סוף עידן מובארק

ההמונים כבשו את קהיר

אלון לוין, יובל בוסתן


שלושים שנות שלטונו של מובארק, הגיעו לקצן. האיש שהיה כבר זקן וחולה וניסה להכין את ארצו לחילופי שלטון חלקים, ככל הנראה עם בנו כיורש, נדחק הצדה בכוח, עם התפרצות של גל זועם שהחל ברחוב וזכה לתמיכה גם מחוץ למצרים. המהפכה בטוניסיה העניקה השראה לאזרחי מצרים ואף עילה, אם כי התהליך הבשיל הרבה קודם – החולשה של מובארק, העלייה במחירי המזון, הפערים החברתיים ואף החולשה האמריקנית באזור, תרמו את חלקם למהפכת מצרים 2011.

המראות שהגיעו מטוניסיה עוררו אהדה רבה במצרים אך גם קנאה. בריחתו של נשיא טוניסיה תוך פרק זמן קצר, עודדה את ההמונים להאמין כי ניתן לעשות זאת גם לנשיא שלהם. 25 בינואר הוכרז כ"יום הזעם", ובמסגרתו יצאו רבבות מפגינים לרחובות בקריאות נגד מובארק. המפגינים התעמתו עם המשטרה ולא נרתעו. למחרת, אירעו הפגנות אלימות בעיר סואץ שמצאה עצמה בתוך אנרכיה כשאזרחים חמושים בנשק חם השליטו טרור על העיר.

ביום שישי, ה-28 בינואר, מאות אלפים יצאו לרחובות ברחבי מצרים. מחסום הפחד, כלי ההגנה החשוב ביותר של שלטון מסוג זה, נפרץ. הממשלה נאלצה לנקוט בצעדים חריפים כגון חסימת האינטרנט, הכרזה על עוצר ולבסוף הזרמת כוחות צבא כבדים לרחובות כולל טנקים לאחר שכוחות השיטור המקומיים קרסו.

למחרת, ביום שבת ולראשונה ב-30 שנות שלטון, החליט מובארק למנות לעצמו סגן נשיא, את עומר סולימאן. מובארק מעולם לא אייש את העמדה הזאת – קודמיו בתפקיד, נאצר וסאדאת דווקא האמינו בחשיבות העמדה – הראשון מינה לא פחות מ-12 סגנים לאורך כהונתו וביניהם סאדאת יורשו, שמינה בעצמו שלושה, האחרון שבהם היה מובארק. החלטה זו, שהתבקשה לנוכח אובדן השליטה במדינה, התפרשה כהודאה ראשונה של מובארק כי הסוף קרוב, והוא לא ייראה כפי שתיכנן.

סולימאן היה בשנים האחרונות, לצד בנו של מובארק גמאל, מועמד לרשת את כס הנשיאות במצרים. כמי שעומד בראש המודיעין הכללי מאז 1993, ומשמש גם כשליח המיוחד של מובארק לתיווך בין ישראל והפלשתינים ובמשימות מדיניות שונות, נהנה סולימאן מכל יתרון אפשרי במירוץ לנשיאות למעט עניין אחד – שם משפחתו לא היה מובארק.

אולם ה"מכשלה" הזו נעלמה עם פרוץ המהומות בארץ הפרעונים. נראה כי קודם לכן, תוכניתו של הראיס המצרי הייתה לפעול להכנת מצרים לשינוי בהנהגה לאחר כל כך הרבה שנים. רוב המצרים נולדו בזמן כהונתו של מובארק, ושינוי שכזה בהנהגה עשוי לגרום לטראומה לאומית אם אינו מנוהל נכון. החשש מפני האחים המוסלמים, והצורך בתמיכת הממסד הצבאי, עיכבו את הכתרתו של גמאל לתפקיד, על אף שהתקדם במדרגות מפלגת השלטון עד לפסגה כמעט.

בספטמבר השנה אמורות היו להתקיים בחירות לנשיאות בהשתתפות מובארק הזקן ומועמדים אחרים כגון מוחמד אל בראדעי, ראש סוכנות סבא"א לשעבר וחתן פרס נובל לשלום. קשה להאמין כי מובארק באמת חשב שיוכל במצבו הבריאותי לכהן שש שנים נוספות, ונראה כי ביקש לבצע העברה שקטה והדרגתית של סמכויות השלטון ליורשו, ככל הנראה גמאל.

