מלחמת לבנון השנייה הדגימה לחיזבאללה את מגבלות כוחו, בעיקר מכל האמור להשלכות על המערכת הפנים-לבנונית. מנגד, בביירות הכירו בהשפעה ההרסנית שיכולה להיות לארגון טרור הפועל באופן עצמאי. ניצחון הממשלה הלבנונית בבחירות ביוני, הוביל לעשרה שבועות של מו”מ שבסיומו הוברר כי רק ממשלת אחדות תוכל להבטיח רמה מסוימת של יציבות במדינה – החיזבאללה לא ישוש אל הרפתקאות חדשות מעבר לגבול, והרוב הסוני-דרוזי ישתף את האופוזיציה השיעית בניהול המדינה.

חיסולו של עימאד מורנייה, מי שנחשב בין היתר גם לרמטכ”ל של החיזבאללה, ובוודאי לסמכות המבצעית החשובה ביותר בתולדות הארגון, יצר זעזוע רב בשורות הארגון. גם מותם של מאות מחבלים בכירים במהלך מלחמת לבנון השניה הותיר חלל עמוק בזרוע המבצעית של החיזבאללה. סדרת המכות שספג הארגון במלחמת לבנון השנייה ומאז, חרף ההתרברבויות השונות של מזכ”ל הארגון נסראללה בדבר הצלחת הארגון להשתקם, הפחיתה את רמת האיום שהחיזבאללה מציג נגד ישראל.

היעדרו של מורנייה מורגש כיום כשהחיזבאללה ניסה פעמים רבות ללא הצלחה לנקום את מותו. אפילו הפרשה המוזרה במסגרתה העביר צעיר מטירה מידע לגבי אימוני הכושר של הרמטכ”ל, הפכה ללא יותר מאשר אנקדוטה במסכת הניסיונות של החיזבאללה.

אין זה אומר, למרבה הצער, כי החיזבאללה נטול יכולת מבצעית – כל עוד הארגון קיים, מתוקצב ובעל מוטיבציה לפגוע בישראל, הסכנה קיימת, אולם אין ספק שבשלוש השנים האחרונות הוא נאלץ להפנות את מירב מרצו לזירה הפנימית בלבנון, בעוד מידת הרלוונטיות שלו במסגרת המאבק בישראל פוחתת.

מעמדו החדש של החיזבאללה

האירועים סביב הבחירות באיראן, גרמו אף הם לפגיעה בחיזבאללה. נשיא איראן אחמדינג’אד, ובוודאי המנהיג הרוחני ח’מנאי, החלו להפנים את המסר שעלה מצד המפגינים ברחובות טהרן – מה שהיה לא יכול להימשך. עיקר הביקורת מצד המפגינים נגעה לזיופים הבוטים של תוצאות הבחירות מצד משטר האייתוללות, אך היו רבים שהביעו מחאה דווקא כלפי המדיניות הכלכלית האיראנית, אשר במסגרתה הועברו תקציבים אדירים למימון המאבקים השונים של איראן במזרח התיכון, וביניהם כמובן מימון ארגון החיזבאללה, אשר קיבל מאיראן לפחות מאה מיליון דולר בשנה, במשך שנים רבות.

הממשלה החדשה באיראן מלקקת את פצעיה מהמהומות והיא תתקשה להמשיך ולתמוך כספית בארגונים דוגמת החיזבאללה והחמאס. בתקופה הקרובה ינסה המשטר להציג רפורמות חדשות ולהפנות תקציבים ליעדים בתוך איראן במקום מחוצה לה.

כללי המשחק הפוליטיים בלבנון אינם מזכירים כיום במאומה את המצב ערב מלחמת לבנון השנייה או מיד לאחריה. ערב המלחמה, נהנה החיזבאללה מאוטונומיה מוחלטת בדרום לבנון, ואחיזתו בנשק “ההתנגדות” הייתה לגיטימית. לאחר המלחמה, הופנתה ביקורת פנימית רבה כלפי נסראללה, שנתפס כאחראי ראשי להרס דרום לבנון.

