הסיוט של אובאמה

מה שהיה הוא לא מה שיהיה

יובל בוסתן, אלון לוין


המפלגה הדמוקרטית עומדת בפני מפלה פוליטית קשה בבחירות האמצע ב-2010. לאחריהן, ייאלץ הנשיא האמריקני לאמץ עמדות פוליטיות מרכזיות יותר, תוך קשב רב יותר לבנות הברית של ארה"ב בעולם, וכן לאנשי המפלגה הרפובליקנית. אם תימשך מגמת ההיחלשות של אובאמה, יצפו למועמד הרפובליקני ב-2012, יהא אשר יהא, חיים קלים יחסית בהתמודדות על כס הנשיאות.

ניצחונו המזהיר של המועמד האפרו-אמריקני מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות, היה יותר מעוד ניצחון במרוץ להנהגת העולם החופשי. כל כך הרבה מוסכמות ותפיסות נשברו ב-2008, לצד המצע הייחודי של אובאמה בתחום המדיני והחברתי ועל רקע המיאוס מהפוליטיקה מצד אזרחי ארה"ב בשלהי כהונתו של ג'ורג' בוש הבן, יצרו תקווה אדירה ברחבי העולם כי הנה עומדת ארה"ב לחוות סדרה של שינויים חיוביים. אולם אובאמה, כך נראה, לא הצליח לספק את הסחורה – השפעות המשבר הכלכלי טרם חלפו, שיעורי התמיכה בו צנחו בצורה דרמטית, אנשי מפלגתו מתרחקים מהחיבוק שלו, ולרפובליקנים חזר הצבע ללחיים.

המשבר של 2008, שחיכה לאובאמה עם כניסתו לבית הלבן, הביא אותו להורות על הזרמה של טריליוני דולרים באופן ישיר או עקיף, לכלכלה האמריקנית המקרטעת. בצד שמאפיין בדרך כלל משטרים רפובליקניים, נקט אובאמה בצעדים שהביאו להגדלת החוב הציבורי כשהחליט להתמודד הן עם השפעות המשבר ובהן האבטלה, קריסת הבנקים והעסקים הקטנים והן עם הרעות החולות שהביאו למשבר מלכתחילה ובהן הניהול המופקר של חברות ענק במשק האמריקני.

האבטלה בארה"ב עברה בסוף 2009 את רף 10%, השיעור הגבוה ביותר מאז 1983, בימי המשבר תחת נשיאותו של רייגן. במרץ 2010, התהפכה המגמה – האבטלה ירדה באחוז והמשק הצליח להציל או לייצר כשני מיליון מקומות עבודה מאז תחילת הפעלת תוכנית החירום. צמיחה של 5.6% ברבע האחרון של 2009 הצביעה על כך שהמשק האמריקני יצא מהמיתון של 2008, אולם רוב הכלכלנים ממשיכים להזהיר מפני משבר חדש. כמובן שהנתונים המקרו-כלכליים אינם מעודדים את האזרח האמריקני הממוצע, המתמודד עם פגיעה ברמת החיים שלו כבר שנתיים ויותר, והעתיד הכלכלי שלו מעורפל.

המחיר אותו עומדת לשלם אמריקה, כבד ביותר. הגידול החד בחוב הציבורי ייתן את אותותיו על התקציב הפדראלי במשך שנים. הבלתי אפשרי עוד עשוי להתרחש, במידה וחברות דירוג האשראי יחליטו להוריד את הדירוג של ממשלת ארה"ב ובכך לגרום להגדלת הריבית על החובות האדירים של הממשל. הרפורמה הדרמטית ביותר של אובאמה, הרפורמה במערכת הבריאות שבבסיסה מיועדת ליצור מצב שבו לכל אזרחי ואף תושבי ארה"ב יש ביטוח בריאות, תדרוש אף היא ממון פדראלי רב במידה ותתחיל לפעול.

אחת הבעיות הקשות איתן צריך להתמודד אובאמה כיום, הן הבטחות הבחירות שלו ששבות אליו כבומרנג. ברור שכל מועמד פוליטי מבטיח הבטחות ומתקשה לעמוד בקיומן, אולם אובאמה הצליח לנטוע את התחושה בקרב מאזיניו כי הוא אכן יצליח לבצע את כל הבטחותיו. על בסיס זה גם נהנה אובאמה מתמיכה גבוהה יותר בבחירות לנשיאות מכפי שזכו קלינטון או קנדי, שני צעירים מבטיחים אחרים מהמפלגה הדמוקרטית במחצית השנייה של המאה ה-20, אליהם נוטים להשוות לעתים את אובאמה.