המהומות במצרים בהן עלתה הקריאה למובארק לעזוב, הבהירו היטב שתי עובדות – האחת, שכהונתו של מובארק כנשיא עומדת להתקצר באופן דרמטי, והשנייה, שהאיבה למובארק היא גדולה עד כי בנו לא יכול לבוא בחשבון כמחליף. מיד עם פרוץ המהומות נפוצו שמועות כי מובארק הצעיר אף נמלט לאירופה עם התגברות המהומות, ככל הנראה כדי להכין את הקרקע למשפחת מובארק למקרה שיצוץ הצורך לעזוב את המדינה בדומה לנשיא טוניסיה בן עלי. הממשל המצרי סיפק לבסוף הוכחה לטענתו כי ג'מאל עדיין במצרים, בכך שג'מאל הופיע עם אביו בראיון טלוויזיוני.


כולם נגד מובארק. צילום: מייק פורטרינמד

הסיבה למהומות

גל המהומות במדינות ערב עורר את השאלה לגבי מקורן. ההסבר המרכזי הוא כמובן העלייה במחירי המזון במצרים, עלייה כה דרמטית אשר כמוה היתה רק עוד עלייה אחת ב-20 השנה האחרונות, לפני שנתיים. גם אז יצאו ההמונים לבחירות ונוצרה לראשונה תחושה כי משטרו של מובארק מתנדנד. הצבא הציל את המצב גם אז כשפתח את המאפיות הצבאיות וניסה להציף את השוק בלחם זול כדי ללחוץ את מחירו כלפי מטה.

באוגוסט 2010, נמסר כי בשל ירידה דרמטית בגידולי החיטה ברוסיה, ספקית החיטה הגדולה ביותר של מצרים האחראית על מחצית מייבוא החיטה המצרי, תפסיק למכור חיטה מחוץ לרוסיה [1].

כתוצאה מכך, הודיעה ממשלת מצרים כי יש בידיה מלאי חירום שאמור להספיק לארבעה חודשים וכי בכוונתה לרכוש חיטה גם ממדינות אחרות. נראה כי בחודש דצמבר עם המשך עליית מחירי החיטה בשל הירידה במלאי החיטה, הוגדשה הסאה מבחינת המצרים.

בסופו של דבר, נראה כי השילוב בין מספר סיבות בעלות משקל היסטורי, לצד המצוקה הכלכלית, הן שאפשרו את עוצמת ההפגנות ב-2011: תוכניתו הדרמטית של הנשיא אובאמה לסגת מעיראק בכל מחיר ובלוח זמנים מוגדר מראש, הגם שהוגמשה מספר פעמים במהלך הכהונה לנוכח ההתפתחויות השונות, הצביעה יותר מכל על חולשתה ועייפותה של מי שכונתה מעצמת העל היחידה בעולם.

כפי שהפנה כתף קרה לבעלות ברית רבות של ארה"ב בעולם בנושאים רבים, גם מובארק, הנאמן לאמריקנים במשך 30 שנה, זכה ליחס משפיל מוושינגטון. הקריאות מכל הדרגים בממשל האמריקני למובארק להתפטר, אותתו יותר מכל למפגינים כי מובארק חשוף. היה זה בניגוד בולט וחריף לאופן בו נהג אובאמה בימי ההפגנות באיראן ביוני 2009, עת נקט בעמדה פושרת. דווקא במקרה המצרי הראה אובאמה תקיפות ואף סימן את עומר סולימאן כמי שראוי להחליף את מובארק.

כל זה לא היה מספיק אילולא מובארק עצמו נתפס כזקן וחולה. בגיל 83, עם היסטוריה רפואית לא פשוטה הכוללת גם התמוטטויות בפומבי, מובארק חי על זמן שאול. מצרים בשנים האחרונות אף עברה רפורמות פוליטיות בלחץ האמריקנים, שהחזירו את האחים המוסלמים לעשייה הפוליטית הרשמית. כמובן שגם המהומות בטוניסיה, שנשאו אופי שונה מעט מהמהומות במצרים, שימשו כזרז להתפרצות המצרית [2].


