במגמת סיכום

סקירה שנתית של תחזיות האתר

אלון לוין, יובל בוסתן


לקראת סיומה של כל שנה אזרחית, מתמלאים אמצעי התקשורת במאמרי סיכום על מה שהיה. השנה, אנו מציגים סיכום מסוג שונה – במקום סיכום אירועי השנה, קבלו את סיכום המגמות שהצגנו בניתוחים שפורסמו באתר. העובדה שבתחזיות עסקינן מייתרת את בדיקתן של המאמרים הטריים ביותר. לפיכך, בחרנו לבחון את המאמרים שפורסמו לפני חצי שנה ואחורה – בין יולי 2010 ליוני 2011.

השינויים במזרח התיכון הם שעמדו באופן טבעי, במרכזם של חלק גדול מהמאמרים שפורסמו בשנה וחצי האחרונות באתר. שורה של מאמרים ניתחו את השינויים והמאבקים בקרב הפלשתינים, את התהפוכות במדינות "המעגל הראשון" הגובלות בישראל, את האתגרים העומדים בפני שאר המזרח התיכון, את מאבק ההשפעה בין איראן לטורקיה ואת יחסן המשתנה של המעצמות המערביות לאזור.

שני המאמרים המרכזיים שעסקו בנושא היו "הדילמה הלבנונית" מגיליון יולי 2010 ו-"האמריקנים הולכים", שפורסם חודש לאחר מכן. במאמרים אלו עמדנו על כך כי הנסיגה האמריקנית מהמזרח התיכון תועיד את האזור לתהפוכות ולהתנגשויות אלימות. חודשים לאחר מכן, החלו המהומות שזכו מאז לכינוי "האביב הערבי". אירועים אלו, כזכור, הביאו להדחתם של השליטים בטוניסיה, מצרים, לוב, תימן ולהתנגשויות אלימות בהיקף רחב בתוך סוריה.

את המסקנה כי נסיגת האמריקנים מהאזור תחולל שינוי עמוק, ביססנו על כלל ידוע ששולל קיום ואקום פוליטי לאורך זמן, וכאשר נוצר ואקום כזה הוא מתמלא במהרה על ידי הכוח החזק ביותר בשטח. כך היה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון שסייעה להתחזקות החיזבאללה, ונסיגת ישראל מעזה שאפשרה לחמאס לעלות לשלטון ברצועה. מאחר שהאמריקנים התמודדו יותר מ-8 שנים עם כוחות רדיקליים חזקים בעיראק, חלקם בגיבוי איראני וחלקם בגיבוי הג'יאהד העולמי, ההערכה הייתה כי יציאה אמריקנית מהאזור תאפשר לכוחות אלה לעלות בכל המרחב המזרח תיכוני.

באופן ספציפי, קבענו לגבי מצרים כי משטרו של מובארק נמצא בנקודה הרגישה ביותר ב-30 שנה לנוכח מצב בריאותו, התחזקות האסלאמיסטים והלחץ האמריקני לבצע רפורמות פוליטיות. את גיליון ינואר 2011 פתחנו בשאלה שהתייחסה לאירועים במצרים – "מהפכה או הפיכה". התפיסה המקובלת הייתה כי זהו שיאו של "האביב הערבי" וכי מצרים עומדת בפני מהפכה דמוקרטית.

אנחנו טענו במאמר "סוף עידן מובארק" כי מדובר בסך הכל בהדחתו של מובארק ובהעברת השלטון למנהיג צבאי אחר וכי אין בכוונת הממסד הצבאי במצרים לערוך בחירות חופשיות ואכן, הממסד הצבאי דאג לקבע בחוקה את עליונותו על פני הפרלמנט ושאר המוסדות. גם כיום, לאחר שתנועת "האחים המוסלמים" זכתה בבירור בבחירות לפרלמנט, ברור כי הצבא הוא ששולט במדינה. באותו מאמר הערכנו גם כי הסיכון למלחמה עם ישראל לא גדל, בשל חוסר הרצון של הממסד הצבאי להעמיד במבחן את מעמדו ובשל המחיר הכלכלי שיהיה למלחמה.


