 מיליארד דולר [25].

אלג'יריה, שותפה מרכזית בתוכנית הרוסית לכונן קרטל בתחום הגז הטבעי, מהווה צומת מרכזית לשורה של צינורות להולכת גז מאפריקה לאיחוד האירופי. עם זאת, בניגוד לשנים עברו, בו ניהלה אלג'יריה מדיניות עצמאית, שלא התחשבה בשכנותיה, הרי שכחלק ממערך הצינורות החדש, תוגבל עצמאותה נוכח מחויבותה ליצואניות הנפט שמדרום לה. לפיכך, החשש האירופי כי תלות באלג'יריה כמוה כתלות ברוסיה, עשוי להתפוגג.


מדבדב מעטר גיבור מלחמה במונגוליה – רוסיה מרחיבה השפעתה במזרח. צילום: הקרמלין

המהלכים האחרונים של רוסיה

בזמן שמדינות רבות במערב רק מתחילות לצאת מהמשבר, ברוסיה, שנפגע באופן קשה ביותר, פועלים כבר מספר חודשים להרחיב עוד יותר את אחיזת התאגידים הרוסיים, בעיקר בשווקי אוצרות הטבע.

בחודש יוני האחרון, חתמו הרוסים על עסקת עתק עם סין, בהיקף של 100 מיליארד דולר. העסקה, הגדולה ביותר בתולדות היחסים הסינו-רוסים, כוללת במרכזה רכישה של גז טבעי ונפט רוסיים בהיקפים גדולים, והיא מהווה עדות נוספת לכוונת שתי המדינות לשמר את היחסים אסטרטגים לטווח ארוך [26].

בסוף אוגוסט, ביקר מדבדב במונגוליה, באופן מוצהר על מנת להשתתף באירוע לציון 70 שנה להדיפת היפנים. בביקורו, חתם על הסכם לכריית אורניום במונגוליה, הסכם שהזכיר לרבים את נוסח ההסכמים הסיניים, שנוהגים לחתום הסכמים עם ספקים מקומיים קטנים עם התחייבות לממן הקמתה של תשתית לייצוא, תוך הבטחה שיעד הייצוא המרכזי יהיו הם. מדבדב השיג הסכם דומה בתחום האורניום, ואף חתם על הסכמים להענקת סיוע רוסי להקמת כורים גרעיניים להפקת אנרגיה במונגוליה [27].

שנה בדיוק חלפה מאז פרץ המשבר הכלכלי. את השפעותיו נחוש עוד זמן רב, אך נראה כי הרע מכל מאחורינו. עם היציאה מהמשבר, והחזרה לפסי צמיחה, יכולה רוסיה לשוב ולתרגם את שליטתה בענפי הנפט והגז הטבעי לעוצמה פוליטית. תלותו הכמעט מוחלטת של המשק הרוסי בענף האנרגיה מהווה את סוד הכוח וסוד החולשה שלו – מחירי אנרגיה גבוהים מעניקים לרוסים יתרות מטבע חוץ, בעזרתן הם מפתחים תשתיות ויוצרים מקומות עבודה. מחירי אנרגיה נמוכים שולחים את הרוסים מהר יותר מכל מעצמה מתועשת אחרת, למיתון עמוק.

בשנה הקרובה, צפויה רוסיה ללכת בכל הכוח על פרויקט הזרם הדרומי, בעיקר נוכח הקשיים בהם נתקל פרויקט "הזרם הצפוני", שעתיד לעבור את אוקראינה מצפון, ולהזרים גז ישירות לגרמניה. הפרויקט, שבנייתו אמורה להתחיל באפריל 2010, נתקל בהתנגדות חריפה מצד נשיאת ליטא החדשה, דליה גריבאוסקאיטה[28]. במקביל, יפעלו הרוסים למקסם את השפעתם בצינור החדש באפריקה, וינסו לשכנע את כל הגורמים הרלוונטיים להרחיב את תשתית הזרם הכחול דרומה, בואכה המזרח התיכון.

