אחד הנושאים שהזניק את ברק אובאמה בסקרים לפני בחירות 2008, היה הניתוח שלו לאירועי הטרור בארה”ב ב-2001, ובעיקר הפתרונות שהציע, שהיו רחוקים מהפתרונות שיישם הנשיא בוש הבן. בניגוד להחלטת הנשיא בוש לצאת למלחמה בעיראק, סבר אובאמה כי ארה”ב הייתה צריכה להתמקד במאבק בטאליבן ובאל קעידה, שעמדו מאחורי הפיגועים, ולא לגרור את ארה”ב למלחמה בעיראק או במקומות אחרים.

לאחר שנבחר כנשיא, פעל אובאמה רבות כדי להשיג הכרעה בעיראק ובאפגניסטן וכדי להסיג את הכוחות האמריקנים כמה שיותר מהר. נכון לכתיבת שורות אלה נקבע כי כמעט כל הכוחות האמריקנים יעזבו את עיראק עד סוף 2011, ואילו הנסיגה הסופית מאפגניסטן תתרחש ב-2014, אם כי קצב פינוי הכוחות האמריקנים מהמדינה המרכז אסיאתית עומד כבר עתה על 15 אלף בשנה ויותר.

אפגניסטן והמדינות הגובלות עמה ידעו תהפוכות מדיניות רבות לאורך השנים, וכעת עומד האזור לקראת שינויים דרמטיים שהשפעתם תגלוש גם לאזורים אחרים.

בשנים שבהן שלט ארגון הטאליבן באפגניסטן, ארגון שנהנה בעיקר מתמיכתן של פקיסטן וסעודיה, היו אלה הודו ואיראן שתמכו כל אחת מסיבותיה בארגון הברית הצפונית, הארגון המתחרה לטאליבן. הפלת משטר הטאליבן הביאה לשינוי מפתיע – כעת היו אלה פקיסטן וסעודיה שתמכו במשטרו של קרזאי, מחליפם של הטאליבן ואויבם, מאחר שאפגניסטן החדשה נהנתה מתמיכת ארה”ב. הייתה זו איראן שהחלה לתמוך בשנוא נפשה הטאליבן. אולם פקיסטן לא באמת הפנתה עורף לטאליבן והמשיכה לתמוך בארגון גם בתקופת מושארף.

כניסתו של ברק אובאמה לבית הלבן, הייתה אמורה אם כן להביא לשינוי אסטרטגי בגזרה זו. אובאמה תגבר את אפגניסטן בעשרות אלפי חיילים, והכוחות במדינה יצאו לאחת מהיוזמות ההתקפיות הנרחבות ביותר מאז 2001, במטרה להביא את הטאליבן לידי הכרעה.

לאובאמה הצטרפה פקיסטן שעברה ב-2008 שינויים רבים שכללו את התפטרות מושארף, התנקשות בבנאזיר בהוטו ומינוי האלמן שלה, עלי אסיף זארדארי, לנשיא.

פיגועי הטרור בסוף 2008 במומבאי, דחפו את זארדארי, שהבין כי ארצו מפולגת בין תומכי הטאליבן כגון השבטים הפשטונים בצפון ומנגנון המודיעין הדומיננטי, ובין תומכי המערב, להתכונן למתקפה נרחבת על ריכוזי האויב. הטאליבן ואל קעידה אכן סבלו מאבידות רבות וביניהן חיסולו של אוסאמה בן לאדן, ומבחינת אובאמה נוצרה המסגרת שתאפשר הסגת כוחות בצורה מכובדת.

אובאמה עם זארדארי וקרזאי – נערכים ליום שאחרי הנסיגה. צילום: הבית הלבן

יחסי הכוחות בזירה

הואקום שמתחיל להיווצר במזרח התיכון ובמרכז אסיה לנוכח עזיבת האמריקנים עתיד להתמלא בשני גושי השפעה, בכל אחד מהאזורים. במזרח התיכון זהו הגוש האיראני והגוש הטורקי שעליהם נפרט בהמשך, ובמרכז אסיה נוצרים שני צירים: הודו-אפגניסטן, ציר שהוא פרו אמריקני בעיקרון ומזוהה עם הגוש הדמוקרטי, וציר סיני-פקיסטני המשויך לגוש הריכוזי.

מרכז אסיה כאזור מקבל מאפיינים שונים מכפי שהכרנו במסגרת המלחמה הקרה השנייה בעשור האחרון – האמריקנים כבר לא במשוואה וגם לא האירופים. כך נותרת הודו לייצג את האינטרסים של הגוש הדמוקרטי באזור.