לאן נעלמה הקריאה לדמוקרטיה? צילום: מייק פורטרינמד

סוריה – בין איראן לטורקיה

אחד ממאבקי המפתח עליהם עמדנו כבר במאמרים אלו הוא המאבק המתהווה בין איראן לטורקיה על ההשפעה האזורית. מעבר למאבקים המיידיים נגד אויב משותף בדמות הכורדים, מוצאים עצמם האיראנים והטורקים משני צידי המתרס בסוגיה הסורית ובנעשה בלבנון. בשנה האחרונה, על רקע המהפכה במצרים והחולשה בסעודיה, הפך המאבק בין איראן לטורקיה למאבק על הבכורה האזורית.

במאמר "הזעם הערבי" מינואר 2011, קבענו כי בירדן ובסוריה יצטרכו לדכא את האזרחים בכוח כי להימנע מ"תסריט טוניסאי-מצרי". בסוריה, כידוע, מתנהל כבר חודשים ארוכים מאבק עקוב מדם בסוף חודש ינואר ומניין ההרוגים עומד על אלפים רבים. במאמרים נוספים בהמשך השנה הערכנו כי ככל שיחלוף הזמן יפעיל אסד כוח רב יותר כדי לשמור על שלטונו, וכך אכן קורה. בנוסף, קבענו כי הסיכוי להתערבות צבאית זרה בסוריה הוא נמוך, בעיקר בשל התנגדות הרוסים שמנעו כל החלטה אפקטיבית נגד סוריה עד כה. אם וכאשר מספר ההרוגים יגיע לרבבות, כתבנו באפריל, יחפשו במערב צעדים חריפים יותר נגד סוריה, אך הדברים טרם הגיעו לכדי כך.

במאמר "רולטה סורית" מאפריל 2011, כבר סימנו את טורקיה כיעד העיקרי לפליטים מסוריה ככל שהמשטר יתפורר. מכיוון שכך, נוצר לארדואן אינטרס לשמור על המשטר הסורי. חודשים לאחר מכן, החל זרם של פליטים לנוע לכיוון טורקיה. הערכה שמרנית בסוף השנה אמדה את מספר הפליטים הסורים בטורקיה ב-20 אלף מתוך 30-35 אלף פליטים בסך הכל [1]. לאורך השנה, ניתן היה להבחין כי ככל שהתגבר זרם הפליטים, כך הפך ארדואן לקשוח יותר בגישתו כלפי אסד, כפי שהצגנו בהרחבה במאמר "ארדואן מאס באסד" מחודש יוני.

בנוסף לעניין האיראני והטורקי בנעשה בסוריה, הצבענו על כך שככל שאסד ייחלש, כך יפעלו הסעודים להדיחו. ואכן, באוגוסט, המלך הסעודי היה למנהיג הערבי הראשון שגינה את אסד והחזיר את שגרירו. בנובמבר, הובילו הסעודים והקטארים מהלך להשעיית סוריה מהליגה הערבית.

לבנון, ירדן והפלשתינים

באפריל, במאמר "מסנכרנים את השעון", הצבענו על כך כי צפויים ניסיונות מצד מספר גורמים לגרור את ישראל למעגל האלימות, על מנת להסיט את הלחץ על סוריה. במאי וביוני, באזורי הגבול עם סוריה ועם לבנון הגיעו מאות מתנדבים לגבול, הן ביום "הנאכבה" והן ביום "הנאכסה" כדי להתעמת עם צה"ל

למרות זאת, פסקנו עוד ביולי 2010, כי התהפוכות באזור לא יובילו להתנגשות אלימה עם החיזבאללה. במאמר "לייצב את ארץ הארזים" מינואר 2011, הזכרנו כי במידה ויתחלפו המשטרים הפרו-מערביים באזור במשטרים אנטי-מערביים, הסבירות להתחזקות החיזבאללה בלבנון גדלה ואיתה גם האפשרות כי האש תופנה לישראל. ההערכה הזו קיימת גם כיום ואליה נוספה ההערכה כי נפילת משטרו של אסד תוביל להסלמה בגבול הצפון או למלחמת אזרחים בלבנון, הערכה שהופיעה במאמרים מאוחרים יותר והיא מסוקרת בהרחבה גם בגיליון זה במאמר "נלחצים אל הקיר".

לגבי ירדן טענו כבר אז כי השינויים האזוריים מעמידים את המלך ההאשמי בסכנת הישרדות ומאלצים אותו לחפש דרכים להבטיח את הישרדותו. ההערכה כי המלך יבחר בדיכוי אלים של כל התקוממות במידה ושלטונו יעמוד בפני איום ממשי עודנה תקפה. על מנת להימנע מתרחיש כזה, פועל המלך להבטיח את המשך הסטטוס קוו. כך, שמירה על התהליך המדיני כאמצעי להבטיח כי הפלשתינים יוסיפו להתמקד בישראל ולא בירדן, מוסיפה להיות המטרה המרכזית במדיניות הירדנית גם בימים אלו.