ההתנגשויות בין הממשלה והחיזבאללה במאי 2008, שנתיים לאחר המלחמה, היוו נקודת שיא בציר היחסים בין החיזבאללה וקואליציית ה-14 במרץ – לאחר שהממשלה סירבה לאפשר לשיעים זכות וטו על החלטות מרכזיות, זכות הניתנת למי שמחזיק בשליש מהשרים בממשלה, התגברה המתיחות הפנימית עד שהגיעה לפיצוץ, לאחר שאנשי החיזבאללה חשו כי נעשה ניסיון להפר את סטטוס-קוו בלבנון.

בהתנגשויות האלימות שפרצו הצליח החיזבאללה להוכיח כי הוא הפלג בעל העוצמה הרבה ביותר בלבנון, אך גם הוא למד שיעור במגבלות הכוח, בהבינו כי מתיחה נוספת של החבל תוביל למלחמת אזרחים מלאה. יחד עם זאת, הסכם דוחא שנחתם לאחר אירועי מאי 2008, הציג את החיזבאללה כמנצח הגדול בעימות. שוב נמתחו קווי הגבול של המשחק הלבנוני.

במהלך מבצע עופרת יצוקה שהתנהל בעזה, פעלו הפלגים השונים כדי להגיע להבנה ביניהם – קואליציית ה-14 במרץ בראשותו של חרירי, העבירה את המסר לחיזבאללה לבל יתקוף את ישראל. פצעי מלחמת לבנון השניה עדיין טריים בזיכרון הלבנוני – אחת ההערכות היא שהפגיעה הכלכלית שנלוותה למלחמה, החזירה את לבנון 15 שנים אחורה, חרף המיליארדים שהוזרמו לתוך המדינה מהמערב, סעודיה ואיראן.

שני אירועים בהם נורו מספר קטיושות, יוחסו לפלגים פלשתיניים בלבנון, והחיזבאללה הגדיל לעשות כשהתאמץ להכחיש מעורבות בירי. למעשה, שיקום ההרתעה הישראלי בלבנון, זכה לאישוש בזמן המלחמה בעזה. הסכמתו של החיזבאללה שלא להתערב בנעשה בין ישראל לפלשתינים, הדגימה כיצד הפנים בעצמו כללי משחק חדשים – החיזבאללה אינו יכול ליזום כיום התנגשות עם ישראל, שמא תנוצל התנגשות זאת על ידי הישראלים לפתיחת מלחמה, אשר תחבל בכל ניסיונות השיקום הלבנוניים. מי שיגרור את ישראל למלחמה שכזאת, לא יוכל להשתמש בטיעון בו השתמש נסראללה לאחר המלחמה באומרו כי לו ידע שישראל תגיב באופן שכזה, לא היה מנסה לחטוף חיילים מלכתחילה.

גם העובדה כי צה”ל נראה יעיל והחלטי יותר במלחמה בעזה מאשר בלבנון, הוכיחה כי בישראל הפנימו את הביקורת על ניהול המלחמה ב-2006, וצה”ל שוקם. במציאות שכזאת, מבין נסראללה כי בעוד שהמחיר ששילמה ארצו ובעיקר העדה השיעית ב-2006 היה יקר, הרי שהמחיר אותו הוא עשוי לשלם ב-2009 יהיה קשה מנשוא. ישראל מצדה הוכיחה בשני מבצעים צבאיים רחבי היקף בשלוש השנים האחרונות, כי אינה מפחדת מעימות, וכי תהיה תוצאת העימות אשר תהיה, אויביה ישלמו מחיר יקר ביותר.

נסראללה – מכיר במגבלות כוחו. צילום: טלוויזיה

את עיקר מרצו בימי מבצע עופרת יצוקה השקיע נסראללה בהחלפת מהלומות מילוליות עם מצרים. בתחילה ביקר את קהיר על חוסר ההתערבות בנעשה בעזה, ולאחר מכן על התמיכה שהביעו ראשי דובריה של המדינה הערבית הגדולה בישראל. בחלוף מספר חודשים, התרבו דיווחים על פעילות של תאי טרור בחצי האי סיני, ככל הנראה בהכוונת החיזבאללה. צעד זה המחיש את עומק התהום שנפערה בין הצדדים [1].