מבחינת הרוסים, נוצרת סיטואציה בעייתית לגבי השאלה במי לתמוך – מצד אחד, החיבור האסטרטגי העמוק יותר הוא עם סין, מצד שני, האינטרס הרוסי באפגניסטן הוא משטר פתוח יותר בהובלת קרזאי מאשר חזרה לימי המוג’אהידין והטאליבן, שנואי הקרמלין. הרוסים גם מחזרים אחרי ההודים במאמץ למכור להם נשק. לפיכך, ייתכן שהרוסים יבחרו להנמיך פרופיל בסוגיות הנוגעות לאזור.

כאמור, הקבוצות המשפיעות במזרח התיכון לאחר צאת האמריקנים ועל רקע גל ההפיכות במזרח התיכון, הן הקבוצה האיראנית והקבוצה הטורקית. מאחר שאנחנו מצויים בתקופת המעבר בין המערכת הקודמת תחת השפעת המלחמה העולמית בטרור ולקראת מערכת תחת השפעה אזורית יותר, מדינות רבות עוד ישנו את הזיקה שלהן.

אולם ככלל, ניתן כבר לבצע מיפוי ראשוני של הגושים – בקבוצה האיראנית מסונפים לצד איראן, גם סוריה תחת שלטון אסד, החיזבאללה, עיראק השיעית וייתכן שגם קטאר. בגוש הטורקי אנחנו מוצאים לצד טורקיה את סעודיה, חלק נוסף מהנסיכויות, ירדן תחת שלטון עבדאללה ובעתיד, לאחר נפילת אסד, גם סוריה. קבוצות אלה עשויות להתנגש, כפי שכתבנו בעבר, בסוריה, בלבנון ובצפון עיראק בשלב הראשוני.

נפילת משטרו של אסד שצפויה להתרחש בחודשים הקרובים, תפעיל לחץ רב על החיזבאללה שינותק ממקור החמצן שלו – הסורים הם הצינור שמעביר סיוע מאיראן – וארגון הטרור השיעי עשוי לחולל מלחמה: או נגד ישראל או נגד העדות האחרות בלבנון. בסיטואציה כזאת עשויות גם העדות האחרות לפעול בביטחון עצמי רב יותר, בסיוע הטורקים, הסעודים והמשטר הסורי החדש שיעלה.

דבר מעניין מתרחש שנובע מההתפתחות הגושית – ההשפעה הרוסית, המנותבת כיום לאזורי ההשפעה של ברה”מ לשעבר, כמעט ולא קיימת באזורים הנסקרים – סוריה, בת ברית חשובה עבור הרוסים, עומדת ליפול מבחינת רוסיה. המשטר הבא שיעלה יהיה ככל הנראה סוני, צבאי או דתי, שבו ההשפעה עוברת לידי טורקיה-סעודיה בעוד שהרוסים ייענשו על תמיכתם באסד ויאבדו את הקשר הסורי.

עבור ישראל נוצרת אם כן הזדמנות מעניינת לבחון הידוק מסוים של היחסים עם הרוסים. לשתי המדינות יש אינטרס משותף במה שמתרחש בסוריה – שתיהן רוצות את אסד בשלטון. הרוסים רוצים גישה לתוך המזרח התיכון וישראל יכולה להעניק לרוסים גישה מסוימת, בתמורה לניתוק עם האיראנים או בכל קידום אחר של אינטרסים ישראליים. עצם הקשר עם רוסיה יסייע בהורדת הלחץ מהאמריקנים במקרים רבים. הרוסים גם מתרחקים מאיראן בשנים האחרונות, אם כי פוטין עשוי לשנות את המגמה כשיחזור לתפקיד הנשיא.

שתי המערכות אם כן, במזרח התיכון ובמרכז אסיה, בעלות זיקה אחת לשנייה. לפי שעה, דווקא לקבוצה הטורקית יש אינטרסים וקרבה לציר הסיני-פקיסטני: הסעודים מושקעים רבות בפקיסטן, פקיסטן רואה באיראן איום על ביטחונה ולהיפך והטורקים ככלל מעוניינים להתרחק מהמערב, לפחות כל זמן שמפלגת הפיתוח והצדק בשלטון. מכאן יוצא שלקבוצה האיראנית יש קרבה לציר ההודי-אפגני ואכן ההיסטוריה מוכיחה כי יש קשר אמיץ בין הודו לאיראן בכל הנוגע לאפגניסטן ולאזור.

סינג וקרזאי – הציר ההודי-אפגני – גורם דומיננטי באזור. צילום: ממשלת הודו

המדיניות האמריקנית

בחודש שעבר עסקנו בישראל ובהשלכות שיהיו עליה לנוכח השינוי האסטרטגי באזור. אולם גם האמריקנים צריכים לגבש מדיניות חדשה, והאסטרטגיה אותה יבחרו והאופן שבו יממשו אותה, ישפיעו רבות על בני בריתה באזור. האמריקנים צריכים להתנהל לנוכח הגושים החדשים שנוצרים באזור.