במילים אחרות – הישרדות המלך הירדני תלויה בישראל, ולכן על אף הביקורת הרבה ששיגר כלפיה בשנים האחרונות, הוא עוד יזדקק לה – בחודש שעבר לחץ עבדאללה על אבו מאזן לחדש את המו"מ עם ישראל ללא התנאי של הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון, סימן בולט למצוקתו של המלך.

אשר ליחסים עם הפלשתינים, הערכנו בחודש מאי כי הפלשתינים ינסו לעורר אינתיפאדה זוטא לקראת ההצבעה על צירופם לאו"ם בספטמבר, שתגבר בשל הכישלון הדיפלומטי הצפוי. המתיחות בין הצדדים אכן עלתה ככל שקרב מועד כינוס האו"ם בספטמבר ומספר הפיגועים עלה משמעותית בחודשים אלו, אך לשמחתנו לא הגיע לממדים של אינתיפאדה. דומה שהמתיחות, ביחד עם היוזמה הפלשתינית באו"ם, גוועו בקול ענות חלושה לאחר הכישלון הדיפלומטי.


הפגנה מטעם השלטון בסוריה – אסד עדיין אינו מוותר. צילום: Sammy.aw

המהפכה הלובית

תמונת השער והשם שבחרנו לגיליון פברואר – תמונה של קדאפי תחת הכותרת "זן נכחד", קיבלו משמעות מיוחדת כשחוסל באוקטובר. במאמר שעסק בנושא באותו החודש עמדנו על שתי נקודות מרכזיות. הראשונה, שלאחר הדחתו של קדאפי תפרוץ מלחמת שבטים. בפועל, המאבק בלוב היה האלים ביותר באביב הערבי עד כה והביא למותם של יותר מ-30 אלף בני אדם. מאז נפילתו של קדאפי מנוהלת לוב על ידי מועצה זמנית ונראה כי המועצה וכל השבטים כולם נמצאים בהיערכות לשלב הבא, בו אף צד לא ישוש לוותר על עמדת כוח.

הנקודה השנייה שעמדנו עליה היא כי בניגוד לאירועים במצרים לדוגמא, שמטרידים במיוחד את ארה"ב מזווית הסתכלות על הזירה כולה, הרי שאי היציבות בלוב עוררה חשש מיידי מכיוון האיחוד האירופי, מפני זרם פליטים שיגיע מדרום. קצב המהגרים גדל בצורה דרמטית בעקבות האירועים בלוב והצורך להתמודד איתו היה לאחת הסיבות המרכזיות, אם לא המרכזית, לכך שמדינות אירופה החברות בנאט"ו הן שנתנו את הטון במשימת הברית בלוב, ולא ארה"ב.

במאמר "מחאה לא עממית" שפורסם אף הוא בגיליון פברואר 2011, הערכנו כי יחלפו שנים בטרם תשתקם תעשיית הנפט בלוב ותחזור לרמת התקופה שהשיגה בימי קדאפי. עד כה הצליחו הלובים לשקם רק 50% מהתפוקה היומית של הנפט, ויש לכך חלק במחיר הגבוה של הנפט בעולם.

תחזיות שטרם התממשו

והנה מגיע הרגע להכות על חטא – במאמר "האמריקנים הולכים" מאוגוסט 2010, קבענו כי אם יגבר הלחץ על משטרו של עבדאללה, הוא ינהג באלימות רבה כלפי הפלשתינים. בכך עוד לא צפינו, אולי משום שהמלך לא חש בסכנה ממשית לכסאו.

במאמר "הזעם הערבי" בינואר 2011, הערכנו כי ייערך מסע טיהור ודיכוי נרחב של האחים המוסלמים ותומכיהם. הערכה זו לא התממשה, בעיקר משום שטרם התעורר הצורך מבחינת השלטוונות, מכיוון שלניצחון האחים המוסלמים בקלפי אין משמעות אמיתית על מעמדו של הצבא. כל עוד יישמר הסטטוס קוו, קשה לראות כיום סיבה להתנגשויות אלימות בהיקף רחב במצרים, אך במידה והאחים המוסלמים יבצעו מהלכים שיגרמו לשלטונות לחוש מאוימים, ההערכה היא כי הם יצאו למתקפה.

