מדיניות החוץ של הנשיא ברק אובאמה, היא ללא ספק שונה ממדיניות החוץ של קודמיו. הסנאטור הצעיר והכאריזמטי שהבטיח שינוי באופן התנהלותה של ארה”ב במהלך מערכת הבחירות, עמד בדיבורו. אולם בעוד שאזרחי ארה”ב והעולם הגיבו בתחילה לשינוי המובטח באופטימיות גדולה, נראה כי לא לשינוי הזה פיללו. בנות הברית המסורתיות של אובאמה חשות שידידותן מתקבלת כמובנת מאליה, יריבותיה של ארה”ב, הנהנות מחיזור אמריקני, מתייחסות לכך כאל חולשה, וחלק גדול מהציבור האמריקני מתייחס בחשדנות לרפורמות השונות שמציע הממשל החדש יחסית. האם אובאמה בדרך להשגת מטרותיו המוצהרות? האם בדרך לכך, הוא ישפר את מעמדה של ארה”ב בעולם?

היחסים בין ארה”ב לישראל הגיעו לאחת מנקודות השפל של כל הזמנים במהלך חודש מרץ – סגן הנשיא ביידן הגיע בתחילת החודש לביקור, ונפגש עם הצמרת המדינית בירושלים. במהלך הביקור, פרסם משרד הפנים הודעה רשמית על בנייה של 1,600 יחידות דיור בשכונת רמת שלמה בצפון ירושלים. על אף שמדובר בשכונה יהודית, ועל אף שההבנה הישראלית-אמריקנית בסוגיית הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון לא כללה את ירושלים, האמריקנים זעמו על עצם פרסום ההודעה בעת ביקורו של סגן הנשיא.

ראש הממשלה נתניהו, שככל הנראה הופתע בעצמו מההודעה התנצל בפני האמריקנים, אך לא הצליח למנוע שיחת נזיפה טלפונית ממזכירת המדינה האמריקנית. כפי שגילה זמן קצר לאחר מכן, המכה האמיתית המתינה לו בבית הלבן – כשביקר בוושינגטון שבוע לאחר מכן, נפגש נתניהו עם הנשיא אובאמה לפגישה מתוחה ביותר, אשר לוותה בסדרת השפלות מצדו של הנשיא האמריקני – התקשורת האמריקנית ידעה לספר כי במהלך השיחות, שלא כללו הופעה פומבית משותפת בפני התקשורת, הודיע הנשיא האמריקני לעמיתו הישראלי כי בכוונתו לסעוד ארוחת ערב עם משפחתו, בזמן שעל נתניהו הטיל להישאר באגף המשרדים ולבחון מחדש את עמדותיו עד לסיום הארוחה.

הסערה הזאת, שלובתה באופן ניכר על ידי התקשורת בשתי המדינות, הביאה בכירים בממשל האמריקני כולל אובאמה בעצמו להתראיין ולהבהיר כי מדובר בסך הכל ב”חילוקי דעות בין ידידים”. על אף ההצהרות, ברור כי לפסגת אובאמה-נתניהו השלכות רבות משמעות על המערכת הפוליטית הפנימית בשתי המדינות.

בחינת מדיניות החוץ הכוללת של ממשל אובאמה, מציבה את התנהלותו מול נתניהו כמשל להתנהלותו גם כלפי בנות ברית אחרות של ארה”ב.

מבחוץ פנימה

ההיסטוריונים שיתבקשו לסכם במשפט אחד את 8 שנות שלטונו של בוש הבן, יבחרו כנראה במשפט “מי שלא איתנו – נגדנו”. האמירה הפשוטה לכאורה הפכה לאבן היסוד בדוקטרינה האמריקנית של לאחר ה-11 בספטמבר. על פיה, מי שזוהה כבן ברית זכה לחיבוק חם מהאמריקנים שכלל סיוע כלכלי וביטחוני, קשר אינטימי עם הבית הלבן ותחושה של שותפות אמיתית.

מצד שני, המדינות שסווגו כעוינות, הפכו למטרה עבור האמריקנים – משטר הטאליבן ומשטרו של סדאם חוסיין הם כמובן הדוגמא האולטימטיבית, אולם גם הלחץ על לוב, היחס לוונצואלה, המשבר עם גרמניה וצרפת ב-2003 ועם ספרד לאחר חילופי השלטון שם ב-2005, הדגימו היטב את הגישה של בוש. הייתה זו גישת ה”מבפנים החוצה”, דהיינו גיבושו של גוש פרו-אמריקני חזק כנגד מי שסווג כיריב לאמריקנים ולבני בריתם.

אובאמה נוהג להתייחס למדיניות בוש כדיכוטומיה פשטנית ומסוכנת והוא השקיע בחודשיו הראשונים בבית הלבן מאמצים רבים על מנת לפייס באופן מופגן את המדינות שלדעתו “סימן” ממשל בוש שלא בצדק. ההפשרה המיידית ביחסים עם ממשל ספאטרו בספרד היא דוגמא בולטת, ועוד יותר מכך היא השינוי בגישה כלפי העולם המוסלמי.