אובאמה הבטיח לסגור את מפרץ גואנטנמו לאחר שנחשף כי מתבצעים שם מעשים אסורים מצד כוחות הביטחון האמריקנים. הוא הזדרז וחתם בשבוע הראשון שלו בבית הלבן על צו נשיאותי שהורה לסגור את המתקן בתוך כשנה, אך נסוג בו מאז אך עדיין, כשנדרש לנושא, מבטיח כי המתקן ייסגר בתוך חודשים ספורים [1].

אובאמה גם הבטיח שלא למנות לוביסטים לתפקידים רשמיים בממשל, אלא לאחר תקופת צינון ארוכה, ולבסוף מינה כמה עשרות. הוא הבטיח לשבור את המחיצות בין שתי המפלגות הגדולות ולהציג חזית אמריקנית מאוחדת, אך בתקופתו הפילוג הבין מפלגתי הוא עצום – די להזכיר את תנועת מסיבת התה שהחלה כמחאה מחוץ לקונגרס בקרב אזרחים, אנשי תקשורת ופעילים חברתיים, אך סחפה פוליטיקאים רבים, עד שניתן לומר כי לאחר הבחירות יהיה בבית הנבחרים ובסנאט ייצוג נכבד לסיעה הזו. אנשי "מסיבת התה" כבר חרגו מהמאבק הבין מפלגתי הרגיל, והם רואים באובאמה כמי שמעוניין לשנות את ערכי הליבה האמריקנים.

דוגמא נוספת להבטחת בחירות של אובאמה שנשכחה היא הבטחתו ל"ממשל שקוף" באמצעות הגברת הקשר עם הציבור באינטרנט, בטלוויזיה וברדיו. לאחר שנכנס לתפקידו, הקל אובאמה את התנאים לקבלת מסמכים מהבית הלבן, ואף שחרר מספר מזכרים מתקופת נשיאותו של קודמו, ג'ורג' בוש הבן, לעיני הציבור. אולם באותה מידה סירב הממשל האמריקני לשחרר מידע לגבי ביקורים שמערכו בבית הלבן על ידי נציגים של חברות מסחריות וכדומה.

המחאה הציבורית על כך עשתה את שלה, והחל מינואר השנה אכן משוחרר מידע מקיף באתר הבית הלבן כגון רשימות שמיות של מבקרים, 3-4 חודשים לאחר הביקור. הבטחתו של אובאמה לשדר את הדיונים על הרפורמה בבריאות בערוץ סי-ספאן כדי שאזרחי ארה"ב יכירו את הרפורמה בצורה טובה יותר לא קוימה ורוב הדיונים נעשו הרחק מעין הציבור. גם כעת נראה כי רוב הציבור האמריקני אינו יודע לעומק מהי הרפורמה בשל אורכה והשפה המשפטית המסורבלת באמצעותה נוסחה הרפורמה.


אובאמה בשיחת טלפון עם נתניהו – השחצנות קוממה עליו רבים. צילום: הבית הלבן

מדיניות החוץ של אובאמה

מדיניות החוץ של הנשיא האמריקני החדש נשענה על חמש תפיסות אותן הציג אובאמה בנאום באפריל 2007: סיום אחראי למלחמה בעיראק ומיקוד בפתרון בעיות האזור, התאמתו של הצבא האמריקני לאתגרי המאה ה-21, מאבק בתפוצת הנשק הגרעיני, בנייה ובנייה מחדש של הבריתות והשותפויות המדיניות שיסייעו בהתמודדות עם האיומים המשותפים. לבסוף התייחס אובאמה לכך שגם סיוע אמריקני לבניית אומה מחדש, חייב לבוא בשיתוף עם האוכלוסייה המקומית שתצטרך לקיים את בניית המדינה בפועל.

אובאמה אכן הביא לנסיגה מסיבית של כוחות אמריקנים מעיראק, נסיגה שלוותה בגל של פיגועים גדולים בעיראק ויותר מכך, בפגיעה גדולה ביציבות האזורית, שמאיימת להשפיע על עתידן של כל מדינות האזור. בשל המשבר הכלכלי והצורך בקיצוץ עתידי בתקציב, נראה כי החלום לשנות את הצבא האמריקני ולהפכו לצבא "קטן וחכם" המתאים למאה ה-21 לא יתממש בתקופה הקרובה.