אחרי שהדגימו בשנים האחרונות את השלכות שליטתם בצינורות הגז הטבעי הזורם לאירופה, ונוכח קרב הצינורות שצפוי להתלהט ככל שיתקרב מועד הפעלת הצינורות, ממשיכה רוסיה לפעול כדי להשיג שליטה מוחלטת בשוק הגז העולמי. ההשלכות לכך הן כלכליות ופוליטיות כמובן – כל הצלחה רוסית להשגת נתח בשוק העולמי מתורגמת לרווח כלכלי ולמנוף לחץ פוליטי. ככל שחולף הזמן, מראים הרוסים נחישות רבה יותר ותעוזה רבה יותר, בהפעילם לחץ על אירופה המערבית ולא רק על מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר.

הרוסים נמצאים בעמדה טובה לצאת מהמיתון – ברגע שהמערב יתאושש, תתחדש העלייה בביקושים לאנרגיה, ורוסיה תהיה שם כדי לספק את הצרכים. מחירי הגז והנפט שיעלו, ימלאו את הקופה הרוסית שהתדלדלה בשנה האחרונה, ורוסיה תשוב לעלות על פסי הצמיחה הכלכלית. מידת הצלחת כוונות המערב לחבל בתוכניות הרוסיות להשגת השליטה בשוק הגז העולמי, במציאת אלטרנטיבות לשאיבת הגז ולהובלתו, בצמצום הצריכה וכו', תשפיע במידה בלתי מבוטלת על העצמאות האירופית מבחינה מדינית.

הערות

1. "Europe gas pipeline deal agreed", BBC News, 13/07/2009

2. "Putin seals new Turkey gas deal", BBC News, 06/08/2009

3. Vladimir Socor, "Gazprom, Turkey Revive and Reconfigure Blue Stream Two", Eurasis Daily Monitor Volume 6 Issue 154, 11/08/2009

4. Sami Kohen, "Turkey’s political expectations from Russia", Daily News & Economic Review, 13/08/2009

5. "Gul in landmark visit to Armenia", BBC News, 06/09/2008

6. "Turkey, Armenia edge towards peace deal", CNN, 01/09/2009

7. Mahir Zeynalov, "Putin's visit has repercussions beyond Turkey and Russia", Today's Zaman, 16/08/2009

8. "Russia, Armenia Seal Deal on $500 Million Loan", RFE/RL, 20/05/2009

9. Robert Tait, "Turkey pulls out of deal to buy Iranian gas under pressure from US", Guardian, 15/08/2008

10. Saban Kardas, "Turkey inches towards Qatar LNG deal", Asia Times, 20/08/2009

11. "Turkey, China eye multi-billion-dollar deals", Daily News & Economic Review, 25/06/2009

12. "China, Turkey look to move past Xinjiang row", AFP, 01/09/2009

13. "Turkey, India to start partnership in construction sector: Official", TimeTurk, 24/08/2009

14. "Gazprom signs deal to prospect four deposits in Tajikistan", RIA Novosti, 10/06/2008

15. "Uzbek Leader Quells Russian Gas Fears, Secures Deal", Reuters, 23/01/2009

16. "Kazakhstan unlikely to participate in Nabucco gas project – official", Silk Road Intelligencer, 26/06/2009

17. "Gazprom takes stake in Kyrgyz gas company", UPI, 06/08/2009

18. "Article: AZERBAIJAN – The Shah Deniz Project", APS Review Gas Market Trends, 29/07/2002

19. Vladimir Socor, "Azerbaijan Looking at Narrow Gas Export Options", Eurasia Daily Monitor Vol. 6 Issue 84, 01/05/2009

20. Bruce Pannier, "Russia, Azerbaijan Achieve Gas Breakthrough", RFL/RE, 30/06/2009

21. Luke Harding, "China signs deal for 30 years of Turkmen gas", Guardian, 25/06/2009

22. David Charter, "European countries sign up for Nabucco deal to break Russia’s gas monopoly", The Times, 13/07/2009

23. "Venezuela's Chavez wants Turkmenistan to join gas cartel", RIA Novosti, 07/09/2009

24. John Donovan, "Gazprom’s $2.5bn gas deal with Nigeria raises European concerns", Financial Times, 26/06/2009

25. Ola Awoniyi, "Nigeria, Algeria, Niger seal $10 bln gas pipeline deal", The Syndey Morning Herald, 04/07/2009

26. "Russia and China sign 100-billion-dollar deal of the century", Pravda, 18/06/2009

27. Bruce Pannier, "Russian President Signs China-Style Energy Deals With Mongolia", RFE/RL, 25/08/2009

28. "Lithuania gives cold shoulder to Nord Stream", EurActive.com, 27/08/2009


מאמרים נוספים