אחת מהנחות היסוד אשר רווחות במחלקת המדינה האמריקנית מאז ומעולם, היא שפתרון כלל הבעיות במזרח התיכון, וייצוב הזירה הגיאו-פוליטית בכלל, מתחיל בראש ובראשונה בפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. הגנרל פטראוס, מפקד פיקוד המרכז האמריקני, האחראי על המזרח התיכון ומרכז אסיה אך לא ישראל, אמר לאחרונה בהופעה מול ועדת הסנאט כי “המשך הסכסוך בין ישראל לחלק משכנותיה, מציב אתגרים רבים עבור האמריקנים… כתוצאה מהסכסוך מתחזקים רגשות אנטי אמריקניים, מאחר וארה”ב נתפסת כבת ברית קרובה של ישראל… הזעם הערבי כתוצאה מהסכסוך מגביל את מרחב התמרון המדיני האמריקני באזור” [1]. פטראוס הוסיף כי אל קעידה ואיראן מנצלים זאת להשגת תמיכה מצדן.

בשמו של אותו פטראוס נקשרה זה מכבר אמירה כאילו ישראל, בהתעקשותה שלא להביא לפתרון הסכסוך, מסכנת את חיי החיילים בעיראק [2]. פטראוס הכחיש כי אמר את שיוחס לו, אך די בדבריו האחרים כדי להעיד על האופן בו תופס ממשל אובאמה את המציאות הפוליטית במזרח התיכון.

אובאמה חיפש מאז יומו הראשון בבית הלבן להתפייס עם העולם המוסלמי. נאומו המפורסם בקהיר היווה ניסיון חד-משמעי להביא לפיוס בין ארה”ב לחלק זה של העולם. גם טורקיה זוכה ליחס מיוחד – החשיבות שמייחס ממשל אובאמה למדינה המוסלמית קיבלה ביטוי בביקור בבירה הטורקית כבר בחודשיו הראשונים בבית הלבן, ובכך שהפר את אחת מהבטחות הבחירות שלו – להכיר בשואה הארמנית [3]. אובאמה הובך כשהוועדה ליחסי חוץ של בית הנבחרים, הכירה ברצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה על ידי הטורקים, ומיהר לפייס את הטורקים.

אובאמה נוקט בגישה הפוכה מבוש. הנחת היסוד הראשונה שלו היא שתמיכת בני הברית המסורתיים של ארה”ב מובטחת, ועל כן עיקר המאמץ צריך להיות מופנה ליצירה או חיזוק הקשרים עם מדינות יריבות ואוייבות. מקץ 14 חודשים לממשל אובאמה, מידת הצלחתה של המדיניות החדשה בקרב יריבותיה של ארה”ב טרם ברורה. מה שכבר ניכר הוא שהיחס הקורקטי ולעיתים הקר שמפגין ממשל אובאמה כלפי בנות הברית המסורתיות הוביל בתוך חודשים ספורים לערעור היחסים בין ארה”ב לכמה מידידותיה הקרובות.

אובאמה – מראה לכולם מי הבוס. צילום: הבית הלבן

הנחות היסוד של אובאמה

אובאמה הביא עימו לבית הלבן שינוי בשני תחומים הנוגעים לדיפלומטיה ולניהול מו”מ – מחוות סמליות כלפי מנהיגים זרים וחזרה לגישה שהציג בזמנו הנשיא קנדי באשר ליכולת “לנהל” משברים.

המחוות שעשה אובאמה בשנתו הראשונה בבית הלבן כוונו כלפי בני ברית ויריבים כאחד. חלקן היו שנויות במחלוקת ואחרות התקבלו כשינוי מרענן. בין הראשונות, נמנה את הקידה העמוקה שקד הנשיא האמריקני מול מלך סעודיה ולאחר מכן מול קיסר יפן [4]. בין המחוות שהתקבלו בחיוב נמנה את הנאום שנשא בקהיר, את פנייתו בשידור טלוויזיוני לעם האיראני בעת חג הנורוז ב-2009 ואת הסכמתו לקבל ספר מידי נשיא ונצואלה הוגו צ’אבז במהלך ועידה בטרינידד וטובגו .

עד כה, נראה כי המחוות הללו לא הצליחו להביא לאובאמה הצלחה יתרה. את המאמץ להתקרב לאיראן נטש די מהר לנוכח אירועי בחירות 2009 וגילוי מתקן העשרת האורניום הסודי שנחשף כמה חודשים לאחר מכן [5]; ונצואלה שינתה את יחסה לנשיא האמריקני לאחר שארה”ב עיבתה את המערך הצבאי שלה בקולומביה [6]; גם ביפן חל שינוי לרעה מבחינת האמריקנים, עם עלייתו של ממשל פרו-אסייאתי בספטמבר האחרון [7]. בשלושת המקרים, אילצה המציאות את אובאמה לשנות את הגישה שלו לגישה ריאליסטית במקום גישה אידיאליסטית.

