המלחמה הקרה: מהדורה שנייה?

ד"ר שלמה פרלה על ההתפתחויות האחרונות

דר. שלמה פרלה


נוכח המלחמה בין רוסיה לגיאורגיה, ועל רקע החששות הגוברים בעולם מפני מלחמה קרה חדשה, טוען ד"ר פרלה כי המלחמה אינה אלא התפרצות צפויה, הנובעת מאי השלמתה של רוסיה עם המערכת הגיאו-פוליטית שהתפתחה עם סיום המלחמה הקרה. המתיחות המחודשת בין ארה"ב לרוסיה, מזהיר פרלה, עלולה להיות מסוכנת יותר מאשר בתקופת המלחמה הקרה הראשונה.

ביוני 2007, הכריז הנשיא פוטין באיסטנבול שרוסיה שומרת לעצמה את הזכות לחזור ולהשפיע על הבלקן ועל הים השחור, אזורים שהיא רואה אותם כבר מהמאה ה-19 כנתונים לתחום השפעתה. הצהרתו זו של פוטין הייתה במסיבת עיתונאים, ולא בשיחת חדרי חדרים, ומבחינה זו היוותה התרסה בוטה כלפי מגמות ארה"ב באזור זה. אכן, לרוסיה כוונות גלויות להחזיר אזורים אלו, ואף את מדינות מזרח אירופה, ובייחוד מדינות הבלטיקום לתחום השפעתה, למרות שמדינות מזרח אירופה ברובן הן חברות האיחוד האירופי ונאט"ו. זו אחת הסיבות שמוסקבה, בניגוד לאמריקה ואירופה, מתנגדת להענקת עצמאות לקוסובו.

כך יש להסביר את בחישתה של רוסיה בסכסוך הפנימי בבוסניה כשהיא מעודדת את ראשי "רפובליקה סרפסקה" להתעלם מהוראותיו של "הנציג העליון" מטעם האו"ם והאיחוד האירופי, למרות שהיא חתומה על הסכם דייטון, וכך יש גם להסביר את בחישתה בנעשה בטרנסניסטריה שבמולדובה. זהו חבל ארץ בן 555,000 נפש של דוברי רוסית, שמאז 1992 מבקש להתנתק מהרפובליקה המולדובית דוברת הרומנית.

בטרנסניסטריה מוצבים 1,200 חיילים רוסים שעיקר תפקידם המוצהר הוא שמירה על 21,000 טונות של נשק שפג תוקפו הנמצא שם מאז ימי ברית המועצות. אך לא רק בכוח חייליה המוצבים שם בוחשת רוסיה בנעשה בחבל ארץ זה אלא גם מכוח תמיכתה הכספית. טרנסניסטריה נהנית מאוטונומיה אך היא דורשת עצמאות מלאה, ורוסיה דואגת שהמשבר לא ייפתר. מולדובה היא מדינה ענייה מאוד ויש לה תקווה להצטרף לאיחוד האירופי (יש לה אפילו שר מיוחד ל"אינטגרציה"), ותקווה זו אך מחזקת את כוונתה של מוסקבה לא לוותר על טרנסניסטריה. סוגיה זו, בשיתוף עם הבעיה הקוסוברית, עלולה ליצור משבר.

עיקר מאמציה של רוסיה להשבת מעמדה המעצמתי וחיזוק השפעתה באירופה הוא בתחום השליטה באספקת האנרגיה. אירופה מייבאת כיום 44% מצריכת הגז שלה, ו-50% מייבוא זה הוא מרוסיה. חלק מהאנרגיה המועברת לאירופה הוא ממקורות רוסיים, אך חלק מגיע ממדינות אגן הים הכספי כגון טורקמניסטן וקזחסטן בנתיבים העוברים בטריטוריה רוסית, ואשר על כן מעמידים את מדינות אירופה במצב של תלות בשיקולים כלכליים, ובעיקר פוליטיים של מוסקבה בכל הקשור באספקת אנרגיה.

השאיפה להרפות תלות זו במוסקבה הביאה את האיחוד האירופי בעידודה של ארצות הברית לתכנן מסדרון אנרגיה ישיר, לא דרך רוסיה, למאגרי הנפט והגז העצומים שבאגן הים הכספי. התכנית העיקרית הייתה הנחת הקו בקו (אזרביג'ן)- טבילסי (גיאורגיה)- צ'ייהן (תורכיה), שיזרים נפט אזרי וקזחי, בעיקר, לנמל צ'ייהן בתורכיה, ומשם במיכליות למקומות אחרים. קו נפט כזה מחייב שליטה של גורמים פרו- מערביים, ומכאן ההתערבות המערבית בנעשה בגרוזיה, לנוכח הסכסוך שלה עם רוסיה בעיקר בסוגיות אבחזיה ודרום אוסטיה.