הצבא התפרס ברחובות בניסיון למנוע אנרכיה. צילום: מונה, פליקר

האתגר הגדול – האחים המוסלמים

האחים המוסלמים במצרים מהווים את האתגר הגדול ביותר לממסד הצבאי. בבחירות 2005, לאחר הרפורמה בשיטת הבחירות, זכו האחים המוסלמים ביותר מ-19% מהמושבים בפרלמנט. נראה כי תוצאה זו הושגה לאחר זיופים בקנה מידה נרחב מצד השלטון, וכי בבחירות חופשיות באמת היו זוכים לרוב. עובדה זו תעמוד כצל מאיים לקראת הבחירות השנה, שמתוכננות לחודש ספטמבר.

במידה והאחים המוסלמים ידבקו במועמד אחד, כרגע זהו מוחמד אל בראדעי, סיכויו לנצח בבחירות חופשיות יהיו טובים. לב העניין טמון כאן – אין בכוונת הממסד הצבאי לערוך בחירות חופשיות. המנגנון המשומן, שהחל לצבור עוצמה עם מהפכת הקצינים ב-1952 ובשנות שלטונו של מובארק התעצם לממדים אדירים, לא יוותר על זכויות היתר שלו, בוודאי לא לאופוזיציה האסלאמית שבכוונתה לכונן מדינת הלכה במצרים.

מבחינת מובארק וסולימאן, צו השעה כרגע הוא להשיב את היציבות למצרים, להפסיק את ההפגנות, להחזיר את האנשים לעבודה ולפנות לשיקומה הכלכלי והחברתי של המדינה. לאחר הפסקת המהומות, תבקש ההנהגה לזכות את סולימאן, טנטאווי או כל מועמד אחר מהמנגנון הביטחוני בלגיטימציה ציבורית לכונן דיקטטורה בהנהגתו, ייתכן ועם מאפיינים מרוככים יותר מאשר השיטה תחת שלטונו של מובארק.

אולם כל זאת יהיה חייב להיעשות לאחר מסע טיהור ודיכוי נרחב של האחים המוסלמים ותומכיהם. נראה כי האחים המוסלמים, מלבד היותם ארגון האופוזיציה החזק והבולט, נהנים מתמיכה זרה לא מעטה. תאי החיזבאללה שנחשפו במצרים לפני שנתיים במטרה להפיל את מובארק, וכן תאים של החמאס שנשלחו מעזה לשם אותה מטרה, הצליחו לתרום לערעור המצב. אסירים פלשתינים רבים ניצלו את הכאוס השורר במצרים כדי לברוח מהכלא המצרי לעזה, אולם תנועה שכזה נרשמה גם בכיוון השני עת הגיעו מחבלים רבים מהחמאס כדי לסייע לאחיהם המצרים.

בחצי האי סיני משתרר כאוס כבר שנים רבות. הבדואים מצד אחד, ואנשי החמאס מצד שני, עושים ככל העולה על רוחם במרחב שהיה בעבר בשליטת ישראל. צירי ההברחות לישראל, מעל ומתחת לאדמה, כבר ראו הכל – זונות, נשק, סמים, מסתננים מאפריקה ואף מוצרי צריכה יומיומיים. ממשלת מצרים נאלצה לא פעם להעלים עין מהמתרחש, לא פעם מתוך בחירה מאחר והפגיעה הייתה בישראל. במהומות האחרונות זה פגע במצרים וסיכן את יציבותה הפוליטית. הנשיא הבא שיהיה מקורב למנגנון הצבאי לא יוכל להרשות לעצמו שמצב זה ימשיך להתקיים.

ההנהגה החדשה במצרים גם תצטרך לעשות סדר של ממשל בכל הנוגע לתחום המדיני. בשנתיים הקרובות אובאמה יישאר בבית הלבן, ולמרות ויתורו על מובארק, אין ספק כי הוא מעוניין בשיתוף פעולה עם מצרים. תומכי תיאוריות קונספירציה למיניהם אף מאמינים כי האמריקנים סייעו להגברת הלהבות במצרים כדי לקדם את ה"איש שלהם" סולימאן, הנחשב בעיניהם, בעיני ישראל ובעיני רבים בעולם המערבי כ"מבוגר האחראי" במצרים כיום. הקשר עם האמריקנים הוא מהקשרים החשובים שיש למצרים הנהנים מתמיכה של שני מיליארד דולר בשנה מארה"ב, מגישה לנשק מתקדם, מהקלות כלכליות רבות אחרות וכו'.

