בפרוש 2010, הגיע הזמן לבחור את אנשי העשור. בזירה הפוליטית הבינלאומית היו אלה ג’ורג’ בוש הבן וולדימיר פוטין שעיצבו את סדר היום הגלובלי. אפשר לחלוק על מדיניותם אך לא על מידת השפעתם על אירועי העשור שחלף.

היה זה נובמבר 2000. זה עתה הסתיימו הבחירות לנשיאות ארצות הברית. מספירת הקולות עלה כי ג’ורג’ בוש הבן, בנו של הנשיא ה-41, הפסיד לסגן הנשיא אל גור בספירת כלל הקולות אך צבר את כמות האלקטורים הנדרשת על מנת להיות זה שנכנס לחדר הסגלגל. ארצות הברית הייתה כמרקחה.

לאחר שבית המשפט העליון סירב להתערב בסוגיה ואישר את התוצאות, נשא בוש נאום מאחד ובו הבטיח להיות הנשיא של כ-ו-ל-ם אך בניגוד לאהוד ברק שלנו, במקרה של בוש, כך אכן היה. מי שסומן בתחילת הקדנציה כנשיא משעמם ונטול ברק (אובמה?) שיתמקד בעיקר במדיניות פנים, הפך באופן רשמי באותו יום נורא בספטמבר 2001 למנהיג העולם החופשי. הנבואה התגשמה, בנסיבות הטראגיות ביותר.

שיעורי התמיכה להם זכה שברו שיאים, הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס, ובראשם סגן הנשיא המיועד של אל גור, הסנאטור היהודי, ג’וזף ליברמן, עמדו לצדו ותמכו במדיניותו ללא סייג. האו”ם העניק לנשיא Carte Blanche לתקיפת כוחות הטאליבן באפגניסטן ולבסוף, בל נשכח כי בבחירות שנערכו לאחר פתיחת המערכה הצבאית בעיראק, ניצח בוש ברוב גדול ונבחר לכהונה שנייה. ולמי ששכח, באותה השנה הוא אף נבחר לאיש השנה של המגזין TIME.

ג’ורג’ בוש הוא אמנם לא הנשיא הרהוט ביותר, הכריזמטי ביותר או החכם ביותר שראה הבית הלבן. בארונו הפרטי לא תמצאו פרס נובל. אבל בינינו, עדיף לקבל פרס נובל על מעשים ולא על דיבורי סרק חסרי תכלית. המלחמה בעיראק הייתה ועודנה כשלון קולוסאלי, מניעי הפלישה עומדים בספק, מעטים יכחישו זאת ואינני מתעלם מכך אך אני מאמין כי בסופו של יום בבואנו לסכם את כהונתו לא נחטא לאמת אם נדון אותו לכף זכות ולא לחובה. בוש קבע תקדים והיישיר פניו אל מול האיום האקוטי ביותר של שנות האלפיים, הטרור העצמאי מחד וזה המגובה והנתמך על ידי מדינות בקהילה הבינלאומית מאידך. בוש בחר להתמודד ולא להתחמק, הוא פעל היכן שאחרים קפאו ועל כך הוא ראוי לכל שבח.

את ימיו בבית הלבן סיים בוש בדיוק כפי שהחל אותה, בעין הסערה, ואם תחשבו על זה, כנראה שבעולם בו אנו חיים איש העשור לא יכול להיות מי שיש לגביו קונצנזוס כי אם מי שפעולותיו שנויות במחלוקת. דבר אחד בטוח, בלתי אפשרי יהיה להתעלם מהמורשת שהותיר אחריו ג’ורג’ בוש – מורשת של מנהיגות אמיצה בעת משבר.

בוש ופוטין – אנשי העשור. צילום: הקרמלין

פוטין. ולדימיר פוטין.

בעוד שמצידו האחד של הגלובוס היה זה הנשיא בוש שעיצב את סדר היום הגלובלי. מצידו השני של האוקיינוס היה זה ולדימיר פוטין, קצין הק.ג.ב. לשעבר שעלה לגדולה, שהפך אט אט לאיש החזק באירופה ויש שיגידו, בעולם כולו.

כמעט כולנו זוכרים היכן היינו ומה עשינו בערב ראש השנה האזרחית בשנת 1999, על סף כניסתו של המילניום החדש. מעטים מאיתנו זוכרים שהיה זה גם היום שסימן את תחילתו של עידן פוטין. הנשיא ילצין, קודמו של פוטין בתפקיד, הודיע במפתיע על התפטרותו ועל העברת השרביט לראש הממשלה דאז, באותו היום נראה המחליף כבירוקרט אפור שספק אם יטביע חותם של ממש על מדיניות החוץ או הפנים של המדינה הגדולה בעולם. אך המציאות הייתה שונה לחלוטין.

