המלחמה הקרה השנייה, המטבע שבאמצעותו בחרנו להגדיר את המציאות הגיאו-פוליטית המתהווה בעולם מאז תחילת העשור הקודם. זוהי מלחמה חובקת עולם בין שני גושים יריבים, המתחרים ביניהם על עוצמה ביטחונית, כלכלית ומדינית. כל הסכסוכים הבין-מדינתיים שראה העולם בשנים האחרונות, הפגישו משני צדי המתרס מדינות מהגושים היריבים. מטרותיהן של המעצמות והתחרות הגוברת על מדינות באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית, מבטיחות כי ההבחנה במערכת הדו-גושית החדשה תהפוך ברורה יותר ויותר בשנים הבאות.
הניסיון להוכיח כי העולם נמצא בתחילתה של מלחמה קרה חדשה, אינו מובן מאליו. לרובנו, שגדלנו על המלחמה הקרה (הראשונה), “מלחמה קרה” פירושה ארה”ב וברה”מ, כחול ואדום, מסך הברזל, חומת ברלין. ניתוק מוחלט בין הצדדים ותחרות בכל תחומי החיים, בכל העולם כמעט. אך האם חייבים כל התנאים הללו להתקיים שוב כדי שנהיה מוכנים לשקול שתיתכן מלחמה קרה שנייה? זוהי שאלה לא פשוטה אך מובנת כשאנו באים לחפש מופע שני של מערכת גיאו-פוליטית שהתקיימה רק פעם אחת בעידן המודרני. וגם “העידן המודרני” הזה השתנה לאין ערוך מאז הסתיימה המלחמה הקרה הראשונה: הגלובליזציה מורגשת בכל מקום וכולם סוחרים עם כולם. תהליכים ושינויים גיאו-פוליטיים מתרחשים בקצב מהיר מבעבר. גם התקשורת זינקה קדימה בדור האחרון והעולם הפך “כפר גלובלי” אמיתי. אף מדינה לא יכולה יותר לפרוס חומה סביבה, אלא באמצעות משטר טוטליטארי רצחני כדוגמת צפון קוריאה. כתוצאה מהתפתחויות אלו, קשה לדמיין מציאות בלי קשרי מסחר משמעותיים בין המעצמות. אך האם יש בכך כדי לשלול את האפשרות של מלחמה קרה חדשה?
מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001, היא שהניעה שרשרת של תהליכים ששינתה לחלוטין את המפה הגיאו-פוליטית: ארה”ב תקפה שתי מדינות ואיימה על אחרות; מדינות שחשו מאוימות הקימו קול צעקה והחלו לחפש שיתופי פעולה, באזורן ובעולם כולו כדי להגדיל את משקלן היחסי; רוסיה, אשר התאוששה מהשפל הכלכלי ודרשה בחזרה את מקומה בצמרת ההשפעה העולמית, הפכה לבת הברית המועדפת של מדינות אלו; באיחוד האירופי סערו הרוחות מההחלטה האמריקנית לצאת למלחמה בעיראק אך בתוך שנים ספורות מדיניות החוץ של כל המדינות הגדולות באיחוד יישרה קו עם ארה”ב ונגד הקו הרוסי; סין חשה עצמה מספיק בטוחה כדי לסיים את “ההתעצמות השקטה” ולפעול לחיזוק האינטרסים שלה בעולם, באופן שהציב אותה בעמדה לעומתית מול המערב; הודו, ממייסדות ארגון המדינות הבלתי מזדהות ומעצמה בצמיחה בזכות עצמה, קיבלה החלטה אסטרטגית לשדרג את היחסים עם המעצמות המערביות כאמצעי להתמודד עם ההתעצמות הסינית ולהבטיח את צמיחתה הכלכלית; שאר המדינות הדמוקרטיות-ליברליות פעלו להדק את יחסיהן עם ארה”ב והאיחוד האירופי; במקביל, סין ורוסיה כוננו ברית הדוקה והן מקפידות שלא להתחרות האחת בשנייה אלא רק במעצמות הדמוקרטיות בכל זירות החיכוך בעולם; מדינות ריכוזיות באפריקה, באמריקה הלטינית ובמפרץ הפרסי שלא מצאו כתף חמה במערב, הידקו יחסיהן בינן לבין עצמן, ועם שתי המעצמות הריכוזיות.