אחת מסוגיות המפתח, והחשובה ביותר מבחינת ישראל, הוא הסכם השלום. מצרים תחת הנהגת סולימאן, ובוודאי לנוכח המהומות האחרונות, אינה מעוניינת במלחמה לא רק בשל חוסר הרצון להעמיד את הממסד הצבאי במבחן שיכול לעלות לו במעמדו, אלא גם בשל המחיר הכלכלי שיהיה למלחמה ולהשפעתה מערערת היציבות על כל האזור, בתקופה כה רגישה עבור העם המצרי.

האחים המוסלמים תומכים בביטול הסכמי השלום, ויש ביניהם שמצהירים בגלוי כי בכוונתם לצאת למלחמה בישראל. מלחמה שכזו נתפסת בעיני הממסד הצבאי כאסון למצרים, אולם הם גם מבינים כי יחסיו של מובארק עם ישראל לא תרמו לפופולאריות שלו. על כן, יש להניח כי למרות תיאום ביטחוני אולי הדוק יותר, הרי שייתכן כי בהיבט המדיני תפגין מצרים קור רב יותר מכפי שהפגינה בימי שלטונו של מובארק, לפחות עד שישתפר המצב החברתי-כלכלי.


אל בראדעי – האלטרנטיבה לממסד הצבאי ומקורביו? צילום: הראלד דטנבורן

מי יהיה המנהיג הבא?

האופציה הבאה וההגיונית הייתה למנות את האיש המתאים והמנוסה ביותר להרגעת הרוחות ולהכאת האחים המוסלמים – עומר סולימאן, שכראש המודיעין ב-20 השנה האחרונות לחם רבות ברדיקלים המוסלמים ושמר על שלטונו של מובארק. מובארק ידע כי תמיכת הממסד הצבאי במינוי של סולימאן תהיה אוטומאטית, אך כדי להיות בטוח, מינה לרמטכ"ל את סמי ענאן במקום שר ההגנה פילדמרשל טנטאווי שכיהן בשני התפקידים.

טנטאווי נהנה מפופולריות רבה במצרים, ונהנה מסיכויים טובים להתמודד בבחירות, בעיקר אם הממסד יהיה מאחוריו. אולם אלו עדיין רחוקות מלהתקיים. סולימאן אמנם הזדרז מיד עם מינויו לסגן הנשיא להודיע כי לא יתמודד בבחירות הקרובות לנשיאות, אבל כן יפעל ככל יכולתו להשיג יציבות במצרים והעברה מסודרת של השלטון [3]. במצב העניינים הנזיל במצרים, יש להניח כי כל הצהרה של נציג מהשלטון למצלמות נועדה בראש ובראשונה להרגיע את ההמונים, ובעולם הערבי לא נוהגים לפנות את המקום כל כך מהר, אך ייתכן ובאמת סולימאן בן ה-74 החליט לפנות את הבמה ביחד עם פטרונו מובארק.

המהומות במצרים, כפי שניתן היה לראות, היו עממיות באופיין ונעדרו מהן מנהיג דומיננטי שיוביל את המחאה. בראדעי מוכר לרבים ובעיקר לתקשורת העולמית, אך בעיני הממסד הצבאי הדומיננטי כל כך במצרים ובעיני תומכי החילוניות הוא מהווה תמרור אזהרה נוכח עמדותיו האנטי-מערביות ונכונותו לשתף פעולה עם האחים המוסלמים נגד השלטון הנוכחי [4].

תנועת האחים המוסלמים נחשבת למאורגנת מבין תנועות האופוזיציה ורבים חוששים כי יכולת זו מגבילה את הסיכוי לניצחון מועמדם בבחירות. מצב כזה כמובן ישנה את כל התמונה בזירה המזרח-תיכונית אבל בראש ובראשונה, קשה להניח כי לא לשלטון דתי מכוונים ההמונים ששוטפים את רחובות מצרים ועוד יותר מכך, קשה לראות כיצד הצבא, שזוכה ליוקרה ולמעמד מיוחד במצרים מאז מלחמת יום הכיפורים, ייתן למהפך כזה להתרחש.