אשר לדרך ניהול מו”מ, אובאמה מלא אמונה כי ניתן לגרום למדינות העולם לאמץ את הגישה הישירה והמהירה במו”מ, האופיינית לאמריקנים. כבר במהלך מערכת הבחירות, הביע אובאמה את עמדתו כי הדרך לפתרון הסכסוך במזרח התיכון, היא בלהביא את הצדדים לומר בפומבי את מה שהם אומרים בחדרי חדרים. באותו זמן רמז אובאמה לכך שמנהיגי ערב מצד אחד ומנהיגי ישראל מצד שני מביעים נכונות רבה לוויתורים שונים כדי לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון, אולם כשהצדדים מגיעים ליישום בשטח, הם משנים את תוכן הדברים.

על אף אמונתו של אובאמה, המציאות מוכיחה כי הגישה האמריקנית הישירה, היא בדרך כלל החריגה בשדה הדיפלומטי. היא נובעת מתרבות העסקים האמריקנית הייחודית ומכך שארה”ב היא המעצמה החזקה ביותר, היכולה להרשות לעצמה גישה שכזאת, בעוד שמנהיגי מדינות חלשות יותר מעוניינים לרצות בשיחה את נשיא ארה”ב, בעודם מעוניינים לרצות את עמם בנאומים פומביים.

היחסים כבר לא מיוחדים

בריטניה מוגדרת כבר שנים רבות כבת הברית החשובה ביותר של האמריקנים. מסגרת היחסים, שזכתה לכינוי “היחסים המיוחדים”, כללה את התגייסות הבריטים למלחמות בעיראק ואפגניסטן, לקרבה אדירה בין הכלכלות, לקשרי תרבות עמוקים ועוד. בעוד שאירופה בעידן בוש ידעה עליות ומורדות בכל הנוגע לתמיכה במדיניות האמריקנית – בגרמניה, צרפת, איטליה וספרד כיהנו לפרקים מנהיגים שתמכו באמריקנים ומנהיגים שהיו למבקרים הקולניים ביותר שלהם, שמרו הבריטים על קו פרו-אמריקני עקבי, תחת הנהגתם של בלייר ובראון, בעוד שהאופוזיציה הבריטית נזהרה אף היא מלנענע יתר על המידה את סירת היחסים המיוחדים.

מאמר חריף שפורסם גם בעיתון הדיילי טלגרף הלונדוני, מפרט 10 מקרים בהם פגע אובאמה ביחסים האנגלו-אמריקנים. במאמר זה הוכתר אובאמה כנשיא האנטי-בריטי ביותר בעשרות השנים האחרונות. כחלק מההסברים לכך, טוען המחבר כי להיטותו של אובאמה לפייס רודנים; השתתפותו של אביו הקניאתי של אובאמה במאבק בבריטים בשנות ה-50 כתומך במאו-מאו; טינה על התמיכה הבריטית בממשל בוש במלחמת עיראק; תמיכה בגופים על-לאומיים על חשבונן המסגרות הקיימות ועוד, הם הגורמים שמביאים את אובאמה להתייחס לבריטים בזלזול.

ההשפלה הגדולה ביותר, היא ככל הנראה ההכרזה האמריקנית על נייטראליות בסוגיית פוקלנד [8]. הארגנטינאים מפעילים בשנים האחרונות תחת ממשל הזוג קירשנר לחץ כבד על הבריטים כדי שייסוגו מפוקלנד, קבוצת האיים בה חיים 3,000 בריטים ואשר להגנתה נחלצה בריטניה תחת ת’אצ’ר לפני 28 שנה. אובאמה הצהיר כי הוא מכיר בריבונות הבריטית על האיים, אך אינו מתכוון לנקוט עמדה בסכסוך בין בריטניה לארגנטינה. הבריטים, ששלחו אלפי חיילים לעיראק ואפגניסטן רואים את ההצהרה הזאת כלא פחות מבגידה.

השפלה נוספת מספק אובאמה באופן מתמשך כשהוא נמנע מלהזכיר את בריטניה בנאומיו המדיניים. המושג “היחסים המיוחדים” כבר אינו שגור בפי המדינאים האמריקנים, גם בפגישות עם בכירים בריטים, ובריטניה אינה נהנית מיחס שונה מהיחס לו זוכות גרמניה וצרפת למשל. אין פלא איפוא, כי גם בכל הנוגע לתפקידם של הבריטים בנאט”ו, ספגה הנציגות הבריטית בארגון מכה אחר מכה מאז נכנס אובאמה לתפקיד הנשיא. בחמשת הפיקודים החשובים של נאט”ו, אין גנרל בריטי אחד לרפואה, לעומת שני גנרלים צרפתים וגנרל גרמני אחד, לצד הגנרלים האמריקנים, זאת על אף העובדה כי בריטניה תורמת יותר חיילים, ומשתתפת במשימות מסוכנות יותר מהמשימות הצרפתיות והגרמניות. בריטניה שאיבדה 250 חיילים באפגניסטן אינה זוכה לתשבחות מהנשיא האמריקני הנוכחי, בניגוד בולט לקודמו ולנשיאים אחרים בהיסטוריית היחסים המשותפת.