המאבק בתפוצת הנשק הגרעיני עד כה נחל כישלונות – צפון קוריאה ביצעה ניסוי גרעיני נוסף במאי 2009, איראן המשיכה להתעלם מניסיונותיו של אובאמה לדון בסוגיית הנשק הגרעיני שלה ובספטמבר 2009 אף נחשף כי היא בונה אתר גרעיני סודי חדש להעשרת אורניום ומדינות רבות במזרח התיכון וביניהן מצרים, סעודיה וטורקיה, החוששות מאיראן, החלו לדבר על רצונן בתוכנית גרעינית משלהן.

בתחום בניית השותפויות נראה כי אובאמה מקבל את הציון הנמוך ביותר – אובאמה הצליח לפגוע ולהעליב את רוב בנות הברית הטבעיות והחשובות של ארה"ב בפרק זמן קצר יחסית. הלחץ החד צדדי על ישראל בסוגיית הקפאת הבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים ויחסו המתנשא באופן אישי כלפי ראש ממשלת ישראל נתניהו, הוביל לקרע גדול ביחסי שתי המדינות. ראש ממשלת בריטניה הקודם גורדון בראון הושפל מספר פעמים על ידי אובאמה כשניסה להיפגש איתו ואף כשנפגש איתו וכך שורה של מדינות נוספות [2].

לגבי שיתוף הפעולה עם האוכלוסייה המקומית, נראה כי המחדלים של הממשל הקודם הופכים את העניין לקשה במיוחד. יחד עם זאת, זו הייתה המדיניות המוצהרת של אובאמה באפגניסטן, לשם הוזרמו רבבות חיילים נוספים, והושקעו מיליארדי דולרים כדי לשקם את המדינה השסועה וכדי לגרום לאוכלוסייה המקומית לתמוך במאמץ האמריקני. על אף כל הניסיונות לתגבר, טרם חל מפנה כלשהו בחזית האפגנית וזאת בזמן שמעגל הקרבות מתרחב וגולש בתדירות גוברת לפקיסטן.

אובאמה, בהזכירו את מפגשי הפסגה בין מנהיגי ארה"ב וברה"מ, הכריז כי הוא ייפגש עם כל מנהיג, גם של מדינות יריבות, כדי לנסות ולהגיע לפתרון משברים. בפועל, לא הצליח אובאמה להגיע לשום פריצת דרך מהותית. האיראנים ממשיכים בשלהם והביאו את אובאמה לדחוף לסבב סנקציות נוסף כלפיהם. נשיא ונצואלה צ'אבז שהגיש לאובאמה ספר וזכה לתמונה איתו במהלך ועידה בינלאומית באמריקה הלטינית, עבר לעשות שימוש דומה בשפה בוטה כפי שהיה בימי נשיאותו של בוש הבן.

הצפון קוריאנים כאמור רק החריפו את עמדתם – לצד ניסוי גרעיני נוסף, הם תקפו אנייה של הצי הדרום קוריאני והטביעו אותה באמצעות טורפדו, ובכך הביאו למותם של עשרות מלחים והם המשיכו בקשריהם עם מדינות כגון איראן וסוריה ונקטו בצעדים מרתיעים על מנת להניע כל גורם זר מניסיון התערבות על רקע חילופי הדורות בשלטון.

אובאמה אף הגיע לסכסוך של ממש עם הסינים ברשימה ארוכה של סוגיות כולל סוגיות סחר, והיחסים בין סין וארה"ב נותרו קורקטיים וחשדניים בזירה המדינית. עם רוסיה נראה היה כי אובאמה מצליח להתקדם – אובאמה ומדבדב אף הסכימו ביניהם על צמצום הארסנל הגרעיני של ארצותיהם. היחסים עם רוסים השתפרו מעט, אולם נראה היה כי הם אינם ממהרים לקפוץ על כל העגלות המדיניות שאובאמה רצה שיקפצו כמו בהטלת לחץ קשה על איראן ובזירות אחרות. אובאמה הבטיח כי ידחוף לשינויים דמוקרטיים בקובה כדי להגיע לפתרון הסכסוך רב השנים עם המדינה הקאריבית אך בפועל, נותרה המדיניות האמריקנית בעינה.

