יפן עדיין לא עצמאית

כלכלה מובילה מחפשת דוקטרינה צבאית

אלון לוין, יובל בוסתן


שישים וחמש שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ואחרי מהפך פוליטי היסטורי, עומדת יפן בפני צומת דרכים בכל האמור למעמדה בזירה המזרח-אסייאתית. התעצמותה של סין והתחמשותן של שתי הקוריאות מחד, והמתיחות הגוברת עם ארה"ב מאידך, דוחפים את יפן להכריע על עתידה ולקבוע את פני האזור כולו – האם אנו בדרך למירוץ חימוש אזורי אינטנסיבי, או דווקא לפיוס? האם בסופו של תהליך תאבד ארה"ב את אחיזתה באזור?

בספטמבר 2009, התרחש ביפן מהפך היסטורי שעה שהמפלגה הדמוקרטית (DPJ), זכתה לראשונה בתולדות יפן הדמוקרטית בבחירות, והדיחה את מפלגת השלטון הניצחית, המפלגה הליברלית-דמוקרטית (LDP). בכל האמור למדיניות חוץ, מנהיג ה-DJP וראש הממשלה החדש, יוּקיו האטויאמה, סימן שתי מטרות מרכזיות: כינון ארגון כלכלי אזורי דוגמת ה-ECC האירופי, ושינוי אופי היחסים עם ארה"ב מיחסים פטרוניים שנשתמרו מאז מלחמת העולם השנייה ליחסים שוויונים יותר.

כששנות העדנה של היחסים בין ראש הממשלה קויזומי לממשל בוש אינם עוד אלא בגדר זיכרון רחוק, מתקשים בטוקיו למצוא שפה משותפת עם הממשל החדש בוושינגטון – סכסוך מתמשך סביב הנוכחות האמריקנית באוקינאווה, שחוצה גם את המערכת הפוליטית היפנית, הוא הגורם המעיב באופן המשמעותי ביותר על היחסים בין שתי המדינות כיום.

המדובר בבסיס שמחזיק חיל הנחתים האמריקני באוקינאווה מאז 1945. הכוח המוצב בבסיס זה מונה כ-4,000 חיילים, השוכנים ממש בלב העיר הקטנה ג'ינואן (Ginowan City). הבסיס כולו תופס כרבע מהשטח המוניציפאלי של העיר. מיקומו של הבסיס ובעיקר פעילות חיל האוויר בו, מהווים מקור לביקורת מתמשכת מצד האוכלוסייה המקומית שמלאה זעם על הנזק הסביבתי ומטרדי הרעש [1]. ב-2004, נוספו לאלו גם חששות מוחשיים, שעה שמסוק אמריקני התרסק אל תוך המכללה המקומית [2].

ביפן, יש שמצפים לעזיבת הכוח האמריקני שפוגע בריבונות יפן וממומן בחלקו מכספי משלם המיסים המקומי. אחרים לעומת זאת, חוששים מעזיבת חיילי המארינס כחלק מדילול כוחות כללי שמתכננים האמריקנים בזירה.

כבר באמצע שנות ה-90 הסכימו האמריקנים והיפנים על הצורך להעביר את הבסיס למקום אחר. תוכנית ראשונה להקים בסיס במפרץ סמוך עוררה זעם נוכח הנזק שעתיד היה להיגרם למערכת האקולוגית באזור. ב-2006, היא הוחלפה בתוכנית חדשה שכללה העברה של מתקני הבסיס השנוי במחלוקת לבסיס אמריקני אחר באוקינאווה, הנמצא באזור מיושב פחות, ובשליחת חלק מהחיילים המוצבים באוקינאווה לבסיס אחר בגואם.

הממשלה החדשה של יפן אינה ממהרת לאמץ את ההסכם, שהושג בעידן קויזומי-בוש. במקומו, שוקדים בטוקיו על פתרונות אחרים. בין היתר, הציעו היפנים לפזר את הכוחות האמריקנים מהבסיס השנוי במחלוקת במספר בסיסים אמריקנים אחרים הפרושים ברחבי יפן [3].

התמיכה בממשלת האטויאמה, שעמדה עם הקמתה על 70% תמיכה בקרב הציבור, התדרדרה עד ל-30% תמיכה בסקר האחרון, כחצי שנה בלבד לאחר הבחירות האחרונות וארבעה חודשים לפני הבחירות לבית העליון של הפרלמנט. סקנדלים כלכליים מזה וחוסר יכולת לפתור את המשבר סביב הבסיס האמריקני באוקינאווה מזה, הביאו 85% מהנשאלים לפקפק בכישורי מנהיגותו של האטויאמה. כמעט מחצית מהנשאלים מחזיקים בדעה כי יהיה עליו להתפטר אם לא יפתור את המשבר עם האמריקנים עד סוף חודש מאי [4].


