ב-8 באוגוסט 2008, ב-9:30 בבוקר, זה קרה. נשיא רוסיה, דימיטרי מדבדב, כינס ישיבת חירום על מנת להחליט כיצד להגיב למתקפה הגיאורגית על דרום אוסטיה, אחת מהאוטונומיות הפרו-רוסיות הפרוסות בקווקז. חצי שעה לאחר מכן, דיווחו בטביליסי על מטוסי קרב רוסיים שהחלו לתקוף את הצבא הגיאורגי. ההבלגה הרוסית הסתיימה.

תסכול של תקופה ארוכה התנקז בקרמלין לרגע הזה. הזעם כלפי הדורסנות האמריקנית, החששות מהתפשטות נאט”ו והתסכול מהרפובליקות הסובייטיות לשעבר שהפנו עורף לאימא רוסיה. מבחינת הרוסים, הם הושיטו ידם לשיתוף פעולה פעם אחר פעם, אך זכו לתגובות משפילות. לא עוד. הרוסים הגיבו מול גיאורגיה, אחת המדינות שהפכו לסמל ההתפשטות המערבית לשטחי ברה”מ לשעבר. המערב, כצפוי, נזעק.

באירופה ובארה”ב קראו להטיל סנקציות על רוסיה, לשקול להדיחה מארגונים בינ”ל דוגמת ה-G8 ולעכב קבלתה לארגון הסחר העולמי. ברוסיה לא התרגשו, איימו בשיבוש אספקת הגז בחורף המתקרב והבטיחו כי הם אינם נרתעים מעימות ואף לא ממלחמה קרה חדשה. “תסתדרו עם איראן לבד אם אתם לא צריכים אותנו”, סימן ראש הממשלה פוטין את מה שעשויה להיות נקודת הלחץ הבאה במאבק הבין-גושי

בדצמבר 2005, פרסמנו לראשונה את תיאורית המלחמה הקרה השנייה. תהליך ההתגבשות שעבר על המערכת הגיאו-פוליטית מאז תאם את שחזינו. התנגשויות בין אינטרסים של מדינות יריבות הפכו תכופות והגיעו לשיאם במלחמת רוסיה-גיאורגיה של קיץ 2008. מכאן נראה כי דבר לא ימנע את המשך העימותים הבין-גושיים ואת העמקת הקיטוב העולמי.