אחד הכישלונות המהדהדים של אובאמה היה ניסיונו להתקרב לעולם הערבי והמוסלמי ולהביא לפיוס. הנאום שנשא בקהיר מאוניברסיטת אל אזהר היה כולו פייסני ומבקש לרצות, וזיכה אותו בתשואות בחלק מהעולם המוסלמי. בפועל, האמריקנים איבדו את התמיכה בהם בחלק זה של העולם במהירות רבה – הנסיגה מעיראק הובילה את מדינות האזור וביניהן ירדן, לבנון ומדינות המפרץ לבחון האם זה נכון להישאר בברית עם האמריקנים או ביחסים טובים עם המערב. טורקיה תחת ארדואן הפכה את המאבק שלה בישראל למאבק ברעיון המערבי בכללותו. פקיסטן שסייעה בתחילה במאבק בטרור באפגניסטן, הצליחה לדחוק את הטאליבן אל שולי המדינה ומשם נראה כי היא שבה להיות מעורבת בטרור באפגניסטן, על אף הסיוע האמריקני הנדיב.

בכלל, אובאמה נכשל בזירות מדיניות רבות בהן ביקש להביא שינוי – דארפור, זימבבוואה, מזרח קונגו וסומליה, הן בנוגע לבעיית הטרור במדינה והן בנוגע לבעיית הפיראטיות, שהחלה להיפתר בזכות יוזמות פרטיות של חברות מסחריות, שמיגנו את כלי השיט שלהן.

בהונדורס כשל אובאמה מלתמוך ברצונו של העם, שהדיח את נשיאו מנואל זלאייה בשל ניסיונו של הנשיא הלא פופולארי להשיג לעצמו עוד כוח פוליטי. זלאייה שנתמך על ידי מנהיגי הציר הלטיני ובראשם צ'אבז, זכה לתמיכה מדינית רחבה כולל קריאה אמריקנית להשבתו של זלאייה לתפקידו, קריאה שלוותה בסנקציות כלכליות על הונדורס. זו סירבה להיכנע לדרישה, ולאחר זמן מה ערכה בחירות לנשיאות ללא זלאייה, בהן זכו מתנגדיו.


אובאמה נואם בקהיר – המהלך ההיסטורי לא הביא לתוצאות המצופות. צילום: הבית הלבן

הנחות יסוד שגויות

הנחות היסוד שעמדו בבסיס מדיניות אובאמה בשנתיים הראשונות לכהונתו אותגרו פעם אחר פעם ונמצאו שגויות. כך היה עם הניסיון לאמץ גישה אידיאליסטית במדיניות החוץ, שתהפוך את ארה"ב ממעצמת על הפועלת למען האינטרסים שלה ומפעילה כוח כנגד אויביה, למעצמה הרואה בכל מדינה בעולם שותפה פוטנציאלית כשהדגש עובר משימוש באמצעים כוחניים או שימוש בשיטת "המקל והגזר", לשימוש בשיטות פייסניות, דיפלומטיות יותר.

כפי שנזכר לעיל, גישה זו נחלה כישלון חרוץ בקרב המדינות שכונו "ציר הרשע" בימי כהונתו של בוש – צפון קוריאה, איראן וסוריה. מדינות הציר הלטיני, ונצואלה וקובה לא התרגשו אף הן מההצהרות של אובאמה.

הנחה אחרת הייתה כי ישנו קשר ישיר בין התהליך המדיני במזרח התיכון ובין משבר הגרעין האיראני. אובאמה האמין כי באמצעות לחץ מדיני על ישראל הוא יצליח להשיג ממנה ויתורים שבתורם ישכנעו את הפלשתינים לחתום על הסכם שלום עם ישראל שיביא לפתרון הסכסוך ומשם לפתרון הסוגיה האיראנית. בפועל, ישראל נענתה לבקשת ההקפאה, גם במחיר של סכסוך פנים קואליציוני, אולם הרשות הפלשתינית סירבה לדון עם ישראל בשיחות ישירות. איראן מצדה המשיכה בהצהרותיה על כך שישראל בדרך להיעלם מעל דפי ההיסטוריה ולבסוף סירבה ישראל לחדש את ההקפאה בטענה כי לא קיבלה דבר בתמורה וכן שהפלשתינים מסרבים עדיין להכיר בישראל כמדינה יהודית.