אחת הפרשיות הסימבוליות ביותר בעידן אובאמה, נוגעת לפסל של ווינסטון צ’רצ’יל שניתן לנשיא בוש על ידי הבריטים והוצב בחדר הסגלגל, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. ימים ספורים לאחר שנכנס לבית הלבן, דאג אובאמה לשלוח את הפסל של מי שהנהיג את בריטניה במלחמת העולם השנייה לצד האמריקנים.

לפני שנה בדיוק, כשבראון ביקר בבית הלבן, הוא קיבל יחס השמור למנהיגי מדינות קטנות. לאחר הפגישה לא נערכה מסיבת עיתונאים משותפת על מדשאת הבית הלבן, ובראון לא הוזמן לארוחת ערב עם הנשיא. כאילו כדי להגביר את ההשפלה, העניק אובאמה לבראון במתנה אוסף של 25 סרטי DVD. העובדה כי כאלו היו מקודדים לאזור שאינו מאפשר הקרנתם במכשירים הבריטיים התקבלה בציניות בריטית אופיינית…

כעבור חצי שנה, כשבראון היה בניו-יורק לרגל הוועידה השנתית של האו”ם, סירב אובאמה לחמש בקשות שונות להיפגש עימו בתואנות שונות [9]. “רוח המפקד” בבית הלבן מחלחלת באופן טבעי אל שאר אנשי הצוות, שמשמיעים אף הם אמירות בוטות כלפי הבריטים. כך לדוגמא, דובר הבית הלבן, רוברט גיבס, השתלח בעיתונות הבריטית לאחר פרסום של מאמר לא אוהד, בציינו כי למעט תוצאות של משחקי כדורגל, אין סיבה לקרוא את העיתונות הבריטית [10].

ועדה פרלמנטרית בריטית שמונתה כדי לבחון את יחסי בריטניה עם ארה”ב, הצהירה כי מערכת היחסים האנגלו-אמריקנית כבר אינה יכולה להיות מוגדרת כ”מיוחדת”, ובריטניה היא רק אחת מכמה מדינות להן יחסים קרובים עם האמריקנים. לדברי חברי הוועדה, לראש הממשלה לשעבר טוני בלייר יש מניות לא מעטות בהחלשת מעמדה של בריטניה בעיני האמריקנים [11].

דווקא הבחירה של בלייר לסייע לאמריקנים בכל מחיר במלחמה העולמית בטרור, יצרה לבריטים תדמית של משרתי האמריקנים ולא שותפי מפתח באחת ממערכות היחסים הקרובות בעולם המדיני. ההשלכה לכך הייתה גם פגיעה ביחסי הבריטים עם מדינות אחרות, בעיקר כאלה שהביעו ביקורת קשה נגד ארה”ב בימי ממשל בוש, ביקורת שכללה כמובן את הבריטים.

אירופה מתרחקת

במסיבת עיתונאים שערך אובאמה בסוף חודש מרץ עם נשיא צרפת סרקוזי, הפתיע זה אחרון בביקורת מרומזת על הנשיא האמריקני. סרקוזי חזר על אמירה שהשמיע כמה ימים קודם לכן כשאמר שאירופה זקוקה לאמריקה “שיודעת להקשיב” [12]. באופן יוצא דופן, הוא הדגיש כי הוא מדבר גם בשם מנהיגי בריטניה, גרמניה ומנהיגים אירופים נוספים.

מבחינת ארה”ב, המצב לא פשוט כלל וכלל באירופה – נוסף על הבריטים שחשים עלבון, גם במדינות המפתח האחרות באירופה לא מחייכים כשמוזכר השם אובאמה – הצרפתים, שכבר עשו כברת דרך ארוכה מבחינתם כשהסכימו באפריל 2009 להצטרף מחדש לנאט”ו, מעוניינים שאובאמה יפחית מהלחץ עליהם לשלוח חיילים נוספים לאפגניסטן, ורוצים כי ארה”ב תשקיע מאמץ רב יותר בהטלת סנקציות על איראן. הגרמנים מצידם, כועסים על הדרך של אובאמה להתמודד עם המשבר הכלכלי.

“אירופה מתחילה להיות מודאגת שמא ארה”ב רואה בה מובן מאליו. כשפגישות פסגה מבוטלות, כשהצרפתים ממתינים 14 חודשים להזמנה לחדר הסגלגל, האירופאים מתחילים להיות מודאגים שבני הברית של האמריקנים לא מוערכים כפי שחשבו”, הסבירה הת’ר קונלי מהמרכז למחקרים אסטרטגיים בארה”ב את המגמה [13].

אובאמה עם בראון וסרקוזי – מתלוננים על יחס קר. צילום: הבית הלבן

צרות באסיה ובפסיפיק

במזרח הרחוק, יפן היא לא בת הברית הקרובה היחידה שמלינה על היחס מממשל אובאמה. בדרום קוריאה מאבדים סבלנות ממה שנתפס כגרירת רגליים אמריקנית לקראת אישור הסכם סחר חופשי בין שתי המדינות. אובאמה הבטיח אמנם כי ינסה לקדם את אישור הסכמי הסחר עם דרום קוריאה, קולומביה ופנמה עוד השנה, אך משלוש המדינות מושמעת ביקורת על התנהלות איטית מדי מצד האמריקנים, בפרט בהשוואה להסכמי סחר שנחתמים עם האיחוד האירופי והודו [14].