הבחירות שנערכו בלבנון ב-7 ביוני השנה, היו אמורות לציין את ניצחונו של הזרם האנטי-סורי בלבנון. למעשה, ההבנות מהסכם דוחא היו אמורות להביא לידי ביטוי את הרוב המספרי של השיעים ותומכיהם מקרב הנוצרים. בספירת הקולות התגלה כי עבור הציר חיזבאללה-אמל-מישל עאון הצביעו 53-55 אחוזים מקהל הבוחרים, בעוד שלקואליציית ה-14 במרץ הצביעו רק 45 אחוזים. אולם שיטת החלוקה העדתית והבחירות האזוריות, הבטיחה כי את הפרות יקצרו הסונים והדרוזים. בשורה התחתונה, לא הצליח החיזבאללה לגדול בפרלמנט, למרות מאמציו האדירים, למרות כספים רבים שהוזרמו לקופתו מאיראן, ולמרות ההבנות של הסכם דוחא במאי 2008 כאמור.

אחד הברומטרים הפוליטיים הרגישים ביותר במזרח התיכון בכלל, ובלבנון בפרט, הוא מנהיג הדרוזים, וואליד ג’ומבאלט. כנציגו של המיעוט הדרוזי, ידע ג’ומבאלט לשנות את תמיכתו בזרמים שונים לאורך השנים, כשעיקר רצונו הוא ההגנה על המעמד האוטונומי של עדתו. למעשה, לא תהיה זו הגזמה לטעון כי ג’ומבאלט הוא הפוליטיקאי העצמאי ביותר בלבנון. מי שהפך לאחד מדובריה הרהוטים והעיקשים של התנועה האנטי-סורית בלבנון, החל להתבטא בחודשים שחלפו מאז הבחירות בלבנון, באופן מרוכך יותר ככל הנוגע לסוריה. באחת ההזדמנויות אמר ג’ומבאלט שבמידה וראש הממשלה הלבנוני החדש, סעד חרירי, יוזמן לביקור בסוריה, יהיה מוכן הוא בעצמו לבקר במדינה, שעמדה מאחורי חיסולו של אביו כמאל לפני יותר מ-25 שנה [2].

הגישה השונה כלפי סוריה מתבשלת במסדרונות הפוליטיים בריאד. הסעודים, שהשקיעו לפי אחת ההערכות כמיליארד דולר במערכת הבחירות הלבנונית על מנת להבטיח את ניצחון הקואליציה הסונית-דרוזית, מגבירים את הלחץ על איראן, ומעוניינים להביא לניתוק בין הסורים והאיראנים. התקרבות מצדו של חרירי לסוריה לא יכלה להירשם ללא אור ירוק מארמון המלוכה הסעודי, והצטרפותו של ג’ומבאלט להחלטה, בתור בן בריתו של חרירי, מרמזת על כך שמדובר ביותר מסתם החלטה תועלתנית, החלטה אסטרטגית ממש.

במאי 2008, בעיצומם של האירועים החריפים ביותר שהתחוללו בלבנון מאז מלחמת לבנון השנייה, נוצרה תחושה כי החיזבאללה מעוניין לבצע הפיכה פנימית. בהרי השוּף, מעוזם ההיסטורי של הדרוזים בלבנון, התחוללו התנגשויות בין הדרוזים והשיעים שהובילו למותם של עשרות אנשים. על אף העובדה כי הדרוזים חמושים ומבוצרים היטב באזור, חשש ג’ומבאלט מהתדרדרות למלחמה בין-עדתית, בעיקר בהתחשב בעובדה כי החיזבאללה הוא ללא ספק הכוח הצבאי החזק והיעיל ביותר בלבנון.