למעשה, למרות שנראה היה בתחילה כי אובאמה מצליח לכפות את רצונו על ממשלת ישראל בקלות, ככל שמערכת הבחירות של 2010 התקרבה לשלבים המכריעים, הבינו בבית הלבן כי הלחץ על ישראל גורם למפלגה הדמוקרטית הפסדים קשים בדעת הקהל שנותרה ברובה פרו-ישראלית. ניסיונות אובאמה לפייס את ראש הממשלה נתניהו בנקודה הזאת, דווקא הובילו את נתניהו להציג עמדה תקיפה יותר ביודעו כי מטוטלת הכוח בוושינגטון נעה כעת לכיוונו. גם גיוסו של העיתונאי הנחשב תומס פרידמן היהודי, זוכה שלושה פרסי פוליצר, כדי "לנזוף" בישראל לא השיג דבר עבור הממשל האמריקני.

אובאמה האמין ששינוי הסגנון הוושינגטוני והחלפתו בסגנון ישיר וכנה, ייצר פוליטיקה אחרת. בפועל, כדי לשרוד במים העכורים של הפוליטיקה הדו-מפלגתית, בתוך מארג סבוך של אינטריגות ואינטרסים, נאלץ אובאמה לנטוש בעצמו חלק ניכר מהסגנון שביקש לאמץ – השקיפות בתחילת ממשלו הפכה לסלקטיבית, הבטחות הבחירות שלו נותרו ברובן לא ממומשות, הפנייה הישירה ליריבות ארה"ב הפכה לשיגור שליחים חשאיים בניסיון להביא לשינוי ועוד. אובאמה נאלץ להבין בדרך הקשה כי כריזמה בלבד אינה מספיקה כדי להביא לשינוי עמוק, ושהשיטה הפוליטית רבת השנים חזקה יותר מכל נשיא.


אובאמה – רגע של בדידות בדרך לשנתיים שיגדירו את נשיאותו. צילום: הבית הלבן

השלכות הבחירות

הפער בין האופוריה של 2008 ובין האכזבה של 2010 הוא כה גדול, עד שהוא יוביל קרוב לוודאי למהפך בבית הנבחרים וייתכן ולצמצום משמעותי ביתרון הדמוקרטי בסנאט ואולי אף למהפך. מקור לעידוד עבור אובאמה מהווה בחינת תוצאות בחירות האמצע מאז מלחמת העולם השנייה – בכל בחירות האמצע הנערכות בכהונה ראשונה של נשיא, הוא סופג מפלה קשה. הארי טרומן וגם ביל קלינטון איבדו לא פחות מ-54 מושבים בבית הנבחרים ואפילו רייגן הפופולארי לא היה כזה בשנתיים הראשונות לנשיאותו ואיבד 26 מושבים.

בטווח הזמן המיידי, מדובר בפגיעה קשה ביכולת המפלגה הדמוקרטית להעביר רפורמות. למעשה, הקושי היחסי של אובאמה להעביר את הרפורמה בבריאות, אגב התמודדות עם מתנגדים לא מעטים ממפלגתו, רק מבשרת על הבעיות איתן יצטרך להתמודד אובאמה בקדנציה הקרובה. לא כל חברי הקונגרס הדמוקרטים תומכים תמיכה מלאה באובאמה וברעיונותיו. סנאטורים וחברי בית הנבחרים שיצליחו לשרוד או להיבחר לאחד מבתי הקונגרס, יעשו זאת חרף תמיכתו של אובאמה בהם, ועל כן נראה כי לא יחושו מחויבות עמוקה מדי לנשיא.

הרעיונות של אובאמה לגבי רפורמות חברתיות נתפסים בקרב חברי קונגרס דמוקרטים רבים, בעיקר ממדינות הדרום, כרדיקליים מדי. לכן יצטרך אובאמה לבצע שינוי מעמיק ביותר ביוזמות שלו לרפורמות כלכליות ופוליטיות.