במילים אחרות: היציאה האמריקנית למלחמה העולמית בטרור ולהפצת הדמוקרטיה, והאפקט המאחד שהייתה למדיניות זו על מדינות לא דמוקרטיות שחששו להיות יעד לתקיפה, יצקו ממד אידיאולוגי מובהק לזירה הגיאו-פוליטית. כתוצאה מכך, במקום מערכת רב-קוטבית שתתבסס על תחרות ואיזון בין ארה”ב, המדינות הגדולות באיחוד האירופי, סין, רוסיה, הודו ואולי אחרות, התקבצו כולן תחת שני גושים: גוש דמוקרטי, בהנהגת ארה”ב והמדינות הגדולות באיחוד האירופי ובהשתתפות כל הדמוקרטיות הליברליות בעולם וגוש ריכוזי בהנהגת רוסיה וסין, ולצידן המדינות הקרובות אליהן ואלו המוקצות במערב דוגמת איראן, ונצואלה, צפון קוריאה, סודן ואחרות.
למעשה, הזרעים למערכת דו קוטבית נזרעו קודם לכן, בשנות ה-90, כמה שנים לאחר קריסתו של הגוש הקומוניסטי. המדיניות האמריקנית מבית מדרשו של קלינטון ביקשה להפיץ את הדמוקרטיה אל המרחב הקומוניסטי לשעבר באמצעים שנתפסו לא אחת כאגרסיביים. שיטת “הטיפול בהלם” לכלכלות מתפוררות הוכיחה את עצמה במידה רבה בפולין, שאף הצטרפה לאחר מכן לאיחוד האירופי ומציגה כיום כלכלה תוססת וחיונית הגם שאינה חפה מכשלים, אך השיטה נכשלה לחלוטין ברוסיה והביאה לשורה ארוכה של הפרטות מושחתות שהעבירו את אוצרות הטבע הרוסיים לידי מספר טייקונים שכונו אוליגרכים. בנוסף, הלחץ האמריקני לאמץ שיטת משטר דמוקרטית ברוסיה התנגש עם התרבות הפוליטית המקומית ובסיכומו של דבר נתפסה המדיניות האמריקנית ככזו שמבקשת לשעבד את רוסיה פוליטית וכלכלית, כשרגע השפל היה ההכרזה ב-1998 על אי-יכולתה לשלם את חובותיה, משבר שהוביל לעלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון ולזניחת המדיניות הכלכלית, הפוליטית והמדינית של שנות ה-90.
גורם נוסף שזירז את היווצרות המערכת הזו היה מחירו הנמוך של הנפט, כתוצאה משילוב של כמה תהליכים כגון סיום מלחמת איראן-עיראק ב-1988 וכיבושה של כווית ב-1991 על ידי עיראק שדרשו משאבים אדירים לשיקום המדינות הללו, ולשם כך הציפו מדינות אלה את השוק העולמי, מה שהוביל לקריסת מחיר החבית אל עבר הרמה החד-ספרתית. במקומות רבים כרוסיה, ונצואלה ואיראן, נתפסה המציאות הזו כמוכוונת על ידי האמריקנים כדי להפיל או לשעבד משטרים שלדעת וושינגטון לא הייתה נוחה מהם. השפל הכלכלי בקרב יצרניות הנפט ב-1998 לצד אירועים נוספים, שימש ב-1999 רקע לעלייתם והתהוותם של משטרים אנטי-אמריקנים שביקשו להיעזר במחירו הגבוה של הנפט כדי להציג משקל נגד למשקל האמריקני. כך, לצד פוטין, עלה הוגו צ’אבז לשלטון בוונצואלה בדצמבר 1998, לאחר שהמשבר הכלכלי הוריד את התמ”ג לנפש לשליש מרמתו ב-1978, כתוצאה ממחירי הנפט הנמוכים ובאיראן צנחו ההכנסות מנפט בכל אחת מהשנים 1998-9 ב-35% בהשוואה לממוצע הרב-שנתי מאז 1979, והן הוכרזו כשנים עם ההכנסה הנמוכה ביותר מנפט מאז המהפכה ב-1979.