הודו, שבימי הנשיא בוש הפכה לבת ברית קרובה והאמריקנים האמינו כי בעתיד תהיה לשוברת השוויון במאבק בין ארה”ב לסין, ספגה מנת השפלות משל עצמה מממשל אובאמה. את ההשפלה הראשונה ספגו ההודים כשבמסע הביקורים הראשון של מזכירת המדינה במזרח הרחוק, נמנעה קלינטון מלעצור בניו-דלהי. בעוד ההודים זוכים להתעלמות, השקיעו האמריקנים מאמצים רבים כדי להתקרב לסינים, למורת רוחם של ההודים. ההודים, שהתאפקו לבקשת האמריקנים מלהגיב על הפיגועים הקשים במומבאי בסוף 2008, רעמו גם על מה שנתפס עיניהם כטיפול בכפפות של משי בטרור הפקיסטני. ההודים התרככו לאחר שאובאמה גיבש לבסוף מדיניות התקפית נגד הטאליבן באפגניסטן ואף גייס את הפקיסטנים למאבק בלתי מתפשר, אולם בהודו חשים עדיין כי מעמדם בעיני האמריקנים נחלש [15].

אובאמה ניסה לפייס את ההודים ודאג להזמין את ראש הממשלה ההודי סינג לבית הלבן לארוחה רשמית הראשונה בתקופת ממשלו, אחד ממפגני הכבוד הגדולים ביותר שיכול נשיא אמריקני להציע [16], ועם ההתרחקות ההדרגתית מסין, נראה היה כי יחסי הודו וארה”ב יכולים לשוב למסלולם.

גם ביבשת החמישית הספיק ממשל אובאמה ליצור רגשות טינה. הגנרל מק’קריסטל, מי שמונה על ידי אובאמה להביא להכרעה באפגניסטן, פנה בתחילת מרץ לאוסטרליה בבקשה להסיט את החיילים האוסטרלים העוסקים בהדרכת החיילים המקומיים למשימות התקפיות. האוסטרלים סירבו. ראש הממשלה האוסטרלי, קווין ראד, שנבחר בין היתר הודות להבטחתו לסגת מאפגניסטן בהקדם האפשרי, אינו מעוניין להעמיק את מעורבות הצבא האוסטרלי באזור.

מק’קריסטל, בהתבטאות יוצאת דופן בחריפותה, טען כי האוסטרלים מחבלים בסיכויי נאט”ו להכריע את הטאליבן. שיחת טלפון שלו עם הרמטכ”ל האוסטרלי, הסתיימה על פי הדיווחים בטונים צורמים במיוחד. התבטאות כזו מצד בכיר אמריקני כלפי המדינה היחידה שנלחמה לצד ארה”ב בכל המלחמות במאה ה-20, עוררה זעם רב בקנברה ותחושה של כפיות טובה. בוושינגטון, מנגד, יצאו עם בטן מלאה על האוסטרלים [17].

שבוע לאחר הסערה, עם או בלי קשר, אובאמה, שאמור היה לצאת לביקור באוסטרליה ובאינדונזיה, דחה אותו. נוכח המאבק לאישור רפורמת הבריאות בארה”ב, החליט אובאמה להגיע לאוסטרליה ל-24 שעות בלבד. ימים ספורים לפני הביקור המיועד, הודיע אובאמה כי הוא דוחה את הביקור בשלושה חודשים במטרה להישאר בוושינגטון ולהתמקד בהצבעה המכרעת בקונגרס. ראש הממשלה האוסטרלי קיבל בהבנה את הדחייה, אך גם בקרב אלו שהכירו בחשיבות רפורמת הבריאות, היו שתהו בקול האם פגישותיו של הנשיא בשלושת החודשים הבאים היו גם הן חשובות יותר מהביקור באוסטרליה.

אובאמה עם ראאד – עימות גם עם אוסטרליה. צילום: הבית הלבן

הונדורס מופקרת

סיפורה של הונדורס יכול לשמש כמשל לאופן שבו האמריקנים בעידן אובאמה מפנים עורף לבני ברית חלשים, כדי לפייס יריבים חזקים. מנואל זלאייה, הנשיא הפופוליסט של הונדורס שהיה מקורב לנשיא ונצואלה, הוגו צ’אבז, נחשב בימיו למנהיג הכי לא פופולארי בכל יבשת אמריקה עם אחוזי תמיכה מתחת לרף ה-20%. לקראת בחירות 2009, בהן לא יכול היה זלאייה להתמודד בשל איסור חוקתי, הוא ניסה להוביל מהלך לשינוי החוקה. על אף אזהרות מצד בית המשפט העליון האמון על פירוש החוקה, ביקש זלאייה לבצע מחטף פוליטי ולכונן משאל עם על סעיפים אלה, המוגדרים בחוקה כבלתי ניתנים לשינוי.