ולדימיר פוטין ויועציו הקרובים, הגו תכנית רב-שלבית מבריקה שגולת הכותרת שלה ברורה – להחזיר עטרה ליושנה. פוטין הבין כי 10 שנים לאחר פירוקה של ברית המועצות, הגיע הזמן שרוסיה תחזור לקדמת הבמה הבינלאומית. אמר ועשה.

שנות שלטונו של ילצין עמדו בסימן של מפלה כלכלית חסרת תקדים וזאת לצד אי-יציבות פוליטית שהקרינה הן כלפי פנים והן כלפי גרורותיה לשעבר במזרח אירופה ואסיה. הרבה בזכות אישיותו הבעייתית של ילצין עצמו שנודע לצד גורבצ’וב כמבשרו של עידן חופש הביטוי וזכויות הפרט מחד וכשיכור בלתי נלאה שהכתים את תדמיתה הבינלאומית של ארצו מאידך.

חשוב לזכור, ברית המועצות הייתה אימפריה חובקת עולם, אזרחיה רגילים לחשוב על ארצם במונחים כאלה. זוהי טבעה של מורשת. פוטין היה זה שהחייה אותה. קצב הצמיחה של רוסיה תחת שליטתו הוא יוצא דופן. הכלכלה פורחת, ההשקעות זורמות ורווחת החיים עולה ומעל הכל, רוסיה הפכה שוב לגורם משפיע בזירה הבינלאומית. פוטין הוא האחראי הישיר לכך.

שיעורי התמיכה בנשיא לשעבר וראש הממשלה כיום, חצו את רף ה-85%. יש שיחשבו כי מדובר בשיעורי תמיכה פיקטיביים שמקורם בעיתונאי החצר של פוטין, אך ניתוח מעמיק יותר יגלה כי זוהי המציאות. אזרחי רוסיה מעריצים ואוהבים את ולדימיר פוטין, לא משום שמצמידים להם אקדח לרקה אלא משום שמדיניות החוץ והפנים שלו ענתה לאחד הצרכים המרכזיים של המדינה מאז ומעולם: גאווה לאומית והיכולת לצעוד בראש מורם אחרי עשור של השפלות בזירה הבינלאומית. בל נשכח כי מבחינת כל הצדדים, הן ההנהגה והן האזרחים, המטרה מקדשת את האמצעים. רוב אזרחיה של רוסיה אינם רואים בדמוקרטיה מטרה נשגבת, תולדה של מאות שנות שלטון אוטוריטרי, ולכן אינם מתקוממים בהיקפים גדולים על המדיניות הלא-דמוקרטית של פוטין, על אף המחאות מהמערב.

על אף חילופי השלטון הסימבוליים, בין פוטין לחברו ויורשו, דמיטרי מדבדב, ברור לכל מי הוא האדם המשפיע ביותר במוסקבה. כיום, אף החלטה משמעותית בסדר גודל כלל עולמי לא מתקבלת מבלי שפוטין נותן עליה את דעתו. החל מהגרעין האיראני וכלה בהתמודדות עם הטרור הגלובלי. פוטין נחוש להיזכר כמי שהחזיר לרוסיה את כוח ההרתעה והמעמד שאבדו לה עם קריסת ברית המועצות. בהקשר זה, הייתה פלישת הבזק לגיאורגיה בקיץ 2008 כמעין סימן לבאות – על אף תחינותיו החוזרות ונשנות של הנשיא סאקשווילי להתערבות אמריקאית שתשים קץ להפצצות על גורי וטיביליסי, הרי שארצות הברית הבינה כי אל לה להתעקש על כך יתר על המידה. ההתנגדות לפלישה הייתה בעיקר ורבאלית ולא כזו שלוותה במעשים בשטח. פוטין רשם והפנים.

מטרת העל במדיניות החוץ של רוסיה בעידן פוטין והאמצעים להשגתה מקבלים מבחינתו משנה תוקף לאור צמיחתו של הענק הסיני ממזרח, התפתחותו של האיחוד האירופי כיריב מקומי ממערב. וזאת כמובן מבלי שנזכיר את האויבת שהפכה לשותפה – ארצות הברית. רוסיה נמצאת כיום בצומת דרכים משמעותי ביותר בתולדותיה וולדימיר פוטין הוא לדעת רובה המוחץ של האוכלוסיה, האיש המתאים להובילה, גם אם הוא לא יושב כיום פורמלית, בכיסא הנהג.

בניגוד לג’ורג’ בוש שפרש לחוותו אשר בטקסס, ימשיך ולדימיר פוטין, שהיה לראש המדינה היחיד למעט ג’ורג’ בוש וברק אובמה, שנבחר בעשור הנוכחי לאיש השנה של המגזין המשפיע TIME, להוות גורם מכריע בסדר העולמי גם בעשור הבא. הכתובת על הקיר כבר כאן.

יורי גנקין הוא סטודנט לתואר שני בדיפלומטיה באוניברסיטת תל אביב.