מבנה המערכת
לכל אחד מהגושים ישנה קבוצה של בנות ברית, הקשורות למדינות הגוש בקשרים אסטרטגיים, כלכליים, מדיניים או צבאיים, למרות שאינן חולקות בהכרח את אותה שיטת שלטון. כך לדוגמא, בבנות הברית של הגוש הדמוקרטי ניתן לכלול את המונרכיות במפרץ הפרסי ובבנות הברית של הגוש הריכוזי את דרום אפריקה וזמביה, שתי “דמוקרטיות פגומות”, בלשון מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט, המנהלות מדיניות חוץ הנוטה באופן מובהק ולאורך זמן לכיוון המעצמות הריכוזיות. על המתודולוגיה המאפשרת לנו לשייך כל מדינה לאחת מהקבוצות, בהמשך.
בין אלו לאלו, ניתן להבחין בקבוצה של מדינות המקפידות, לעת עתה, לשמור על ניטרליות במאבק הדו-גושי. המדינות הבולטות ביותר בחלק הזה הן מדינות אמריקה הלטינית בהנהגת ברזיל, שעם סיום עידן “דוקטרינת מונרו”, יוצאות בשנים האחרונות, לראשונה, לדרך עצמאית. הן מהדקות יחסים עם סין ורוסיה, אך לא על מנת להחליף פטרון אחד בשני אלא כחלק מהמדינות החדשה.
משמעות ההבחנה בין קבוצות אלו היא כפולה: ראשית על פי רוב, מדינות אלו מהוות “זירות משחקים” למאבקים בין המעצמות שכוללים מלחמות, אספקת חימוש רב והשתלטות כלכלית, כל אלו תחת פריסת מטריה דיפלומטית. שנית, מאבקי המעצמות מול מדינות אלו מאפשרים להן “להעביר לצד שלהן” בנות ברית של הגוש השני. כלומר, המאבקים להגדיל את עוצמתו של כל גוש מתרחשים בפועל במרחב שבין בנות הברית של הגוש הדמוקרטי לבנות הברית של הגוש הריכוזי.
מעבר של מדינה בין הגוש הדמוקרטי לגוש הריכוזי או להיפך ייתכן רק באמצעות שינוי יסודי והיסטורי בשיטת השלטון המקומי, שבהכרח יגרור גם שינוי בזיקה העולמית שלו. כך לדוגמא דיקטטורה שבה יתחולל מהפך דמוקרטי תתקבל בשמחה על ידי המעצמות הדמוקרטיות, בעוד דמוקרטיה שבה יתחזקו גורמים רדיקליים עלולה להיות מוחרמת על ידי המערב ותמצא את עצמה נדחפת לכיוון הגוש הריכוזי.
הצהרות רבות מאלו שהושמעו עד לנקודה זו דורשות הוכחה במחקר:
- האם היחסים בין ארה”ב ומדינות האיחוד האירופי הדוקים כל כך שניתן למקם אותן בכפיפה אחת?
- האמנם סין ורוסיה מקיימות ברית הדוקה כל כך שאפשר למקם אותן תמיד “באותו הצד”?
- כיצד מקבל המאבק בין המעצמות ביטוי ברמה של שני גושים?
- באילו כלים ניתן למקם את שאר מדינות העולם על הרצף הזה שבין שני הגושים?
- מה משמעותם של ארגונים לאינטגרציה אזורית שמוקמים חדשות לבקרים בשנים האחרונות? של ארגונים על-מדינתיים אחרים?
- באלו אזורים ומקומות מתנהלת המלחמה הזו ולאן היא תתפתח בשנים הקרובות?