ביוני 2009, נפגשו ג’ומבאלט ומזכ”ל החיזבאללה חסן נסראללה לראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, בהדגישם את הצורך בשיתוף פעולה פוליטי. חמישה ימים לאחר מכן נפגש נסראללה עם סעד חרירי, מנהיגם של הסונים בפרלמנט הלבנוני ומי שמיועד להיות ראש הממשלה.

הקואליציה הסונית-דרוזית הבינה כי לא תוכל להקים ממשלה יציבה בלבנון ללא אחדות לאומית שמשמעותה למעשה, שחזור המצב הפוליטי ערב הבחירות בו לחיזבאללה ישנה יכולת וטו על החלטות הממשלה. באוגוסט, כבר הבטיח חרירי כי חיזבאללה יהיה חלק מהקואליציה בלבנון, “בין אם זה ימצא חן בישראל ובין אם לא” [3].

ב-7 בספטמבר, הציג חרירי את ממשלת האחדות הלבנונית, במסגרתה קיבלה קואליציית ה-14 במרץ 15 שרים, החיזבאללה ובני בריתו קיבלו 10 שרים, ואילו הנשיא סולימאן מינה חמישה שרים מטעמו.

השורה התחתונה היא, שממשלת אחדות, כפי שפעלה בשנים האחרנות למעט הפסקה ביוזמת החיזבאללה, היא שתנהיג את לבנון. ראש ממשלת ישראל נתניהו, שהבין כי לכך מכוון חרירי, הספיק לשגר שני מסרים ללבנון – המסר הראשון הוא שכל התקפה מלבנון, אפילו ביוזמת החיזבאללה, תוביל להטלת האשמה על לבנון כולה, מאחר והחיזבאללה הוא חלק מהקואליציה. המסר השני הוא שישראל אינה מעוניינת בהסלמת המצב הביטחוני, ותפעל מתוך הגנה עצמית.

חזית ערבית אנטי-איראנית

ההחלטה הסעודית האסטרטגית להפריד בין סוריה לאיראן, ולקבל את החיזבאללה כשותף בקואליציה הלבנונית, זוכה לגיבוי אמריקני [4]. בתחילת כהונתו כנשיא, סבר אובאמה כי יצליח באמצעות דיפלומטיה לגשר על הפערים בין ארצו ובין האיראנים והסורים. ניסיונותיו לפתוח ערוצי משא ומתן ישירים עם שתי המדינות נתקלו בהתנגדות סעודית-מצרית.

הבחירות באיראן שכנעו את הנשיא האמריקני סופית כי איראן אינה פרטנר כל עוד היא מונהגת על ידי הגורמים הקיצוניים השולטים בה כיום. הפשרת היחסים עם סוריה, הפשרה הנעשית באופן הדרגתי הן על ידי מדינות ערב, הן על ידי האמריקנים והן על ידי מדינות אירופיות שונות, מכוונת כדי להציג בפני הסורים את האלטרנטיבה ליחסים עם איראן.

בנקודה הזאת ישנה מחלוקת בין המצרים והסעודים – המצרים אינם מוכנים לשמוע מהחיזבאללה, ומעדיפים להפעיל יד קשה נגד בני בריתה של איראן. הסעודים לעומת זאת סבורים שבגלל שלבנון כל כך חסרת יציבות מבחינה פוליטית, אין מנוס מלקבל את החיזבאללה כגורם פוליטי בלבנון, כל עוד אין הוא קובע את סדר היום.

המאבק המזרח תיכוני באיראן מתרחש מחצי האי ערב במזרח, ועד למדינות המאגרב במערב. מרוקו ניתקה את יחסיה עם איראן, איחוד האמירויות הערביות גירשו אזרחים לבנונים ופלשתינים שנחשדו בסיוע לאיראן ואף עצרו אונית נשק צפון קוריאנית שהייתה בדרכה לאיראן [5]. הסעודים משקיעים מיליארדים במאבק פוליטי נגד תומכי איראן ברחבי המזרח התיכון. המצרים מפעילים כוח נגד החמאס, ונגד תאי החיזבאללה בלבנון, מעבירים מידע מודיעיני לישראל על משלוחי נשק איראנים העושים דרכם לרצועת עזה, ואוניות קרב ישראליות, כולל צוללות, מורשות לעבור בתעלת סואץ.