באותו מאמר מינואר הערכנו כי לאחר נפילת מובארק הבאים בתור יהיו קדאפי בלוב ובאשיר בסודן. לגבי קדאפי, הוא אכן כבר לא איתנו. חלק מהתחזיות שלנו בנושא – דוגמת נטילת אחריות של אירופה בפתרון הסוגיה ואיטיות בשיקום תעשיית הנפט במדינה – אכן התממשו. תחזית שלא התממשה עדיין, היא שנפילת קדאפי תוביל למלחמת שבטים וכתוצאה מכך לפיצולה של לוב ל-2-3 מדינות. המועצה הזמנית המנהלת את המדינה שומרת על השקט לעת עתה, אך אנו דבקים בהערכה כי כשיגיע הרגע לחלק בפועל את ההשפעה בין השבטים, בהחלט ייתכן כי יפרוץ סיבוב דמים חדש.

נשיא סודן, עומאר אל באשיר, עודנו חי ובועט. הערכתנו התבססה אז על תחזית לפיה המאבק בין סודן לדרום סודן הצעירה יתחמם ויעבור לפסים אלימים בהיקף רחב. ב-19 במאי החלה ההתנגשות בין הצפון הערבי והדרום הנוצרי. בתחילת ינואר 2012 מדובר כבר בלמעלה מ-400 אלף פליטים מהקונפליקט [2], חשש לרעב בהיקף נרחב וכמה אלפי הרוגים על פי ההערכה, כולל מאות הרוגים ביום קרב אחד בנובמבר [3]. לפי שעה, אין ספק כי הנשיא הסודני איתן בכסאו וארצו אינה עומדת בפני סנקציות נוספות.

גם מנהיג אלג'יריה, בוטפליקה, עודנו שורד למרות שהערכנו בתחילת 2011 שיהיה מבין המוחלפים. אחת הסיבות שסייעו להצלחתו לרסן את המחאות הייתה היענותו המהירה לסיים את מצב החירום במדינה שאסר, בין היתר, קיומן של מחאות, והעובדה כי בוטפליקה נתפס כבעל מניות מרכזי בפיוס הלאומי לאחר מלחמת האזרחים הקשה שגבתה 200 אלף קורבנות ושבמידה שיודח, היציבות של אלג'יריה עשויה להיות בסכנה.

בסיכומו של דבר, ירדן, סודן ואלג'יריה שמרו על יציבות בניגוד להערכתנו המוקדמת.


המלך עבדאללה – שלטונו נותר יציב. בינתיים. צילום: הפורום הכלכלי העולמי

המלחמה הקרה השנייה ב-2011

בחודש ספטמבר, פרסמנו את המהדורה השנתית השנייה של "מדד סיקור ממוקד". בשנה של משברים כלכליים במערב והפיכות בעולם הערבי, נרשמו מספר שינויים בשיוך הגושי גם במקומות אחרים: אוקראינה הפכה מבת ברית של הגוש הריכוזי למדינה נייטרלית והודו הפכה מבת ברית של הגוש הדמוקרטי למדינה נייטרלית. בנוסף, על אף שלא חל שינוי עדיין בשיוך הגושי של טורקיה, עמדנו על כך כי מדיניותו של ארדואן מובילה את טורקיה לזרועות הגוש הריכוזי.

בנוסף, סקרנו את מוקדי הסכסוך הבין גושי הבולטים: באירופה, זיהינו שני מוקדים – אזורי המגע עם רוסיה במזרח היבשת, והסכסוך הסרבי-קוסוברי בבלקן. במוקד זה עמדנו על כך כי הסרבים המאוכזבים מהרוסים בסוגיית קוסובו יתקרבו לאיחוד האירופי. ואכן, בשנה וחצי האחרונות אישרו כמעט כל מדינות האיחוד האירופי להתחיל בתהליך הארוך של צירוף סרביה לאיחוד. הסרבים מצדם סיימו להסגיר את כל פושעי המלחמה המבוקשים. מאז מרץ מתקיימות שיחות בין סרביה וקוסובו בחסות האיחוד האירופי בבריסל, אשר מצויות בשלב די מתקדם. בהתנגשות צבאית מוגבלת, שהחלה ביולי בגבול עם קוסובו ונמשכת עד עתה, נקט הנשיא האמריקני אובאמה לראשונה בעמדה שמצדיקה את סרביה על פני קוסובו, אם כי לא גינה את קוסובו [4].