בהתאם לחוקה, הורה בית המשפט העליון לצבא להדיח את הנשיא ולכונן שלטון זמני עד לבחירות. הדחתו של זלאייה עוררה רעש רב ביבשת אמריקה. כל המדינות, מארה”ב ועד ארגנטינה, קראו להשבת הנשיא הסורר לתפקידו. ההמונים בהונדורס שתמכו בהדחה, ראו בתימהון כיצד כמה ממדינות היבשת ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ארצם. אובאמה היה ממובילי הביקורת על הונדורס ואף הקפיא את הסיוע למדינה הענייה, בכנותו את ההדחה כ”לא חוקית”.

מנהיגי השלטון הזמני בהונדורס התבצרו בעמדתם. כשזלאייה הצליח לשוב למדינה, הוא נאלץ למצוא מחסה בשגרירות הברזילאית. בבחירות עצמן ספג מחליפו-יורשו של זלאייה מפלה, שהוכיחה את היקף התמיכה הציבורית בהדחת הנשיא השנוי במחלוקת.

ולא רק הונדורס – גם עם מכסיקו הצליח ממשל אובאמה להסתכסך. לפני כשנה, ביטל הקונגרס הדמוקרטי תוכנית שהחלה תחת ממשל בוש הבן לבחינת תעבורת משאיות המובילות סחורה בין שתי המדינות. בתגובה, הטילה מכסיקו שורה של מכסים על מוצרים אמריקנים, בהיקף כולל של 2.4 מיליארד דולר [18]. גם כאן, ממשל אובאמה נמצא תחת ביקורת על שהוא אינו חותר לפתרון במהירות המצופה.

שש הנקודות של אובאמה

באוגוסט 2009, מנינו שש נקודות מרכזיות שעמדו על סדר היום של אובאמה. בחינה עדכנית של ההתפתחויות בששת הנושאים מעמידה באור עגום את הישגיו של הנשיא האמריקני בשנתו הראשונה בבית הלבן.

בראש הרשימה ההיא עמדו שתי משימות מפתח עבור אובאמה – בלימת הסחרור אליו נקלעה הכלכלה האמריקנית והעולמית, וקביעת נתיב ברור להכרעת זירות הלחימה הפעילות במלחמה העולמית בטרור. בחלוף 9 חודשים נראה כי המאזן בשתי משימות אלו חיובי, אם כי בשתיהן ההישג הוא פרי שיתוף פעולה של מדינות רבות ולא רק ארה”ב. בזירה האפגנית, עיקר הנטל מוסיף ליפול על כתפי הצבא האמריקני בשעה שבנות הברית האירופיות של ארה”ב אינן ששות להגדיל את תרומתן למלחמה. התנהלות זו מוסיפה להכעיס את אובאמה ומזינה בתורה את יחסו הרע לבנות בריתו.

בנקודה השלישית, המאבק בתפוצת הנשק הגרעיני, רשם אובאמה הישג משמעותי בזירה אחת – ההסכם החדש עם רוסיה לדילול מאגרי הנשק הגרעיני שיחתם החודש. בשתי זירות נוספות לא נראה עדיין פתרון באופק – בצפון-קוריאה שורר קפאון מאיים, בעוד בחזית האיראנית המצב הפך מורכב יותר מאז אירועי הקיץ שעבר בטהרן. האמריקנים מתנהלים בחזית זו בזהירות רבה, יש יאמרו רבה מדי. האולטימטום המערבי האחרון לאיראן פג כבר באוקטובר-נובמבר, ומאז מכתתת מזכירת המדינה קלינטון רגליה בין בירות השותפות של ארה”ב למאבק בגרעין האיראני, על מנת לנסות ולגייס תמיכה בסנקציות נוספות על איראן.

ההתנהלות מול איראן היא מהנקודות שגוררות את מירב הביקורת כלפי אובאמה מצד בני בריתו האירופים, המוסלמים וישראל. אחרי שקנה ככל הנראה את תמיכת הרוסים בסנקציות על איראן באמצעות ויתור על תוכנית ההגנה מפני טילים במזרח אירופה, מחפש אובאמה את הקלף שיאפשר לו לקנות גם את התמיכה הסינית, אך עד כה ללא תוצאות. אובאמה, כך נראה, הצטרף לשורה ארוכה של מדינאים מערביים שנכוו כשהניחו כי הסינים מתנהלים על פי סטנדרטים מערביים ומנהלים מאזן רווח והפסד באותו האופן. 14 חודשים חלפו מאז נכנס אובאמה לבית הלבן, ונראה כי דבר לא נעשה כדי להאט את פרויקט הגרעין האיראני.

הנקודה הרביעית שמנינו אז הייתה השאיפה להתקרב לסין, אפילו על חשבון היחסים עם הודו. כאמור, גישה זו התפוצצה בפרצופו של אובאמה זה מכבר, עת יחסי ארה”ב וסין נכנסו לאחד המשברים הקשים ב-38 השנים האחרונות בין שתי המדינות.