האיראנים מצדם, מצויים בעמדת התגוננות רוב הזמן, בשל חוסר היציבות הפוליטי הפנימי מאז הבחירות האחרונות לפרלמנט, אולם הם ממשיכים לנסות ולעודד את גרורות הטרור שלהם ברחבי המזרח התיכון. המעורבות האחרונה שנחשפה, היא באירועים בתימן, בהם לאיראן יש יותר מיד ורגל [6]

ראש ממשלת לבנון הנבחר, סעד חרירי עם הילארי קלינטון. צילום: מחלקת המדינה

“מיידוף הלבנוני”

כאילו לא היה די לחיזבאללה בהפסד בבחירות, הסכסוך עם המצרים והפגיעה בסיוע מאיראן, באה פרשה נוספת המחלישה את הארגון. סלאח עיז אל-דין, מיליארדר לבנוני המקורב לחוגים השיעיים בלבנון, וביניהם ארגון החיזבאללה, נעצר בסוף אוגוסט, לאחר שהודיע על פשיטת רגל.

עיז אל-דין היה בנקאי השקעות שהבטיח תשואה גבוהה ללקוחותיו. בדומה לברנרד מיידוף היהודי-אמריקני, נראה כי ביצע תרגיל עוקץ שזכה לשם “פונזי” על שם אזרח אמריקני ממוצא איטלקי, שבמסגרתו גלגל כספים ממשקיע אחד לשני, כדי לעמוד בהתחייבויותיו. התוצאה היא פגיעה אנושה בחסכונותיהם של שיעים רבים בדרום לבנון, כולל בכירים בארגון החיזבאללה, וכן במיליונרים מקטאר, שחיפשו אחר רווח קל.

עיז אל-דין גר בעיירה מע’רוב שבנפת צור בדרום מערב לבנון, אזור בעל רוב שיעי ברור. בבעלותו היו גם הוצאת ספרים, שפרסמה ספרי דת שיעיים רבים, וכן תחנת טלוויזיה לילדים. הוא השקיע בענף הנפט ובענף הפלדה, כולל השקעות במזרח אירופה, וספג הפסדים כבדים לאחר שמחירי הנפט צנחו בשנה שעברה. ההפסדים הכבדים האלה, הובילו אותו לבצע את תרמית פונזי, כשהבטיח למשקיעים כי ביכולתו להשיג להם עד 40% תשואה. מאחר ונטילת ריבית באסלאם אסורה, והמערכת הפיננסית האסלאמית האלצה לתור אחר פתרונות יצירתיים במהלך השנים כדי להתאים את הדרישות להלכה, הפכו מתווכים מסוגו של עיז אל-דין לפופולאריים [7].

אמצעי התקשורת בלבנון מעריכים את סך ההפסדים של עז אל-דין בין חצי מיליארד למיליארד דולר. המערכת הבנקאית בלבנון פרסמה הודעה כמה ימים לאחר מעצרו של עז אל-דין, כי לאף אחד מהבנקים הגדולים לא היה קשר עם עז אל-דין, וכספי המשקיעים שלהם לא נחשפו לתרמית [8].

הנקמה בישראל

יותר מ-18 חודשים חלפו מאז רצח עימאד מורנייה, הרמטכ”ל של החיזבאללה. אנשי החיזבאללה חיפשו אחר דרכים רבות לנקום בישראל, הנתפסת כאחראית לרצח, למרות שמעולם לא הוכח הקשר, ולא הצליחו. על אף שסכנת הנקמה נותרה בעינה, ניכר כי היכולת המבצעית של החיזבאללה לבצע פיגוע “איכותי” נפגעה באופן קשה. בישראל לא הורידו את רמת העירנות, ועדיין ממתינים לנקמה. מחליפו של מורנייה, טלאל חמייה, ששימש בעבר כראש המודיעין של החיזבאללה, מחפש אחר דרכים לנקום בישראל, אולם נראה כי עד עתה הוא מתקשה להיכנס לנעליים הגדולות שהותיר מורנייה.