על הנקודה האחרונה נתעכב. המשמעות המידית של התעצבות המערכת כדו-גושית היא שבפני כל מדינה הנמצאת באזור בעל חשיבות אסטרטגית עולמית עומדות שתי אפשרויות בלבד: ברית עם הגוש הדמוקרטי או ברית עם הגוש הריכוזי. מדינות באזורי חיכוך אסטרטגיים אינן יכולות להישאר ניטרליות לאורך זמן, לנוכח הלחצים המופעלים על ידי המעצמות. מנגד, מדינות באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית פחותה כמו אפריקה השחורה לדוגמא, זוכות כתוצאה מהתחרות הדו-גושית להשפעה לא פרופורציונלית והן משתמשות בכך על מנת למקסם את הרווחים שלהן עצמן. מדינות כאלו מעדיפות הסכמים בילטראליים עם המעצמות, כדי לשמור לעצמן חופש פעולה לעתיד. זאת, להבדיל ממדינות הנמצאות באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית דוגמת החצר האחורית של אחת המעצמות, כגון אמריקה הלטינית או מזרח אירופה, ומחפשות להשתחרר מהשפעתה של אותה מעצמה. מדינות כאלו זקוקות להגדיל את עוצמתן היחסית, אם באמצעות הסכמים רב-צדדיים עם קבוצת מדינות באזור, ואם באמצעות ברית הגנה עם מעצמה מהגוש השני.
כך לדוגמא נראים הדברים במזרח אסיה – המדינות הדמוקרטיות באזור כדרום קוריאה, יפן ואוסטרליה, מקיימות כל אחת קשרים כלכליים ענפים עם סין, ובה בעת פועלות תחת מטריית הגנה אמריקנית. לא רק שאף אחת מהן לבדה לא יכולה להרשות לעצמה להיכנס לעימות כלכלי עם סין, אלא שצמצום המעורבות האמריקנית בעולם מעלה ספקות באשר למידת המחויבות של וושינגטון לשלומן. לכן, גדלה החשיבות של מדינות אלו להדק יחסים בינן לבין עצמן כדי להכין חזית מאוחדת מול סין במקרה שזו תנסה להכתיב שינוי כלשהו באזור. להתהוותה של ברית כזו בין מדינות באזור מסוים יש השפעה נוספת – היא מאלצת הלכה למעשה גם את שאר המדינות באזור לבחור צד, כשברור שהמדינות שלא תצטרפנה לברית החדשה, מוטב להן ליזום הידוק יחסים או הסכמות עם המעצמה האזורית, בטרם זו תצא למהלך כזה בעצמה. שהרי, למדינה כזו לא תהיה מסגרת מולטילטראלית שתתייצב לצידה.
דרך ההוכחה
על מנת להוכיח את תיאוריית המלחמה הקרה השנייה, אנו מחלקים את המחקר לשלוש רמות:
- בחינה עד כמה הברית בין מעצמות שאותן אנו משייכים לאותו הגוש היא אכן ברית הדוקה במידה כזו שאפשר להתייחס למעצמות כגוש אחד, ובפרט אמורים הדברים ליחסים בין סין לרוסיה. מאמרים רבים באתר מוקדשים לתיאור יחסי הכוחות בזירות השונות ולתיאום בין שתי המעצמות הריכוזיות בהקשר זה.
- בחינה האם ישנן מדינות החוברות למעצמות מאחד משני הגושים ומיישרות קו עם האינטרסים שלהן בתמורה למטרייה שכל מעצמה יכולה להעניק. גם במקרה הזה ישנם מאמרים רבים הסוקרים שורה ארוכה של אירועים בעולם שקיבלו ממד גלובלי בשל השיוך הגושי של המדינות המעורבות. כדי לייצר מעקב מחקרי אמין אחר השיוך הגושי הזה לכתחילה ולא בדיעבד, קבענו תבחינים ליצירת מדד המסייע בשיוך הזה. כלי זה מאפשר לנו “להלביש” על מפת העולם את תמונת יחסי הכוחות בין הגושים היריבים, ומעניק לנו מבעוד מועד תובנות באשר להתנהגות המצופה ממדינה מסוימת בהינתן אירוע בעל משמעות אסטרטגית.