ייתכן והאתגר הגדול ביותר איתו יצטרך להתמודד אובאמה בשנתיים הקרובות הוא האתגר הכלכלי, וליתר דיוק – החוב הציבורי העצום, והאבטלה הגבוהה. רק שיפור משמעותי בנתוני המאקרו ובראש ובראשונה בשיעורי האבטלה, יותירו את אובאמה בתמונת המאבק ב-2012. לשם כך יצטרך אובאמה להעביר חוקים ויוזמות כלכליות בקונגרס, שאחראי על התקציב הפדראלי, בתיאום עם הרפובליקנים שיעמדו נגדו כגוש מאוחד, וכן בתיאום עם חברי מפלגתו הנוטים למרכז.

בתחום מדיניות החוץ, שם לכאורה נהנה הממשל מאוטונומיה רבה יותר, תלוי עדיין אובאמה בקונגרס לצורך תקצוב הפעילויות שמעבר לים. יש להניח גם שהוא יצטרך להתמודד עם קונגרס פרו-ישראלי שהקרדיט של הנשיא כבר לא גדול כבעבר. עסקת הנשק הגדולה עם סעודיה בהיקף 60 מיליארד דולר, עברה לא מעט בזכות האישור האמריקני לישראל לרכוש את מטוסי החמקן, אך ייתכן וקונגרס רפובליקני ידרוש מהבית הלבן "סוכריות" נוספות לישראל, כדי לפצות אותה על ההתחמשות הסעודית.

חלק גדול מהבעיות של אובאמה עם הקונגרס נפתרו ככל הנראה עם הדחתו של ראש הסגל בבית הלבן רם עמנואל מתפקידו. עמנואל בהתנהגותו השחצנית והדורסנית רכש לעצמו אויבים רבים בקונגרס, עניין שפגע במעסיקו בסופו של דבר. בנוגע למדיניות החוץ, קשה להניח כי מזכירת המדינה תשלם על הכישלונות.

אובאמה ביצע מהלך פוליטי מבריק כשמינה את קלינטון לתפקיד ובכך ניטרל כיס התנגדות אפשרי בסנאט. כיום, יש לאובאמה שלוש סיבות טובות להשאיר את קלינטון בתפקיד – ראשית, היא רמזה כבר יותר מפעם אחת כי לא תשאף לקדנציה שנייה בתפקיד נוכח הנסיעות הרבות הנדרשות ממנה. שנית, במקרה של התמודדות עתידית הוא יוכל לתלות את האשם בכישלונות מדיניותו בה. שלישית, הדחה של קלינטון עשויה לדרבן אותה להתייצב כבר כעת מול הנשיא המכהן, ומה שהיה עשוי להיות לא יותר ממטרד לפני שנתיים עלול להיות הרבה יותר מאיים במצב הנוכחי בו נתון אובאמה.

כך או אחרת, ישנו מקרה אחד בהיסטוריה האמריקנית שבו נשיא נבחר, לא זכה למועמדות המפלגה שלו לכהונה שנייה – פרנקלין פירס אשר כיהן בשנים 1852-1856, לא נבחר לכהונה נוספת בשל פילוג במפלגה הדמוקרטית, ובמקומו נבחר ג'יימס ביוקנן, שבתורו הפסיד בבחירות לאברהם לינקולן. לכן אפשר להניח כי גם אם קלינטון תנסה להתמודד עם אובאמה ב-2012 על הנשיאות, הסיכוי שלה לזכות במינוי, ללא קשר לאופן שבו תסתיים הקדנציה הראשונה של אובאמה, הוא אפסי.

רעידת האדמה הפוליטית של 2008 בארה"ב, הובילה אמנם לשינוי מדיניות, אולם נראה כי כעת ייאלץ אובאמה להסיט את המדיניות אל המרכז הפוליטי, אם ברצונו לעבור את השנתיים הקרובות בצורה שלווה יחסית ובוודאי אם יש לו שאיפות לכהונה שנייה כנשיא. מוקדם עוד להעריך כיצד השינויים הקרובים ישפיעו על מדינות שונות כמו למשל ישראל, אך אין ספק כי מדובר בשנתיים הרגישות ביותר מבחינת נשיא מכהן, בהשוואה לשנתיים הראשונות בהן הוא נהנה מאשראי ציבורי או לשנות הקדנציה השנייה שבה הוא יכול לנסות מדיניות לא פופולארית ללא החשש מעונש בקלפיות.

הערות

1. "Obama admits delay on Guantanamo", BBC News, 18/11/2009

2. עוד על כך במאמר "ההימור של אובאמה", בגיליון אפריל 2010 של סיקור ממוקד


מאמרים נוספים