במזרח אירופה, על אף התמורות ביחסים של רוסיה עם אוקראינה ובקשיים עם טורקיה, אנו דבקים בהערכה כי תחילת הפעלת צינורות הגז החדשים של רוסיה לגרמניה תסייע למוסקבה להגביר את הלחץ לא רק על מדינות האיחוד האירופי אלא גם על מדינות מזרח היבשת ש"עושות שרירים" מדי פעם בגביית דמי שימוש בצינורות העוברים בשטחן. מערך "הזרם הצפוני", צפוי להיכנס לפעולה מלאה במהלך 2012. לאחר מכן, מעניין יהיה לעקוב אחרי המו"מ על עסקאות גז חדשות עם מדינות מזרח היבשת לקראת השנה האזרחית הבאה.

באמריקה הלטינית, ניכר כי מחלת הסרטן בה חלה נשיא ונצואלה צ'אבז מיתנה את הלוחמנות שלו ואת הרטורקיה האנטי-מערבית ואנטי-אמריקנית שאפיינה אותו ואת בנות בריתו. חילופי השלטון בקולומביה, שם פרש בן בריתה הקרוב של וושינגטון, אלוורו אוריבה, הרגיעה לעת עתה את הטונים באזור. עם זאת, כוונתו של יורשו, חואן סנטוס, לצאת למאבק רחב בקרטלי הסמים, צפויה לעורר מתיחות מחודשת באזור. התמורה הבולטת ביותר בשנה האחרונה בזירה הייתה חילופי המנהיגים בברזיל, שם נבחרה לראשונה אישה – דילמה רוסף – שעתידה להצעיד את ברזיל ממעמד של מעצמה אזורית למעצמה עולמית.

באפריקה, התעכבנו בשני מוקדים – המוקד הראשון הוא המאבק בצפון-מזרח היבשת בין המדינות הנוצריות לבין סודן וסומליה. בסודן כבר מתנהלת לחימה כאמור בין הדרום הנוצרי לצפון עם אלפי הרוגים בעוד שקניה, בשיתוף אתיופיה ואוגנדה, יצאה למלחמה עם סומליה בסוף 2011. המוקד השני באפריקה הוא הגבול בין אלג'יריה למרוקו. אלג'יריה נמצאת בשיאו של תהליך התחמשות שהתעכב בעקבות המהומות במדינה וצפוי כעת להסתיים במהלך 2012. המתיחות בין שתי המדינות צפויה לעלות בחודשים הקרובים.

באסיה, הזכרנו שלושה מוקדים נוסף על הסכסוך הנמשך של המערב עם איראן – חצי האי הקוריאני, מיאמנר ווייטנאם. לגבי צפון קוריאה, הצגנו אותה כמדינה במגננה הנערכת לקראת מותו של קים ג'ונג איל והחלפתו בבנו קים ג'ונג וון. מאז פרסום ההערכה בספטמבר ועד מותו של המנהיג בדצמבר, הגבירה צפון קוריאה את האלימות ואת האיומים כלפי הדרום וכלפי יפן. ביום חילופי השלטון אף ביצעה ניסוי בטיל, ולא מן הנמנע כי הטונים יחריפו בעתיד הקרוב כשהשלטון החדש בפיונגיאנג יבקש לבסס עצמו.

במיאנמר, הזכרנו כי מעצמות המערב יגבירו את הלחץ על החונטה הצבאית במיאנמר לדמוקרטיזציה. בנובמבר 2010 התקיימו בחירות שקטות במדינה ולאחריהן שוחררה פעילת השלום וזוכת פרס נובל אונג סן סו צ'י, ממעצר. הממשלה הסירה את הצנזורה במדינה כמעט לחלוטין. אלפי אסירים פוליטיים שוחררו והסכסוך בן 63 השנה עם אנשי הקארן הסתיים. למרות החשש מהפיכה צבאית של תומכי הקו הנוקשה, נראה כי בורמה תסיים תהליך דמוקרטיזציה שקט ומרשים בשנתיים הקרובות.

המוקד השלישי שמנינו הוא וייטנאם, שצפויה להפוך לזירת התגוששות רוסית-סינית על רקע אוצרות הטבע בים סין הדרומי. הכרזתה של סין בתחילת ינואר כי היא מתעתדת לשלוח ספינות ולהציב מתקנים המאפשרים כרייה במים עמוקים סמוך לחופי וייטנאם, צפויה להעלות את המתיחות בין המדינות אם לא יימצא פתרון דיפלומטי.