- בחינה האם אכן מתקיימת תחרות רב-ממדית בין הגושים, באופן שמאפיין מלחמה קרה, המעבירה את ההתנגשות הצבאית הישירה בין המעצמות לשדות חלופיים. האם ישנם מרוצי חימוש, מאבק כלכלי, הצבעות מנוגדות במועצת הביטחון הכוללות הטלות וטו תכופות, תחרות בתחומי החלל, המדע, התרבות ועוד.
רמות המחקר הללו, המגובות כאמור במאות מאמרים, אלפי שעות מחקר, יצירת כלי מחקר ייחודיים ועוד, מציגות עבורנו פרדיגמה ייחודית המעניקה הסברים חדשים להתרחשויות השונות בעלות הממד האסטרטגי בעולם. כך ההבנה המוקדמת על כך שהרצון האוקראיני לחתום על הסכם שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי יוביל למשבר עולמי ולעימות ישיר עם מוסקבה; ההבנה כי מדיניות הנסיגה מהמזרח התיכון של אובאמה תהווה את הזרז למשבר אזורי אדיר שיזכה חודשים מאוחר יותר לכינוי “האביב הערבי”; הבנה כי בשנות נשיאותו של צ’אבז בוונצואלה כל מערכת בחירות באמריקה הלטינית הופכת לתחרות שבה מזרימה קרקאס מאות מיליוני דולרים לטובת המועמד בעל הגוון השמאלי והאנטי-אמריקני לעומת וושינגטון ש”שופכת” את כספה על המועמד השמרני והפרו-אמריקני; זיהוי היווצרותם של שני גושים בעלי מדיניות סותרת בתוך קרטל הנפט אופ”ק, הפועלים באופן חופף כמעט לחלוטין לשני הגושים במערכת העולמית; שרטוטו של גוש מדינות נוצרי פרו-מערבי באפריקה השחורה ומאבקו בטרור ובמדינות המשתייכות לגוש הריכוזי, והרשימה נמשכת.
הבנה מוקדמת של המערכת המתהווה מאפשרת לנו לזהות מיד את הממד הגלובלי באירוע שעשוי להיתפס בתחילה כבעל משמעות מקומית או אזורית בלבד, ובכך לשרטט את המגמות הצפויות מאותה התפתחות, במידה רבה של הצלחה, אף אם כמובן לא מוחלטת.
היחסים בין המעצמות
מעצם קיבוצן של המעצמות לשני גושים יריבים, צצות שתי סוגיות שאותן יש להוכיח: את הברית בין המעצמות באותו גוש, ואת אופי המאבק בין המעצמות מגוש אחד למעצמות מהגוש השני. על מנת לעשות זאת, יש לאפיין תחילה את יעדי מדיניות החוץ של כל מעצמה כיום ועם מבט לעתיד ולאחר מכן את היחסים בין המעצמות.
כיצד נוכיח, לדוגמא, שהיחסים בין רוסיה לסין מצדיקים הכפפתן תחת גוש אחד, כבנות ברית אסטרטגיות ולא כיריבות פוטנציאליות כמו שחלק מהחוקרים בתחום טוענים? ניתן לעשות זאת באמצעות:
- מניית היתרונות והחסרונות לברית כזו לשני הצדדים, בהתחשב ביעדי מדיניות החוץ שלהן וביעדים של המעצמות האחרות
- בחינת היחסים הפורמליים בין שתי המעצמות: ההסכמים הביטחוניים, הקשרים והעסקאות בתחומי הביטחון, כלכלה, אנרגיה ותשתיות.
- בחינת מידת שיתוף הפעולה ולחילופין אי שיתוף הפעולה בין שתי המעצמות בסכסוכים ובמוסדות בינלאומיים.