אובאמה עם האטויאמה – יצליחו למנוע קרע? צילום: הבית הלבן

תקציב הביטחון היפני

ה-DPJ, ביקרה בשנותיה הרבות באופוזיציה את מפלגת השלטון על הבזבזנות וסבך הבירוקרטיה שיצרה. במרכז ההבטחשות לבוחר במערכת הבחירות האחרונה, עמדה ההבטחה לייעל את המנגנון הממשלתי ולקצץ בהוצאות בתוכניות ציבוריות שנויות במחלוקת. תקציב 2010, הראשון שהציגה הממשלה החדשה, הסתכם בכ-950 מיליארד דולר. אחד השינויים הבולטים בו היה קיצוץ בשיעור של כ-30 מיליארד דולר מהשנה החולפת בתוכניות ממשלתיות דוגמת אלו שהתחייבו ב-DPJ לקצץ [5].

נוכח האווירה החדשה בממשל, בולטת הימנעותו של האטויאמה, לעת עתה לפחות, מלערוך שינויים בתקציב הביטחון. יפן, הכלכלה השנייה בגודלה בעולם במונחי תוצר, מדורגת כיום במקום השביעי ברשימת המדינות המוציאות את הסכומים הגבוהים ביותר על ביטחון, אחרי ארה"ב, סין, צרפת, בריטניה, רוסיה וגרמניה.

מאז 1967, מקצה יפן לא יותר מאחוז אחד מהתוצר שלה לתקציב הביטחון, הגם שזה מהווה כעשירית מכלל ההוצאה הממשלתית [6]. בזמן שתקציב הביטחון הסיני הוכפל פי שלושה בעשור האחרון ותקציב הביטחון של דרום קוריאה הוכפל פי שניים באותה התקופה, התקציב היפני נותר יציב ואף נשחק במקצת.

בחינה של תקציב הביטחון מספקת תמונה מקיפה של תפיסת הביטחון היפנית. מעבר לתמיכה הכלכלית בנוכחות האמריקנית ביפן שכבר נסקרה, בולטות שלוש נקודות נוספות: עלות כוח האדם, ההשקעה בפתרונות הגנה כחלופה לאמצעי התקפה והלחץ הגובר מצד המגזר העיסקי להרחבת הפעילות הצבאית.

כמעט מחצית מתקציב הביטחון של יפן לשנת 2009 יועד לתשלום משכורות לרבע מיליון אנשי צבא, לעומת כ-22% בצבא ארה"ב לדוגמא. במטה הצבא היפני, הנאבק עם המגזר הפרטי על הצעירים, מחפשים דרכים להקטין את ההוצאה על משכורות. אחד הפתרונות הוא הניסיון לגייס צעירים מהאזורים הנחשלים יותר של יפן והכנסתם לשירות בתנאים נמוכים יותר משהיו נהוגים בצבא עד כה.

שינויים באופי הפעילות של הצבא היפני, בראש ובראשונה היציאה את גבולות המדינה לעיראק, הביאו לערעור תפיסת הצבא בקרב היפנים בכלל וצעירים בפרט והפכו את סיסמת הגיוס "הפוך את עשיית השלום למקצוע שלך", ללא רלוונטית. בשנים הקרובות יחפשו היפנים פתרונות נוספים להקטין את נטל תשלום המשכורות ולמתג מחדש את השירות בצבא, אגב הרחבת התמיכה הלוגיסטית היפנית במשימות של נאט"ו ברחבי העולם.

אופי ההשקעות של הצבא היפני, משקף היטב את הדוקטרינה הצבאית של יפן – לצד השקעות במטוסי קרב וספינות מלחמה, משקיעים היפנים באמצעי האזנה משוכללים ובמערכות יירוט. מה שהייתה מלחמת המפרץ לישראל, ועוד יותר מכך מלחמת לבנון השנייה, היה ניסוי טילים שביצעה צפון קוריאה ב-1998 עבור היפנים. הקלות וההפתעה בה שיגרה פיונגיאנג טילים מעל שטחה של יפן, גרמו לזעזוע בטוקיו ולהחלטה להשקיע בפרויקטים להגנה מפני טילים. כמו ישראל, גם יפן בחרה, באופן טבעי, בשיתוף פעולה עם תאגידים אמריקנים.

התוצאה הייתה הגנה משולבת של מערכות SM-3 המותקנות על ספינות, וסוללות פטריוט PAC-3 הפרוסות על הקרקע. מערכת זו נפרסה סופית ב-2007. למבוכת היפנים, באחד הניסויים האחרונים שביצעו הצפון קוריאנים, באפריל 2009, טיל בודד ששוגר מהמדינה הקומוניסטית ריחף מעל יפן ונחת במימי האוקיאנוס השקט, מבלי שנעשה ניסיון יפני ליירטו. עם זאת, ביטחונם של היפנים בתפקודה של מערכת זו בעת מלחמה הוא רב. המערכת הפרוסה ביפן, אגב, דומה במתכונתה למערכת שמבקש ממשל אובאמה לפרוס במזרח אירופה ולמערכת שנמכרה זה מכבר לטיוואן.