אם וכאשר מובארק ייכנע ללחץ ויפרוש עוד לפני הבחירות, יהפוך סולימאן לנשיא הרשמי. גם הוא יידרש לשאלת הסגן. במידה וימנה דמות חלשה תחתיו או לא ימנה מישהו כלל, יצביע הדבר על כוונתו "לקחת על עצמו" את ייצוב השלטון במצרים. במידה וסולימאן כן ימנה לעצמו דמות חזקה תחתיו דוגמת טנטאווי, יזכה זה למעמד של היורש הרשמי.


הרמטכ"ל המודח טנטאווי (עם מזכיר ההגנה האמריקנית גייטס) – המועמד הבא מטעם הממסד הצבאי אחרי סולימאן? צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

עם הפנים דרומה?

בעל כורחו, נאלץ כרגע הממסד הביטחוני המצרי להישאר בצד הפרו-מערבי. איראן וטורקיה, המעצמות העולות במזרח התיכון, כבר הביעו באופן בוטה ורשמי את רצונן בסילוק האליטה הביטחונית המצרית מהשלטון. במקרה הטורקי זה נעצר לפי שעה רק בהצהרות של ארדואן בעד הדמוקרטיה, אולם במקרה האיראני נראה כי הייתה חתירה של ממש תחת השלטון בדמות תאי החיזבאללה המוצבים במצרים ואולי אף זרועות של משמרות המהפכה שנשלחו לכיוון ארץ הנילוס.

בתקופת המעבר משלטונו של מובארק, שאיש אינו יכול לחזות כמה זמן תימשך בפועל, ייחלש המעמד המצרי והיוקרה המדינית תיפגע. יורשו של מובארק יצטרך למקם את עצמו במארג היחסים העדין במזרח התיכון.

נוכח המאבקים הקשים שנכונו למצרים של אחרי מובארק לשקם את מעמדה במזרח התיכון, ואחרי המקלחת הקרה שזכה לה מובארק מצד ארה"ב והאיחוד האירופי, הרי שהנשיא החדש עשוי לחפש זירות קלות יותר לרשום הישגים ראשונים על מנת לבסס את מנהיגותו, בטרם יוביל את מצרים חזרה אל לב הזירות החשובות יותר.

הנשיא החדש עשוי לנסות ולרשום הישגים ראשונים דווקא בזירה האפריקנית, אך גם שם לא צפויים לא חיים קלים – לאחר שנים רבות בהן נהנתה מהגמוניה ומזכות כמעט בלעדית לניצול מי הנילוס, פועלות שאר המדינות לאורך הנילוס, שבע במספר, כדי להשתמש בנהר בעצמן. עם לידתה של דרום סודן, היא עשויה להפוך למדינה השמינית. כל המדינות בעלות עניין בנילוס חתמו במאי 2010 על הסכם חדש שיוביל להקמת מסגרת על מדינית שתקבע כיצד ינוצלו מי הנהר.

צפון סודן, שנהנתה אף היא מזכויות יתר בניצול הנילוס, תומכת בעמדה המצרית לשמר את המצב הקיים. כך נחלקות מדינות הנילוס לשתי קבוצות. באופן מרתק משתייכות המדינות שעומדות מול מצרים וצפון סודן לגוש הנוצרי האפריקני ששרטטנו עוד באפריל 2010 במאמר בשם זה – קניה, אוגנדה, אתיופיה, רואנדה, בורונדי, קונגו וכן טנזניה.

המצרים, הזכאים מתוקף חוזה מלפני 50 שנה לשימוש ב-75% מהנילוס, מסרבים לוותר לחלוטין, וכך גם הצפון סודנים, וכך נוצר מצב מוזר שבו אתיופיה, המהווה מקור ל-85% ממימי הנהר אינה זוכה כלל לנצלו, וכך גם אוגנדה התורמת את רוב היתרה, בזמן שמצרים וצפון סודן שאינן תורמות לנהר מים, הן המשתמשות הכמעט בלעדיות בו

ניסיונות למציאת פשרה נכשלו עד כה, המצרים אף האשימו את ישראל כמי שבוחשת ומסיתה את מדינות הגוש הנוצרי נגד מצרים, ובמידה ואספקת המים של מצרים תיפגע, היא עשויה בסיטואציה קיצונית לשקול הפעלת צבא, החזק ביותר באפריקה.