מנגד, יש לעמוד על אופי המאבקים בין המעצמות מהגושים היריבים. כך לדוגמא, ניתן לבחון במסמכי עמדה רשמיים של המעצמות שינויים בתפיסת האיום שלהן; לבדוק אם מתנהל מרוץ חימוש ומאמץ להשיג “קלפים” נוספים להגדלת עוצמתה של מעצמה במאזן אימה מול מעצמה יריבה; לחפש טביעות אצבע של המעצמות בצדדים יריבים במלחמות אזוריות ובהפיכות שלטוניות; למנות סנקציות רכות או קשות שהמעצמות מטילות אחת על השנייה, מעיצומים כלכליים, דרך ביטול ויזות לבכירים ולסטודנטים ועד איסור מכירה של מוצרים וטכנולוגיות למעצמה יריבה; לאמוד את השינוי במידת ההשקעה של הנהגות המעצמות בטיפוח הלאומיות, למשל באמצעות ניהול מאבקי יוקרה בין הצדדים. במילים אחרות, יש להבין האם מתקיימת תחרות רב-ענפית בין שני הגושים, או שהתחרות היא בין כל מעצמה בנפרד, ובינה לבין כל מעצמה אחרת.
קביעת השיוך הגושי
הסעיף השני, קביעת תבחינים לשיוך גושי, מקבל אצלנו ביטוי מעמיק בכלי ייחודי שפיתחנו אותו אנו מכנים “מדד סיקור ממוקד”. המדד משקלל 5 תבחינים שונים, הנחלקים לכאלו המושפעים מהטווח הארוך (זיקתה של המדינה לדמוקרטיה), מהטווח הבינוני (זיקה פוליטיות/כלכלית/ביטחונית) ומהטווח הקצר (נטייתו הגיאו-פוליטית של השלטון הנוכחי). כל מדינה מקבלת ניקוד בין 0 ל-10 בכל אחד מהתבחינים, כאשר 0 הוא הקצה הריכוזי ו-10 הקצה הדמוקרטי. ניקוד 5 בכל תבחין ניתן עבור ניטרליות מוחלטת וסטייה ממנו לכיוון אחד הקצוות מסמנת נטייה של המדינה לכיוון הדמוקרטי או הריכוזי.
המשקל הניתן לתבחינים השונים הוא כדלהלן:
הציונים בכל תבחין ניתנים על סקלה בין 0 ל-10, וגם הציון הסופי ניתן על סולם כזה. השיוך של מדינה לאחד הגושים מתבצע על פי המפתח הבא:
אנו מפרסמים את המדד אחת לשנה, בחודש ספטמבר מאז שנת 2010.
הקליקו כאן למהדורת 2013 של המדד
בחינת התיאוריה – סיקור שוטף באתר
מאמרים רבים שלנו מסקרים זירה מסוימת מנקודת המבט של המלחמה הקרה השנייה. הוכחת התיאוריה מאפשרת לנו להעריך כיצד תתנהלנה המעצמות בכל זירה ובכל סכסוך. על מנת להוכיח אותה, מוטל עלינו למעשה לשרטט את עצם קיומו של מאבק דו-גושי – את הכוחות והמאבקים. מטבע הדברים, המקומות שבהם הדברים בולטים ביותר הם באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית לשתי מעצמות לפחות, דוגמת אוקראינה במזרח אירופה. עם זאת, משהוכחנו את עצם קיומה של המלחמה הקרה השנייה, ניתן להסביר באמצעותה אירועים ולעמוד על חשיבותם הגיאו-פוליטיים. כך במקרה של עסקת נשק ראשונה זה שנות דור בין מצרים לרוסיה, בחבירה של עיראק החדשה לאיראן השיעית, בברית אסטרטגית בין הודו לאפגניסטן, בשיתוף פעולה בין המדינות הנוצריות בצפון מזרח אפריקה, וכאמור בשיתוף פעולה בין מדינות דמוקרטיות במזרח אסיה.
בשנים הקרובות, אם כן, תגבר ההכרה באופיה הדו-גושי של המערכת הגיאו-פוליטית, ויותר ויותר נחוש בצינתה של המלחמה הקרה השנייה.
אנו מזמינים אתכם לעקוב אחרי הסיקור השוטף באתר סיקור ממוקד.