בזירת אפגניסטן ותת היבשת ההודית, נראה כי האמריקנים ביצעו את הבחירה שלהם. סין נתפסת יותר ויותר כיריבה ואף כאויבת בחוגים מסוימים בוושינגטון, ואילו הודו נחשבת לבת ברית אסטרטגית. פקיסטן אף היא נתפסת כמי שרימתה את ארה”ב זמן רב באשר לכוונותיה להילחם בטרור. אחרי שבתחילת נשיאותו ביקש אובאמה להתקרב דווקא לסינים, הפך הנשיא האמריקני לביקורתי ביותר כלפי הסינים בשל סוגיות כלכליות כערך היואן וכדומה, ונראה כי הודו תהיה המרוויחה הגדולה מכך.

האמריקנים בוודאי מודאגים מאיראן וכיצד תנסה להשפיע בעיראק ובאפגניסטן לאחר הנסיגה האמריקנית. יש להניח שבאפגניסטן האיראנים דווקא יהוו גורם מייצב, בשל יריבותם עם המשטר הקודם, הטאליבן, אולם בעיראק יפעלו האיראנים להפיכתה למדינה שיעית המקורבת לרפובליקה האסלאמית האיראנית ואשר עשויה לנסות ולייצא את המהפכה השיעית. הסכנה אינה נעוצה רק במה שיקרה בעיראק, אלא בזליגת הפעילות הזאת לירדן, במאמץ להפיל את שלטון המלך עבדאללה, שמגיב לאפשרויות הללו בהיסטריה ובניסיונות לתקוף את ישראל בכל הזדמנות.

כאן יצטרכו האמריקנים, בשיתוף עם ישראל, לייצר הרתעה אפקטיבית מול האיראנים. בהיעדר הרתעה שכזאת, ישראל והגוש הדמוקרטי עשויים למצוא עצמם במלחמה על ירדן, עם איראן או עם ארגוני טרור הנתמכים על ידי איראן.

כדי להימנע מכך, יש להגביר את הלחץ על האיראנים – יש לסייע לגוש הטורקי-סעודי, המקורב לאמריקנים, כדי לייצר לחץ משני צדי הגבול האיראני (באמצעות פקיסטן).ניתן לייצר לחץ נוסף על איראן, בכורדיסטן העיראקית ובלבנון ובזירות אחרות, כדי למנוע מהאיראנים מהלך בירדן. מבחינת ישראל, עליה להבין כי ניסיון איראני שכזה לבצע מהלך בירדן יופיע בשלב מסוים ואל לה להסתמך על אף מדינה – ירדן היא “החצר האחורית” של ישראל מבחינה אסטרטגית ועל כן חייבת להישאר עצמאית מצבאות זרים שיאיימו על ישראל, גם במחיר של מעורבות צבאית הרתעתית ישראלית.

איראן גם מאיימת על נסיכויות הנפט ואף על סעודיה. תסריט שבו איראן תשתלט על חלק ממאגרי הנפט הללו באופן שיזניק את מחיר חבית הנפט הרבה מעבר ל-100 דולר, יעמיד בסכנה את סימני היציאה מהמיתון בארה”ב ויפגע קשות בכלכלתה. חשוב לזכור כי למרות שמצבת כוח האדם של הצבא האמריקני במזרח התיכון עשויה לחזור לממדיה ערב המלחמה באפגניסטן, ההבדל הפעם הוא תהומי – ארה”ב תתקשה לגייס צבא פעם נוספת, כולל דעת קהל ותקצוב מהקונגרס, כדי להילחם פעם נוספת במזרח התיכון. על כן, כל פעולה שהצבא האמריקני יספיק לבצע בטרם הנסיגה משתייכת לסדרה האחרונה של פעולות שהאמריקנים יבצעו במשך שנים רבות באזור.

הפעולה המתבקשת מבחינת האמריקנים היא לזרז את נפילת משטר האייתוללות באיראן. זאת ניתן לעשות באמצעות הטורקים, הסעודים והפקיסטנים, המייצרים לחץ מכל כיוון. לכן, למרות הזיקה האוטומטית האמריקנית לגוש הודו-אפגניסטן והרתיעה כעת מפקיסטן, כדאי לאמריקנים להגדיר את “הרע” שנגדו יש לרכז את המשאבים – המשטר האיראני הוא הבעייתי והוא המחולל חוסר יציבות ברחבי המזרח התיכון, כולל במעורבות במדינות שבהן בוצעו הפיכות באזור בשנה האחרונה. לאחר נפילת המשטר, יוכלו האמריקנים להתפנות למערכת החדשה שתיווצר באזור, ולגבש מדיניות חדשה.