גם בנקודה החמישית, המאבק בהתחממות העולמית, נרשמו חיכוכים בין אובאמה לבני בריתו האירופים, כשאובאמה הגיע לוועידת קופנהגן והצטייר כמי שניסה להגיע להישגים ללא האירופאים. אלו, שמחשיבים עצמם כחלוצי המאבק למען איכות הסביבה עוד בימים שארה”ב סירבה לאשרר את אמנת קיוטו, נפגעו פעם נוספת.

הנקודה השישית ברשימה של אובאמה היא השאיפה להשיג שלום במזרח התיכון. את עיקר הלחץ הפעיל אובאמה על ישראל, ממנה דרש את הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון ומאוחר יותר אף הוסיף את ירושלים, כל זאת עוד לפני תחילת המו”מ עם הפלשתינים.

אובאמה, שהיה מלא ביקורת על המדיניות הפרו-ישראלית של קודמיו, חיפש להציג עמדה מאוזנת יותר. בפועל, נראה כי הצגת שינוי דרמטי ופתאומי כל כך לזירה הנמצאת בקפאון זמן רב, הציגה אותו מיד כפרו-ערבי ואנטי-ישראלי. הפלשתינים, בצדק רב מבחינתם, מיהרו לאמץ את דרישות אובאמה מישראל כשלהם. ראש הממשלה נתניהו, שחש מבחינתו כי עשה צעד משמעותי קדימה כשהצהיר על נכונות להקים מדינה פלשתינית במתכונת כזו או אחרת, מצא עצמו מותקף ומתויג זמן לא רב לאחר מכן כמכשול לשלום.

הלחץ של אובאמה על נתניהו יניב ככל הנראה הישג טקטי מיידי בדמות התגמשות נוספת בעמדות נתניהו, אך בטווח הארוך יותר אין כמעט חולק על כך כי מדובר ברקע עמוק בין מנהיגי שתי המדינות. פרשנים פוליטיים העריכו בעת שפרץ המשבר, שאובאמה מנסה לאלץ שינוי פוליטי במערכת הפוליטית הישראלית, כזו שתשיב למעגל מקבלי ההחלטות את ציפי ליבני, הנהנית מתדמית פרגמטית יותר.

אובאמה וביידן עם אבו-מאזן – האם הממשל האמריקני פרו-ערבי?. צילום: הבית הלבן

לאן הולכים מכאן?

הנזק הנגרם למעמדה של ארה”ב כתוצאה יחסיו של הנשיא אובאמה עם בנות הברית שלו הינו משמעותי. ארה”ב כבר איננה המעצמה הבוטחת שהייתה לאחר סיום המלחמה הקרה. הפער בינה ובין יריבותיה הצטמצם באופן משמעותי, והמיתון העולמי רק מאיץ את התהליך. בימי הנשיא בוש, עת מצאה עצמה ארה”ב בעימות עם מספר רב של יריבות, היחס לבנות הברית היה חם – מדינה שהצהירה על ידידות לאמריקנים תוגמלה מיידית, ואילו מדינה שהפגינה ביקורתיות כלפי האמריקנים צורפה ל”רשימה השחורה”.

בתקופת אובאמה, קשה לדעת מי הם ידידיה של ארה”ב ומיהם אויביה. רשימת בנות הברית שיחסיהן עם האמריקנים נפגעו, היא ארוכה וצפויה להמשיך להתארך. באופן פרדוקסלי, מי שביקש להיות לנשיא שמשנה את יחסו העוין של העולם כלפי האמריקנים, בודד את האמריקנים עוד יותר, כשפגע ביחסים עם בנות ברית רבות ולא הצליח לרשום הישגים משמעותיים באף חזית גיאו-פוליטית כמעט. למעשה, בזירה היחידה בה רשם הצלחה יחסית, מול רוסיה, הגיעה זו על חשבון היחסים בין ארה”ב לבנות בריתה באזור – גיאורגיה ואוקראינה שאיבדו את התמיכה הגורפת שהעניק להן בוש, וצ’כיה ופולין שאיבדו הבטחה קודמת לפרוס מערכת הגנה מתקדמת מטילים בשטחן.

המכנה המשותף לפועלו של אובאמה בכל החזיתות ברור – הנשיא האמריקני הכריזמטי האמין כי העולם שמאס בכוחנות הניאו-שמרנית האמריקנית יקבל בברכה אידאליזם ליברלי, ונכונות לקדם תהליכים בדרך של הידברות ושיתוף פעולה. תוך זמן קצר, המציאות הכתה בפניו של הנשיא האמריקני. השינוי החד שביצע במדיניות האמריקנית לא התפרש כפי שציפה – בנות בריתה של ארה”ב פירשו את ההתנהלות המרוחקת והמאופקת של אובאמה כעלבון, בזמן שיריבותיה-אויבותיה של ארה”ב פירשו את המעבר החד מהכוחניות של בוש לפייסנות של אובאמה כחולשה.