ראש ממשלת ישראל נתניהו, הזהיר כאמור את לבנון באומרו כי כל התקפה על ישראל בה יהיה החיזבאללה מעורב, תיחשב כהתקפה של לבנון על ישראל, עם כל ההשלכות לכך. נסראללה הגיב לאיומים אלה באומרו כי “מי שמדבר הרבה ומאיים הרבה, אינו מהווה איום”. בהחלט ייתכן והסיבה שעד כה לא נקם החיזבאללה את מותו של מורנייה, נובעת מההרתעה החדשה וכללי המשחק הפנים-לבנונים [9].

הפצצה ישראלית בלבנון – בחיזבאללה מבקשים להימנע מתגובה ישראלית חריפה בכל מחיר. צילום: מאסר, ויקיפדיה

כללי המשחק השתנו

החיזבאללה של ספטמבר 2009 נאלץ להפנים את כללי המשחק החדשים – דרומית לליטאני השיג הצבא הלבנוני בחסות כוחות האו”ם, עמדת השפעה חשובה, טובה בוודאי מזו שהייתה לו לפני מלחמת לבנון השנייה. על אף שאנשי החיזבאללה מסתובבים בהמוניהם בדרום לבנון, ומנסים לשקם את כוחם הצבאי, הם מחויבים להצניע את הנשק בו נופפו בגלוי עד לפני שלוש שנים. כוחות יוניפי”ל וצבא לבנון אף חושפים מדי פעם מחסני נשק של החיזבאללה. עם זאת, אין לטעות – השמירה על הסטטוס קוו תלויה בעיקר ברצונו הטוב של החיזבאללה שאינו מחפש לפי שעה סיבוב לחימה נוסף.

במציאות החדשה, אין החיזבאללה יכול להפעיל את נשקו נגד ישראל כל אימת שירצה. על אף ששאר העדות השלימו עם עובדת היותו הארגון החזק ביותר, ועם כך שלא ניתן כעת לכפות על החיזבאללה להתפרק מנשקו, מטרת עוצמתו הצבאית של החיזבאללה כיום היא בעיקר להגן על העדה השיעית. גם בעת מאבקים פוליטיים, עושה החיזבאללה שימוש במאות אלפי תומכיו כדי לארגן הפגנות ענק, וכדי להפעיל לחץ על מנהיגי קואליציית ה-14 במרץ.

בה בעת, מאמצים רבים נעשים בזמן אירועים אלה כדי שלא להתדרדר לאלימות. לעיתים האלימות אינה נמנעת ואנשים משלמים על כך בחייהם, אולם נסראללה דואג שאלימות זו תהיה לא יותר מאשר עשיית שריר, ועוצר את ההתדרדרות בטרם היא יוצאת משליטה. הסונים והדרוזים מכירים אף הם בכללי המשחק החדשים, שמקטינים את הסיכוי למלחמה קרובה בארץ הארזים, אך במחיר של שילוב חיזבאללה בעמדות מפתח במערכת הפוליטית.

האיזון העדין בלבנון, תלוי במידה רבה בטיב היחסים בין איראן והחיזבאללה. כל עוד החיזבאללה מכבד את הסטטוס קוו שנוצר, ואינו מושפע על ידי האיראנים לנסות ולהפר את הסטטוס קוו באמצעות התקפה על ישראל, או לחילופין בניסיון לעשות שימוש בכוח כדי להשיג השפעה פוליטית נוספת בלבנון, יוכלו הסעודים ובני בריתם הלבנונים להשלים עם הקיום של החיזבאללה, ומבחינתם אפשר לראות בכך עצירה של ההתפשטות האיראנית. חריגה מהסטטוס קוו, בעיקר חריגה בלחץ האיראנים, תשיב את העימות בין הפלגים לימי מאי 2008, אולם הפעם, המאבק עשוי להיות חריף בהרבה.