המשיכה היפנית להשקיע במערכות הגנה מטילים ברורה – מדובר באמצעי המסוגל לנטרל איום משמעותי מצד מספר רב של אוייבים, ומנגד אינו מהווה כלי התקפי, מה שמאפשר ליפנים לשמר את המדיניות ההגנתית שלהם. ההעדפה היפנית להסתמך על ערוץ זה מקבלת ביטוי בהשקעה בשיעור של למעלה ממיליארד דולר בכל שנה בחמש השנים האחרונות, ובתמיכה מקיר לקיר בפרלמנט היפני ליוזמה מ-2008, לשינוי חוק החלל החיצון והחלפת הניסוח מפיתוח אמצעים לחלל "למטרות שלום", לפיתוח אמצעים "להגברת הביטחון". מיד לאחר קבלת החוק, הקצה הפרלמנט היפני כ-600 מיליון דולר בתקציב הביטחון לשם פיתוח מערכות הגנתיות בחלל.

לבסוף, הלחצים הגוברים מצד המגזר העיסקי ביפן להסיר את המגבלות על התחום הצבאי, מתחילים לתת את אותותיהם. ביפן חל איסור על ייצוא אמצעי לחימה, הנחשב לענף רווחי בכל העולם. התאגידים היפניים לוחצים זה מספר שנים על הממשל להסיר את האמברגו ולהפוך לשחקן עולמי בתחום זה.

במאי 2009, קיבלה הממשלה היפנית החלטה להקל על האיסור לייצא אמצעי לחימה. איסור זה, שנקבע דה פקטו ב-1967 על ידי ראש הממשלה דאז, סאטו איסקו (Sato Eisaku), במטרה למנוע סחר עם מדינות קומוניסטיות, לא נקבע בחוק אך הפך לנוהג.

ההחלטה שהתקבלה בשנה שעברה להקל על האיסור הגורף, הגיעה על רקע הצטרפות חברות יפניות לפרויקטים משותפים עם האמריקנים דוגמת פיתוח הדור הבא של טילי יירוט ומטוס ה-F-35, והיא ללא ספק הצעד הראשון בדרך לכניסה של חברות יפניות לזירת הנשק העולמית [7].


חיילים יפנים – ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם? צילום: צבא ארה"ב

מלכוד אזורי

יפן מתמודדת כיום עם מציאות אזורית מורכבת – יש לה עדיין סכסוכים טריטוריאליים עם רוסיה, סין ודרום קוריאה; היא חוששת מהענק הסיני שמצידו מגדיל את ההשקעה בביטחון בשיעור דו-סיפרתי מדי שנה, והיא חשה מאויימת מצפון קוריאה הראדיקלית שמתנהלת באופן לא רציונלי וקשה לצפייה.

כמדינה שחרתה על דגלה ובחוקתה את השאיפה להחזיק כוחות צבא למטרות הגנה עצמית בלבד, הסתמכו בטוקיו בחצי המאה האחרונה על נוכחות צבאית ומטריה גרעינית אמריקנית. דילול כוחות מצד ארה"ב, בד בבד עם הנסיגה הנמשכת במעמדה של האימפריה האמריקנית והתחזקותה של סין, מעלה את מפלס החרדה בארץ השמש העולה ומחדד את התפיסה בקרב היפנים כי הם חייבים למצוא בעצמם פתרון לאיומים באזורם.

יפן ניצבת בפני דילמה בקנה מידה היסטורי מבחינתה. ההתגרענות הצפון-קוריאנית הייתה האחרונה בשורה של שינויים שהרעו את מעמדה של יפן באזורה, עד כדי קולות שקראו לבחון מחדש את מדיניות "שלושת הלאווים הגרעיניים" מ-1967: לא לאחזקת נשק גרעיני, לא לייצור ולא להצגת נשק גרעיני ביפן.

אם תבחר יפן לענות להתחמשות שכנותיה בהתחמשות משלה, עלול האזור כולו להתדרדר במהירות למירוץ חימוש אימתני ולהפוך לחבית נפץ. בסין, בצפון קוריאה וגם בדרום קוריאה, זוכרים היטב את הזוועות שחוללו היפנים במחצית הראשונה של המאה ה-20, והם יהיו מוכנים להשקיע ככל שיידרש על מנת לסכל ניסיון יפני מחודש לעליונות צבאית.

מנגד, אם דווקא בתנאים אלו תכריז יפן כי לא תגדיל את ההשקעה הצבאית ותקרא לשכנותיה לנהוג כמוה, עשויה יפן להביא לייצוב הזירה או לפחות לקנות קצת זמן בטרם העליונות הסינית תביא את בייג'ינג להפסיק להביא בחשבון את מערך הכוחות האזורי ולהתחיל לבחון את המאזן העולמי.

הערות

1. "Residents vote 'No' to heliport – Japanese report", BBC News, 21/12/1997

2. "US helicopter crash in Okinawa", BBC News, 13/08/2004

3. "US to consider Japan base alternatives", AFP, 29/03/2010

4. "Quit if you can't resolve base issue, voters tell Hatoyama", China Daily, 24/03/2010

5. Akira Kawasaki, "Japan's Military Spending at a crossroads", Asian Prespective, Vol. 33, No. 4, 2009, pp. 129-146

6. למעט בשנים 1995-1997

7. Peter Alford, "Japan poised to ease its ban again on export of weapons", The Australian, 25/05/2009


מאמרים נוספים