צינורות הגז של גזפרום – אמצעי לחץ פוליטי יעיל במיוחד. צילום: אתר גזפרום

"קרב הצינורות"

יוזמה אחרת היא "פרויקט נאבוקו" שגם היא נועדה לעקוף את שטח רוסיה ולהזרים מיליארדי טונות מעוקבים של גז לאירופה דרך טורקיה, ומשם לבולגריה, רומניה, הונגריה, אוסטריה, וכן הלאה. פרויקט זה שאמור להתחיל לפעול ב 2013 כבר ניתקל במכשלות פוליטיות ופיננסיות בתוך אירופה עצמה, אך החשוב הוא שגם רוסיה מנסה לטרפד את הפרויקט בניסיונותיה להשתלט על חברות נפט שונות גם במרכז אסיה וגם באירופה, ובהפעילה לחץ על מדינות הים הכספי להימנע מהענות ליוזמות האירופיות.

הרוסים, במיזם משותף עם הגרמנים, מתכננים הנחת צינור על קרקע הים הבלטי להעברת גז מוויבורג ברוסיה לגריפסוואלד בגרמניה. מבחינתה של רוסיה מיזם כזה מחזק שליטתה באספקת אנרגיה לאירופה, תוך מניעת הטבות דמי מעבר ממדינות מזרח אירופה, ובייחוד מפולין.

בנובמבר 2007, התפרסמה ידיעה בדבר הסכם בן 10 מיליארד אירו שנחתם בין גזפרום הרוסית לבין Eni האיטלקית בדבר הנחת צינור גז באורך 900 ק"מ שיקשר בין רוסיה ואירופה דרך הים השחור, ורוסיה חיזקה את מיצובה האסטרטגי כאשר חתמה על הסכם עם בולגריה בדבר העברת הגז מצינור זה דרך בולגריה. חמורה יותר מבחינת אירופה היא העובדה שפוטין גם חתם על הסכם לבניית כור גרעיני בבולגריה. זו הפעם הראשונה שרוסיה חודרת בתחום זה למדינה חברה באיחוד האירופי.

יש לציין כי בהשוואה לתחומים רבים אחרים של הכלכלה, הרבה מייצור הנפט העולמי הוא בשליטת המדינה. רק ארבעה אחוזים מהנפט שאותר הינו בשליטת החברות המובילות הרב- לאומיות, כגון Shell, Exxon, BP . משנת 2000 העבירה רוסיה לשליטה לאומית שליש מייצור הנפט שלה. זו כמות משמעותית כאשר מתחשבים בכך כי תוצרת הנפט של רוסיה מהווה %40 מהצמיחה באספקה העולמית בשנים האחרונות. %80 אחוזים מכלל נכסי הנפט הם כיום בידי מדינות, ואין להן תמריץ להעלות את רמות הייצור, מפני שהן נהנות מרווחים גדולים. לכן אותם מדינות יכולות לגרום לפגיעה משמעותית בצפון אמריקה ובאירופה, אפילו במצב של ירידות קטנות באספקה.

עד היום מתבצע חלק מאספקת הנפט העולמי במסגרת הקרטל אופ"ק, כאשר אספקת הגז איננה נתונה לתכתיבים של קרטל, והנה, לאחרונה נודע שיש ניסיונות מצד מפיקות הגז הטבעי העיקריות: רוסיה, איראן, אלג'יריה, ונצואלה וקטאר לייסד קרטל עולמי גם במוצר אנרגיה זה. זהו צעד פוליטי רב משמעות בהתחשב בעובדה שהתחזית ל – 15 עד 20 שנה הבאות היא שצריכת גז טבעי תכפיל עצמה פי ארבעה.

במעמד איסטנבול הנ"ל הכריז פוטין כי רוסיה מתכוונת להיות הרגולטור של משק האנרגיה האירופי, כלומר בכוונתה לשלוט על צינורות הנפט העיקריים המחוברים למדינות אירופה. אכן, הרוסים השקיעו לאחרונה בענקית האנרגיה הצ'כית CEZ ובחברת הנפט והגז ההונגרית MOL. הם גם מתכוונים לרכוש את חברת התקשורת ההונגרית Magiar Telekom ואת חברות הבת שלה במקדוניה ובמונטנגרו, מה שיאפשר להם חדירה לשיחות הסלולר והדואר האלקטרוני במדינות שהם חברות נאט"ו. הם גם רוכשים נכסים שאינם בעלי חשיבות אסטרטגית כגון מעיינות המרפא המפורסמים בקלוורי ווארי שבצ'כיה.