זוכת פרס נובל אונג סן סו צ'י עם קלינטון – מינאמר בדרך להשלים דמוקרטיזציה שקטה. צילום: מחלקת המדינה האמריקנית

עם הפנים ל-2012

שנת 2012 אמורה להיות רצופת אתגרים ושינויים – בארה"ב ובאיחוד האירופי תתקיימנה מספר מערכות בחירות מכריעות ובראשן בארה"ב ובצרפת; המנהיגים במעצמות הדמוקרטיות לא יוכלו להעביר עוד שנה מבלי להציג פתרון יעיל וריאלי למשבר הכלכלי העולמי; גם ברוסיה ובסין יבחרו הנהגה חדשה.

במזרח התיכון, ימשיך תהליך עיצוב השלטון החדש במדינות שכבר עברו הפיכות. במקביל, יתקדמו שני מוקדי הסכסוך המרכזיים – באיראן ובסוריה – לקראת הכרעה. טהרן, שסופגת בחודשים האחרונים סנקציות חסרות תקדים שעשויות להביא לקריסה כלכלית ולסכן את יציבות המשטר, נמצאת על פי דיווחים שונים כפסע מהשלמת היעד הנכסף של האייתוללות – נשק גרעיני. תקיפה מערבית, אם אכן תצא לפועל, תצטרך להגיע במהלך השנה ותטרוף את הקלפים. מנגד, אם ישיגו אותו, האופציה של תקיפה צבאית תרד ככל הנראה מהפרק והזירה תקבל מאפיינים של מלחמה קרה המתבססת על מאזן אימה בין הצדדים.

הכרעה במאבק הפנים-סורי עשויה להצית תגובת שרשרת, שתתחיל בדחיקת החיזבאללה אל הקיר נוכח אובדן התמיכה מדמשק, ותסתיים בהתנגשות צבאית אלימה בגבול הצפוני של ישראל, או במלחמת אזרחים חדשה בלבנון. בירושלים, כך נראה, ישמחו לסיים את השנה הקרובה בלי התפרצות אלימה באף אחת מהחזיתות, אך כפי שהדברים נראים, לא נראה כי הדבר תלוי בישראל.

באפריקה מפלס האלימות עולה ברחבי היבשת – במזרח, המלחמה בין הגוש הנוצרי לציר לסומליה ולצפון סודן נמשכת; במערב היבשת, גילויי הנפט ממשיכים למשוך את מעורבות המעצמות כולל שחקניות חדשות יחסית בזירה כהודו וברזיל; בצפון היבשת, הסכסוך האלג'יראי-מרוקני עשוי להגיע לנקודת פיצוץ לקראת מיצוי תהליך ההתחמשות באלג'יריה השנה שיעניק לה עליונות צבאית; בזימבבוואה עומד הנשיא רוברט מוגאבה לחגוג 88 בפברואר ובמדינה עומד להתקיים משאל עם על כינון חוקה חדשה שבעקבותיו ייערכו בחירות. גילו המתקדם של מוגאבה שאינו בקו הבריאות ועובר טיפולים בתדירות גבוהה בסינגפור [5], עשוי להעמיד את המדינה בפני חילופי הנהגה לא שקטים, אם וכאשר המנהיג ב-32 השנה האחרונות ייעלם מהזירה.

באסיה, ממשיכה הודו לצבור עוצמה מדינית על רקע יציאת האמריקנים מאפגניסטן. הציר ההודי-אפגני שאמור לקרום עור וגידים לאחר יציאת האמריקנים, עומד כמשקל נגד לציר סיני-פקיסטני, ומלחמות פרוקסי או מלחמות מוגבלות בין הצירים הללו, עשויות להתחולל בדרום ובמרכז היבשת בשנה הקרובה.

הערות

1. "For Refugees From Syria, a Visit With No Expiration Date", New York Times, 14/11/2011

2. "Alarming malnutrition’ in Sudanese conflict zones: UN official", Reuters, 04/01/2012

3. "“Hundreds dead” in Sudan border battles",Global Post, 04/11/2011

4. "EU warns against growing tensions in Kosovo", Aljazeera, 28/07/2011

5. Jon Herskovitz, "Analysis: Mugabe's health sends shivers through Zimbabwe", Reuters, 11/10/2011


מאמרים נוספים