מובארק עם חברים – זמן ללכת? צילום: מחלקת המדינה

לחיות את ההיסטוריה

האירועים שהתחוללו ברחבי העולם הערבי, בין דצמבר לפברואר, במחאה שטרם שככה, דורשים פרספקטיבה של זמן כדי להבינם לאשורם. עם זאת, כבר כעת ניתן להצביע על כמה מגמות מעניינות שאירעו במצרים ובמדינות אחרות ולנסות להעריך את ההשלכות שלהן.

מגמה אחת היא ירידת עוצמתו של העולם הערבי כמוביל מדיני במזרח התיכון, לאחר 60 שנה. הטורקים והאיראנים חוזרים למרכז הבמה ואין מולם אף מדינה ערבית אחת המסוגלת להתמודד. מגמה שנייה היא שהמערב מאבד מכוחו במזרח התיכון עם הפניית העורף האמריקנית למצרים ולקראת הנסיגה הצפויה של הצבא האמריקני.

למעשה, יותר מתמיד הופכת ישראל לאי מערבי של ממש באזור, ולמקור העוצמה היחיד כמעט, אליו יוכלו לפנות מדינות המתנגדות לאיראן ולטורקיה. ישראל כמדינה המשתייכת לאזור, מחויבת יותר מאשר האמריקנים ליציבות ולמאבק בגורמים הרדיקליים, ועל כן עשויה להיות אמינה יותר מהאמריקנים.

המזרח התיכון עובר גל שני של חילופי דורות בהנהגה. הגל הראשון, שהחל בסוף שנות ה-90 ונמשך מעט לתוך העשור הקודם, כלל את ירדן, סוריה, מרוקו, איחוד האמירויות ובחריין בין היתר, ראה מנהיגים קשישים המפנים מקומם למנהיגים צעירים, לא בהכרח דמוקרטים יותר אבל מחוברים יותר לעידן המודרני. מאוחר יותר היה זה סדאם חוסיין שהודח וטרם נמצא לו יורש של ממש, וערפאת שמת, אולם אף הוא ללא יורש המקובל על כל בני עמו.

הגל הקודם פסח על מצרים, לוב, תימן, טוניסיה, סודן ובמידה רבה גם על סעודיה ואלג'יריה שידעו חילופי שלטון אך לא חילופי דורות – המקרה הסעודי הוא ייחודי ושווה התייחסות נפרדת בשל השיטה אך הסעודים יצטרכו להתמודד בעל כורחם עם חילופי דורות בקרוב. מצרים וטוניסיה כבר דאגו להדיח את המנהיג ובתימן הבטיח הנשיא צלאח כי יפרוש בשנים הקרובות. כך נותרים קדאפי שליטה של לוב, ועומאר אל באשיר מסודן כשרידים אחרונים. במקרה של קדאפי מדובר בעניין קיצוני מאחר והוא אוחז ברסן השלטון יותר מ-41 שנה, וכשהשתלט על לוב ב-1969, נאצר עוד הנהיג את מצרים וחאפז אל אסד, אביו של נשיא סוריה הנוכחי, עוד כיהן כשר.

ירדן וסוריה, מדינות שחוו חילופי דורות ואשר מתמודדות עם מצב כלכלי לא פשוט, יצטרכו להפעיל כוח דיכוי נגד האזרחים כדי להימנע מ"תסריט טוניסאי-מצרי". מלך ירדן עבדאללה ונשיא סוריה אסד אינם מואשמים בשחיתות כפי שהואשמו מנהיגי מצרים וטוניסיה, אך הם מייצגים שלטון מיעוט ומכאן נובע האתגר שלהם להשיג לגיטימציה מההמון.

האתוס הערבי מכוון להשגת יציבות פוליטית, גם במחיר של דיכוי, על פני כאוס. המציאות הפוליטית הערבית של ימינו מציגה ציבור התומך באסלאם רדיקלי והנהגה, להוציא את סעודיה ולוב אולי, התומכת בגישה חילונית. ההבנה של המנהיגים כי בחירות דמוקרטיות, כפי שאכן אירע באלג'יריה וברשות הפלשתינית, תעלה את האסלאם הרדיקלי לשלטון ותוביל למלחמת אזרחים, הגדירה בעבר ותגדיר בעתיד את מערכת היחסים בין ההנהגה הערבית והציבור שלו.