מדינות הבלטיקום

השפעת מוסקבה גוברת במדינות הבלטיקום, שהיו חלק ממנה בתקופת המשטר הסובייטי, באמצעות שליטה בנכסי תקשורת ואנרגיה, המעניקה לה גם אחיזה פוליטית, עד כדי התעוררות חשש אצל ליטאים וגם אצל אסטונים שריבונותן אינה מובטחת, למרות היותן חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי.

במדינות הבלטיקום יש אוכלוסיות אתניות רוסיות (חלקם זרמו לשם אחרי מלחמת העולם השנייה), ורוסיה מעודדת אותם להישאר ולתפוס עמדות פוליטיות. חברת הגז הממשלתית הענקית של רוסיה – גזפרום שולטת ב 35% מחברות הגז הבלטיות. כשליש מתחנות הטלוויזיה בליטא הם ברוסית. על פי טענת עורכת אחד העיתונים העצמאיים בליטא, הרוסים קונים גם את הפוליטיקאים ו"גם את נשמות הליטאים". לאחר שלא מצא חן בעיני הרוסים שהאסטונים הסירו ב -2007 פסל של חיל אלמוני סובייטי הם גרמו,בעקיפין, לשיבוש מערך התקשורת הממשלתית והבנקאית של אסטוניה.

אמריקה מצדה איננה טומנת ידה בצלחת: בנובמבר 2007 התפרסם כי שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס הקפיא תוכניות לצמצום הכוחות האמריקאים באירופה. בכך נענה גייטס להמלצת המפקדים הבכירים של הצבא האמריקאי באירופה שהסבירו חשיבות העניין בצורך לערוך תמרונים עם בעלות בריתה של ארצות הברית באירופה. קודמו של גייטס בתפקיד, ראמספלד, ביקש לצמצם את הכוחות, אולם גנרל קרדוק, מפקד הכוחות האמריקאים באירופה, טען כי המציאות מימי ראמספלד השתנתה לנוכח התעצמותה של רוסיה. בצעד זה, על פי מזכיר העיתונות של הפנטגון, ארצות הברית גם מאותתת כי למרות התעסקותה האינטנסיבית בעיראק ובאפגניסטן, היא עדיין מעצמה גלובלית שאיננה מזניחה את בעלות בריתה במקומות אחרים בעולם.

התכנית האמריקאית להצבת מערך ההגנה נגד טילים הכוללת רדאר משוכלל בצ'כיה ועשרה טילי יירוט בפולין אף היא חוללה תגובה רוסית המזכירה את ימי המלחמה הקרה. בביקור בפורטוגל באוקטובר 2007 הצהיר פוטין שפרשה זו יש בה מאפיינים של משבר הטילים בקובה בשנות ה-60, באשר מהלך אמריקאי זה מהווה איום על ביטחון ארצו. תכנית הצבת המערכת האמריקאית במזרח אירופה איננה תכנית הגנתית גרידא, טוענים הרוסים, אלא חלק מהארסנל הגרעיני של האמריקאים, מה עוד שהרדאר יכול לשמש גם לפעולות ריגול ברוסיה.

המהלך האמריקאי הביא לידי הקפאת אחד ההסכמים החשובים שנחתמו בין אמריקה ורוסיה בעידן שלאחר המלחמה הקרה, ושאמור היה להרחיק את סכנת הופעתה המחודשת. ב-1990 חתמו מדינות ברית ורשה ומדינות נאט"ו על אמנה לצמצום כוחות קונבנציונליים באירופה. רוסיה השעתה את התחייבותה לאמנה ביולי 2007, בשל כוונת האמריקאים להציב את מערכת ההגנה שלהם הנ"ל ובשל העובדה שמדינות הבלטיקום שהצטרפו לנאט"ו לא אשררו את האמנה, מה שלדעת הרוסים מאפשר לנאט"ו לערוך תמרונים בקרבת הגבול הרוסי. נאט"ו מצדה טענה שלרוסים כוחות בגיאורגיה ובמולדובה, בניגוד לאמנה.