בזמן הקרוב יוברר מה טיב יחסם החדש של הלבנונים כלפי סוריה – ההסכמה להפשיר את היחסים מצדם של חרירי וג’ומבאלט, מתרחשת כאמור על רקע ניסיון הסעודים להפריד בין איראן לסוריה, ועל רקע קבלתה האפשרית של סוריה למשפחת העמים במערב. אולם חרירי וג’ומבאלט מצפים כי סוריה תפסיק את מעורבותה בעניינים פנימיים בלבנון, תכבד את ריבונותה של ביירות, ותיצור מערכת יחסים סורית-לבנונית הדומה למערכת יחסים תקינה בין כל שתי מדינות ערביות. נשיא סוריה אסד, שזוכר כיצד עשה אביו בלבנון כבשלו, ייאלץ להחליט בקרוב האם הוא בולע את הצפרדע כחלק מתהליך הנורמליזציה עם המערב שהוא שוקל.

עצירת התפשטות ההשפעה האיראנית נותרה עדיין בראש רשימת האינטרסים של מדיניות החוץ של כל מדינות ערב הפרו-מערביות. במסגרת זו, מוכפפים מאמצים אחרים לנושא – הסכסוך הישראלי-פלשתיני מאבד גובה, וההתמקדות בזירה זו היא ביחסי החמאס והפת”ח תוך שימת דגש על החלשת הקשר בין החמאס לאיראן; הנסיגה האמריקנית מעיראק הופכת להיות מדורגת וחלקית וגם בסיומה יישאר כוח צבאי מרתיע דיו אשר ימנע מהאיראנים הרפתקאות צבאיות; במצרים מתעלמים מהביקורת על היחסים עם ישראל, ועל עמדתם בנוגע לעימות הישראלי-פלשתיני, ומגבירים את מידת שיתוף הפעולה הביטחוני לרמות שמעולם לא נצפו בשלושים השנים שחלפו מאז חתימת הסכם השלום; מדינות כמו איחוד האמירויות ובחריין, שבימים כתיקונם שומרות על פרופיל מדיני נמוך ככל האפשר, מוצאות עצמן מתעמתות עם איראן בעניינים שונים.

בלבנון, מוכנים הסעודים לקבל את החיזבאללה כמרכיב חיוני בפוליטיקה הלבנונית, ובלבד שלא יפר את הסטטוס-קוו ולא יאפשר לאיראן להכתיב לו מהלכים שישפיעו על גורלה של לבנון כולה. לפי שעה נראה כי לסטטוס-קוו הזה יש סיכוי להצליח, אולם במדינה למודת תהפוכות כלבנון, יודעים האזרחים כי שקט הוא עניין זמני.

הערות

1. “Egypt ‘hunts Hezbollah suspects'”, BBC News, 13/04/2009; “Egypt ‘Hezbollah cell’ on trial”, BBC News, 23/08/2009

2. “INTERVIEW-Jumblatt sees Saudi-Syria thaw good for Lebanon”, Reuters, 05/03/2009

3. “Hariri: Hizbullah will join next gov’t ‘whether Israel likes it or not'”, Jerusalem Post, 26/08/2009

4. Nicholas Blanford, “Why Syria and Saudi Arabia are talking again”, Christian Science Monitor, 12/03/2009

5. “UAE reports ship seizure with N. Korea arms for Iran”, AP, 29/08/2009

6. עוד על המצב בתימן, במאמר “געגועים לאימאם” בגיליון זה

7. “Lebanon’s prominent Shiite financier in detention”, AP, 02/09/2009

8. “Lebanon’s banks not exposed to Ponzi scheme: Central Bank”, Bloomberg, 06/09/2009

9. Elias Sakr, “Nasrallah vows ‘surprises’ if Israel hits Lebanon”, Daily Star, 15/08/2009