רוצה לומר, מנהיגי מדינות ערב יבקשו להתרחק מרפורמות דמוקרטיות ככל שניתן ויפעילו יד ברזל ככל שנדרש כדי לדכא את שאיפות האסלאם הרדיקלי לבצע מהפכה אסלאמית. התקדים הטוניסאי-מצרי יחייב את המנהיגים הערביים לתור אחר דרכים לשיפור המצב הכלכלי של הציבור וליצירת מראית עין של דמוקרטיה בטרם יצאו ההמונים לרחובות. גם כך, ברור כי המלחמה הגדולה תמשיך להיות עם האסלאם הרדיקלי.

עין מציון צופיה

בישראל עוקבים אחר האירועים בעולם הערבי ברגשות מעורבים ובלא מעט חשש. חוסר הוודאות והניסיון להבין כיצד תושפע ישראל מההתפתחויות עומדים בבסיס התחושות הללו. כפי שנכתב לעיל, תידרש פרספקטיבה נרחבת יותר כדי להבין את התהליך שנמצא כעת בעיצומו וקשה להעריך אילו התפתחויות נוספות יתרחשו והיכן.

מצרים ככל הנראה, תהיה הראשונה להשיב לעצמה את היציבות – כמדינה הקיימת אלפי שנים, מצרים לא מתמודדת עם בעיות זהות הקיימות במדינות אחרות והשאיפה הגדולה שלה היא להימנע מכאוס. מבחינת ישראל מדובר דווקא בהתפתחות חיובית ביותר – התסריט הבעייתי מבחינת ישראל היה מותו של מובארק בתפקיד ללא מינוי יורש, מה שהיה מגביר את הסיכוי להשתלטות האחים המוסלמים. גם מינויו המתוכנן של גמאל מובארק לתפקיד עשוי היה להתפוצץ בפניה של ישראל בשל החשש כי לא יהיה תקיף דיו מול האחים המוסלמים.

במצרים גם הבינו כי הכאוס בסיני לא יכול להימשך וכי הוא יופנה יום אחד גם נגד הממשלה, ולכן בסבירות גבוהה יבקשו המצרים להשקיע יותר משאבים במאבק בתאי הטרור ובכנופיות הבדואים. הבעיה היא שכדי לבצע זאת יהיה צורך בשינוי המעמד המפורז של סיני כפי שנקבע בהסכם השלום, ונראה כי ישראל ומצרים יצטרכו לחשוב מחדש כיצד להתמודד עם האתגרים הביטחוניים בחצי האי, בלי להסתכן בהגברת המתיחות בין שתי המדינות.

חידוד ההבנה כי איראן וטורקיה מחלקות ביניהן שטחי השפעה במזרח התיכון, על חשבון ירידת כוחן של המדינות הערביות, עשוי ליצור חיבורי אינטרסים מעניינים בין ישראל ובין מדינות ערביות נוספות המתנגדות למגמה זו ומתקשות להסתמך על האמריקנים. ייתכן ובאחת ממדינות ערב תצליח לעלות לשלטון הנהגה אסלאמית לאחר מרחץ דמים, אם כי תסריט זה הוא בעל סבירות נמוכה. לכן, מבחינת ישראל, התהליך המתרחש במזרח התיכון בעיקר מחזק אותה וכל שעליה לעשות כעת, הוא להביט במתרחש מהצד, ולאפשר לגל למצות את עצמו.

הערות

1. "EGYPT: Fears of a food crisis after Russia's wheat export ban", Amro Hassan, LA Times, 08/08/2010

2. עוד על הנעשה בטוניסיה במאמר "יסמין טוניסאי", בגיליון זה

3. "Egypt's Suleiman says will not run for president", Reuters, 03/02/2011

4. "Egypt opposition backs ElBaradei as negotiator: Brotherhood", Reuters, 30/01/2011; "Biggest corporate stakes in Egypt's power shift", Fortune, 31/01/2011


מאמרים נוספים