פוטין הרבה לצאת בהצהרות מיליטנטיות באשר למוכנותה של רוסיה לקדם פני כל תוקפן, בהדגישו כי מערכות הנשק הגרעיני הרוסי מוכנות לכך. הצהרות מיליטנטיות אלה מתקבלות יפה בקרב הגנרלים הרוסיים ובקרב חוגים רחבים בחברה הרוסית, ועל כך מעידים סקרי דעת קהל, שכן עצם התפשטותה של נאט"ו מזרחה והכללת המדינות הבלטיות בברית מתקבלות ברוסיה כעדות למזימות אמריקאיות לפגוע באינטרסים רוסיים.


פוטין ובוש – מובילים למהדורה חדשה של המלחמה הקרה? צילום: הקרמלין

מאיימים על סקנדינביה?

אם יישאל סקנדינבי בימים אלה מהם שלושת האיומים הביטחוניים המדאיגים ביותר על סקנדינביה התשובה תהא ללא היסוס:רוסיה! רוסיה! רוסיה! כך טוען שר ההגנה הפיני יירי האקאמיס. בנורווגיה הודלפה לעיתונות ידיעה לפיה מפקד הצבא גנרל סוור דיסן חושש כי תאבונה של רוסיה לשליטה במקורות אנרגיה ושדות דיג עלולה להציב בפני ארצו אתגרים רציניים, וכי במקרה של עימות אין לצפות לעזרה מצד נאט"ו.

בשבדיה התפטר לפני כשנה שר ההגנה לאחר שממשלתו החליטה על קיצוץ בתקציב ההגנה. לאחרונה חדרו מטוסים רוסיים לתוך השטח האווירי של נורווגיה, זאת בנוסף לתביעות טריטוריאליות מצד רוסיה ביחס לאזור הקוטב הצפוני. הועלתה הערכה בחוגי ההגנה בסקנדינביה, עוד טרם המלחמה בגאורגיה, כי הרוסים גורסים שמדיניות חוץ מוצלחת היא זו המסתייעת בכוח צבאי מאסיבי, באיומים צבאיים ובנכונות להפעיל צבא.

המלחמה הקרה – מהדורה שנייה

האם, אכן, מלחמה קרה היא על סף פתחו של עולם? מלחמות והתפתחויות דרמטיות בכלל, באות בהיסח הדעת, ואינן ניתנות לתחזית. נפילתה של האימפריה הסובייטית לא נחזתה אצל גדולי הסובייטולוגים, ועל אחת כמה וכמה שאין לחזות מצבים מלחמתיים אפילו אם המדובר הוא רק ב"מלחמה קרה" . מובן גם שמונח כגון "המלחמה הקרה" ניתן לאינטרפרטציות שונות. אבל ברור שמצב מתיחות בין רוסיה לארה"ב הוא מסוכן, שכן רוסיה כיום היא מדינה משגשגת יותר מבחינה כלכלית מאשר ברית המועצות בזמנה. יש לה תשתיות חזקות שעלולות להיות מנוצלות על ידה מבחינה פוליטית, והיא יכולה ליצור קואליציה אנטי- אמריקאית זמנית עם סין ואירן.

מתיחות כזו בין אמריקה ורוסיה, עלולה להיות מסוכנת אפילו יותר מאשר בתקופת "המלחמה הקרה" באשר זו הייתה על רקע קיטוב אידיאולוגי בין שני גושים שהבינו את כללי המשחק ביניהם וידעו מה הם הקווים האדומים שאותם אין לחצות. אך המתיחות הנוכחית מתהווה על רקע הרבה יותר חיוני, הווה אומר: משבר האנרגיה, ואפילו משבר מזון וסחר, המלווים על ידי הצדדים כולם בניסיונות לשפר עמדות גיאופוליטיות. אמריקה, יבואנית האנרגיה הגדולה ביותר לא תוכל להרשות למעצמות אחרות לשלוט במאגרי האנרגיה ובנתיבי האספקה אליה.

ריצ'רד לוגר יו"ר ועדת החוץ של הסנאט האמריקאי אמר ערב פסגת נאט"ו בריגה כי "המקור הסביר ביותר של סכסוך מזוין בזירה האירופית וסביבותיה יהיה החוסר באנרגיה והמניפולציה" (הרוסית-ש.פ.).

מכל מקום, להתפתחויות בינלאומיות דינאמיקה משלהם, וכיון שרוסיה לא תוותר על כוונתה להשיב לעצמה את מעמדה המעצמתי יש לראות בהתפתחויות אלה איום על יציבות המערכת הבינלאומית.

ד"ר שלמה פרלה הוא מרצה מן החוץ באוניברסיטת בר אילן בתחום יחסים בינלאומיים.


מאמרים נוספים