כניסתו של אובאמה לבית הלבן בינואר 2009 התקבלה במקומות רבים בעולם בתקווה אדירה לשינוי. אובאמה, שזכה לניצחון משכנע על יריבו הרפובליקני ג’ון מק’קיין, כמו גם לניצחון בהפרש גדול בשני בתי הקונגרס, האמין כי אין מכשולים בדרכו. פרס הנובל לשלום בו זכה עוד בטרם הצליח להביא שלום, סיפק עדות נוספת לגיבוי והתמיכה לה הוא זוכה בעולם.

בחלוף 14 חודשים מאז נכנס לבית הלבן, נראה כי אובאמה בזבז את האשראי הנדיב שניתן לו הן על ידי מנהיגי העולם והן על ידי הציבור האמריקני – בעוד שבעה חודשים ייערכו בארה”ב בחירות האמצע, ועל פי מדגמים מוקדמים אשר מצביעים על הלך הרוחות הנוכחי בארה”ב, לא מן הנמנע כי אובאמה ייאבד את הרוב בשני בתי הקונגרס וייאלץ להתמודד עם קונגרס לעומתי.

כיצד תשפיע מדיניותו של אובאמה על מערך הכוחות במלחמה הקרה השנייה? חוסר היכולת לפתור את המשברים הבינלאומים הנפיצים עם מדינות ריכוזיות מחזק את ביטחונן של האחרונות. בד בבד, הסכסוכים המחריפים עם מדינות דמוקרטיות רבות מביאים להיחלשות הגוש הדמוקרטי.

אובאמה פועל כיום מתוך הימור – בנסותו לפתור את בעיותיה המיידיות של ארה”ב, קרי המצב הכלכלי, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן ומעמדה הנחלש של ארה”ב בעולם, הוא מוכן לסכן את יחסיו עם מדינות מסוימות ולהתקרב למדינות אחרות. אם יצליח להוציא את ארה”ב מהמשבר, בעודו מסיג בהצלחה את צבאו מעיראק ואפגניסטן ומביא להתקדמות מדינית בזירות אחרות, יעמוד העם האמריקני מאחוריו ובנות הברית הנעלבות תיאלצנה לבלוע את עלבונן וליישר קו עם המעצמה המתחדשת. אם ייכשל ההימור הזה, יימצאו עצמם האמריקנים בדרך להפוך ממעצמת העל הבלתי מעורערת, למעצמה מן המניין.

הערות

1. הדברים נאמרו בהופעה של פטראוס בפני ועדת הסנאט לענייני צבא ב-16 במרץ 2010

2. Mark Perry, “The Petraeus briefing: Biden’s embarrassment is not the whole story”, The Middle East Channel, 13/03/2010

3. http://www.barackobama.com/2008/01/19/barack_obama_on_the_importance.php ; Pierre Tristam, “Obama Breaks His Promise on the Armenian Genocide”, About.com, 25/04/2009

4. Alex Spillius, “Barack Obama criticised for ‘bowing’ to King Abdullah of Saudi Arabia”, Telegraph, 08/08/2009; “Barack Obama criticised for ‘treasonous’ bow to Japanese emperor”, Telegraph, 16/11/2009

5. עוד בנושא, ראו מאמר “עליית מדרגה – בדרך להכרעה?” בגיליון אוקטובר 2009 של סיקור ממוקד

6. עוד על יחסי ארה”ב ואמריקה הלטינית, ראו במאמר “אמריקה הלטינית – ללטינים” בגיליון מרץ 2010 של סיקור ממוקד

7. על יחסי ארה”ב-יפן בעידן האטויאמה, ראו מאמר בגיליון זה

8. עוד על פוקלנד ראו בהרחבה במאמר “אמריקה הלטינית – ללטינים” בגיליון מרץ 2010 של סיקור ממוקד

9. Nile Gardiner, “Barack Obama’s top 10 insults against Britain”, Telegraph, 01/03/2010

10. Toby Harnden, “Robert Gibbs, rattled by Telegraph story, lashes out at British press”, Telegraph, 29/05/2009

11. “‘Special Relationship’ Between U.S. And Great Britain Should End, U.K. Lawmakers Say”, AP, 28/03/2010

12. Major Garrett, “Sarkozy Reveals Rift in U.S.-European Relations”, Foxnews.com, 31/03/2010

13. Major Garrett, “Sarkozy Reveals Rift in U.S.-European Relations”, Foxnews.com, 31/03/2010

14. Hwang Doo-hyong, “Obama pledges to press for Korea FTA’s ratification this year”, Yonhap News, 11/02/2010

15. עוד על יחסי הודו-ארה”ב במאמר “מתגעגעים לבוש” בגיליון אוגוסט 2009 של סיקור ממוקד

16. “Obama’s first state dinner blends pageantry with politics”, CNN, 25/11/2009

17. Rafael Epstein, “US says Diggers aren’t in fight zones”, The Sydney Morning Herald, 09/03/2010

18. Doug Palmer, “Obama criticized for Mexico, Brazil sanctions”, Reuters, 10/03/2010